עובר עם הגיל. לא להתרגש כי כל רגישות כזו מתקהה עם הגיל. בוודאי לא להכריח בנושא בגדים וכו. עד היום הבן שלי גוזר אתיקטים ורק בגדים נוחים כמובן בלי גינסים . אבל הרגישות הטאקטילית לצד העדר רגישות התמתנה. לדעתי תמעיטו בטיפולים מניסיון זה הרבה בלבול מוח וכסף זרוק. פשוט להקל מה שניתן ובמהלך השנים עם ההתבגרות לומדים לחיות עם זה. הכי חשוב לדעתי !!! זה לתת לילד הרגשה שהכל בסדר שיש לו רגישות ולאחר יש רגישות . אני טיפלתי בבני בכל מה שניתן להעלות על הדעת ולדעתי בדיעבד התחושה שלו כילד מטופל זה הפסד גדול יותר מכל רווח שהיה מהטיפולים.

אז מסתבר שגם לי יש רגישות טקטילית. אף פעם לא ידעתי מה זה, אבל לא מזמן אמא שלי זרקה איזו הערה על זה. כמובן, כמו כל דבר שמסקרן אותי, מיד חיפשתי בגוגל מה זה. הגעתי לכאן. לצערי לא קיבלתי בדיוק את התשובות שאני מחפשת, אבל זה כי אני מחפשת תשובות מקצועיות ומדעיות, מה שסביר להניח שלא אוכל לקבל מחבורת אנשים, משכילים ככל שיהיו, שלא למדו את הנושא לעומק בלימודים גבוהים.
בכל אופן, קראתי את התגובות שלכם והרגשתי צורך להוסיף משהו. אני, כנערה ובעבר כילדה בעלת רגישות טקטילית, יכולה להגיד לכם שלפי התגובות והסיפורים שלכם, המצב שונה לחלוטין בין ילדים. נכון, גם אני לא יכלתי פעם לסבול תפרים בבגדים. מעולם לא הלכתי עם ג'ינסים כי זה גם בד לא נעים וגם לא נוח להליכה בגלל אזור הבירכיים שלא ניתן לקיפול. אני שונאת, עד היום, שהמכנסיים שלי הם לא קצרים (שורטס קיציים של נערות מתבגרות בישראל... יש בכלל מה להוסיף?) או ארוכים ומגיעים עד סוף הרגל. יש לי בעיה חמורה עם שרוולים שהם לא קצרים, כמו של טי שירט, או שלא מגיעים עד סוף היד. חולצה בעלת שרוולים עד המרפק, למשל, תגרום לי להתחרפן, ואם אני ביום רגיש-גם לבכות. ואני לא בוכה מדברים שלא קשורים למוות (בגלל עכבר שהכלב שלי הרג בכיתי במשך יותר מעשרים דקות. בכי תמרורים חריף וקורע לב. וזה, אם הבנתי נכון מהתגובות שלכם, גם קשור לרגישות הטקטילית). גם שרוולים קצרים שצמודים ליד מוציאים אותי מדעתי. מצד שני, גם אני אוהבת חוזק. למשל-וזו לא הדוגמא הכי צנועה, אז מתחסדים ובעלי ילדים קטנים מתבקשים לדלג על השורה הזאת-כשהייתי עם גברים במצבים אינטימיים, תמיד נהניתי יותר כשהם משכו לי בשיער כדי להגיע לצוואר שלי ולא הרימו לי את הסנטר בעדינות בשביל להגיע אליו; תמיד נהניתי יותר ממגע יד גברית וגדולה שאוחזת בי בעוצמה מאשר ממגע רך ומלטף של יד עדינה; גם מכות-"ספאנקי"-זה משהו שגורם לי להנאה מרובה יותר מאשר נגיעה רגילה (ותודה לאל שהתגובה הזאת אנונימית). כמובן שהכוונה בדוגמאות האלה היא להנאה נטו, מבחינת רומנטיקה אני מעדיפה גבר מלטף ועדין, רק שינסה להיות ככה רק מבחינה מנטלית ולא מבחינה פיזית.
אבל עוד דברים שלא ראיתי ששוחחתם עליהם (ואולי לא ראיתי כי התעצלתי לקרוא את כל התגובות) הם דברים כמו "הגוף לא נגמר איפה שהעור"-כמו שאמא שלי הגדירה. אני יכולה להרגיש כשמשהו מתקרב אלי, כשעומדים לגעת בי. אם מישהו מקרב אלי את האצבע אני מתחילה להרגיש באותו מקום תחושת גירוד ודגדוג קלים, וזה גם בלי לדעת שהוא מתקרב. אחותי התגנבה לקצה המיטה שלי כשקראתי, והקלסר שלי הסתיר את כל טווח הראייה כך שלא ראיתי אותה בכלל. היא שלחה את היד במטרה לדגדג אותי בכף הרגל, ועוד לפני שהיא נגעה בי הרגשתי שם את הדגדוג הזה, מתוך רפלקס בעטתי באוויר, ופתאום הרגשתי שנגעתי במשהו קשה. הצצתי מעבר לקלסר וראיתי את אחותי ההמומה. אני לא יודעת איך זה קורה, אני פשוט יודעת שאני מרגישה גם דברים שלא נוגעים בי בכלל.
בנוסף, אבל אני כבר לא יודעת אם זה קשור לנושא שלנו או שזו בעיה בפני עצמה, אני חייבת שדברים אצלי יבואו בזוגות. אני אוכלת-פופקורן, צ'יפס, במבה, קרקרים, כל דבר-ואני חייבת שזה יהיה מספר זוגי. אם אני אוכלת שלוש עגבניות שרי והחבילה נגמרת לפני שאני מספיקה לאכול את הרביעית, אני מסתובבת בעצבים ובתחושת "חור" בנשמה עד שאני מוצאת מקום להשלים ממנו את המספר למספר זוגי. בדרך כלל זה אומר שאני פשוט סופרת מראש כמה פרטים יש, ואם המספר אי זוגי אני מציעה אחד (או שלושה, או אפילו חמישה) למישהו אחר, ככה שלי נשאר מספר זוגי. גם כשאני מחממת אוכלת במיקרו, אני חייבת להוציא אותו 12 שניות לפני שהזמן נגמר. לא 10 ולא 14, 12 שניות בדיוק. אם הזמן בטעות עובר, אני מחממת לעוד 20 ומוציאה אחרי 8 שניות.
אני גם מאוד מזדהה עם כאב של אחרים. אם מישהו מספר לי שהוא נתקע בכיסא, אוטומטית מתחיל לכאוב לי ברגל. לרוב זה באמת תואם את הרגל שנפגעה אצל מי שסיפר לי, אבל אני לא יכולה להגיד שזה תמיד ככה. כשמספרים לי על כאבים בעיניים אני מתחילה לבכות. אפילו כשמדברים איתי על עדשות ראייה אני בוכה. כשמדברים על כאבי ראש או בטן, מיד מתחיל לכאוב גם לי הראש הבטן. אפילו כששמעתי בטלוויזיה על איזו ילדה שנתע לה קיסם בצוואר, כל כך כאב לי הצוואר שהעברתי ערוץ. וגם עכשיו הוא כואב לי רק מלהזכר בזה.
טוב, אני חושבת שזה כל מה שהיה לי להוסיף לכם. דעו שגם הדברים האלה קיימים, ותנסו להבין את הילדים שלכם אם הם מתחילים להתלונן על משהו ואם לא מבינים מאיפה זה בא. אל תצחקו עליהם, אמא שלי תמיד לקחה את זה בקלילות ו"צחקה איתי", אבל אני תמיד הרגשתי כאילו היא צוחקת עלי ונפגעתי מזה. אז תגלו עניין והבנה, והכל יהיה טוב. באיזשהו שלב הדברים האלה קצת עוברים, נסו רק להגיע לשלב הזה בבטחה.

