@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}
עדי ברן:
היום כשכבר יותר ויותר אנשים נעזרים בדמיון מודרך בכל תחומי חייהם, העזרה זמינה למבקש. הילדים, המתבוננים בהוריהם מושפעים לעיתים קרובות מהשינוי לו הם עדים.
אך העזרה לילדים אולי קצת פחות זמינה, וחבל. עד כמה יכול הכלי העצמתי הזה לאפשר לילד צידה מעצימה לדרכו בשבילי החיים.
ניתן לעבוד בדמיון מודרך מרגע שהילד יוצר תקשורת מילולית טובה וכך להשתמש ביכולתם הטבעית של הילדים ליצור דימויים, על מנת להעניק להם כלים. הכלים הללו יעזרו להם להתמודד עם פחדים, כעסים, התפרצויות זעם, כאבים שונים, מצבי מתח וחרדה. ובעצם זו דרך לטפח ילד בטוח בעצמו בעל יכולות להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לו.
במאמר הזה אתייחס באופן ספציפי לעבודה עם ילדים בנושא פחדים. כדי להמחיש את כוונתי איעזר בדוגמא לעבודה על פחדים שעשיתי עם ילד בן חמש.
דורון (שם בדוי) בן חמש, סבל מפחדים בלילה. "בחושך" הוא אמר "הופכים כל הדברים למפלצות... העצים בחוץ, השמיכה במיטה ליד, צעצועים על השטיח..." . הכי הרבה הוא פוחד מדוב. אז בחרנו בדוב לעבודה.
התחלנו את העבודה שלנו בכך שבנינו את "הגן של דורון". "הגן של דורון" הוא מקום בטוח ונעים עבורו, מקום שהוא יצר. לדעתי, כמעט כל עבודה עם ילד כדאי שתתחיל במקום הבטוח שלו. משם ישאב הילד את כוחותיו להתמודד.
בעצם, אפשר להגיד שהגן הזה הוא סוג של מטאפורה. בעוד שבעבודתנו עם המבוגרים אנחנו מבקשים ישירות שיספרו לנו על המשאבים הנחוצים להם בדרכם למטרה, עם ילדים אפשר פשוט לבנות את הגן המכיל את כל המשאבים הנדרשים להם לטיול של אותו יום.
רעיונות שונים ליצירת הגן:
לעיתים ניתן להתחיל ישירות מהשהיה בגן ולעיתים ניתן להגיע אליו לאחר הליכה בשביל, איזה שביל שהילד בוחר, עד לשער הגן. אפשר גם למקם ליד שער הגן עץ שעל ענפיו יתלה הילד את כל בעיותיו... אם ירצה...
לעיתים אפשר להנחות את הילד, לפני יצירת הגן, להתרכז בליבו ולחשוב על אדם חיה או חפץ שהוא אוהב ... ולאפשר לאהבה הזו לגדול עוד ועוד עד שהיא ממלאת את כל הלב וגם את הגוף...
בניית הגן היא אישית ולכל ילד גן שלו או גנים משלו למצבים שונים.
יחד עם זה, ניתן להיעזר בטקסטים כלליים. טקסטים כאלו ניתן למצוא בספרה המצוין של ג'ניפר דיי "ויזואליזציה יצירתית עם ילדים". וניתן גם, אחרי התאמה קלה, להשתמש בטקסטים המיועדים למבוגרים מספרם של אמיר ודפנה רטר "תקשורת עם התת מודע".
ונחזור לדורון
דורון בחר בגן חיות והוא גם יצר אותו, את המראות הקולות התחושות הריחות ואפילו הטעמים באותו גן... אז טילנו לנו בין התנינים האריות והלביאות בהם הוא מילא את גן החיות...
זה המקום לציין שעבודה עם ילדים ניתן בהחלט לעשות בתנועה ובעיניים פקוחות, ואני עצמי לא יושבת. כשהוא הולך אני הולכת לצידו, כשהוא יושב אני יושבת, אני מאמצת את שפת הגוף שלו, נושמת כמוהו זזה כמוהו... זה אולי מרגיש בהתחלה קצת מוזר או מאולץ אבל מהר מאד מבינים כמה זה אפקטיבי. כי כך ניתן ממש להיכנס לעולמו של הילד להרגיש אותו ולהבין אותו ולאפשר לו לחוש מובן ובטוח. אילו אבני הבניין של שיתוף הפעולה בייננו.
אז טיילנו ושיחקנו במקום הבטוח. ילד שנימצא במקום בטוח לא משאיר מקום לספקות, הוא קורן מאושר עיניו זוהרות, עור פניו מאיר... בניגוד לנו המבוגרים שהשנים לימדו אותנו להסתיר את רגשותינו, לעיתים אפילו מעצמנו, ילד מחובר מאד לרגשותיו ואינו מסתיר אותן כלל כשהוא בטוח.
זה מקום שהוא מאוד פגיע, אבל זה גם מקום שיש בו עוצמה שיכולה להזיז עולמות. זה המקום בו חבויים אוצרות הנפש הנדרשים.
