על ידי מירי_ועמית* » 18 דצמבר 2010, 18:57
כבר שבוע וחצי הייתי עם צירים, וכבר היו כמה פעמים שחשבנו שהנה זה מתחיל, אבל לתינוק השלישי שלנו טיימינג משלו...
להפתעתי הרבה עברתי את תאריך הלידה בכמה ימים, למרות שהייתי משוכנעת שהילד הזה הולך לצאת ממש מוקדם.
מיקה נולדה בשבוע 40 בדיוק, ואור בשבוע 39, אבל כידוע, זה לא אומר כלום...
ביום של הלידה אילנה שמש הגיעה בבוקר למדוד לי את הבטן ואת לחץ הדם.
בצהריים התחלתי להרגיש שהצירים מתחזקים והתקשרתי לעמית שהיה בעבודה, להגיד לו שיהיה בהיכון, כי אולי הפעם זה כנראה זה. דיברתי עם חברה והיא המליצה לי לזרז את עמית לחזור הביתה, כי היא גם מרגישה שהפעם זה זה.
בשעה ארבע עמית הגיע הביתה. שאלנו את הילדים אם הם רוצים להשאר ללידה או ללכת לישון אצל סבא וסבתא. הם כמובן העדיפו את הפלאזמה של סבא וסבתא על פני צפייה אינסופית וסיזיפית באמא שיולדת... מאוד שמחתי שכך, כי רציתי להיות לבד עם עמית.
עמית לקח את הילדים להוריו וחזר סביב שש בערב. הצירים עדיין לא היו חזקים, אבל התחושה היתה שזה מתקרב. לא ידענו בדיוק מתי ומה... היה מאוד כיף להיות ביחד רק שנינו, בלי הילדים. הסתובבנו לנו בחצר, והצירים התחילו להתחזק. באיזשהו שלב עמית הלך לישון ואמרתי שאעיר אותו כעבור שעה. בשעה 22:00 הרגשתי שהצירים מתחילים להעיק טיפה, אז הערתי אותו ומילאנו את הבריכה. נכנסתי פנימה וזה היה ממש כיף. לא הייתי צריכה כלום. רק שעמית ייתן לי יד. לא רציתי להשמיע קולות, לא לקבל מסאז'ים, רק לנשום. הייתי עמוק בתוך ההיפנובירת'ינג. נפגשנו עם פאולה אג'י פעמיים לפני הלידה כדי לקבל קווים מנחים להיפנובירת'ינג, ובדיוק סיימתי לקרוא את הספר היפנובירת'ינג וגם שמעתי שוב את הדיסק במהלך הצירים. זה היה נפלא. הצירים בכלל לא כאבו. הייתי בהרפייה מוחלטת ותיקשרתי עם העובר במהלך הירידה שלו בתעלה. דמיינתי את צוואר הרחם שלי נפתח, שלחתי לשם המון חמצן ואור, הייתי מרוכזת בנשימה ומכונסת בעצמי. חלק מהזמן רציתי להיות בעמידה מחוץ למים.
בחצות שנינו הרגשנו יחד שהגיע הזמן לקרוא לאילנה. הרגשתי שאני כבר קרובה לסוף. עמית התקשר לאילנה והיא הגיעה ב-01:00. היא נכנסה בשקט, שמחה על כך שהפעם יש לה חניה והיא לא צריכה להתרוצץ ברחובות תל אביב. אילנה, כמו שביקשתי ממנה לפני הלידה, עזבה אותי לנפשי. אמרתי לה רק שאני מרגישה שאנחנו קרובים לסוף. כעבור כשעה, שבמהלכה הייתי במים, נרדמתי, וכלום לא ממש זז, אילנה הציעה לבדוק פתיחה. בדקנו, 9.5, הראש נמוך. זזתי קצת בבית, מדי פעם הופיעו עוד צירים, שהרגישו כמו "צירי מעבר", אבל לא הגיעו עדיין צירי הלחץ. אני מכירה את זה גם משתי הלידות הקודמות, שגם בהן צירי הלחץ פשוט לא הגיעו עד שלא עיסינו פטמות. הפעם החלטתי לא למהר ולחכות קצת, לראות אם בכל זאת הגוף שלי יאותת לי ללחוץ. התחלתי קצת להתייאש וביקשתי מעמית שיסמס לחברתי היקרה שליוותה אותי מרחוק במהלך כל הלידה, כדי שתשלח לי אנרגיה לסיים את הלידה (למרות שלה עצמה תינוק קטן היא לא ישנה כל הלילה בגללי ועשתה לי טיפולים מרחוק...).