מזמינה את כל מי שמבין או מתעניין בתחום לבקר בדף שפתחתי ילדתי הרגישה והחרדה ואני

איך משנים שם דף?
אני הייתי משנה ל תגובתיות יתר ורגישות חושית

לא מצאתי, ואין לי כבר קשר עם אותה OT. מצטערת.
בחיפוש קצר בגוגל מצאתי רק הסתייגות מהשיטה המבוססת על כך שאין מחקרים, בבלוג של כריס (שנראה לי בלוג שווה באופן כללי).

אגב, תמרוש רוש , שמעת על שיטת HANDLE ? אני ממליצה על הספר של ממציאת השיטה. זה עשוי לעניין אותך - גם לעצמך (אני עוקבת בעניין ובהזדהות אחרי הדף האישי שפתחת בנושא), וגם לעבודה עם ילדים.
כתבתי עליו ביקורת כאן
מסקרן מאוד, ונראה לי כמו "הדור הבא" של עבודה על ויסות חושי.

תמי, תודה.
אם תוכלי להביא מראה מקום, יהיה מעניין לקרוא.
(אני אחפש גם)

1. נסו גם מינרלים - בעיקר אבץ, מגנזיום וסידן (בסדר זה)
2. רגישות יתר או רגישות חסר יכולה גם להיות תוצאה של הרעלת כספית (שמסבירה גם את המחסור במינרלים)

Autism: A Novel Form of Mercury Toxicity

1. למיטב ידיעתי (מפיה של OT) התפרסמו בשנתיים האחרונות מחקרים, שעל פיהם פרוטוקול וילברגר (הדייאטה הסנסורית) אינו אפקטיבי מעבר לפלצבו. לא ראיתי את המחקרים עצמם ואני לא יכולה להעיד על איכותם (אני יכולה לנסות להשיג מראה מקום).

אה, העניין הוא, שכאשר ג'יין איירס טבעה את המונח, היא חשבה רק על רגישות טקטילית, ולא היתה לה מודעות לרגישויות במערכות האחרות. ובמשך כמה שנים, אנשי מקצוע דיברו רק על רגישות טקטילית, ולא שמו לב שזו תופעה רחבה יותר.
(איירס בעצמה סבלה מרגישות רב-מערכתית, ולא הבינה עד כמה).
ברור שטוב לקרוא ל"ילדים" בשמם הספציפי, ובמקביל להיות מודעים לכך שהם בנים למשפחה גדולה ומסועפת.

מה שכן ,בד"כ תת רגישות מסוימת במערכת אחת גורמת לרגישות ייתר במערכת אחרת.
תוספת: הרבה פעמים, רגישות יתר או תת רגישות בתת-מערכת אחת (נניח המערכת הויזואלית), באה ביחד עם רגישות יתר או תת רגישות בתת-מערכות נוספות (שמיעתית, טקטילית, רגישות אוראלית ממוקדת), וצריך תמיד לבחון את התמונה השלמה, על כל הערוצים החושיים שלה.

אני חושבת שזה לא כ"כ מיושן לקרוא לזה "רגישות טקטילית"
כי רגישות טקטילית היא אכן רגישות על פני העור (יש לנו מליוני עצבים על פני העור)
וזה מבדיל משאר הרגישויות
רגישות פרופריוצפטיבית , רגישות שמעתית, רגישות וויזואלית, רגישות ווסטיבולרית וכו'
זה נכון לקרוא לילד בשמו בכדי להבדיל אחד מהשני.
מה שכן ,בד"כ תת רגישות מסוימת במערכת אחת גורמת לרגישות ייתר במערכת אחרת.

אה, ועוד משהו: כיום המונח "רגישות טקטילית" נחשב מיושן משהו. ברור לכולנו שזו רגישות סנסורית, שמתבטאת או עשויה להתבטא בכל המערכות החושיות (מגע עמוק, קל, תנועה, מנח, ריח, טעם, מרקם, ראייה, שמיעה). זה לא רק רגישות למגע על העור.

משה אלבאום כתב:
_עד כמה שידוע לי, המרפאות בעיסוק אכן מטפלות בכל הנושאים, אך המקצב בו התוצאות מתאפשרות שונה מאוד.
אם אישה בת 65 יכלה להתגבר על רגישויות היתר בעור, בריח, ובאנרגיה שחיתה איתה מתמיד, תוך חודשיים. הרי שזוהי מהירות שאינה מוכרת במערכות הטיפולית, במידה ובכלל מטפלים במבוגרים (עד כמה שידוע לי, המערכות השונות מטפלות עד גיל 7-9 ).

נראה לי שמה שצריך לשים לב אליו הוא האם הטכניקות הקיימות בשוק, אכן גורמות לשינוי המקווה, ובמקצב המהיר הניתן. ממה שגיליתי בשנים האחרונות, ניתן לשנות את מצב הרגישות די מהר עד לתקופה של שלשה חודשים לסיום הנושא, תוך כדי הקניית כלים למתקשה על מנת שיוכל לווסת עצמו בכל פעם שהרגישות משתנה._

על זה דווקא יש לי תשובה.
דיאטה סנסורית (שניתנת על ידי מרפאה בעיסוק) עובדת גם לגבי ילדים וגם לגבי מבוגרים. הפרוטוקולים של ריפוי בעיסוק מדברים על תכנית הברשות במברשת מיוחדת, כעשר דקות כל שעה וחצי עד שעתיים, בתוספת גרייה עמוקה לתוך כל המפרקים בגוף, יחד עם פעילויות נוספות. יש גם פרוטוקולים מיוחדים לרגישות שמיעתית וויזואלית ("פרוטוקול" זו מילה קצת דרמטית בהקשר הזה, אני מדברת על דיסק ספציפי שפותח באופן ספציפי, שצריך להקשיב לו X פעמים ביום). שינויים באדם נצפים כבר בימים הראשונים, לפעמים אפילו אחרי ה"הברשה" הראשונה, והטיפול כולו מצריך בדרך כלל בין שבועיים לששה שבועות, עד שהסימפטומים נעלמים.

אני אישית מאוד מעוניינת לשמוע עוד על רגישות אנרגטית.