ואז, אחרי ששהינו מספיק זמן בגן, והרגשנו מספיק חזקים, פנינו והבטנו בדוב.
ראינו אותו, גדול ושחור חושף שיניים מאיימות ונוהם.
בתחילה, אמרתי לדורון למתוח את ידיו ואצבעותיו וככל שהוא מותח אצבעותיו כן קטן הדוב... יותר ויותר... עד שהוא ממש קטנטן ויכול לעמוד על כף היד של דורון...ואפשר להחליט מה רוצים לעשות איתו, אולי לשחק, אולי משהו אחר...
ואז, כשהדוב היה קטן, דורון אמר פתאום שהוא רוצה להחזיר את הדוב לגודל גדול.
למה? כי הסתבר שהוא בעצם טוב וחבר. "ובכלל" הוא הסביר "לפעמים כייף לי לפחד..."
אמרתי לו שישאל את הדוב מה לעשות בפעמים בהן הפחד לא נעים לו. הוא שאל, הדוב הציע להפוך את דורון לדוב בעצמו כדי שיבין טוב יותר. דורון הסכים והדוב הפך אותו לדוב...
מכאן עברנו עוד מסע מרתק בארצו החכמה של הדוב וחזרנו ממנה עם שלל פתרונות אפשריים למקרה בו מגיע דוב רע בלילה או מפלצת או כל דבר מאיים אחר...
לא חשבתי שזה יספיק, מסתבר שדורון חשב אחרת... מאז יש רק לילות בודדים בהם מגיעה מפלצת לבקר. ואז דורון מותח אצבעותיו ומקטין אותה... או שהוא נעזר ברעיונות האחרים שמצא כשהיה דוב בעצמו. לעיתים הוא מתבונן במפלצת ואז הוא מבין בעצם שזו "מצחקת". "מצחקת" הוא הסביר לי "זו חיה שמתחפשת למפלצת אבל בעצם היא מצחיקה..."
סיוטי הלילה נעלמו.
במקרה נוסף עבדתי עם דורון על פחד אחר, לפני כמה חודשים הוא היה בגן המשחקים וילדה גדולה בת שמונה הרביצה לו. הילדה קיבלה עונש והובטח לו שהיא לא תיגע בו שוב, אבל דורון עדיין פחד ולא הסכים ללכת לגן המשחקים. המציאות היא שהילדה לא תעז להרביץ לו יותר, אך בעולמו הפנימי של דורון זה לא משנה הוא עדיין פוחד וזוכר את עצמו חלש וחסר אונים מול ילדה גדולה ממנו.
העבודה פה היא על החוויה הפנימית של דורון כחלש וחסר אונים מול ילד חזק ממנו. אם נתבונן בילדים, בגן או בבית הספר, נוכל לראות שלאו דווקא הכוח הפיזי הוא היוצר מעטפת של בטחון. ילד בטוח בעצמו מקרין את הביטחון גם לסביבתו. ילד כזה לרוב לא יזדקק למכות או איומים על מנת לזכות ביחס מכבד מחבריו.
התחלנו את הפגישה בריקוד קצר עם מוסיקה של תופים. אח"כ קצת נשימות ומתיחות ואז בנינו גן קסום חדש מלא בפרחים (איזה ריח נפלא...) ואוצרות. אחרי כמה זמן בגן שאלתי את דורון מה מטריד אותו והוא דיבר על הילדה הגדולה ופניו חזרו להיות כעוסים ומפוחדים.
חזרנו לגן שלנו, הרחנו פרחים חקרנו אוצרות ואז בקשתי שיתבונן בתמונה של הילדה הגדולה שהרביצה לו כשהוא נימצא בתוך הגן שלו. לפתע היה דורון רגוע, הוא ניזכר שגם הוא ילד חזק וסיפר לי שמי שחזק בכלל לא צריך להרביץ. חזרנו על התרגיל לגבי ילד גדול שנימצא בגן הילדים של דורון וכל הילדים פוחדים ממנו (למרות שכיוון שיש גננות הוא לא מרביץ) גם שם ניזכר דורון בכוחו והרגיש מאושר.
ובאמת באותו היום דורון הלך אחה"צ לגן המשחקים בשמחה.
נישמע כמו קסם?
הקסם אמיתי...
איך אני מסבירה את ה"קסם" ?
אם חושבים על זה, פחד מחיה או מפלצת הוא בעצם דרך התמודדות חכמה מאד של הילד.
בעצם הילד מלביש צורה ושם לפחד. ומשהו שיש לו צורה ושם הרבה יותר קל להתמודד איתו מאשר איזה פחד או איום מופשט. יש כאן דימוי (מטפורה) שהילד בנה בעצמו. אני מאמינה שכיוון שהוא בנה את המטפורה ל"בעיה", הוא גם יכול לבנות את זו של הפתרון. וזו מטרת העבודה איתו.
יכולתי גם לספר לו סיפור על נסיך שחי בארץ רחוקה ופחד מדובים...
