המשך ל
סיפור הלידה של ורד לב
דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
ההריון הזה היה שונה לחלוטין.
הוא התחיל בהודו עם הבחילות, הגועל, השפיכות וכל מה שמספרים תמיד (שלא חוויתי בהריון של אומני).
היה ברור לי שזה בן מההתחלה. כמובן שלקח זמן "להוכיח" את זה, אבל לי זה היה ברור.
למה? אולי כי ידעתי שהגיע הזמן להתמודד עם ענייני הברית שאנחנו סובבים סביבם כבר כך וכך שנים....
במהלך ההריון בהודו היה לי דחף חזק להיות בבית שלי, עם כל הדברים שלי, המטבח והבישולים שלי וכו' (לא שבהודו זה לא קרה, כן? אבל זה לא היה ממש זה), כך שהייתה בי שמחה גדולה לשוב לארץ (אני? שכ"כ אוהבת לטייל...ואת הודו... מה קרה לי? ). היה גם בית חדש.
בקיצור- הרבה שינויים תו"כ הריון אחד!
אחד הדברים שעלו במהלך ההריון הזה הוא שהילד הזה בא
להעלות סימני שאלה בחיינו, שאכן החלו לבצבץ במהלך ההריון. ענייני הברית, זוגיות, הורות, אמהות, אבהות ועוד. ממש קיבלתי את המשפט הזה במהלך שיחותיי עם העובר.
הלידה תוכננה להיות בבית, עם רונית שוב והעניינים התקדמו דיי מהר עד אליה בסה"כ. כנראה שכשיש כבר ילד אחד לפחות הזמן ממש רץ. זה דווקא שימח אותי, כי הייתי כבר מאד להוטה להכיר את בני.
דודו עבד המון עד ללידה, כשהתכנון הוא שמייד אחריה הוא מוריד לחץ. כך שהיינו צריכים להגיע לאזור התאריך המשוער, כדי שזה אכן יתממש. דבר נוסף הוא שדודו ואומני תכננו ליסוע לנופש משפחתי (שלו) בעין גדי, בתחילת השבוע ה-40. לי זה ממש התאים, 3 ימים לבדי לסגור עניינים עם עצמי...להתכונן...אולי מעגל לידה... ממש ביקשתי מהקטנצ'יק שימתין ויאפשר לנו. והוא? ילד טוב, שיחק אותה. היה לכולנו ממש כייף. גם עם המחשבה שאולי תתחיל הלידה (ותסתיים) כשהם לא שם.
הקדשנו הרבה מחשבה למקומה של אומני בלידה. אני ממש רציתי אותה באזור ודודו לא היה כ"כ בטוח. גם היא שינתה את דעתה בכל פעם (זה המקום לציין את מעורבותה הרבה בכל תהליך ההריון וההתעניינות שלה בלידה וכו'. תענוגית אמיתית).
היה ברור לכולנו שמה שנכון יקרה!
הלידה החלה ביום ג' בערב, שבוע 40 עם צירונים עדינים ונעימים (כן, כן) תו"כ שיחת ערב עם דודו (אוי, משהו מתחיל לקרות...וזה חוזר על עצמו כל כמה דקות...בבטן התחתונה...הנה זה שוב קורה. נורא מצחיק, באמת
)
SMS לרונית ול
יעל זלאיט הטיס את יעלי לפה והיא בילתה איתנו את הלילה (מיותר לציין שמרוב התרגשות נרדמתי ממש מאוחר).
כך זה נמשך 24 שעות בערך. צירונים קטנים תו"כ ארוחת בוקר עם אחי, פגישות עם חברים, סרט אצל חברים, משחקים עם אומני וכו'. הרגשה נעימה של צוואר הרחם שנמחק לאיטו.
בערב יום ד' (הזברה קמה...) משהו התחיל להשתנות. הצירים התחזקו קצת, התקרבו קצת, נכנסו לאיזשהו ריתמוס.
הפעם טלפון לרונית וליעלי (כבר לא SMS) ואחרי החזרה הגנרלית של יום האתמול יעלי כבר הייתה מתורגלת
והתייצבה.
השכבתי את אומני לישון, היא עוד נרדמת עם ציצי, וחשבתי שזה אולי יקדם את הצירים. לא ממש השפיע! לפחות לא באופן חזק, כמו שדמיינתי. הדברים כן התפתחו מאז בקצב איטי.