כילדה הייתי בעלת רגישות טקטילית מובהקת. זה התבטא בכך שלא אהבתי חיבוקים ונשיקות, לא יכולתי לסבול בדים מסויימים במגע עם העור (שיפון למשל) או מצעים ישנים עם כדוריות בד בולטות... לא יכולתי לשאת "מעטפה"(= הכנסת השמיכה מתחת למזרון בלילות חורף קרים = תחושת כליאה), או בגדים לוחצים על הגוף (בזמני היו חולצות עם שרוולים המכווצים בגומי וכן מכנסיים כאלה הזכורים לי כסיוט...), חולצות גולף, או חולצות עם פתח צר, פתקאות הצמודות לבגדים ומגרדות היו נתלשות מיידית מהבגד...
הרגישות התבטאה גם בשאר החושים - רעשים שלא יכולתי להתעלם מהם ושגעו אותי ויכולת לשמוע כל ציוצון, חוש טעם חד במיוחד (כשהחלב רק חשב להתחיל להיות חמוץ אני כבר לא יכולתי להריח אותו), אבחנה בכל ופרט ויזואלי וזיהוי שינויים באופן מיידי, זכרון חריף, כל שערה על הגוף (בתוך החולצה) כל פירור על העור, כל פרצוץ או טון דיבור של אנשים סביבי, הריחות תמיד הגיעו אל אפי בעוד שאחרים לא חשו בהם כלל, ריחות טובים ורעים כאחד(עד היום בשמים מסוימים יכולים לגרום לי כאב ראש של ממש) .... כל החושים בטיוניג מאוד גבוה. כתינוקת בכיתי הרבה (כך מספרים) ולא הסכמתי לטעום אוכל דייסתי של תינוקות אלא רק לינוק. בגיל כמעט שנה,עברתי מיניקה ל"אוכל של גדולים" ללא תחנות מעבר.
לאחר מס' שנים אימי למדה ריפוי בעיסוק (תחום שאז הגיע לארץ לראשונה) והבינה את מה שהטריד אותי אז. (היא קוראת לזה באנגלית "טקטייל דפנסיבניס" שזה יותר כמו התגוננות טקטילית ,בתרגום חופשי שלי).
דברים שעזרו לי אז היו: ספוג קשיח (פעם היו ספוגים עשויים מ-2 שכבות - 1 קשיחה מאוד והשניה רכה) שהייתי מסתבנת איתו במקלחת (לאחרים זה הרגיש כמו סקוט'ש ברייט), וגם גירודים חזקים שאימי היתה מגרדת לי בגב (ולא "קיצי נעים" ועדין, כמו שהייתה עושה לשאר אחיותיי).
היום (30 שנה אחרי) נותר הזכרון התחושתי והמודעות. היום הבגדים יותר נעימים (מיקרופייבר וכל מיני כאלה...)
אני ממליצה על פרימת התוויות שעל הבגדים (לא רק לגזור, כי אז נשאר החלק בגזור שמגרד רצח למי שסובל מזה). לבדוק שלבגד אין תפרים פנימיים נוקשים (יש היום בגדים שמשום מה תופרים עם חוט נילון שמגרד בטירוף) . לקנות בגדים רכים ונעימים (שלא עוקצים, בעיקר סוודרים או כובעי צמר, צעיפים...) מברשות שיער שלא תולשות את השערות - העדינות יותר, והכי חשוב - לתת לילד את ההקשבה והבטחון כך שאם משהו מפריע לו נחליף אותו מייד ונשתף אותו בהחלטה לגבי מה נעים לו. אני יכולה לאמר שכשסובלים מרגישות טקטילית ולובשים בגד שעוקץ ומגרד אי אפשר לחשוב על שומדבר אחר פרט ל"איך אני יוצא מהבגד הארור הזה במיידי"...
ילד שסובל מרגישות טקטילית סובל גם מכך שהשאר (הרוב המכריע) לא חש כמוהו בהפרעות הנ"ל כך שטיעוניו עלולים להיסתר או להיות נושא לצחוק של שאר הילדים סביבו.

ל שלווה ב
רגישות ייתר אנרגטית הינה רגישות חזקה לסביבה, מבלי שחוש כלשהו מגיב ברגישות ייתר. האדם חש חזק את התחושות של האחרים, את נוכחותם, לפעמים מחשבותיהם ועוד. הרגישות הזו יכולה להוביל לקשיי ריכוז רבים, ולרצון לא להימצא בסביבת אנשים, (מי צריך את המחשבות והרגשות של האחרים)
מדיטציות הכוללות צבעים, משפיעות רק על רגישות חושית, כי כל צבע מגביר את הספקטרום החושי שאליו הוא קשור דרך הצ'קרה. לרגישים אנרגטית, עולם הצבעים וחוסר הגבולות של הדמיון, מהווה את שפתם המרכזית.
רגישות ייתר בחושים שונה מאוד מתת רגישות, בילדים ובמבוגרים כאחד.
תת רגישות גורמת לכהות התחושה, רגישות ייתר גורמת להצפה של גירויים רבים מדי בו זמנית, ומקשה ביותר על יכולת האיבוד שלהם.
במקרים הקיצוניים, לכל נושא הקשיים שלו. אני עוסק בעיקר ברגישויות ייתר, לכן אני יכול להעיד על כך שחלק גדול מאוד ממה שנחשב להפרעות חברתיות, התנהגותיות, רגשיות, הפרעות קשב וריכוז, מקורם בחישת ייתר של החושים.
התיאור של התכונות שמאפיינות את האנשים בעלי הקשיים השונים, הוסברו די בפירוט בחומרים שהבאת.

מאוד מרשים!
ותודה על ההסבר.

וכמה שאלות:

1. למה הכוונה בדיוק ברגישות ייתר אנרגטית?
2. מדיטציות רגישות המפעילות צבעים כלשהן בעיקר את צבעי הצ'קרות, מחמירות את מצבם של הסובלים מרגישויות ייתר. - רגישויות יתר מכל הסוגים או בעיקר או רק רגישות יתר אנרגטית? ולמה להערכתך דווקא סוג מדיטציה זה מחמיר את מצבם?
3. אתה כותב לעתים קרובות על רגישויות יתר - האם במונח זה אתה כולל גם את התת או רק את היתר?
4. האם לדעתך יש הבדל בין ילד או בוגר שיש לו רגישות יתר בכמה חושים, לעומת ילד או בוגר שיש לו תת בכמה חושים, לבין ילד או בוגר שיש לו גם יתר וגם תת בכמה חושים? ובהבדל אני מתכוונת גם למקור או לסיבה למצב וגם האם זה אומר משהו כללי על האדם. באופן אינטואיטיבי נראה לי שיש הבדל בין מישהו שיש לו רגישות יתר בכמה חושים לעומת מישהו שיש לו תת רגישות בכמה חושים. או במילים אחרות: שיש תכונות כלליות מאפיינות לאנשים שיש להם יתר רגישות בכמה חושים, ותכונות אחרות כלליות שמאפיינים אנשים שיש להם תת רגישות בכמה חושים. לגבי המעורבים לא יודעת להחליט.

ל שלווה ב
תודה רבה על האיסוף של החומר ועל הידוע כאן והפירוט. כל מי שמתעסק בנושא, מגדיר את הקשיים פחות או יותר אותו הדבר, מי בפירוט גדול יותר ומי בפירוט קצר.
הנושא העיקרי שמוביל את ההבדל בין דרכי העבודה הוא בכך שכל הטכניקות שפתחתי בנושא, התפתחו ללא קשר או מחקר של מה שהיה קיים בשטח, בעיקר כי בזמנו לא היה קיים כמעת דבר.
העבודה בשיטה, אינה עוסקת ייתר על המידה בטיפול עמוק בנושא, למראת שאני באופן אישי פתחתי בשלושת השנים האחרונות כלים רבים לעבודה עם ילדים נוער ומבוגרים הסובלים מרגישויות ייתר בכל החושים.
מצאתי כי עבודה עם מגע בצורות שונות, עם מיקוד יכולת ההרפיה בזמן גירוי של כל החושים, עם עבודה מדיטטיבית מאוד ממוקדת, יכול לגרום למוח לווסת את גירוי היתר החושי במהירויות יחסית גבוהות מאוד. צריך לציין מפורשות, שמדיטציות רגישות המפעילות צבעים כלשהן בעיקר את צבעי הצ'קרות, מחמירות את מצבם של הסובלים מרגישויות ייתר.
עד כמה שידוע לי, ברגישות ייתר אנרגטית, לא קיים מוסד או שיטה כלשהי המטפלת בכך. אני מאוד אוהב לעסוק דווקא בנושא הזה ובהצלחה יחסית גבוה.
עד כמה שידוע לי, המרפאות בעיסוק אכן מטפלות בכל הנושאים, אך המקצב בו התוצאות מתאפשרות שונה מאוד.
אם אישה בת 65 יכלה להתגבר על רגישויות היתר בעור, בריח, ובאנרגיה שחיתה איתה מתמיד, תוך חודשיים. הרי שזוהי מהירות שאינה מוכרת במערכות הטיפולית, במידה ובכלל מטפלים במבוגרים (עד כמה שידוע לי, המערכות השונות מטפלות עד גיל 7-9 ).
ילד שיכל להתגבר על קושי במגע בפגישה בודדת, כאשר הקושי היה עד כדי כך, שהוא לא נתן לאב לגעת בו מגיל חצי שנה בה היה פורץ בצעקות רמות בכל פעם שהיה נוגע בו. עד לגיל חמש וחצי בו הוא עבר טיפול באמצעות מדיטציה שפתחתי לנושא, מיד לאחריה כשבדקתי את רמת הרגישות למגע והוא חווה נעימות במגע, קפץ על רגלי האב, נשען בראשו על חזהו וביקש שילטף אותו. זהו המקרה הקיצוני ביותר שפגשתי. האב כמעת והתעלף במקום.
נראה לי שמה שצריך לשים לב אליו הוא האם הטכניקות הקיימות בשוק, אכן גורמות לשינוי המקווה, ובמקצב המהיר הניתן. ממה שגיליתי בשנים האחרונות, ניתן לשנות את מצב הרגישות די מהר עד לתקופה של שלשה חודשים לסיום הנושא, תוך כדי הקניית כלים למתקשה על מנת שיוכל לווסת עצמו בכל פעם שהרגישות משתנה.
מקווה שעניתי לפחות חלקית על הנושא הענקי הזה.