ההבדל בין לספר על נסיך מארץ רחוקה (או בכל מיקרה על מישהו אחר) לבין לדבר על עצמי- ברור. כשמישהו נימצא במצב של חרדה גדולה עדיף להוציא אותו למצב כזה בו הוא צופה מהצד ולא חווה את הדברים. יחד עם זה, אני מניחה שכיוון שהילד יצר את הדוב יש בו מספיק כוחות להיות מעורב בחוויה.
אך כדי לחזק אותו אני קודם כל מנחה אותו ליצור את המקום הבטוח – "הגן שלו" וכשאנחנו יוצרים אותו יחד, אני מכוונת את הילד להשתמש בכל חושיו ראיה שמיעה מישוש ריח ואפילו טעם (כדאי וחשוב לציין שאם הילד בוחר לא להשתמש בחוש מסוים יש לכבד את זה) אנחנו מטיילים בגן וחיים אותו יחד. ואז, כשהילד מחובר לכוחותיו הפנימיים אנחנו עומדים מול ה"מפלצת" דוב דרקון נמר או... ילד גדול ומפחיד שקיים במציאות אך מועצם מאד בדמיון...
כדאי לזכור שהפתרונות בהם יבחר כל ילד עשויים להיות שונים. לעיתים הפתרון מוזר בעיני המבוגר, כאן כדאי להמשיך ולזרום עם הילד לחזק ולפתח את הרעיון כי בסופו של עניין הילד יוביל למקום הנכון.
כאימא וכמנחת דמיון מודרך וNLP אינני יכולה אלא להתפעל ולברך על המתנה הנפלאה הזו.
כל כך קל לעבוד עם ילדים בדמיון מודרך הם עדיין כל כך נקיים מהררי המגננות והצלקות שאנחנו המבוגרים ערמנו על עצמנו עם השנים. הם כמו מעיין צלול כזה שמפכה לו בעליזות בשמש נעימה של אביב. בעוד שאצלנו כבר כיסינו והסתרנו כל כך טוב את המעיין הזה, למדנו להגן עליו.
כמו בצל יצרנו לעצמנו שכבות רבות שקילופן כרוך לעיתים בדמעות.
וכאן יכולה העבודה עם הילדים לגלות לנו המבוגרים דרכים חדשות לגעת באותו מעיין חבוי אצלנו זו המתנה הגדולה שעבודה עם ילד יכולה לתת למבוגר. נסו ותראו.
וכהורים או אנשי חינוך תפקידנו לחזק בילד את כוחותיו שישמרו על המעיין היקר הזה ויאפשרו לו לשמור אותו כמה שיותר צלול ונגיש. וזה טוב להגן על המעיין, בעולם שלנו מגננות הן דבר חשוב מאד, חשוב מאד לדעת להגן על עצמך.
אך יחד עם המגננות, ניתן לשמור על גישה להוויה הפנימית, למעיין שבפנים כדי שלא תחסם בפני הילד כשיגדל וכדי שדרכו של הבוגר לאותו מעיין לא תהיה כל כך רצופה בכאבים.
כהורים אנו יכולים לעזור לילד לצמוח ולהפוך למבוגר המחובר למקורות הביטחון האהבה ויצירתיות הפנימיים שלו. וכך יבנו מנגנוני ההגנה בדרך כזו שהמים מתחת יהיו נגישים.
ואם נדע להנחות את הילד כך שלא ישכח את הדרך למעיין שלו. מעיין ההוויה השמחה היצירה החיים והאהבה. מילאנו את חלקנו בעולם.
אני (2006-07-09T08:35:36):
הפנמתי. תודה
עדי ברן (2006-07-09T15:06:17):
בכייף אני אשמח לשמוע אם נעזרת עם ילדייך ואשמח לייעץ ולכוון
פשוט אלון* (2006-07-09T15:54:42):
נושא מעניין שלמדתי בNLP הוא גמישות מחשבתית שבאה ליד ביטוי גם בגמישות בטיפולים.
מספרים על ריצ'ארד בנדלר שהיה גמיש במחשבתו במיוחד, באחד מביקוריו בבית משוגעים, הכירו לו המטפלים במתקן מטופל שלא הוציא הגה במשך שנים למרות כל המאמצים של המטפלים. אז ריצ'ארד קפץ לא על הרגל חזק, מעך אותה לגמרי, ואז המטופל צרח "איייייי!!!! למה עשית את זה!!!!!" מטופל שלא הוציא הגה במשך שנים!!
עדי ברן (2006-07-09T16:49:01):
וזה לא מספרים על בנדלר, בנדלר מספר על עצמו (בדרכו המשעשעת)... לא בטוחה שבאמת זה מה שהיה אבל הוא אף פעם לא התחייב לאמר רק את האמת... הוא מתעניין במה שעובד.
איפה למדת?
יפית (2006-07-12T11:34:05):
תודה רבה על תשובתך. כתבת מאד מעניין הייתי שמחה לשמוע באופן ספציפי על עבודה עם ילדים שיש להם התפרצויות זעם.
