על ידי אלה_לי_לה* » 07 אוגוסט 2009, 21:30
מלים של תמי ריקליס בהקדמה לכתבה של דורון חלוץ בהארץ:
שבת בערב, 1 באוגוסט 2009. בגינת לווינסקי בדרום תל אביב, בואכם התחנה המרכזית החדשה, מסתיימת העצרת הגדולה נגד גירוש העובדים הזרים. שעה קלה אחר כך מסתערים שוטרי יחידת עוז על הרחובות הסמוכים, ומתחילים לבצע מעצרים. הפעילים הקבועים נמצאים שם כדי לתעד, לסייע, למחות, להפגין נוכחות. בין טלפונים, מצלמות, מסיבת עיתונאים מאולתרת ושמועות על אנשים שנגררים לוואן לבן ברחוב מטלון, הטלפונים מתחילים לטרטר. היו יריות בבניין שלך, הם אומרים, משהו שקשור לאגודה. את שם? את בסדר? את יודעת מה קרה? אנחנו בדרך, בואי מהר.
כבר שלוש שנים שאני גרה בדירה בקומה השלישית של הבניין ברחוב נחמני 28. מדי שבת בשעות הערב, כשמתחילה המולת ה”ברנוער” למטה, אני מציצה מהמרפסת. לעתים בחיבה, כשאני שומעת שהם עוקצים זה את זה בתמימות ילדותית על האהבות הראשונות שלהם, ופחות בחיבה כשהם מתחילים להתחרע על הגיטרה עם שירי קורין אלאל, ודי בעצבים כשליידי גאגא או בריטני ספירס צועקות מהרמקולים ב-12 בלילה. אני תמיד מוחמאת, נבוכה, כשהצעירות מזהות אותי ברדאר כאחת משלהן, וכשהצעירים מציעים לי שאכטה מהנרגילה בדרכי החוצה, כאילו גם אני עליתי הרגע מהמרתף.
אבל אני עליתי מהמרתף לפני שנים רבות, ואני מספיק מפוכחת כדי להבחין בעוד המון מרתפים, שמשתרגים זה בזה כמו מבוך ענק וחשוך. מה שראיתי הפך אותי לפעילה קווירית ופוליטית, ולחלק מקהילה שמחברת בין הגאווה להפרת זכויות אדם בשטחים ובכלל בלי לגמגם. ובגלל שלא חייתי בשום אשליה שאננה שהכל סבבה כאן, אני לא מופתעת ממה שקרה.
אחרי צעדת האבל הספונטנית והמרגשת באלנבי חזרתי בארבע בבוקר הביתה, שמעכשיו יהיה תמיד זירת רצח, וראיתי את הבזקי המצלמות המשטרתיות מבעד לחשכת החצר. מהמרפסת שמעתי את השוטרים מדברים על העדות הזאת והעדות ההיא, ועל “היורה” שנכנס מפה או משם. בבוקר כבר ירדתי להמולת הנרות, הדגלים, הדוברים, השוטרות עם המסטיק, העמיתים מהעיתון - והמלחמה בשנאה. היא לא תישאר כאן לנצח. היא תעשה סיבוב קצר בשירות ההון הפוליטי, תאבד את חיותה האידיאולוגית קצרת-הטווח, ותרד מסדר היום. השנאה לאחר ולשונה תמצא לה לקוחות אחרים. אם לא על הניידת בדרום תל אביב, אז ליד הגדר בניעלין.
ששת הצעירים שמתראיינים בכתבה שלפניכם הם מהצעירים האלה שאולי בכו בכי תמרורים אתמול מתחת למרפסת שלי. השבוע הזה חיבר אותי בחזרה אליהם, למרות השנים שמפרידות בינינו. אני מבטיחה להיות יותר סובלנית מהיום, כשיחזרו לשמוע ליידי גאגא. הם אולי יגמלו לי בכך שיגייסו את האומץ הגדול שלהם להתמודד מול החברים, ההורים, המורים והעולם. לעצמם יעשו טובה גדולה עוד יותר אם יגבשו ראייה מורכבת על זהות פוליטית, מינית, מגדרית וישראלית. את זה אף אחד לא מלמד אותם לעשות.