ולגבי הדרכים לטפל בסממנים השונים כתוב כך
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=59460550

"דיאטה סנסורית היא למעשה תוכנית גרייה מאוזנת הנבנית ספציפית לכל מטופל בהתאם לפרופיל הסנסורי שלו, לצרכים הסנסוריים שלו ולסביבתו הטבעית.
תוכנית בה מקבל המטופל גירוי מסוים (בהתאם לצרכים שלו) בזמנים קצובים, למשך זמן מסוים ובתדירות מסוימת.

אם לדוגמא יש ילד שיש לו תת רגישות במערכת הפרופריוצפטיבית, התוכנית שלו תכלול פעילויות הדורשות לחץ על המפרקים, הגידים והשרירים כמו קפיצות צפרדע, דחיפות של חפצים כבדים או נגד הקיר וכו'."

ושאלה למשה, האם אתה מוכן להסביר מה ההבדל בין השיטה שלך לבין שיטת ה"דיאטה הסנסורית"?

בפורום "להיות הורים" בתפוז היה אירוח שנושאו קשיי עיבוד וויסות חושי
. מהודעה וזו ואחריה תוכלו לקרוא את כל השרשור

ויש קומונה העוסקת בנושא זה עצמו הורים לילדים עם קשיי ויסות חושי


ובייחוד מצאתי עניין בהודעה זו (מעתיקה חלק)
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=59440955

"אבחון של קשיי ויסות חושי מתבצע אצל מרפאה בעיסוק (מאוד מומלץ לעשות זאת אצל מרפאה בעיסוק שמתמחה בנושא של ויסות חושי).
אפשר לפנות באופן פרטי אל מרפאה בעיסוק ואפשר לעשות זאת דרך המכון להתפתחות הילד, אליו מקבלים הפניה מרופא ילדים התפתחותי.
עליי לציין כי אנשי מקצוע רבים אינם יודעים מספיק על הליקוי ועל אבחונו ולכן יכול להיות מצב שחששות של הורים יבוטלו ע"י אנשי מקצוע כאלה.

הסממנים הם רבים, אני אציין פה חלק ואתן קישור לרשימה ארוכה של סממנים (מתוך אתר באנגלית)

סימנים לרגישות טקטילית:
יתר - ילד שמסרב או נמנע ממשחק מלכלך, מתנגד למגע קל ומרפרף, אינו אוהב נשיקות, בגדים נוקשים, מתנגד לאמבטיות/מקלחות או הליכה לחוף הים
תת – אינו שם לב לפנים או ידיים מלוכלכות, נוגע בכל דבר כל הזמן, משחק באגרסיביות עם אחרים, נדמה שאינו מרגיש כאב ולעיתים אף נהנה ממנו.

סימנים לרגישות וסטיבולרית:
יתר – נמנע ממגרשי משחקים או מתקנים נעים. פוחד מגבהים, אינו אוהב שהופכים אותו עם הראש כלפי מטה, לעיתים פוחד מנפילות או הליכה על משטחים תלולים, נמנע מתנועות פתאומיות או סיבוביות.
תת – צמא לחוויות והתנסויות הכרוכות בתנועה, בעיקר תנועה מהירה או סיבובית, נדמה שאף פעם אינו יושב בשקט, מחפש ריגושים, מנדנד ברגליו בזמן ישיבה, אוהב להיות מונף באויר, מלא אנרגיה, נדמה שלעולם אינו מסתחרר.

סימנים לרגישות פרופריוצפטיבית:
חוסר הגנתיות/גרייה -בתנועה מתמדת של קפיצות, התנגשויות. אוהב חיבוקי דוב, אוהב שמוחצים אותו, מעדיף בגדים צמודים, עשוי להיות אגרסיבי עם ילדים אחרים.
הגנתיות יתר – קושי בהבנת יחסי הגוף לעצמים אחרים. נראה מסורבל, נתקל בחפצים בתכיפות. מתהלך בנוקשות או בחוסר קואורדינציה.
קושי בויסות מסרים – אינו יודע לווסת עוצמת לחיצה על אובייקט, אינו מעריך נכון משקלים של חפצים, שובר חפצים באופן תכוף וקורע דפים בזמן מחיקת סימני עפרון.

סימנים לרגישות שמיעתית:
יתר – אוטם אוזניו ונבהל מקולות רמים, מופרע ע"י קולות שאחרים אינם שמים לב אליהם. פוחד מרעש הורדת מים, מייבשי שיער או שואבי אבק, נמנע מהליכה למקומות ציבוריים.
תת – עשוי לא להגיב לסימנים קוליים, אוהב מוסיקה רועשת ועשיית רעש. עשוי להראות מבולבל לגביי כיוון הקול, עשוי לאמר "מה?" בתכיפות.

סימנים לרגישות אוראלית:
יתר – בררן באוכל, בעל העדפות אכילה קיצוניות (אוכל קפוא או מאוד מאוד חם), מגוון אוכל מצומצם, קושי במציצה או לעיסה ובליעה. פחד קיצוני מרופא שיניים וצחצוח שיניים.
תת – עשוי ללקק, לטעום או ללעוס חפצים שאינם אכילים. אוהב מאכלים בעלי טעם חזק, עשוי לרייר לרוב, לועס בתכיפות עפרונות/עטים/חולצות.

סימנים לליקוי בחוש הריח:
יתר – ריח בישול יפריע לו או יגרום לבחילה, כמו כן ריחות בישום או אמבטיות, עשוי לסרב ללכת למקומות בשל הריח שיש בהם, יבחר מזונות עפ"י הריחות שלהם, ישים לב לריחות שלרוב אינם מורגשים ע"י אחרים.
תת – עשוי לא לשים לב לריחות לא נעימים או הגורמים לבחילה, מריח כל דבר המוצג לו לראשונה, עשוי לא לזהות ריחות .

סימנים לרגישות ויזואלית:
יתר – אור שמש או אורות בהירים עשוים להציק לו, דעתו מוסחת בקלות ע"י גירויים ויזואליים. נמנע מקשר עין, חדרים בהירים עשויים לעורר אותו מאוד,.
תת – מתקשה בשליטה על תנועת עיניים או במעקב אחר חפץ, מבלבל בין אותיות דומות, מתמקד בפרטים קטנים בתמונה ומפספס את התמונה המלאה. בזמן קריאה מפספס את מקום הקריאה באופן תכוף, כמו כן בזמן העתקה מהלוח."