פשוט אלון (2006-07-12T12:13:05):
למדתי מהרצאות של המורים הגדולים.
לדוגמא 31cds של Chris Howard בהם הוא מלמד Master Practioner Training.
שמעתי גם כל מיני סיפורי אגדות ומשלים של בנדלר, שמעת על The Adventures of Anybody ?
זאת אגדה על נסיך שלא יודע מי הוא, למה הוא קיים, איך קוראים לו, האם קוראים לו בכלל...
יש קטע מה זה מצחיק בסיפור, Anybody וחבר שלו יושבים לאכול אחרי הרבה זמן שלא אכלו, ואז החבר של Anybody אומר ל-Anybody
"אתה לא יודע מי אתה, אתה לא יודע למה אתה קיים, אתה לא יודע האם אתה קיים.... אבל בטוח שאתה יודע לאכול "
עדי ברן (2006-07-16T00:42:30):
לאלון
ליפית
לגבי כל עבודה, כדאי בהתחלה לבנות את ה"גן של הילד" או כמו שקראתי לו ה"מקום הבטוח" כדאי להקדיש סשן שלם רק לבניית המקום הבטוח. זה הבסיס.
ואז כדאי לבדוק עם הילד - מה הטריגר, אייך מתחיל הכעס ואייך הוא ניבנה .
לאחר מכן ניתן לאפשר לו להתבונן בעצמו מצד אייך ניראים פניו ואייך הוא מחזיק את גופו כשהוא כועס, מהתבוננות מהצד לעבור לחוויה בגוף ראשון אייך הוא מרגיש בגוף. לאחר מכן להגיד לו להיכנס לגן שלו (אפשר להכניס לשם חיה או דמות או צעצוע אהובים) וגם שם להתחבר לחוויה החיובית של השימחה והשקט ומשם להתבונן בעצמו כשהוא כועס.
וללמד אותו שתמיד כשהכעס מתחיל הוא יכול להגיד לעצמו שעכשיו הוא הולך רגע לגן שלו.
זה נישמע קצת מצחיק על רגל אחת ..אבל זה משהו שכשמתרגלים אותו מספיק פעמים לומדים שבסכ"ה הכל זו בחירה בדרך התנהגות, ואפשר גם לבחור אחרת...אפשר לבחור גם בהתנהגות שונה שתאפשר לו להשיג את מה שמאפשר לו הכעס.
שיהיה בהצלחה
מקווה שיצאתי ברורה אני נירדמת...
אני (2006-07-17T01:16:40):
מעניין שבני הקטן מאוד מתעסק בכעס בתקופה האחרונה. הוא בוחר להיפגע המון וכנראה לומד לנהל את הרגש החשוב הזה. העניין הוא שמאז שהתינוק נולד הוא חווה רגרסיה ביציאות שלו-טיטול, תחתונים וכבר לא יושב בשירותים. הוא מחזיק את "הגדוילים" חזק חזק ולא מתפנה במשך ימים. אח"כ זה יכול לצאת מעט מעט או בצורה גדולה יותר. בקיצור, מה אפשר לעשות? בתי אמרה לי שבמקום ללחוץ היא מפסיקה לחשוב על הלחץ וחושבת איך היא תרגיש שהגדוילים כבר בחוץ ואז הכל באמת משתחרר.
אשמח לשמוע עצה כי הרבה פעמים פניו כבר עם פצעים מאי הרצון לשחרר את הצואה. תודה.
פשוט אלון (2006-07-17T19:28:31):
אני,
אם עדיין לא ניסית, נסי למקד את הקטן במה שיקרה אחרי שיפטר מהגדוילים כלומר שימי את הוצאתם כמובן מאליו.
משהו בסגנון: "אחרי שתוציא את הגדוילים נלך לגן השעשועים.." הוצאת הגדולים היא איפשהו ברמת ה"מובן מאליו ש"
עדי ברן (2006-07-18T12:03:30):
אני יקרה. האבחנה שלך לגבי זה שבנך הקטן בוחר להיפגע המון וכנראה לומד לנהל את הרגש החשוב הזה. מעניינת וחכמה מאד ואני מסכימה איתה. ניכר שאת קרובה אליו ומכירה אותו טוב.
את מספרת שמאז שהתינוק נולד הוא חווה רגרסיה ביציאות שלו. וזה מזכיר לי את הסנדוויץ' שלי שעבר גם תקופה כזו כשנולד אחיו הקטן.
גם הוא היה מחזיק את "הגדוילים" חזק חזק ולא מתפנה במשך ימים. וכשזה יצא זה היה יוצא מעט מעט בשירותים או בצורה גדולה יותר על הרצפה. אחרי הכול ה"גדוילים" האלו הם דבר שעליו הוא יכול לשלוט בניגוד לדברים אחרים בחייו עליהם שולטים הוריו...
שימי לב, האם יש עוד תחומים בחייו, או בחייך, בהם ה"גדוילים" מוחזקים חזק ואז יוצאים מעט מעט או בצורה גדולה?
