אני מלטפת אותו בעדינות. מפחדת להוציא צינורות מהמקום. ככה אני פוגשת את הבן שלי. בהיסוס.
די מהר מוציאים אותי משם. אני לא יכולה להישאר בזמן הסבב, אולי זאת היתה החלפת משמרת? בכל מקרה, שוב אף אחד לא עונה לי על שאלות.
בדרך חזרה למחלקה אני במעלית עם אותה רופאה בכירה שבאה לייעץ בזמן האולטראסאונד. היא שואלת מה שלומי, אני אומרת שאני בסדר, בדמעות מוסיפה שאני עוד לא יודעת מה איתו. "אבל הבנתי שהוא בסדר" היא אומרת לי והולכת, כאילו נוזפת בי שאני לא מאמינה.
אחרי כמה שעות הדברים מתחילים לבוא על מקומם: מעבירים אותי למחלקה שצמודה לפגייה. משחררים אותי מכסא הגלגלים, מהאינפוזיה. אני מתחילה להניק, להחזיק, לדבר ולשיר לבן שלי. הרופאים מסבירים שכנראה שהוא יצא מזה בלי פגע. "הגעתם בדיוק בזמן".
אני מודיעה לאנשים שנולד לנו בן. ההורים מגיעים.
לאט לאט הוא נגמל מהסוכר. יונק לא רע. אחרי אולי יומיים אנחנו חופשיים מצינורות. צריכים עוד לעשות לו אולטראסאונד מח, לראות אם הכל בסדר שם, נצטרך גם מעקב התפתחות. אבל אני כבר לא מודאגת. בשלב הזה אני כבר יודעת שהכל בסדר ושבכל מקרה הוא שלי כמו שהוא.
אחרי אולי ארבעה ימים מעבירים אותו לתינוקייה. אני לא יכולה לעבור עכשיו למחלקת ביות וזה לא כל כך משנה כי תוך שנייה הוא מפתח צהבת. מצד אחד זה כבר בקטנה, מצד שני, נמאס כבר.. עכשיו גם מתחילה ההתמודדות המעצבנת עם האחיות שדוחפות מטרנה וכו' וכו'
לקראת שבת משחררים אותנו הביתה. שוב על מונית. הפעם עם תינוק ישן בסלקל.
ביום ראשון ברית-לא ברית (עדיין צהבת)-כן ברית ברגע האחרון (הצהבת ירדה)
קראנו לו יהודה.

הוא יפה התינוק שלי. מחובר להרבה צינורות אבל כבר נושם בעצמו.
בלילה, כשהחצי שאל את אחד הרופאים מה יהיה איתו, הרופא ענה "עכשיו זה תלוי בו". אחר כך, אחרי שנגמל מהחמצן יחסית במהירות, אותו רופא אמר שהוא צריך שם חזק.. החצי אמר שאנחנו באמת חושבים על כפיר או משהו בסגנון. הרופא עונה "כפיר זה קטן עליו"

החצי מספר לי שאולי יצטרכו להעביר את אורי לטיפול נמרץ בהר הצופים, אם לא יגמל מהחמצן בשעות הקרובות. הוא גם עדיין פולט דם וגם משהו בויסות הסוכר שלו לא מאוזן.
לפנות בוקר מעבירים אותי למחלקה. היא לא בקומה של הפגייה. יש החלפת משמרות ואף אחד לא ממש מטפל בי או עונה לי מתי אוכל לראות את הבן שלי. בערך בשבע מגיעה אחות רעננה, מוציאה לי את הקטטר, לאינפוזיה אני עדיין מחוברת, אנטיביוטיקה אולי, אני כבר לא בטוחה.
מציעה לעזור לי להתקלח. את החצי שלחתי לקניות וללכת להביא לי דברים מהבית. האחות שואלת איפה הכפכפים שלי, כלי הרחצה.. הבכי מתפרץ ברגע אחד. "אני רק באתי לבדוק.. אני לא אמורה להיות פה.. אין לי כלום.."
רחמיה של השותפה שלי לחדר נכמרים שלי. היא מביאה לי את מה שחסר לי ואני מתקלחת.
מגיע הרופא שניתח אותי לבדוק מה שלומי. הוא מבטיח לדאוג שיורידו אותי לפגייה בקרוב. באמת משחילים אותי לשם לרגע לפני הביקור רופאים. אני פוגשת את התינוק שלי