ויש שם הפניה לאתר באנגלית
ששם יש פירוט רב יותר של הסממנים לקושי בוויסות חושי
http://www.sensory-processing-disorder. ... klist.html

פלוני, זה נשמע כמו נתון שמצביע על בעיה כלשהי, ואם אתה מרגיש שזה מפריע לבת שלך שווה, אולי, להתעמק בזה. אם אתה פונה למכון להתפתחות הילד, יש שאלון שבודק את כל התחום של רגישות תחושתית (כולל למגע, לתנועה, לצלילים ולאור), וממנו אפשר ללמוד אם ועד כמה יש בעיה, ובאיזה תחום.
אם הרגישות של הילדה באה לידי ביטוי רק במגעים חברתיים, ואין לה רתיעה משום סוג של חומר, אז אולי זה נובע לא מרגישות טקטילית אלא מאיזה מקום רגשי או חברתי. אבל כמובן שאי אפשר לענות על שאלה כזו בלי לראות את הילדה.

הי, היום לראשונה שמעתי את המונח של הגנתיות טקטלית ואני מנסה להבין אם זה מה שיש לביתי. היא בת שלוש, לא מוכנה שילדים אחרים יגעו בה, ואם מישהו נוגע זה נתפס כמכה. האם נתון זה מספיק על מנת לאבחן רגישות זו? (אין לה בעיה עם פתקאות בבגד, לא עם מגע עם חומרים מסוימים, לא עם רעשים ולא עם אור). בנוסף, לא משתתפת במפגשים חברתיים בה יש יותר מילד אחד.

בסדר גמור, פלוני, לא ניתן יחס מיוחד לילד שהרגישות שלו כה גדולה עד שהוא לא מסוגל שילדים אחרים בגן יתקרבו אליו, והוא מרביץ להם, וככה יוצא לו שלא באשמתו שם של ילד אלים. תשאיר את הילד הזה להסתדר לבד, אדרבה (נאמר בציניות, למי שלא עלה על זה)

העניין הוא שרגישות טקטילית נגרמת הרבה פעמים מחוסר בשלות מסוים או התפתחות לא מלאה של מערכת העצבים. אפשר לעזור למערכת העצבים להתקדם בכיוון הנכון, בעזרת דיאטה תחושתית (כלומר מתן של גירויים מסוימים במינונים מסוימים, די גדולים, לאורך כמה שבועות). מרפאות בעיסוק עושות את זה, ואני יודעת שלילדים מסוימים ה"דיאטה" הזו שהם מקבלים מאוד משמעותית, מאוד מקלה עליהם, ואחריה נפתח להם פתח לגדילה נוספת, והם משוחררים מהעול הזה שהיה עליהם קודם. אז למה לא להקל, כשאפשר?
אני "סובלת" מרגישות תחושתית מסוימת, ואני בכוונה שמתי את המילה במרכאות, כי באמת אין לי הצדקה לעשות מזה עניין גדול, פרימת כל הטיקטות בעורף של הבגדים הספיקה לי. אז אני לא מתייגת את עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, ולטיפולי ריפוי בעיסוק אני מגיעה רק כי יש לי תואר בזה . אבל יש ילדים שבאמת סובלים, בלי מרכאות בכלל. אז למה לא להקל עליהם??
גם כשאני נותנת טיפול לילד, אני מקבלת אותו כפי שהוא. אני מעודדת את כל הדברים הנפלאים שבו, את כל הפוטנציאל שבו, לצאת החוצה, לקבל ביטוי. ואני עוזרת להם לצאת אם הם תקועים במחסומים שאני יכולה לעזור לשחרר אותם.
ופלוני, גם דשא לא אהבתי כשהייתי קטנה, ואף אחד לא עשה מזה עניין. זה היה "מאפיין". אתה שוכח שיש טווח רחב מאוד, שבקצה אחד אפשר לקרוא לתופעה "מאפיין", חלק מהתכונות של הבנאדם, כמו גובה משקל וכו', אבל כשזה מגיע לסף מסוים זה כבר מפריע לתפקוד, מפריע לדימוי העצמי, מפריע למיליון דברים. כמרפאה בעיסוק, יש בעיני הצדקה להתערב בחיים של הילד אם ורק אם זה פוגע בתפקוד שלו.
ובקשר לטיעון ההיסטורי - לפני שנות דור אנשים היו עסוקים הרבה יותר בשרידה, ואמרו תודה אם הילדים שלהם בכלל עברו את גיל שמונה. היום לא. יש לנו את היכולת לדרוש יותר מהחיים, להפיק מהם יותר, להפיק מעצמנו יותר. אתה יכול לקרוא לזה פינוק, אם בא לך. מי אני שאתווכח.

מה זה כל הבולשיט הזה? פשוט תתנו לילדים לגדול ויהיה בסדר. מה היה לפני שנות דור? אנשים היו יותר חזקים. החיים מצריכים התמודדויות עם קשיים ואתגרים ולא עודף פינוק. התייחסות אובר דרמטית והיסטרית לכל קשקוש קטן (לא מוכן ללכת על הדשא? שלא ילך. חלאס עם החארטה הזה) תגרום לבעיות מנטליות קשות הרבה יותר בעתיד (חרדות, מחלות נפשיות) ולאי לקיחת אחריות על החיים (שינויים קיצוניים בחיים בגילאים מתקדמים וכו). תפסיקו לדפוק לילדים שלכם את השכל עם כל מיני הילרים שרלטנים ותנו להם לחיות!

הוקמה קומונה להורים לילדים עם רגישויות תחושתיות (קושי בויסות חושי)...נשמח לראותכם שם


http://www.tapuz.co.il/Communa/userComm ... naId=10074

אצל בתי הרגישות הבולטת ביותר היא השמיעתית (למרות שיש לה גם חלק מהרגישויות האחרות שצויינו כאן). היא ממש סובלת כאשר יש רעש והמולה סביבה (בקניון למשל יש מוזיקת רקע שמפריעה לה - אני אף פעם לא הבחנתי בזה...). חלק משמעותי מזה נפתר בעזרת אטמי אזניים פשוטים. מאז שגילינו אותם היא הולכת לקולנוע ולהצגות ומוכנה להיכנס למאפיה (שמתם לב פעם איזה רעש עושה מכונה לפריסת לחם?). האמת היא שגם אני נהנית מאטמי האזניים, בעיקר בקולנוע. בכל אופן עדיין קשה להסביר לסבא שנורא נורא רוצה לראות את העדלאידע שיצטרך ללכת בלי הנכדה... הוא מנסה לשכנע אותנו שצריך לקחת אותה לרופא אזניים (אולי שיעשה לה חור בעור התוף )

כיום הבעיה הקשה ביותר היא מיומנות חברתית - בודאות קשור עם רגישות היתר - מן ניתוק כזה מכל הנורמות החברתיות והקודים הנהוגים - אין לה הבנה מינימלית בזה, למרות שבנות גילה ושכבתה מבינות בזה היטב
ראי הבלוגים: מה קורה לבת שלי, בלוג אנחנו מתמודדים

חדשה באתר, שמחתי לגלות אותו..
ילדתי אובחנה לפני כשנתיים כבעלת רגישות יתר. כיום היא בת 5. אני חייבת לציין כי הרגישות ירדה פלאים בכל הקשור לנגיעות, לחומרים וללכלוך וגם במקלחת אין בעיה, להיפך היא ממש נהנית מן המגע של המים וגם של המגבת... כיום הבעיה הקשה ביותר היא מיומנות חברתית - בודאות קשור עם רגישות היתר - מן ניתוק כזה מכל הנורמות החברתיות והקודים הנהוגים - אין לה הבנה מינימלית בזה, למרות שבנות גילה ושכבתה מבינות בזה היטב. לאט לאט ובלי שהיא אפילו מודעת לזה, היא מבודדת מחברותיה. היא יכולה לפגוע במילים מבלי להבין אפילו שפגעה ובעיקר מבלי להבין את המשמעות בעתיד מבחינת אותה חברה.... מי יכול לייעץ או לעזור לי בנושא? אם אפשר בכלל לרכוש מיומנות כזו??? בתודה מראש.