ובתך נשמעת מדהימה. הרעיון שבמקום ללחוץ היא מפסיקה לחשוב על הלחץ ו אז מחליפה את זה במחשבה איך היא תרגיש כשהגדוילים כבר בחוץ הוא NLP במיטבו. להחליף מצב במצב אחר. והיא עבדה עם המחשבה והרגש. כמה חוכמה יש בילדים, זה תמיד מדהים אותי מחדש... והנה זה באמת משחרר הכול...
אינני מכירה את בנך, אך מהתיאור הקצר שלך כאן אני מתרשמת שיש לך יכולת מרשימה לדובב את ילדייך ולהבין ולהרגיש אותם. האם תוכלי להשתמש בה עם בנך? שימי לב לדימויים בהם הוא משתמש. והיעזרי בהם.
באופן כללי, בלי להכיר את הילד ואת עולם הדימויים שלו, הייתי ממליצה כמובן להתחיל מסשן של בניית הגן. לעתים עצם בניית הגן מרגיעה ומשחררת ואין צורך בתוספת (אני נעזרתי בה כדי להרגיע את פחדיו של הבן שלי מהמלחמה עכשיו). וכשהגן כבר בנוי את יכולה לבדוק שימוש בדימוי של כוס מי פלאים.
אני נותנת לך טקסט כללי, המבוסס על ספרה של ג'ניפר דיי "ויזואליזציה יצירתית עם ילדים" (ספר מומלץ מאד להורים) שאפשר לאלתר עליו.
חשוב מאד להתאים לשפה של הילד ולעולם המושגים והדימויים שלו. וחשוב מאד להתאים את שפת הגוף שלך וקצב הדיבור שלך לזה שלו. ובהדרגה אפשר להוריד קצב לקצב מרגיע. וגם לתת לו חיזוקים במהלך העבודה.
לפני הסשן כדאי לנהל עם הילד שיחה ולבקש שיסביר לך מה לדעתו מפריע לגדוילים לצאת. לברר בעדינות מה הכוונה החיובית שעומדת מאחורי ההתנהגות הזו. כל אינפורמציה שהוא יספק לך תהיה עבורך בסיס לעבודה. אבל בעדינות ובכבוד. אחרי השיחה, כנסו יחד לגן שלו ושם תתחילי בטקסט (שוב להתאים למילים שלו)
"ראה מול עינייך כוס גדולה. ועכשיו ראה, כיצד היא מתמלאת במי שתייה עד שתדע שהיא מלאה.
במים האלו יש מליון אבני בדולח פלאיות בלתי נראות שעומדות לעזור לך לשחרר את (כאן תכניסי את מה שהוא אמר שמפריע אם הוא לא יודע אז תגידי "כל מה שמפריע לך" ).
עכשיו נשום נשימה עמוקה, ואז שחרר אויר החוצה.
עכשיו ראה את עצמך מקרב את כוס המים על שפתך ושותה. שתה את המים בקצב הנכון לך.
כשהמים יורדים בגרונך ואל הבטן שלך תרגיש אייך כל
(מה שהוא אמר שמפריע ) נשתף ויוצא החוצה כשגבישי הבדולח לוקחים אותו יחד איתם (הייתי מוסיפה פה תיאור של אייך אבני הפלא הזעירות מלטפות ומרפאות ומרגיעות כל פינה שזקוקה להן, שוב במילים ובמושגים שלו).
וכשתגמור לשתות את המים ה
(מה שהוא אמר שמפריע) יעלם לחלוטין (תני לו קצת זמן).
ועכשיו ה
(מה שהוא אמר שמפריע) שלך נעלם, ואתה מרגיש הרבה יותר טוב משהרגשת קודם. שים לב מה בא במקומו?... אולי משהו נעים יותר ...
כאן תני לו לתאר מה קורה (כמו שקרה עם דורון והדוב) ולכי עם זה. לכי עם הילד כי הוא יודע את התשובה ואת לידו מכוונת ומאפשרת לתשובה להגיע.
אם דימוי הכוס לא מתאים לו חפשי משהו אחר שהוא מאמין שיכול להביא מרפא, אולי מלאך שייתן לו את הכוס (או סופרמן) אם הוא אוהב פיות הפיה יכולה לאפשר לו לנוח ללטף ולהרגיע אותו.
חשוב מאד, עקרון בסיסי בNLP "מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית". עזרי לילד לאתר את הכוונה החיובית מאחורי ההתנהגות שלו ואייך יוכל להחליף את ההתנהגות הנוכחית בהתנהגות אחרת שתעזור לו לשמור את אותה כוונה החיובית אך תהיה נעימה לו יותר.
בהדרגה תעבדי איתו על דימויי השלווה והריפוי.
אשמח לשמוע אייך הלך. ואם אוכל לעזור – בשמחה.
עדי ברן (2006-07-18T13:26:36):
ואחרי כל זה שכחתי להוסיף הסבר על עבודה עם דימוי.
