מסכימה עם כל מילה של בשמת.
מכירה את הטייס האוטומטי הזה ככה מקרוב.
כשאני צורחת על הילדים שלי, זה באמת כי אני מרגישה מותקפת. פתאום הם נהפכים להיות האויב.
ולא היתה לי שום שליטה על זה עד שנכנסתי לתהליך ריפוי יסודי. לפני כן - שום מאמץ מודע לא היה עוזר לי. ואז פתאום הצרחות האלה נעלמו בלי מאמץ, ברגע שטיפלתי בבעיה מהשורש.
זה לא נכון לכל אחת. יש נשים שבאמת מצליחות לעצור את הצעקה כשהיא כבר כמעט בחוץ. וגם אני יכולתי - כמה פעמים הרמתי יד על הבן שלי מאחורי גבו, בלי שהרגיש, ואז הורדתי אותה בלי שהרגיש, ואז הרמתי שוב והורדתי שוב, פעם-פעמיים ביום או יותר בתקופות הקשות של הפעוטות שלו? הוא מתח אותי עד קצה גבול היכולת, ובכל זאת לא הכיתי אותו.
(רק פעם אחת
)
אבל על הצעקות לא היתה לי שליטה. הן באו ממקום טוטאלי של הגנה עצמית.
_ואכן אני יודעת בוודאות שהיא חוותה ילדות קשה מאוד - כמו שלי, אך בעוצמה גדולה פי הרבה.
בגלל שאני לא מנוסה בהורות, דווקא הייתה אצלי התחושה שכשהופכים להורים, אמורים להבין מהטעויות של ההורים שלך, ולעשות הכל כדי לא לחזור עליהם._
את צודקת, אבל מגזימה
כן, הורים רוצים להתעלות על עצמם ולהיות טובים יותר ממה שההורים שלהם היו כלפיהם.
והם באמת יתנו לילדים שלהם את השכבה המובחרת ביותר של עצמם.
מה לעשות שאם אמא שלך מצולקת קשות, אז גם השכבה המובחרת שלה - מצולקת.
זה לא שחור ולבן. זה עניין של סקאלה.
אמא שלך סבלה, נניח, בדרגה של 9 מתוך 10, ואצלך היא הצליחה לצמצם את הנזק ולהנחית עלייך רק 5 מתוך 10.
יחד עם העובדה שזו פגיעה חמורה וכואבת
זה גם הישג שלה
היא כנראה לא יכלה לשפר יותר מזה, אבל את יכולה. גם כלפי עצמך, לרפא את הפצעים שלך, גם ובמיוחד כלפי הילדים שלך, כשיהיו, וחלק מזה בהחלט יכול לטפטף אליה בחזרה, ולהיטיב עמה.
אין סוף ליכולת ההחלמה והריפוי, אבל יש מגבלות אנושיות של זמן ומקום ואמצעים ורשת תמיכה.
בדיוק קראתי סיפור מרגש על אשה שנלקחה בגיל 3 מהבית ושמו אותה במוסדות והתעללות והזנחה ומה לא, וגדלה והתרפאה.
היא ציינה שלושה אלמנטים עיקריים שאפשרו את ההחלמה שלה, ואני מסכימה עם שלושתם:
א. חינוך ורכישת ידע
ב. תהליך יצירתי של התמרה עצמית וטרנספורמציה
ג. קהילה תומכת
|Y||Y|
_אם את באמת רוצה לא לחזור על הטעויות של ההורים, את צריכה לעשות תהליכי ריפוי וניקוי נרחבים, כאלה שמנקים את תת המודע. אין ברירה אחרת, כי זה המוח המודע שמחליט "אני בחיים לא אחזור על הטעויות האלה" אבל מי שקובע פה הוא התת-מודע, ועליו אין לך בכלל שליטה, אם לא ריפאת אותו.
יותר מזה: אין לך שליטה על הטריגרים שמפעילים אותו!
אז ממש ממש שווה להשקיע בתהליכי ניקוי וריפוי שעובדים על תת המודע.
כל המקומות שכואבים אצלך עכשיו - הם כולם טריגרים שמאוכסנים עם השורש והענפים והעלים והכל בתוך התת מודע, פצצה מתקתקת_
רק רוצה לציין, שלפעמים מוציאים לתת-מודע שלנו שם רע, של "החלק שבנו שמכשיל כל פעם את ההחלטות המודעות הנפלאות שלנו"
(בשמת, אני לא חושבת שלזה התכוונת, אבל אפשר לפרש אותך בצורה כזאת, וזה מתחבר לתמות אחרות שאנשים אחרים אומרים)
ועל זה אני רוצה להגיד: נכון. התת מודע שלנו מאכלס את כל הטריגרים ואת כל הפחדים והצלקות והמנגנונים שמכתיבים התנהגות תוקפנית כלפי הילדים שלנו.
אבל יחד עם זאת, התת מודע גם מאכלס הבנה מאוד עמוקה על הבעיות האלה. הוא זוכר הכל, ממיין, מתייג, מנתח, אוסף פירורי מידע ושברירי תקווה, ומתחיל לעבוד עם כל אלה כדי לנסות לייצר פתרונות והחלמה.