אני עדיין בחדר התאוששות. עדיין לא מסכימה שנתקשר לאף אחד לפני שאני רואה אותו. לא יודעת מתי אני רואה אותו.
מגיעה המרדימה שלי לבדוק מה איתי. מספרת שאיבדתי המון דם ושהכל עבר בסדר. בדרך אגב אומרת "היה קשה להחזיר אותך" או אולי "לא רצית לחזור". אני עייפה מדי בשביל לנסות להבין מה היא מתכוונת.
עכשיו זה עדיין קצת מלווה אותי, שיכולתי לא לחזור.
וגם
שיכולתי באותה מידה ללכת לישון באותו לילה בבית ולא לקום
שיכולנו להגיע קצת מאוחר יותר לחדר לידה ולראות שהילד שלנו מת
שהוא היה יכול להיות פגוע

וואו.קראתי בדמעות ומאחלת לך לידה טובה ומעצימה

אני שומעת קולות נשיים שקוראים בשמי. אחר כך אני שומעת קולות גבריים שמדברים ערבית. זה נשמע כמו שירה נעימה ורגועה ואני חושבת לעצמי "איזה קטע, בשמיים מדברים בערבית"
אחר כך אני פוקחת עיניים והחצי לידי. אני שואלת אם אני חיה. הוא אומר שכן. אני שואלת אם אורי חי והוא אומר שכן. אני שואלת אם אני אוכל שוב ללדת והוא אומר שכן.
לאט לאט אני מגלה שאורי בפגייה, שהוא עדיין לא נושם לבד, שהוא בלע המון דם שלא יודעים מה יהיה איתו. החצי מדדה את דרכו במבוכי עין כרם ביני לבינו.
אני במצב רוח מוזר, יש לי חוש הומור ציני. אנחנו צוחקים הרבה. מרגישה שוב קרובה. מפחדת על אורי וגם חסרת כוחות לחשוב עליו.
אני מגלה (באותו ערב כבר?) שהיה צריך החייאה כשנולד
(אני לא מאמינה שאני כותבת על אותו ילד ישן כאן בבטחה בחדר לידי)
רק אחרי ימים אני מבינה כמה החצי היה לבד שם. לא הסכמתי שיתקשר להורים שלי לפני שאנחנו יודעים מה קורה כי הם נורא מלחיצים אותי. אמא שלו, היקרה והקרובה לנו, בחו"ל וצריכה לחזור רק עוד כמה ימים.

פורשת בשעה זו. אמשיך לקרוא את הסוף הטוב מחר.
שבוע טוב!

אחת הידיים מפסיקות לעבוד, עוצרות ללטף אותי ולהבטיח שיהיה בסדר.
כן, זה יוצר רושם שהם היו די בסדר..
אבל שומעת גם מישהו במעין נזיפה אומר "את יודעת שההמוגלובין שלך 8.5?". אני מנסה להתגונן ולהסביר שרק לפני שבועיים היה מעל 11 ולא יודעת אם קולי בכלל נשמע. וכד' נשמע קצת פחות אטרקטיבי...

האמת שהם היו די בסדר.. אולי אני פשוט אסירת תודה על זה שהם הצילו אותנו..

אצלי היא מכוסה בהרבה לכלוכים תרבותיים (:

אויש, איזה יחס חסר רגישות!

וב"ה שהחלטת לפעול לפי האינטואיציה.
אצלי היא מכוסה בהרבה לכלוכים תרבותיים.