היתרון שבה היא שהיא עוקפת התנגדות ויכולה להפוך עיסוק במצב עכשוי שניראה סטטי ומייאש לתהליך לכיוון רצוי יותר.
אייך? בעזרת השאלה "כמו מה זה?" אפשר להגדיר את המצב העכשוי ואולי אפילו את המצב הרצוי ואז על ידי סיפור שיוצרים עם הילד לעבור בינהם
למשל אם המצב העכשוי הוא כמו פרח סגור אפשר לחבר יחד סיפור על פרח שפותח עלי כותרתו ליום חדש.
ציפור בכלוב - הציפור מוצאת דרך לחופשי.
או אם להשתמש בדימוי שחביב על ילדי הגן - סופרמן קשור בחבלים בשבי, לחבר יחד סיפור בו סופרמן משתמש בכוחות העל שלו ומתיר עצמו מהחבלים עד שהוא עף חופשי בשמיים....
מקווה שיצאתי ברורה
יפית (2006-07-22T19:22:05):
ושוב תודה רבה על התשובה המושקעת
אני (2006-07-23T02:04:32):
וואו, רוב תודות על ההסבר. אני צריכה לקרוא אותו שוב ושוב כי מששהו בו נעלם ממני.
"מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית". מה זאת אומרת? בבקשה הרחיבי...
דיברתי עם בני פעמים רבות ובאמת הוא אומר שמה שמפריע לו זה התינוק אבא ואמא. פעם כשהכול יצא הוא אמר שאבא אמא והתינוק יצאו לו.
אני אנסה את שיטת הכוס המלאה.
עדי ברן (2006-07-25T08:56:10):
את בהחלט מוזמנת לשאול על החלקים שנעלמו ממך
מאחורי כל התנהגות כוונה חיובית- בעצם מפריד את מה שמנסה בעל ההתנהגות להשיג עבור עצמו בהתנהגות הזו מההתנהגות שהוא בחר על מנת להשיג את כוונתו.
אם ניקח, בשביל הדוגמא, מיקרה מאד קיצוני למשל אדם שמשתמש בסמים.
ההתנהגות הרסנית ללא ספק אבל מאחוריה יש איזו כוונה חיובית של האדם עבור עצמו - אולי לא להרגיש כאב, אולי משהו אחר אותו הוא מנסה להשיג דרך הסמים.
כשיודעים את זה, אפשר גם לדעת שיש אפשרות לבחור התנהגות אחרת שתשיג את המטרה (הימנעות מכאב למשל) בלי התשלום הכבד שההתנהגות הנוכחית גובה.
כאימא את כמובן לא תכנסי לזה.
אבל, אם תזכרי שבהתנהגות הזו הוא מנסה להשיג משהו חיובי עבור עצמו, ויש אפשרויות אחרות להשיג את אותה מטרה על ידי התנהגויות אחרות תגלי, לאט לאט ובהדרגה, שהמסר עובר גם אליו. אולי הוא עובר לאט, כי קשה לשנות דפוסי התנהגות, אבל עובר. כוחו של התת מודע.
לגבי דבריו של בנך, ש"מה שמפריע לו זה התינוק אבא ואמא". כל הכבוד לך על יכולת הדיבוב, זה ודאי לא קל לאימא לשמוע. ועצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לדבר מעידה על כך שאת מאפשרת לו להיפתח בפנייך, זה ממש לא טריויאלי ומגיעה לך טפיחה על השכם
.
מהמקום הזה, בו הוא מרגיש בטוח איתך אפשר ללמד אותו גם לשחרר...@}
אפשר, מאד מאד בעדינות ובהרבה כבוד והמון אמפטיה והזדהות לנסות לברר מה בדיוק מפריע באבא אימא והתינוק.
שימי לב שהוא דיבר בהכללה מאד גבוהה. בדרגת הכללה כזו הדברים מעורפלים מאד...
וכשיש ערפל, לעיתים קרובות, כלבלב חמוד יכול להיתפס כמפלצת גדולה ומאיימת...
פיזור איטי ורגיש של הערפל יכול לתת לבעיה גודל שונה. לפעמים המפלצת מתגלה כמשהו קטן שאין כל צורך להפעיל כנגדו תותחים כבדים כל כך... לפעמים אפילו מגלים שיחד עם הדברים שמפריעים בתינוק אבא ואימא יש גם דברים שהוא אוהב....
אבל, עוד פעם, בזהירות, לזכור שכשמפריע וכואב קודם כל הילד צריך לדעת שאת מכבדת מבינה ומרגישה אותו ורק אחרי שהוא יודע את זה יש מקום להכוונה עדינה, ששומרת כל הזמן על האמפטיה והכבוד לרגשותיו.
את מוזמנת לשאול אם עדיין לא ברור.
ולשתף אייך הלך.