בינתיים רונית הגיעה והחלה לפרוש את ציודה, אני התנוענעתי בצירים- אגן וגוף וקול- דודו הסתובב ודיבר בטלפון עם כל מיני (בעיקר עם המחליפה מהעבודה למחר ועם
מיכל צמות לבטל את הגעתו למפגש
).
כך זה נמשך והתחזק לו במשך כמה שעות ואז הגיעו צירי הלחץ שהיו חזקים יותר ממה שזכרתי עם אומני, וקשים יותר.
זה לא שלא הרגשתי התקדמות- הרגשתי, אבל אולי דמיינתי שזה יהיה מהר יותר?
בכל אופן זה הוציא ממני קולות מעולם אחר, כאבים מטורפים ותחושה ש'יאללה שייצא כבר!!!!!!!'
ובעוד אני שואגת אני מבינה זה תיכף ייגמר, רק עוד כמה דקות להחזיק מעמד...ולנשום...ולשאוג...ואיך זה שאומני ישנה כ"כ טוב?
טוב, אז היא התעוררה בדיוק 5 דקות לפני שהוא יצא. זה היה דיי מדהים! איזה תזמון!
דודו מייד נכנס אלייה ואז יעלי החליפה אותו ונשארה איתה והסבירה לה.
כמובן שהוא יצא בסוף, כבר יום ה' 23/2/06 ב- 00:55 ואני הייתי שוקיסטית לגמרי! פתאום הוא עליי, חלקלק כזה עם כל הורניקס הזה, קטנטן כזה ו...מושלם! עד שחזרה אליי נשימתי עברו כמה דקות, שבמהלכן הספקתי לקרוא לאומני שתבוא ותראה.
והיא? הייתה לגמרי בפוקוס מההתחלה. הבינה מה קורה, 'זה חבל הטבור' 'תיכף תצא השילייה' וכו'. מדהימה!
'רונית, יש קרעים?' הנהון.....
לקח קצת זמן עד שהיא בדקה ממש, כי אומני הייתה ומתישהו כולנו נרדמנו לאיזה שעה. ממש כולם, כמו ביפייפיה הנרדמת
וכשהיא כבר בדקה היו בהחלט קרעים!
וזה היה הסיוט שלי- התפירה! היה ברור לי שצריך, אבל זה כאב... הזריקות לאלחוש היו פשוט נוראיות. כאב כ"כ אחר ועוד שם...באזור הכי רגיש וכואב עכשיו...
אבל תודה לאל גם זה עבר
והאמת? אני ממש מודה על התפרים, כי הם מאפשרים לי תפקוד רגיל לחלוטין. להבדיל מהפעם הקודמת בה היה קרע קטן שלא נתפר ואז לא יכולתי לזוז מספר שבועות.
אני ממש גאה ביכולתי "לחזור לחיים" כ"כ מהר. לא באטרף, כן? אני עוד מקפידה על מנוחות ומבקשת עזרה וכו'. בטח גם הימצאותה של אומני מכריחה אותי יותר לעשות דברים.
האמת היא שהייתי דיי בשוק מהחלמתו המהירה של הגוף שלי. הדימום פסק דיי מהר ותחושת כוחי במותניי שבה דיי מהר.
אני מאד מאמינה שהרווח הזה של 3 השנים ו-8 החודשים בין הילדודס שלי השתלם,
לגוף שלי לפחות, אפילו שבפנטזיה שלי זה רווח גדול מדיי.
לבן שלנו קראנו
רפאל , אחרי הרבה חיפושי שמות ולחץ סביב מתן השם בברית (כן, תהיה ברית, לצערי...מחר...). למזלנו היא נדחתה כי הוא היה צהוב מדיי, מה שאפשר לנו לשחרר קצת לחץ ולמצוא את השם הנכון בזמן הנכון.
אז בסה"כ הלידה הייתה מהירה יותר מהפעם הקודמת ובאווירה ממש טובה וכייפית, עד לצירי הלחץ והתפירה (יש מסקנות משוערות לגבי למה היו קרעים בכלל וכו', זה כבר סיפור אחר
)
תודה על הקריאה, ההקשבה והברכות