מלים של תמי ריקליס בהקדמה לכתבה של דורון חלוץ בהארץ:
שבת בערב, 1 באוגוסט 2009. בגינת לווינסקי בדרום תל אביב, בואכם התחנה המרכזית החדשה, מסתיימת העצרת הגדולה נגד גירוש העובדים הזרים. שעה קלה אחר כך מסתערים שוטרי יחידת עוז על הרחובות הסמוכים, ומתחילים לבצע מעצרים. הפעילים הקבועים נמצאים שם כדי לתעד, לסייע, למחות, להפגין נוכחות. בין טלפונים, מצלמות, מסיבת עיתונאים מאולתרת ושמועות על אנשים שנגררים לוואן לבן ברחוב מטלון, הטלפונים מתחילים לטרטר. היו יריות בבניין שלך, הם אומרים, משהו שקשור לאגודה. את שם? את בסדר? את יודעת מה קרה? אנחנו בדרך, בואי מהר.
כבר שלוש שנים שאני גרה בדירה בקומה השלישית של הבניין ברחוב נחמני 28. מדי שבת בשעות הערב, כשמתחילה המולת ה”ברנוער” למטה, אני מציצה מהמרפסת. לעתים בחיבה, כשאני שומעת שהם עוקצים זה את זה בתמימות ילדותית על האהבות הראשונות שלהם, ופחות בחיבה כשהם מתחילים להתחרע על הגיטרה עם שירי קורין אלאל, ודי בעצבים כשליידי גאגא או בריטני ספירס צועקות מהרמקולים ב-12 בלילה. אני תמיד מוחמאת, נבוכה, כשהצעירות מזהות אותי ברדאר כאחת משלהן, וכשהצעירים מציעים לי שאכטה מהנרגילה בדרכי החוצה, כאילו גם אני עליתי הרגע מהמרתף.
אבל אני עליתי מהמרתף לפני שנים רבות, ואני מספיק מפוכחת כדי להבחין בעוד המון מרתפים, שמשתרגים זה בזה כמו מבוך ענק וחשוך. מה שראיתי הפך אותי לפעילה קווירית ופוליטית, ולחלק מקהילה שמחברת בין הגאווה להפרת זכויות אדם בשטחים ובכלל בלי לגמגם. ובגלל שלא חייתי בשום אשליה שאננה שהכל סבבה כאן, אני לא מופתעת ממה שקרה.
אחרי צעדת האבל הספונטנית והמרגשת באלנבי חזרתי בארבע בבוקר הביתה, שמעכשיו יהיה תמיד זירת רצח, וראיתי את הבזקי המצלמות המשטרתיות מבעד לחשכת החצר. מהמרפסת שמעתי את השוטרים מדברים על העדות הזאת והעדות ההיא, ועל “היורה” שנכנס מפה או משם. בבוקר כבר ירדתי להמולת הנרות, הדגלים, הדוברים, השוטרות עם המסטיק, העמיתים מהעיתון - והמלחמה בשנאה. היא לא תישאר כאן לנצח. היא תעשה סיבוב קצר בשירות ההון הפוליטי, תאבד את חיותה האידיאולוגית קצרת-הטווח, ותרד מסדר היום. השנאה לאחר ולשונה תמצא לה לקוחות אחרים. אם לא על הניידת בדרום תל אביב, אז ליד הגדר בניעלין.
ששת הצעירים שמתראיינים בכתבה שלפניכם הם מהצעירים האלה שאולי בכו בכי תמרורים אתמול מתחת למרפסת שלי. השבוע הזה חיבר אותי בחזרה אליהם, למרות השנים שמפרידות בינינו. אני מבטיחה להיות יותר סובלנית מהיום, כשיחזרו לשמוע ליידי גאגא. הם אולי יגמלו לי בכך שיגייסו את האומץ הגדול שלהם להתמודד מול החברים, ההורים, המורים והעולם. לעצמם יעשו טובה גדולה עוד יותר אם יגבשו ראייה מורכבת על זהות פוליטית, מינית, מגדרית וישראלית. את זה אף אחד לא מלמד אותם לעשות.