סביב השעה 03:00 אילנה הציעה שנבדוק שוב פתיחה. שוב אותה פתיחה. בעצם משעה 00:00 כלום לא זז. ואז היא הרגישה משהו ואמרה – "עכשיו אני מבינה מה קורה. יש לך lip ". הכוונה שהשול (מהמילה שוליים) הקטן של צוואר הרחם שלא הצליח להיפתח, כמו בפעמים הקודמות, הפעם הרחיק לכת והתנפח. היא הציעה שנעשה מנובר. וכך היה.
מה זה אומר מנובר? אז ככה: שכבתי על הצד, עמית למראשותי ואילנה למרגלותי. עמית עיסה את הפטמות שלי, מה שהביא את צירי הלחץ שהתמהמהו, אני החזקתי (בקושי) את ברך שמאל קרובה לגוף כדי לפתוח יותר, אילנה השאירה את האצבעות שלה בנרתיק שלי ובכל פעם שהגיע ציר, אני לחצתי, והיא העבירה את הבצקת הזו מעבר לראש של התינוק. כך זה נמשך בערך חצי שעה, עד שהרגשתי שהראש מתחיל לצאת. וכשהראש יצא – טוב, זה כבר כולם יודעים – זה קתרזיס !!! הוצפתי באושר ושמחה, עמית צילם אותו כך, חייזרי, רק עם הראש בחוץ, אני ליטפתי אותו וחיכיתי לציר נוסף כדי להוציא את הגוף. כבר במצב הזה, כשהכתף התחילה לצאת, התינוקי התחיל לבכות, ובתוך שניות התינוק שלי היה עלי. מיד הוא חירבן (ככה זה יפה לחררבן על אמא?) עלי והתחיל למצוץ לעצמו את הידיים עד שעשה לעצמו "היקי". תוך זמן קצר הוא התחבר לציצי (ונשאר מחובר עד עכשיו...) וינק וינק וינק בלי סוף. השיליה יצאה ממש מהר והאושר היה גדול.
עמית הלך והביא את העוגה והפשטידה שהכנתי עוד באותו היום, הכין לנו תה, ושתינו ואכלנו. עמית הסתכל מיואש על הבריכה מלאת המים, אבל אילנה אמרה שיש לה משאבה באוטו ואכן בתוך מספר דקות הבריכה היתה מרוקנת לגמרי.
רצינו כבר ללכת לישון אבל בשעה 6 התקשרנו להורים כדי שלא ידאגו (אמא של עמית לא ישנה כל הלילה מרוב התרגשות ודאגה וזה היה זמן טוב לשחרר אותה מהמועקה). הבית חזר למצבו הקודם די מהר, אילנה נסעה לה לדרכה, עמית הלך לישון.
ואני? אני לא הפסקתי להפריע לעמית לישון, לדבר בטלפון ו"לחפור" לחברותיי שרק רצו לשמוע עוד...ועוד.....
בצהרי היום הגיעו ההורים של עמית עם מיקה ואור, ואתם גם אמא שלי. מיקה מיד ביקשה להחזיק את התינוק וכך היה – בישיבה היא זכתה לחיבור הראשון עם אחיה הקטן שכה חיכתה לו. אור שהספיק להקיא להורים של עמית באוטו עוד באותו הבוקר היה קצת יותר קשוח וקצת חולה ומסכן, אחרי הכל הציצי כבר לא כל כך שלו....
אדר מילר נולד ב—24.11.2010 בשעה 03:52. ברוך הבא אדר.
אדר לא נולד בפורים, אור לא נולד בחנוכה, מיקה היא ילדה ולכלבה שלנו קוראים נורית. ככה זה אצלנו בבית.