יבורך האינטרנט!
לבני הבכור (קרוב לארבע) רגישות יתר, והבנתי את זה מוקדם מאוד.
מדהים לקרוא את התאורים שלכם על הרגישויות השונות, ודעו לכם, שהרגישות הנפשית, או איך לקרוא לזה,
אולי הרגישות למצבי הרוח ולשינויים אצל הזולת, היא חלק בילתי נפרד!! מינקות הילד זיהה
שינויים במצבי רוחי לפי הבעות פני, ולפי השינויים במנח השרירים. החיבור שלו לסביבה
הוא מסע ארוך, שדורש השקעה, הכנות לפני כל שינוי, להרגיע, למצוא פתרונות, כמו למשל לתכנן
במשך שבוע או מספר ימים, יחד, מה בדיוק נעשה מיד אחרי החיסון (מה נביא מהבית כדי להרגע,
ובהתחלה זה באמת כואב אבל אחר כך מתחבקים, ומתגברים) או איך להשאר בחיים במסיבה
שיש בה הרבה רעש, או במקרה הגרוע:בלונים!!
והכי קשה זה לחנך את הסביבה: לא לפלוש לתחום הפרטי שלו, לא לנשק בלי לשאול, לעזור להשתלב
בפעילויות רבות משתתפים בגן. לאחרונה הוא התחיל לשחק יותר עם ילדה חמודה בגן, וכששאלתי
למה הוא אוהב להיות אתה הוא אמר : "יש לה עור נעים"... "בואי תרגישי. כדאי לך"

וזו הנקודה שרציתי להוסיף: כדאי לראות גם את היופי, את הדברים שהוא חש, שלעולם לא הייתי מבחינה בהם
בלי לחבוש את משקפיו. הוא מסב את תשומת ליבי לכל הקולות שמשמיעים כל החפצים והחומרים שבעולם,
הוא מדגים לי איזו הבעה יש כשאוהבים, איזו כרית בבית הכי נעימה, ואיפה בגוף שלו הכי נעים ללטף, ומפציר בי
שאעביר את הלחי (או האוזן) על הבצק שהכנו "כי זה כל כך רך וחלק".
בקיצור - קסם.

ועכשיו התעייפתי, ובפעם הבאה אתאר לכם את קסמו של אחיו, שהוא כנראה בעל רגישות (לפחות הגופנית)
נמוכה ביותר.... איזה קסם של ילד! איזה פרא מתוק.... אין לי עדיין אטרטגיה ללחיבור אופטימלי עם הסביבה.
וזה ממש מתיש....

פלונית - אהבתי מאוד את דבריך!

הסברת מה זאת רגישות טקטילית. הנטיה של רבים היא לחפש הגדרות ולתייג את עצמנו או את הסובבים אותנו לתוך הגדרה מסויימת, כזאת או אחרת. אפשר במקום לנסות ולהסתכל פנימה לתוך עצמנו ולראות מה עושה לנו תופעה כזאת או אחרת, רגישות טקטילית, או כל דבר אחר. לשאול את השאלה הבאה- מה יקרה אם נוותר על ההגדרה ונשאר עם התחושה ? יש מכשף /פה בכל אחד. טובה ומשפיעה אני מתכוונת. אם אסתכל על משהו בלי לתייג ופשוט ארגיש, זה יאלץ אותי להשתנות, כדי להפוך אחד עם הבורא. האם אעלם? סביר להניח שלא, אבל זה סיכון מחושב שאנחנו לוקחים כל פעם מחדש כשאנחנו מאבדים או משילים את האני, ולו לרגע קט. אני משתדלת לאחרונה לעשות זאת כמה שיותר. יש נטיה לחזור לאגו, אבל זה מתגמל מאוד.
למדתי שהכל עובר בחיים.ואם חיים מתוך אופטימיות- גם משתפר. הנה טכניקה- לקחת את התחושה הראשונית המסוימת שנוצרה בקרבנו בעקבות פגישה/התקלות עם תופעה כזאת או אחרת של חריגות בילד שלנו, רצוי בעודה באיבה ועדיף עוד לפני שגילינו על זה למישהו אחר , אבל אפשר גם אחרי.ככל שעובר יותר זמן, אם עולה תיוג- הוא נדבק וקשה להתפטר ממנו. חריגות לכשעצמה יכולה להיות דבר מאיים. היא הרבה פעמים כזאת. להזכר שהכל זמני. לשחרר להוויה העליונה/ הנצחית, לעשות לט גו אל תהומות הנצח ולשחרר.
השלב הבא, לחפש ניצנים או סימנים של התנהגות הסותרת את החריגות המדוברת. לעודד אותם, במילה טובה, בתיגמול, לראות אותם בתוכנו ולחזק. לא להתייחס לדברים חיצוניים אלא רק לאלוהים
שבפנים. למתרגלים יום יום רגע רגע שעה שעה צפויים חיים בריאים ומאושרים. מאחלת לכולם. באהבה ובהצלחה.

הנה מספר אפשרויות - להתחלה :
את יכולה לעשות שינויים בבית ובסדר היום שלו שיעזרו לו (ואולי את כבר עושה זאת):

• להפחית גירויים של רעש וצבע סביבו. לדוגמה: להפחית את כמות התמונות והצעצועים בחדר. להשמיע לו מוסיקה בווליום יותר נמוך, וכו'.
• לשמור על סדר יום קבוע וצפוי. לא לנסות להרגיל אותו לשינויים ולאנשים זרים בנוסח "זה החיים אז שיתרגל". אחרי שהוא יפנים את תחושת הביטחון שהקביעות תיתן לו, (וזה יכול לקחת זמן) אפשר לאט לאט להרגיל אותו לשינויים.

אם את רוצה להתייעץ עם אנשי מקצוע:

• להתייעץ עם רופא הילדים בנושא הרגישות למגע ולבקש הפניה להתפתחות הילד. שם הוא יעבור בדיקות ע"י אנשי מקצוע שונים, ובסוף אולי יקבל טיפול שם.
• ללכת לאיבחון באופן פרטי, אצל מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית של תינוקות. להן יש בוודאי ניסיון עם ילדים כאלו ויוכלו לתת לך יותר הכוונה וגם להציע טיפולים.
• ללכת לכיוון רפואה אלטרנטיבית כגון: רופא סיני, הומאופת, פרחי באך וכדומה

כאן באתר יש כמות לא מבוטלת של אנשי מקצוע מסוגים ומינים שונים שיכולים או לתת את עצתם או להמליץ על מישהו שיכול לעזור (אני לא אחת מהם, אגב). רק תגידי מה את מחפשת.

בני בן שנה ושלוש ,פוחד נורא מזרים, בוכה המון , קשה לו משינויים, מגע של חול וכו' וכו' - איפה להתחיל?

מי יכול להמליץ לי על שיטות וטיפולים בתחום ההיפר סנסטיבי לילדה בת 6
נא לחזור למייל:[email protected]
העוזר-יבורך...

עכשיו חזרתי לקרוא שאת רוצה גם כלים( )
קודם כל אני מאוד ממליצה על הספר :" ילד מה הוא צריך " של ג'רי האן-מרקוביץ
וחפשי בגוגל כל מה שאפשר על "אינטגרציה בין חושית או רגישות סנסומוטורית
חשוב להבדיל בין רגישות היפר סנסטיבית שהיא ריגשות יתר לבין היפו- סנסטיבי ת שהיא תת-רגישות. פעמים רבות זה מעורב כלומר יהיו דברים שיהיו היפר כמו למשל רגישות לטיקתים של החולצה ויהיו דברים היפו שהילד נוגע "מלטף" מאוד חזק.
אז לכן חשוב לדעת במה היא היפו ובמה היפר- סנסטיבית.

