ממשיכה
אתמול, כשבאה הרופאה לבדוק את הקטנטונת הסתכלתי לראשונה בניירות שהשאירה המיילדת וגיליתי שהשלב השני נמשך "רק" 25 דקות.
האמת? זה הפתיע אותי, כי זה הרגיש לי יותר, אבל באמת שהכל היה דיי מהיר.
כבר כתבתי על תנוחת האליפות שמצאתי, נכון?
אני פשוט לא מפסיקה להתרגש ממנה, כי מצבי הפיזי אחרי כ"כ הרבה יותר טוב בזכותה. שלא נדבר על דודו שלא היה צריך לשאת את כל כובד משקלי...
אין את התפיסות של אחרי...הכל קליל יותר... תענוג
אז הנה אני משתדלת שלא ללחוץ, על 6, שעונה קדימה, בגבי האח המבוערת (תודה לדודו- זה היה כ"כ מדוייק).
רונית, דודו ואומני מזמרים עם פו, פו, פו, ונשיפות "האאאאא" ארוכות במהלך צירי הלחץ. מזכירים לי לא ללחוץ ולא לשאוג חזק מדיי, מה שמייד לוקח אותי ללחיצות (שיר, עשיתי הרבה ססססססססס"ים בהתחלה
).
מרגישה את הראש מתקדם לו עם כל ציר החוצה. אפילו הצלחתי לגעת באחת ההפוגות.
זה הופך שורף יותר ויותר ואני מזכירה לעצמי שזה תיכף נגמר, קשה להאמין.
זוכרת ציר כמעט בסוף שאחריו הרגשתי את הראש ממש בין הרגליים ולא היה שם גל, כך שהיה נכון להרפות. רונית איפסה אותי באותו הרגע שלא אלחץ ואחכה לגל הבא וזה ממש אפשר לי להרפות, כך שבציר- שניים האחרונים לא עשיתי דבר. נשמתי עמוק והרגשתי ממש איך הגוף מחליק אותה החוצה-
זה רפלקס פליטת העובר של מישל אודן הבנתי! ותשמעו, זה היה טריפי לחלוטין!
היה שם כאב, כן, אבל לא מאמץ ותנועה ממש פנימית של החלקה ואני צפה לי מעל כל זה, מתבוננת, מרגישה!
וואהו!
ואז היא צצוחה בכל כוחותיה- חלק מהגוף שלה (עוד לא ידענו מה היא) עוד בפנים ואני לא מאמינה איך זה שהיא בפנים (הרגשתי אותה עוד היטב) וכבר צווחת כך.
אח"כ דודו יספר שאחרי הראש יצאה עם היד שלוחה קדימה
ואז הרגע המופלא בו כל הגוף מחליק ממני החוצה והכאב פוסק באחת!
פלא אמיתי!
ואז לוגיסטיקות העברה בין הרגליים, הסתובבות והשענות אחורנית על הפוף עם תינוקת (זו בת!) על הבטן, מול האש והסדרת הנשימה. איך חיכיתי לרגע הזה. 6:54 קצת פחות מ-3 שעות.
עשיתי את זה שוב! פעם שלישית!
גורה חדשה הצטרפה למשפחה!
הודות לתנוחה יש קרע קטנטן, לא נתפור, נשים שמן והיום (יומיים אחרי) כנראה כבר התאחה.
יושבים מול האש, נחים, נושמים, מלטפים, מתלטפים, נהנים, נוחתים, שותים, אומני מאכילה אותי בבננה. קצת יותר מאוחר תיוולד השילייה שממנה אומני הייתה קצת בשוק.
לא היה כמעט דם בלידה עצמה, אבל היא לא הייתה מוכנה לכמות הדם הזו של השילייה ורק ביום שאחרי הבינה שזה לא דם של פציעה, אלא דם "טוב".
אומני סגרה עם רונית חוזה עבודה ל"עוזרת למיילדת" אבל 'רק ללידות של מי שהיא אמא שלי'
בהמשך היא נשענה על הפוף כשהגורה עליה איזה חצי שעה ולא הפסיקה להתמוגג ולזרוח מהתרגשות על 'האוצר שבא אלינו'.
אלופת העולם הבת הגדולה שלי
רפאל חזר אחרי שעתיים- שלוש. סבתא כבר הגיעה והלכה להביאו. הוא מייד התיישב לידינו והושיט ידיים...רצה להחזיק וכמובן "לינוק ציצי" וכבר לא זוכרת מתי הם כבר ינקו ביחד והוא לטף אותה...כמו שזכרתי מהלידה שלו איתה.
שוב, אין מה להשוות את מצבי הפיזי הפעם ובפעם הקודמת.
רונית ליוותה אותי לאמבטיה ואני קלחתי את עצמי לבד (עם האצבע המנויילנת. דודו עשה לי ממנה סושי בתחילת הצירים למקרה שארצה להכנס למים, מה ששוב הוכיח לי עד כמה אני לא מחוברת למים...לא היה לי שום רצון שכזה... האש, דווקא עשתה לי ממש טוב!).
עם כל יום שעובר הגוף מרגיש טוב יותר.
מעבר לקצת התפסות שרירים בגלל תנוחות ההנקה בח\לילה, הכל ממש בסדר.
נגה סיני חברתי באה לעשות לי טיפול ביום שאחרי שהיה ממש כייפי. בטח נחזור עליו בימים הקרובים.
הקטנטונת יונקת המון והחלב כבר התחיל היום להכנס. אחיה מצטרף אליה מדיי פעם. אני מנסה לא לתת לו יותר מדיי מצד אחד וגם לא לסרב לו יותר מדיי- מן קו דק כזה. כי הוא יונק אחרת וזה קצת כואב לי, אם כי בלילה עוד נרדם עם ציצי. בינתיים הצלחנו להתארגן על הסתלבטות לילית בשניים בלבד בהרדמה שלו. נראה איך יהיה בהמשך.
היא חמודונת, שמנמונת- הכי גדולה שלי בינתיים: 3.5 ק"ג עם ציפורניים ארוכות, לא מעט שיער- יחסית אלינו- וחבל הטבור שלה היה ממש עבה. כנראה יוצא דופן, אם כי עד כמה שהבנתי אין לזה ממש משמעות. סתם זה הפתיע אותנו מאד.
בכללי, יש תחושה שהיא ניצלה היטב את כל המשאבים שעמדו לרשותה מבפנים
שם עוד אין.
זה תמיד לוקח לנו זמן, כבר למדנו
אין לחץ!
זהו, נדמה לי...מקווה שלא שכחתי ואם כן...לא נורא... נשאיר מקום גם למפגשים אישיים ולא רק בכתב
תודה על ההקשבה, ההתעניינות והברכות