כבר שבוע וחצי הייתי עם צירים, וכבר היו כמה פעמים שחשבנו שהנה זה מתחיל, אבל לתינוק השלישי שלנו טיימינג משלו...
להפתעתי הרבה עברתי את תאריך הלידה בכמה ימים, למרות שהייתי משוכנעת שהילד הזה הולך לצאת ממש מוקדם.
מיקה נולדה בשבוע 40 בדיוק, ואור בשבוע 39, אבל כידוע, זה לא אומר כלום...
ביום של הלידה אילנה שמש הגיעה בבוקר למדוד לי את הבטן ואת לחץ הדם.
בצהריים התחלתי להרגיש שהצירים מתחזקים והתקשרתי לעמית שהיה בעבודה, להגיד לו שיהיה בהיכון, כי אולי הפעם זה כנראה זה. דיברתי עם חברה והיא המליצה לי לזרז את עמית לחזור הביתה, כי היא גם מרגישה שהפעם זה זה.
בשעה ארבע עמית הגיע הביתה. שאלנו את הילדים אם הם רוצים להשאר ללידה או ללכת לישון אצל סבא וסבתא. הם כמובן העדיפו את הפלאזמה של סבא וסבתא על פני צפייה אינסופית וסיזיפית באמא שיולדת... מאוד שמחתי שכך, כי רציתי להיות לבד עם עמית.
עמית לקח את הילדים להוריו וחזר סביב שש בערב. הצירים עדיין לא היו חזקים, אבל התחושה היתה שזה מתקרב. לא ידענו בדיוק מתי ומה... היה מאוד כיף להיות ביחד רק שנינו, בלי הילדים. הסתובבנו לנו בחצר, והצירים התחילו להתחזק. באיזשהו שלב עמית הלך לישון ואמרתי שאעיר אותו כעבור שעה. בשעה 22:00 הרגשתי שהצירים מתחילים להעיק טיפה, אז הערתי אותו ומילאנו את הבריכה. נכנסתי פנימה וזה היה ממש כיף. לא הייתי צריכה כלום. רק שעמית ייתן לי יד. לא רציתי להשמיע קולות, לא לקבל מסאז'ים, רק לנשום. הייתי עמוק בתוך ההיפנובירת'ינג. נפגשנו עם פאולה אג'י פעמיים לפני הלידה כדי לקבל קווים מנחים להיפנובירת'ינג, ובדיוק סיימתי לקרוא את הספר היפנובירת'ינג וגם שמעתי שוב את הדיסק במהלך הצירים. זה היה נפלא. הצירים בכלל לא כאבו. הייתי בהרפייה מוחלטת ותיקשרתי עם העובר במהלך הירידה שלו בתעלה. דמיינתי את צוואר הרחם שלי נפתח, שלחתי לשם המון חמצן ואור, הייתי מרוכזת בנשימה ומכונסת בעצמי. חלק מהזמן רציתי להיות בעמידה מחוץ למים.
בחצות שנינו הרגשנו יחד שהגיע הזמן לקרוא לאילנה. הרגשתי שאני כבר קרובה לסוף. עמית התקשר לאילנה והיא הגיעה ב-01:00. היא נכנסה בשקט, שמחה על כך שהפעם יש לה חניה והיא לא צריכה להתרוצץ ברחובות תל אביב. אילנה, כמו שביקשתי ממנה לפני הלידה, עזבה אותי לנפשי. אמרתי לה רק שאני מרגישה שאנחנו קרובים לסוף. כעבור כשעה, שבמהלכה הייתי במים, נרדמתי, וכלום לא ממש זז, אילנה הציעה לבדוק פתיחה. בדקנו, 9.5, הראש נמוך. זזתי קצת בבית, מדי פעם הופיעו עוד צירים, שהרגישו כמו "צירי מעבר", אבל לא הגיעו עדיין צירי הלחץ. אני מכירה את זה גם משתי הלידות הקודמות, שגם בהן צירי הלחץ פשוט לא הגיעו עד שלא עיסינו פטמות. הפעם החלטתי לא למהר ולחכות קצת, לראות אם בכל זאת הגוף שלי יאותת לי ללחוץ. התחלתי קצת להתייאש וביקשתי מעמית שיסמס לחברתי היקרה שליוותה אותי מרחוק במהלך כל הלידה, כדי שתשלח לי אנרגיה לסיים את הלידה (למרות שלה עצמה תינוק קטן היא לא ישנה כל הלילה בגללי ועשתה לי טיפולים מרחוק...).