בבית : כמובן ללכת עם הרצונות שלה. לגזור את הטיקתים המעתבנים, לא להכריח לגעת במה שאינה אוהבת, לשמור עליה מפני דודות מרגיזות שחייבות ללטף לה את הלחי ולתת לה נשיקה ליד האוזן.
חשוב ליצור עבורה מקומות בהם תוכל לחוות מעט גירויים כמו אוהל, בית עץ קטן,קרטון גדול ומרופד.
בחדר השינה כנ"ל להפוך אותו למקום עם כמה שפחות גירויים. מיטה בפינה עם סידור של כריות מסביב, שק שינה שאפשר להתכרבל בו.
לפעמים רעש מונוטני מרגיע ילדים אלו. הבן שלי מאוד נרגע עם סיפורים מוקלטים בטייפ לפני השינה בצהריים או שירים שאני שרה לו לפני השינה, או קול של המאוורר או השואב אבק!!!! ואני ממש מכרבלת אותו בשמיכות ומהדקת!!
אני מכינה אותו לקראת שינויים : אני עומדים להתקלח בעוד 10 דקות , מחר אתה לא הולך לגן כי אנו נוסעים לסבתא ברכבת. שם נהיה בבוקר, נאכל גלידה ונחזור בערב. או אני עומדת להפעיל את הפוד פרוססור איפה אתה רוצה להיות?
עיסויים חזקים בעור עם ליפה או ספוג קשה, עיסויים חזקים מעל הבגדים,לגלגל בשמיכה ..
נדנוד בערסל, בקרוסלה.
בערב אנו מחשיכים את הבית ועוברים לאוירה מאוד שקטה ורגועה .

יש עוד ה מ ו ן רעיונות ודרכים. בעיני הכי חשוב זה לקבל את הילד כמו שהוא, להבין מה קשייו ולעזור לו להתמודד איתם. בדרך כלל ה ו א יודע מה מתאים לו ומה יעזור לו.
בספר ישנו שאלון שאפר למלא ולפנות לאיש מקצוע בתחום הריפוי ועסוק. וכדאי משהו שקבלתם עליו המלצות.

לבן שלי וגם לי במידה מסויימת ישנה ירגישות כזו, אם כי אצלו באופן מוקצן יותר.
עוד משנולד זה בא לידי באי שקט, בכי ,רגישות לשינויים קלים כמו אור- חושך, עם/בלי בגדים,ועוד .
במנשא הוא לא היה מסוגל להיות מצד אחד מצד שני מגע צמוד ועוטף הרגיע אותו.
גם כיום מעבר בין לבוש ארוך לקצר או בין נעליים סגורות לסנדליים זה תהליך ארוך, הוא אוהב ללכת יחף אך נרתע מבוץ, בצק, דבק.
הוא מלטף בצורה שיכולה להוציא אותי מדעתי עדין מידי או חזק מידי. וגם אצלו מגע זה סיפור בפני עצמו. הוא זקוק למגע אינטנסיבי אך ברמת חוזק מאוד מסויימת.
כשהוא הולך הוא " מלטף " הדרך את הקירות, המעקים וכ'. רגישות לריחות ולשמית רעשים.
יש לו גם רגישות פנימית מאוד מאוד גבוהה. שאולי זה לא המקום לפרט עליה.
בכל אופן בגן שבו הוא נמצא ( אנתרופוסופי) הוא זוכה להתיחסות לצרכים הללו והגננים שלו יודעים איך "להתנהג" איתו. למשל עיסויים, מגלגלים אותו
בסדין,כשיש "צעקות" מכינים אותו לכך ומאפשרים לו להתרחק או מחבקים אותו. לא מחריכם אותו לעסוק בתחומים בהם הוא נרתע כמו בצק, בוץ וכ'.
כמו כן פנינו למכון להתפתחות הילד שמאוד מאוד איכזב אותנו. הוא הלך למספר בגישות עם מרפאה בעיסוק שעבדה איתו בצורה שונה ממה שציפינו.
ואנו עדיין בתהליך מאוד אינטנסיבי של בדיקת הנושא היות ויש לכך השלכות נוספות בתחומים אחרים.

טיפול יעיל הוא עיסויי או השיטה של רמי כץ , אם תתני את האזור שאת גרה נוכל לעזור לך עם מטפלים. ואפשר וכדאי לעסות הרבה עיסוים.
הרבה בריאות יהודית שפמן

לעיתים גם עושה רושם

כתבתי כך לגבי קשר העין כי לא בטוחה אם זו אני או היא.

ואסביר- יש לנו עודף מודעות לנושאי חריגויות ואוטיזם... חושדת שאני גם מחפשת בכח סימנים, אבל לא רוצה רק בשל כך לא להיות ערנית.

היום היא ישנה המון, אבל מאוד שלווה יחסית לימים האחרונים. כן הלכה לידיים של סבא ברצון ונרגעה אצלו.

אם הבעיה ממשיכה (אי יצירת קשר עין וכו') אפשר לפנות לדר רוזנטל מטיפה מן הטבע.

לפני כן יצרה קשר עין?
אולי זו פשוט התנהגות של מחלה?
נראה לי שכדאי לחכות עוד כמה ימים, לראות איך מתפתח (ממילא, אם זה לא מצב חירום הדורש אשפוז, אף אחד לא יעשה כלום לפני החג).

מחומש, לפני פחות משבוע.

מתי היה החיסון? ואיזה?

בת חודשיים שמאז חיסון ראשון נרגעת רק כש"עוזבים אותה" (או שמא זה היה שם קודם ורק החריף עם החיסון?). לעיתים גם עושה רושם שמתחמקת ממבט עין ישיר...

ממה לחשוש ואיך לבדוק מה?

מאיה, אם את עדיין קוראת ומעוניינת במידע בנושא. ליונתן, הבן שלי, היום בן ארבע, הייתה רגישות טקטילית. רגישות כזו הרבה פעמים מתבטאת, בחוסר ויסות של הרגישות כך שלפעמים נראה כי הילד לא רגיש ולפעמים רגיש מידי. בכל אופן, שילוב של ריפוי בעיסוק והילינג פתרו את הבעיה מבלי להפסיד את היתרונות של ילד רגיש הקולט אינפורמציה מיוחדת. ריפוי בעיסוק אפשר להשיג בקלות ובזול דרך קופת החולים (לבני נדרשו שבעה מפגשים בלבד, כולל תרגילים בבית). אני נעזרתי בהילרית מדהימה ששמה יונת יהב וגרה בזיכרון. אם את רוצה פרטים נוספים תכתבי.

מאיה, הבת שלי היתה מעט רגישות, היא לא אהבה דשא וחול ולא רצתה לגעת בפלסטלינה ובדבק. היום היא בת שלש וזה פחות או יותר נעלם. היא עדיין לא אוהבת להיות במקומות מרובי אנשים ורועשים.
מעניין אותי לדעת האם ביתך אוהבת מגע של מים? אמבטיה ולא טוש, או שגם אמבטיה קשה לה? אני שואלת מסקרנות גרידא.