אז עכשיו זה קורה? לא הבאתי את התיק ללידה. לא התכוננתי ללידה. אורי שלי צריך לצאת
מחליטים לפקוע לי את המים ולראות מה יקרה. אולי תתחיל לידה
מניחים סיר מתחתי. פתאום מתחילים להשפך ממני מים אדומים אדומים. עוד ועוד. המיילדת אומרת שהכל דם. אני, ברוב הגנותי, שואלת "זה טוב?"
הם מחייכים אלי כמו אל ילדה. "לא".
הרופא שוקל לתת זירוז. המיילדת מסתכלת עליו "למה אתה מחכה?"
תוך דקות אני חותמת על טפסים. מה שנותנים לי אני חותמת. ניתוח, כל החיסונים שרק אתמול שמענו עליהם והחלטנו לחכות.. מה שצריך לעשות רק תוציאו את אורי בריא
אני בחדר ניתוח, עוד שניות ארדם. המון ידיים מכינות אותי. אני לבד ואני מפחדת. מתחילה לבכות ולבכות. אחת הידיים מפסיקות לעבוד, עוצרות ללטף אותי ולהבטיח שיהיה בסדר. אני נרדמת.

המוניטור כנראה לא משהו אבל גם לא מפחיד אף אחד. אני מחוברת די הרבה זמן, האחות באה להציץ, קצת מעקמת את האף והולכת. חוזרת, "אולי התייבשת". אני יודעת שלא התייבשתי. מחברת אותי לעירוי נוזלים. לא לפני שלוקחת לי דם.
אחרי זמן אומרת לזו שלידי, גם היא הגיעה בגלל מיעוט תנועות, שאצלה הכל בסדר. "כאן", היא מסתכלת עלי, "לא משהו". נהדר. בודקים לי פתיחה. אצבע. מגיע רופא ועושים לי אולטראסאונד. אני רואה לב פועם ואת אורי לא זז.
מחליטים לקחת אותי למכשיר אחר, טוב יותר, בקומה שמעל. אחרי כמה צעדים האחות אומרת לרופא "נראה לי שהיא צריכה כסא, היא נורא חיוורת". בצייתניות אני מתיישבת, קצת נהיית אפטית ונותנת להם לנהל אותי. שומעת גם מישהו במעין נזיפה אומר "את יודעת שההמוגלובין שלך 8.5?". אני מנסה להתגונן ולהסביר שרק לפני שבועיים היה מעל 11 ולא יודעת אם קולי בכלל נשמע.
באולטראסאונד השני מגיעה גם מישהי בכירה להתייעצות. מיד היא אומרת "כן, הנה ההמטומה" ומצביעה על כל מיני דברים שאני לא רואה. אני מנסה להבין מה קורה. הם אומרים שככל הנראה הפרדות שליה

השעה אולי 14:00, אולי אחרי, אני נודדת בין המיטה, לשירותים, לשוקולד שבמקרר. החצי בא לידי והולך לסלון ושוב בא והולך. תמיד כשאני קצת לא מרגישה טוב אנחנו נהיים רחוקים. בסוף אנחנו מחליטים שאם עד מוצאי שבת לא ארגיש תנועות ניסע לבדוק.
מוצש הגיע ולא הרבה השתנה. אני כן מרגישה קצת יותר חזקה. במדריך ההריון אני מוצאת שכל תסמין בפני עצמו די אופייני לסוף ההריון- החולשה, הסחרחורת, פחות להרגיש את העובר. אני עדיין מוטרדת. ועדיין לא רוצה לפעול מתוך חרדה, אולי בעיקר בגלל החצי וההרגשה הרחוקה הזאת, ואיך זה שתפקיד ההיסטרית תמיד חוזר אלי.. יש לי תור בבוקר לרופאת נשים. אולי נחכה? אנחנו לא מצליחים להגיע להחלטה.
אני שולחת את החצי לחיפוש באנגלית באיטנרנט על מה שאני מרגישה. הוא חוזר ואומר "זה יכול להיות כלום ויכול להיות השליה". כשהוא אומר את זה פתאום אני פשוט יודעת שאנחנו צריכים ללכת. ועכשיו.
עולים על מונית לעין כרם. שותקים בדרך. אחרי שלש שנים בערך אני חווה את אותה הרגשה במונית בדרך להיפרד מאחותי, שלפי מה ששמעתי בקולה של אחותי השנייה, כבר נפטרה.
מגיעים לחדר לידה. אני מתארת את המצב. מחברים אותי למוניטור. אני מכינה את עצמי לזה שאיבדתי אותו. שומעת אותו במוניטור. בוכה בהקלה.

בשיר "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא מתחיל לבעוט.
אוי, תודה לאל!

