על ידי יולדת* » 16 ינואר 2008, 21:17
אל חדר הלידה הגעתי עם עוד שתיים דחופות. אחת עם צירים מוקדמים מאד, אחת עם לידה מתקדמת מאד. הצוות התנפל על שתיהן בדאגה ואני נותרתי לבד בחדר ההמתנה, כואבת. גם כואבת צירים, גם כואבת עלבון - אף אחד לא שאל אותי אפילו מי אני, מה אני עושה פה. אולי גם אני דחופה דחופה? תפסתי כדור פיזיו שהתגלגל משומקום והתחלתי לקפץ עליו, להעביר את הזמן והכאב. מהמבוכה לא הוצאתי הגה. בדיעבד אני חושבת על זה שאם המבוכה הצליחה להשתיק אותי, כנראה שהכאב לא היה נורא כמו שהרגיש מפחיד.
עד שהגיעה המיילדת המיוחלת, הספקתי כבר להגיע עם עצמי לשתי מסקנות מרכזיות - אחת שאמנם כואב מאד אבל אפשר לעמוד בזה, שניה שעוד מעט יכאב ככה שאני אמות ודי. על המסקנה השניה לא הייתי סגורה לגמרי, וחשבתי לדון בה עם המיילדת הנבחרת. ניסיתי (כך נראה לי בדיעבד) להביט בה בעיניים, ולחפש איזה סימן ולו הקטן ביותר לכך שהיא תתמוך בי בלידה טבעית. היא הביטה בי, במבט חם ותומך ונפלא באמת, ואמרה שאני חייבת להחליט עכשיו, כי הלידה שלי מאד מתקדמת ואחר כך לא אוכל. כל הגוף שלה אמר אפידורל. לא אשמתה. אשמתי שאמרתי כן. ככה יצא לי מהפה.
חיברו אותי לאינפוזיה, אתה העברתי את השעה הבאה. בינתיים די שכחתי מהאפידורל הזה. הסתובבתי עם התנוחות והשטויות שלי בחדר שניתן לי, ובשיאים של הצירים עשיתי קולות קטנים, מפודחים משהו. אני ביישנית, ולא היה לי נעים לעשות דרמות. חשבתי שהצירים כואבים לי פחות ממה שזכרתי שכואב. כן, הם כאבו כהוגן. כן, בשיא של כל ציר רעדתי ובכיתי. כן, היה כואב מאד. אבל ברור לי לגמרי, לגמרי לגמרי, שעמדתי בהם, ושהיה בי את הכוח לעמוד בהם עד סופם הטוב. כך, כשהגיע פתאום המרדים חשבתי לעזאזל, אני אגיד לו שלא משנה, לא צריך. אבל המרדים לא עשה פרצוף של פנוי לבלבולים שלי, והמיילדת לא הפסיקה להלל ולשבח אותו. מסתבר שהוא היה באמצע משהו לא אפשרי ממש ועשה לה טובה אישית והסכים להגיע למרות הכל, כי כל כך אכפת לה ממני והיא תעשה הכל שאני לא אסבול, וכמה יפה מצדו וזה וזה וזה נו באמת, איך אפשר גם לעמוד בצירים וגם להעיז להתחרט וגם לא לדעת אם לא אתחרט בחזרה אחר כך, יותר מדי בשבילי. עליתי על המיטה, סובבתי את הגב אליו, טמנתי ראש במעקה ונכנסתי להיסטריה.
כן, ממש היסטריה. אי אפשר לתאר בכלל כמה פחדתי מהזריקה הזו. כמה לא רציתי אותה. בכל הכוח צעקתי לא, לא, לא רוצה, לא רוצה, אבל מהגרון לא יצא לי שום קול. לקח להם נצח להצמיד אותי ככה שלא אזוז. הזריקה כאבה לי רצח. רעדתי בכל הגוף והמרדים הזיע עלי בטירוף. מישהי רצה להביא א.ק.ג. לראות שאני לא נגמרת להם באמצע. זו היתה הזרקה קשה, רעה, מעייפת. היא השתלטה על כל כאבי הצירים, על כל החיבור שלי לעצמי. כן, אני זו שזימנתי לי אותה, אני זו שבקשתי אותה. אני זו שפחדה ללכת להאמין בעצמי ולוותר עליה. הזריקה כאבה לי יותר מכל הלידה כולה, לעזאזל.