אני (2006-07-26T14:39:00):
המצב מרגיש כמחמיר... אולי כי אני עובדת איתו בהמון חזיתות ואולי כי אני בעצם לא מצליחה להשיג כלום. ברגע זה הוא שוכב על הספה וכולו לוהט. הוא אמר כי הוא היה בשמש ובגלל זה גופו חם.
אני שמה לב ששקרת הגרון שלו עמוסה לעייפה. חגורת הכתפיים שלו תפוסה (דבר די שכיח, גם אצלי) הצוואר שלו מכאיב לו. אתמול הוא צעק די הרבה. הוא מרגיש שלא כל כך מקשיבים לו.(הדודה שיחקה איתם ובאמת לא היתה הקשבה מקסימלית כמו שאני מקיימת לידו) הוא רצה להיות אריה ולא שמעו אותו שוב ושוב. אני נחתי שעה.
ברורה לי החסימה בשקרה. אני גם מבינה שיש הקבלה בין שקרת הגרון לשקרת הבסיס. העצירות הזאת מתוך בחירה. הילד ללא וויטאליות. אני מתחילה לדאוג ועוד יותר מכך לחוש חסרת אונים.
אנחנו מתנדבים בפינת חי בעיקר בשבילו אבל מגיעים לשם עם התינוק והבת הגדולה. אנחנו מבקרים באורווה ויוצרים מגע עם הסוסים דבר שמאוד קרוב אליו.
היום היינו עץ ורוח ורקדנו לצלילי דולפינים. הוא בזמן האחרון מבקש שאלטף אותו באזור הבטן לפני השינה דבר יחסית חדש כי מאז ומתמיד היה קשה לו לשאת מגע לפני שנרדם. אני יודעת שהוא לבטח משקף אותי ואותנו. העבודה אולי צריכה להתחיל ממני. לקחתי על עצמי לחבק את אימי יותר ויותר והבוקר הצלחתי פעם אחת.
האם עלי לעבוד על השאקרות שלי כדי שאלו של בני יפתחו ויזרמו?
אני חוששת שאולי אני שואלת יותר מדי שאלות.
אני כל כך מודה לך על תשומת הלב האכפתית והעוזרת שלך.
תבורכי.
אני (2006-07-27T14:57:52):
במשך היום הוא נשאר שוכב על הספה. החזקתי בו כמו תינוק וסיפרתי לו סיפור על אמא תרנגולת ואפרוח קטן שבקע מהביצה. כמה קטן הוא היה וכמה צמודים היו זה לזה. הדגשתי את הקשר המיוחד. אח"כ עברתי לספר על אפרוח קטן נוסף שבקע כאשר האפרוח הראשון גדל קצת. חידדתי את מערכת היחסים הדו ערכית, את הרגשות הנעימים מאפרוח נוסף ואת הרגשות השליליים כאשר התעכבתי יותר על תיאור הרגשות האלה ואז שמתי לב בניואנסים קטנים בפניו שמתחברים למקומות "האסורים" כבייכול שמתעוררים מחוויה של אפרוח קטן אחר, נוסף. ואז, אחה"צ הלכנו לפינת החי ובמושלמות קוסמית בקעו גוזלים לתרנגולות והעברנו אותם לכלוב נפרד. את הגדולים יותר החזקנו קצת ושמנו לב ביחד לקטנות והזעירות שלהם. חזרנו משם כבני בתוך עגלת תינוק עטוף ומוגן. בלילה בני התעורר וראה שאני עדיין ערה והוא ביקש להישאר איתי. ישבנו בחוץ ביחד עטופים. זה לא קרה קודם.
בבוקר הוא התעורר נמרץ. הוא אמר לי שהכאב נגמר כי הוא נתן לו לצאת.
אני התעוררתי עם צוואר תפוס.
עדי ברן (2006-07-27T18:34:14):
הי אני אל תחששי לשאול שאלות, אני שמחה לענות כשאני יכולה.
מאד התרגשתי לקרוא את הסיפור על התרנגולת והאפרוח הקטן והקשר המיוחד בינם. וגם ההמשך בפינת החי באמת נותן תחושה של שלמות קוסמית.
את מתארת תהליכים של התקרבות מרגשת מאד לבנך וגם לאימך במקביל. כל כך מרגש לקרוא על שניכם יושבים עטופים יחד. אייך הרגשת במקום הזה בו שניכם היתם עטופים?
הרגישות שלך לבן שלך מדהימה, את קשובה לניואנסים את עוטפת מגנה מכילה. ומתארת תהליכים של קירבה מאד גדולה שמתפתחת בנכם.
ובבוקר הוא התעורר נמרץ. הוא אמר לך שהכאב נגמר כי הוא נתן לו לצאת. כמה חוכמה יש בו...
את התעוררת עם צוואר תפוס...
אייך זה מרגיש לך?
אייך את מסבירה את זה?
מה רצה הצוואר שלך לספר לך?
את מאפשרת לבנך לספר לך על המקומות בהם לא מקשיבים לו על הרצונות שלו באותם מקומות... באותו יום כשנחת שעה הוא צעק די הרבה. הדודה שיחקה איתם. הוא רצה להיות אריה (חיה כל כך ויטאלית...) ולא שמעו אותו שוב ושוב. אבל הוא ידע שאת תשמעי. את נותנת לו את הביטחון הזה הוא עטוף מוגן ומוכל בצורה מקסימלית.