מאיה, גם אני וגם אחד מאחי היינו היפר-סנסיטיביים כילדים. זה התבטא לא רק ברגישות טקטילית (למגע) אלא גם לריח, לקול.
'היינו' כי זה דוהה עם השנים. מה שנשאר כיום זה צורך במגע מאד מדויק (זה לא שלא נהנים מחיבוקים ונשיקות, גם כילדים, אבל הם צריכים להיות בעוצמה מתאימה, ברורים ולא מרפרפים, ובמקומות נכונים - לא נשיקות במצח! זה מושך את כל הקצוות של העצבים באופן בלתי נסבל), בגדים עדיין רק מכותנה ולא לוחצים, רגישות לריח עדיין גדולה (אבל, שלא כמו בילדות, כבר לא יכולה להריח אם יש סוכר בתה), גזירת ציפורניים היא עדיין סיוט.
אבל..
למרות זאת, לא נראה לי שמדובר ב'בעיה' אלא מצב. צריך להתחשב - בגדים, מגע, מאכלים (בטח כל אחד עם העניינים שלו, אבל אני לא יכולתי לסבול מאכלים רכים וקווצ'יים). לא לגמרי בטוחה שצריך לטפל. אם זאת לא בעיה, אז למה לטפל? לתחושתי, זה חלק מההבדלים בין אנשים שעושים את הסביבה יותר מגוונת ועשירה.
אני ממש לא מקלה ראש בסבל של ביתך ושל כולכם, אבל אולי עם ההבנה של המצב יהיה שינוי גם בסבל שמתלווה, ואולי בכלל צריך להתייחס באופן טיפולי לסבל ולא לרגישות היתר התחושתית. לא יודעת. מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונתי.

קראי גם בדף ילד רגיש במיוחד

מאיה, אם תתני לי אי מייל, אוכל לקשר אותך אליה.
את יכולה גם לכתוב לי ל [email protected]

תודה על התגובות. אני מקוה שברור לכולם שהבגדים של ביתי הם רק מכותנה/טריקו רך פשוט ורחב וללא כפתורים. אני לא מנסה אופציות אחרות. ברור לי שיש כאן רגישות יתר שיש לה גם יתרונות (ילדה רגישה שקולטת אינפורמציה ללא מיגבלות מרחק/מיקום/זמן) וגם חסרונות (פגיעות יתר מכל בעיה של כל עובר אורח). עד היום כולנו סבלנו בקבלה, וכיום החלטתי שהסבל אינו הכרחי ושאפשר לחיות בקלות ובאיכות. שמעתי שניתן לעזור בשיטת אלבאום ואולי בריפוי בעיסוק. אשמח לקבל שמות וטלפונים של מטפלים שהצליחו לעזור. ענת, אם יש לך שמות של אנשי מיקצוע, אשמח מאד.

אני עבדתי עם ילד אוטיסט שהייתי לו בעיה של רגישות יתר מחד ותת רגישות מאידך. הוא אהב מאוד שמחבקים אותו חזק, או שמניחים על גופו כרית ושוכבים עליו, מגע חזק. מצד שני היה לו קשה עם דברים כמו שתיארו כאן: הוא לא היה אהב ללכת על דשא ועוד פחות מכך על חול (היה הולך על בהונות), בחול הוא לא היה מוכן לגעת בכלל. גם בבלונים לא. כל מיני מרקמים של מזון דחו אותו. וכמו שתיארו כאן, הבגדים. היה צריך להלביש לו רק בדים רכים, להוריד פתקיות וכו'.
אני כבר לא בקשר אבל אני יודעת שאמו המשיכה לעבוד איתו מהבית ודווקא שמה דגש על הנושא הזה במיוחד (כתבתי עליו ב אוטיסטים בחינוך הביתי )נדמה לי שהיא נעזרת באנשי מקצוע שונים מתחום הרפואה האלטרנטיבית.
מאיה, אוכל אולי לקשר אותך אליה.

שווה להכיר גם את נושאי ילדי האינדיגו ו ילדי_ רטט הקריסטל. זה יכול לעזור להבין דברים ואולי להסתכל עליהם (על הילדים) באופן שונה.
>ורד לא הציעה הצעה פרקטית, אלא משהו יותר בגדול<

אני זוכרת שעבדתי עם ילדה כזו. בנוסף לתיקתים של הבגדים, גם התפרים של הבגדים הפריעו לה. בגרביים, בחולצות ובמכנסיים. את רוב הבגדים היא פשוט לבשה הפוך. מכיוון שאני חושבת שצריך לזרום עם ילדים לגבי הבגדים שהם לובשים ללא רגישות טקטילית, כל שכן עם ילדים עם רגישות זו. זה רק יקל עליה ועלייך.

כשאני הייתי ילדה היתה לי רגישות דומה.
לא יכולתי לסבול, ועד היום אני נמנעת מבגדים סינתטיים. לא יכולתי לסבול מגע של גרביונים בחורף, ריח רע הנודף מילדים/אנשים, ועוד.
גם הבת שלי לא אוהבת ועד היום לא חשבתי שזו בעיה נוראית. גם אני גוזרת לעצמי את האתיקט מן הבגדים לפני שאני לובשת אותם, ובאורח קבע עושה זאת גם לבתי. מה קרה?
שעה של התלבשות? לא בבית ספרינו. הבגדים כולם מתאימים. נוחים, פשוטים וקלים. חולצות טריקו, ולא שמלות עם כפתורים וכדומה.
אולי החלפת הגרדרובה תעזור במקרה הזה?

המידע שיש לי הוא לא מיקצועי והתחלתי. אני בשלבי גישוש ראשונים, כך שיתכן שאני לא ממש אדייק.
כעיקרון יש שני סוגים של רגישות טקטילית. אחד הוא "עור של פיל", שבו קשה לחוש מגע ולכן צריך מגע חזק (גם כשאני נוגע באחרים וגם כשהם נוגעים בי). השני הוא רגישות יתר. הדבר מתבטא בקשיים הבאים: ללבוש בגדים צמודים, לקבל חיבוקים, ללבוש בגדים סינטטים, אתיקטים של חולצות, רגישות יתר לרגשות של לאנשים אחרים, רעשים וכו'. לביתי יש את רגישות היתר והדבר גורם לה לסבל פיזי/ריגשי/חברתי וכו'. לה קשה וגם לנו. היא מסתייגת ומתרחקת מקבוצות אנשים/ילדים. טקס התלבשות הבוקר יכול לקחת כשעה של החלפות בגדים לוחצים. בהתחלה לא הבנו. כעת, אני קצת יותר מבינה, ועדיין חסרת כלים.
בעבר שמעתי שתופעה זו מתבטאת בבעיתיות יתר בגיל יותר מבוגר, אבל אני לא ממש זוכרת פרטים.

אולי נתחיל ב"מה זה רגישות טקטילית"?

האם מישהו יכול להמליץ על טיפולים בייתיים שיכולים לעזור לילדה בת 3 עם רגישות טקטילית? כמן כן, האם יש למישהו המלצה על מטפל טוב ויעיל בתחום?

המונח רגישות טקטילית איננו מדויק. כיום ההתייחסות היא ל תגובתיות-יתר תחושתית, שיכולה להתבטא לא רק במערכת המגע (דרך העור), אלא גם רגישות לרעש, לאור, לתנועה, ורגישות ממוקדת סביב הפה.
תגובתיות-יתר תחושתית שייכת למשפחה של קשיים בעיבוד חושי. תגובתיות-יתר לגירויים מסוימים יכולה לבוא יחד עם משהו שנראה כמו חוסר תחושה לגירויים אחרים - למשל ילד שמחפש בכוונה מגע עמוק וחזק, ולכן נתקל בדברים בכוח רב. (ילד נוגע חזק מדי).


ראו גם
אתר חושים של שרון שני-גונן ואתי ארד, מרפאות בעיסוק (מרכז המון המון מידע ומאמרים בנושא)
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי
קומונה למבוגרים עם קשיים בוויסות חושי
קומונה להורים של ילדים עם קשיים בוויסות חושי