סביב השעה 03:00 אילנה הציעה שנבדוק שוב פתיחה. שוב אותה פתיחה. בעצם משעה 00:00 כלום לא זז. ואז היא הרגישה משהו ואמרה – "עכשיו אני מבינה מה קורה. יש לך lip ". הכוונה שהשול (מהמילה שוליים) הקטן של צוואר הרחם שלא הצליח להיפתח, כמו בפעמים הקודמות, הפעם הרחיק לכת והתנפח. היא הציעה שנעשה מנובר. וכך היה.
מה זה אומר מנובר? אז ככה: שכבתי על הצד, עמית למראשותי ואילנה למרגלותי. עמית עיסה את הפטמות שלי, מה שהביא את צירי הלחץ שהתמהמהו, אני החזקתי (בקושי) את ברך שמאל קרובה לגוף כדי לפתוח יותר, אילנה השאירה את האצבעות שלה בנרתיק שלי ובכל פעם שהגיע ציר, אני לחצתי, והיא העבירה את הבצקת הזו מעבר לראש של התינוק. כך זה נמשך בערך חצי שעה, עד שהרגשתי שהראש מתחיל לצאת. וכשהראש יצא – טוב, זה כבר כולם יודעים – זה קתרזיס !!! הוצפתי באושר ושמחה, עמית צילם אותו כך, חייזרי, רק עם הראש בחוץ, אני ליטפתי אותו וחיכיתי לציר נוסף כדי להוציא את הגוף. כבר במצב הזה, כשהכתף התחילה לצאת, התינוקי התחיל לבכות, ובתוך שניות התינוק שלי היה עלי. מיד הוא חירבן (ככה זה יפה לחררבן על אמא?) עלי והתחיל למצוץ לעצמו את הידיים עד שעשה לעצמו "היקי". תוך זמן קצר הוא התחבר לציצי (ונשאר מחובר עד עכשיו...) וינק וינק וינק בלי סוף. השיליה יצאה ממש מהר והאושר היה גדול.
עמית הלך והביא את העוגה והפשטידה שהכנתי עוד באותו היום, הכין לנו תה, ושתינו ואכלנו. עמית הסתכל מיואש על הבריכה מלאת המים, אבל אילנה אמרה שיש לה משאבה באוטו ואכן בתוך מספר דקות הבריכה היתה מרוקנת לגמרי.
רצינו כבר ללכת לישון אבל בשעה 6 התקשרנו להורים כדי שלא ידאגו (אמא של עמית לא ישנה כל הלילה מרוב התרגשות ודאגה וזה היה זמן טוב לשחרר אותה מהמועקה). הבית חזר למצבו הקודם די מהר, אילנה נסעה לה לדרכה, עמית הלך לישון.
ואני? אני לא הפסקתי להפריע לעמית לישון, לדבר בטלפון ו"לחפור" לחברותיי שרק רצו לשמוע עוד...ועוד.....
בצהרי היום הגיעו ההורים של עמית עם מיקה ואור, ואתם גם אמא שלי. מיקה מיד ביקשה להחזיק את התינוק וכך היה – בישיבה היא זכתה לחיבור הראשון עם אחיה הקטן שכה חיכתה לו. אור שהספיק להקיא להורים של עמית באוטו עוד באותו הבוקר היה קצת יותר קשוח וקצת חולה ומסכן, אחרי הכל הציצי כבר לא כל כך שלו....
אדר מילר נולד ב—24.11.2010 בשעה 03:52. ברוך הבא אדר.
אדר לא נולד בפורים, אור לא נולד בחנוכה, מיקה היא ילדה ולכלבה שלנו קוראים נורית. ככה זה אצלנו בבית.