אל חדר הלידה הגעתי עם עוד שתיים דחופות. אחת עם צירים מוקדמים מאד, אחת עם לידה מתקדמת מאד. הצוות התנפל על שתיהן בדאגה ואני נותרתי לבד בחדר ההמתנה, כואבת. גם כואבת צירים, גם כואבת עלבון - אף אחד לא שאל אותי אפילו מי אני, מה אני עושה פה. אולי גם אני דחופה דחופה? תפסתי כדור פיזיו שהתגלגל משומקום והתחלתי לקפץ עליו, להעביר את הזמן והכאב. מהמבוכה לא הוצאתי הגה. בדיעבד אני חושבת על זה שאם המבוכה הצליחה להשתיק אותי, כנראה שהכאב לא היה נורא כמו שהרגיש מפחיד.
עד שהגיעה המיילדת המיוחלת, הספקתי כבר להגיע עם עצמי לשתי מסקנות מרכזיות - אחת שאמנם כואב מאד אבל אפשר לעמוד בזה, שניה שעוד מעט יכאב ככה שאני אמות ודי. על המסקנה השניה לא הייתי סגורה לגמרי, וחשבתי לדון בה עם המיילדת הנבחרת. ניסיתי (כך נראה לי בדיעבד) להביט בה בעיניים, ולחפש איזה סימן ולו הקטן ביותר לכך שהיא תתמוך בי בלידה טבעית. היא הביטה בי, במבט חם ותומך ונפלא באמת, ואמרה שאני חייבת להחליט עכשיו, כי הלידה שלי מאד מתקדמת ואחר כך לא אוכל. כל הגוף שלה אמר אפידורל. לא אשמתה. אשמתי שאמרתי כן. ככה יצא לי מהפה.
חיברו אותי לאינפוזיה, אתה העברתי את השעה הבאה. בינתיים די שכחתי מהאפידורל הזה. הסתובבתי עם התנוחות והשטויות שלי בחדר שניתן לי, ובשיאים של הצירים עשיתי קולות קטנים, מפודחים משהו. אני ביישנית, ולא היה לי נעים לעשות דרמות. חשבתי שהצירים כואבים לי פחות ממה שזכרתי שכואב. כן, הם כאבו כהוגן. כן, בשיא של כל ציר רעדתי ובכיתי. כן, היה כואב מאד. אבל ברור לי לגמרי, לגמרי לגמרי, שעמדתי בהם, ושהיה בי את הכוח לעמוד בהם עד סופם הטוב. כך, כשהגיע פתאום המרדים חשבתי לעזאזל, אני אגיד לו שלא משנה, לא צריך. אבל המרדים לא עשה פרצוף של פנוי לבלבולים שלי, והמיילדת לא הפסיקה להלל ולשבח אותו. מסתבר שהוא היה באמצע משהו לא אפשרי ממש ועשה לה טובה אישית והסכים להגיע למרות הכל, כי כל כך אכפת לה ממני והיא תעשה הכל שאני לא אסבול, וכמה יפה מצדו וזה וזה וזה נו באמת, איך אפשר גם לעמוד בצירים וגם להעיז להתחרט וגם לא לדעת אם לא אתחרט בחזרה אחר כך, יותר מדי בשבילי. עליתי על המיטה, סובבתי את הגב אליו, טמנתי ראש במעקה ונכנסתי להיסטריה.
כן, ממש היסטריה. אי אפשר לתאר בכלל כמה פחדתי מהזריקה הזו. כמה לא רציתי אותה. בכל הכוח צעקתי לא, לא, לא רוצה, לא רוצה, אבל מהגרון לא יצא לי שום קול. לקח להם נצח להצמיד אותי ככה שלא אזוז. הזריקה כאבה לי רצח. רעדתי בכל הגוף והמרדים הזיע עלי בטירוף. מישהי רצה להביא א.ק.ג. לראות שאני לא נגמרת להם באמצע. זו היתה הזרקה קשה, רעה, מעייפת. היא השתלטה על כל כאבי הצירים, על כל החיבור שלי לעצמי. כן, אני זו שזימנתי לי אותה, אני זו שבקשתי אותה. אני זו שפחדה ללכת להאמין בעצמי ולוותר עליה. הזריקה כאבה לי יותר מכל הלידה כולה, לעזאזל.