למחרת, ביום שישי, אנחנו הולכים להרצאה על חיסונים. אני עדיין חלשה אבל כנראה שלא מאד, עובדה אני הולכת לא מעט ברגל, מצליחה גם להתארגן לשבת.
בשבת בצהריים אנחנו אוכלים אצל חברים. שוב אני מרוקנת מאנרגיה. שוב אני מרגישה צורך להתרוקן. הולכת מלא לשירותים וזה לא עוזר. בין לבין מתנהגת רגיל, בתוכי מרגישה שמשהו לא לגמרי בסדר אבל מתעלמת, מנסה קצת לזרז את הארוחה.
אנחנו יוצאים משם, יורדים במדרגות התלולות שלהם. בדרך למטה הכל מסתחרר לי. אני אומרת לחצי שאני עומדת להתעלף. הוא מחזיק אותי. שקט. לא יודע מה איתי ומה הוא אמור לעשות. חושב שאני דרמטית? היסטרית? אבוד בעצמו?
יש לנו הליכה של 3 דקות הביתה. אחרי הדקה הראשונה אני נשכבת על איזה ספסל כי אחרת אני מתעלפת. אחר כך אני מגלה שהחצי רואה מונית וחושב על לנסוע לבית חולים אבל המונית כבר נסעה
אני קצת מתאוששת. מבקשת שיעזור לי להגיע הבייתה. נכנסת לשירותים, חייבת להתרוקן ממשהו שמציק אבל כלום לא יוצא. אולי זה סתם הצ'ולנט?
נשכבת במיטה.
בעצם, מתי הרגשתי תנועות פעם אחרונה?

אני מחליטה בנחישות להרגיש את הילד הזה זז. אני אוכלת מלא שוקולד, שמה את הדיסק של שולי רנד בפול ווליום וקופצת על הכדור. בשיר "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא מתחיל לבעוט. אני שוב בוכה וחוזרת למיטה.

אני מנסה את השוקולד וזה לא עוזר. מתחילה להיות לחוצה. מתקשרת לחצי שנמצא עמוק בעבודה. כל ההריון אני בחרדה וזה לא מרגש אותו.. אני לא חד משמעית, האגו שלי לא רוצה לפעול ולהפעיל את כולם מתוך חרדה.. מחליטים לחכות עוד ולדבר מאוחר יותר
אני מתקשרת גם לדולה שלי. כל ההריון עשיתי אצלה יוגה.. היא כל הזמן אומרת שהיא בכלל לא מודאגת מהלידה. עכשיו אני מתארת לה את המצב, היא די שלווה. אומרת שאני יכולה ללכת לבדוק אם אני רוצה, או לחכות, או מה שאני מרגישה.. אני מרגישה שאני לבד ואבודה. אני מסיימת את השיחה ובוכה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

השנה היא 2008. אני בהריון ראשון. אחרי די הרבה נסיונות והמתנה. אני מתרגשת וחרדה. אני יפה ועגולה. לבן שבתוכי אני קוראת אורי ושרה לו שירי אהבה.
שבוע 37, זה יום חמישי ואני בישיבת צוות בעבודה. מרגישה חלשה, מוזר, לא בדיוק יודעת להסביר מה, כאילו כל הכוחות התאדו. מה שכן, איזו תחושה שאני צריכה להתרוקן, שהבטן שלי מלאה.
אני הולכת לשירותים ובדרך כמעט מתעלפת. מתיישבת על האסלה, חוזרת לעצמי. יוצאת משם מודאגת וגם חלשה מידי להיות יותר מדי מודאגת. מרגישה אולי ציר? סביבי כולם מחייכים שהלידה קרובה.
אני לוקחת מוניתהביתה. קצת נחה. מרגישה מעט יותר טוב. אחרי זמן מה קולטת שהרבה זמן לא הרגשתי תנועות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתחילה תשיעי. נדודי שינה.
זה הריון שני אחרי לידה מפחידה שנגמרה בילד נפלא שהיום כבר מעל 4.
פתאום בער בי הצורך לכתוב את הסיפור הזה, לנימי נימיו, מהר לפני הלידה
אולי רצון לעשות לו למקום, ולפנות מקום למשהו חדש
אז הנה אני מתחילה