מסכימה עם כל מילה של בשמת.
מכירה את הטייס האוטומטי הזה ככה מקרוב.
כשאני צורחת על הילדים שלי, זה באמת כי אני מרגישה מותקפת. פתאום הם נהפכים להיות האויב.
ולא היתה לי שום שליטה על זה עד שנכנסתי לתהליך ריפוי יסודי. לפני כן - שום מאמץ מודע לא היה עוזר לי. ואז פתאום הצרחות האלה נעלמו בלי מאמץ, ברגע שטיפלתי בבעיה מהשורש.
זה לא נכון לכל אחת. יש נשים שבאמת מצליחות לעצור את הצעקה כשהיא כבר כמעט בחוץ. וגם אני יכולתי - כמה פעמים הרמתי יד על הבן שלי מאחורי גבו, בלי שהרגיש, ואז הורדתי אותה בלי שהרגיש, ואז הרמתי שוב והורדתי שוב, פעם-פעמיים ביום או יותר בתקופות הקשות של הפעוטות שלו? הוא מתח אותי עד קצה גבול היכולת, ובכל זאת לא הכיתי אותו.
(רק פעם אחת :-()
אבל על הצעקות לא היתה לי שליטה. הן באו ממקום טוטאלי של הגנה עצמית.
_ואכן אני יודעת בוודאות שהיא חוותה ילדות קשה מאוד - כמו שלי, אך בעוצמה גדולה פי הרבה.
בגלל שאני לא מנוסה בהורות, דווקא הייתה אצלי התחושה שכשהופכים להורים, אמורים להבין מהטעויות של ההורים שלך, ולעשות הכל כדי לא לחזור עליהם._
את צודקת, אבל מגזימה ;-)
כן, הורים רוצים להתעלות על עצמם ולהיות טובים יותר ממה שההורים שלהם היו כלפיהם.
והם באמת יתנו לילדים שלהם את השכבה המובחרת ביותר של עצמם.
מה לעשות שאם אמא שלך מצולקת קשות, אז גם השכבה המובחרת שלה - מצולקת.
זה לא שחור ולבן. זה עניין של סקאלה.
אמא שלך סבלה, נניח, בדרגה של 9 מתוך 10, ואצלך היא הצליחה לצמצם את הנזק ולהנחית עלייך רק 5 מתוך 10.
יחד עם העובדה שזו פגיעה חמורה וכואבת ((-)) זה גם הישג שלה (())
היא כנראה לא יכלה לשפר יותר מזה, אבל את יכולה. גם כלפי עצמך, לרפא את הפצעים שלך, גם ובמיוחד כלפי הילדים שלך, כשיהיו, וחלק מזה בהחלט יכול לטפטף אליה בחזרה, ולהיטיב עמה.
אין סוף ליכולת ההחלמה והריפוי, אבל יש מגבלות אנושיות של זמן ומקום ואמצעים ורשת תמיכה.
בדיוק קראתי סיפור מרגש על אשה שנלקחה בגיל 3 מהבית ושמו אותה במוסדות והתעללות והזנחה ומה לא, וגדלה והתרפאה.
היא ציינה שלושה אלמנטים עיקריים שאפשרו את ההחלמה שלה, ואני מסכימה עם שלושתם:
א. חינוך ורכישת ידע
ב. תהליך יצירתי של התמרה עצמית וטרנספורמציה
ג. קהילה תומכת
|Y||Y||Y|
_אם את באמת רוצה לא לחזור על הטעויות של ההורים, את צריכה לעשות תהליכי ריפוי וניקוי נרחבים, כאלה שמנקים את תת המודע. אין ברירה אחרת, כי זה המוח המודע שמחליט "אני בחיים לא אחזור על הטעויות האלה" אבל מי שקובע פה הוא התת-מודע, ועליו אין לך בכלל שליטה, אם לא ריפאת אותו.
יותר מזה: אין לך שליטה על הטריגרים שמפעילים אותו!
אז ממש ממש שווה להשקיע בתהליכי ניקוי וריפוי שעובדים על תת המודע.
כל המקומות שכואבים אצלך עכשיו - הם כולם טריגרים שמאוכסנים עם השורש והענפים והעלים והכל בתוך התת מודע, פצצה מתקתקת_
רק רוצה לציין, שלפעמים מוציאים לתת-מודע שלנו שם רע, של "החלק שבנו שמכשיל כל פעם את ההחלטות המודעות הנפלאות שלנו"
(בשמת, אני לא חושבת שלזה התכוונת, אבל אפשר לפרש אותך בצורה כזאת, וזה מתחבר לתמות אחרות שאנשים אחרים אומרים)
ועל זה אני רוצה להגיד: נכון. התת מודע שלנו מאכלס את כל הטריגרים ואת כל הפחדים והצלקות והמנגנונים שמכתיבים התנהגות תוקפנית כלפי הילדים שלנו.
אבל יחד עם זאת, התת מודע גם מאכלס הבנה מאוד עמוקה על הבעיות האלה. הוא זוכר הכל, ממיין, מתייג, מנתח, אוסף פירורי מידע ושברירי תקווה, ומתחיל לעבוד עם כל אלה כדי לנסות לייצר פתרונות והחלמה.