אייך את מרגישה במקומות בהם את מאפשרת לעצמך מנוחה?
בשבילך זו עבודה, אילו חזיתות – שימי לב לשימוש שלך במילים שמייצגות מלחמה. האם הוא מיקרי? מול מי מתנהלת החזית?
אמרת: העבודה אולי צריכה להתחיל ממני. וישר דאגת לעצמך לעבודה לקחת על עצמך לחבק את אימך יותר ויותר.
אני הייתי מציאה לך לחבק גם את עצמך, יותר ויותר, כי את ראויה לחיבוק כזה.
האם עליך לעבוד על השאקרות שלך כדי שאלו של בנך יפתחו ויזרמו? אולי... ואולי לעבוד על השאקרות שלך כדי שיהיה לך טוב יותר ותוכלי גם ליהנות מהקשר הנהדר הזה בינכם. מהויטאליות המופלאה הזו שאת מתארת ביחסים שלכם. מהמתנה הנהדרת שהבן שלך נותן לך, הזדמנות לחיות. שתוכלי לאפשר לו לשחרר גם בך משהו. ללמד אותך להנות ללמד אותך לבקש הקשבה שוב ושוב...
את כל כך עבורו כל כך קשובה לו כל כך מכילה ומגנה. מי מכיל אותך? מי מאפשר לך להתלונן כשלא מקשיבים לך? מי שם לב לניואנסים שלך שמתקשרים למקומות "האסורים" כביכול שמתעוררים מחוויה של אפרוח קטן אחר, נוסף?
את מחבקת את אמא שלך עוטפת ומגנה על בנך ואת נחוות לי כזקוקה כל כך למנוחה ההיא שאפשרה לך הדודה. ולמקום בתוכך שיכיל יעטוף ויגן עלייך.
שימי לב שבמערכות יחסים יש תמיד איזון בין פאסיביות ואקטיביות וכשהאחד לוקח על עצמו את כל האקטיביות השני תופס את כיסא הפסיבי... לא קל להגיע לאיזון... מאתגר מאד...אבל אני מרגישה שאת מצויינת באתגרים, ביחוד כאלו הקשורים באימהות נתינה והקשבה...
מה אומר לךהצוואר התפוס שלך ?
מה מבקש ממך הגוף שלך?
מה הגדוילים שעצורים אצלך?
את מוזמנת להמשיך ולכתוב
אם מתאים לך,
אני אכנס ברגע שאוכל
לך ול
המדהים
אני (2006-07-27T22:09:59):
אני קוראת והדמעות ממלאות לי את העיניים. הן עדיין לא זולגות.
עדי ברן (2006-07-29T13:05:25):
את מוזמנת לשתף
אני (2006-07-29T22:28:40):
כל השבת סבלתי מכאב צוואר נוראי. כאב עמוק מבפנים. אני חושבת שזה כאב של השאקרה.
עשיתי מדיטציה וביקשתי עזרה, וב"ה היא הגיעה. עכשיו פחות כואב לי. אבל בהחלט אני מתבוננת באומץ רב יותר למרות שזהיר זהיר, על היומיום שלי ורואה היכן אני לא מתקיימת.
רציתי לשאול איך לאפשר לעצמי להיות. אני דווקא יודעת את התשובה וגם שהיא ארוכה מאוד. וגם שזה תהליך וגם וגם.
ואז אני חושבת ששנה הבאה רציתי שבתי תמשיך חינוך ביתי ואני חושבת שאולי זה בדיוק ההתנגשות. איפה אני? ואולי ההשלמה עם כך שצריך להמשיך בתוך מסגרת של בטון ושטאנץ של ילדות דווקא חונק אותי.
בטח יום אחד אני אדע.
באמת נעים לי לדעת שיש שם אישה חכמה שקוראת.
עדי ברן (2006-08-02T11:50:46):
אני יקרה נעים לשמוע שהכאב פחת, ומקווה שמשבת עד היום פחת עוד.
השילוב של להתבונן באומץ רב יותר עם זהירות על היום יום נכון בעיני.
חשוב לראות היכן את לא מתקיימת. וחשוב גם לראות את המקומות בהם את מתקיימת. כי המקומות האילו בהם את יודעת איפה את מלמדים הרבה.
אני מבינה שאת מתלבטת בקשר לחינוך ביתי בשנה הבאה. וחווה התנגשות קושי ומחנק במקום הזה. אני גם מבינה שלא ברור לך בדיוק בין מה למה ההתנגשות ומה חונק אותך. אם תרצי את מוזמנת לשתף ולבדוק בין מה למה אותה התנגשות. כי התנגשות אמנם עוצרת וחונקת אך כשהדברים מתבהרים מגלים שיש הרבה מאד אפשרויות וכיוונים בהם ניתן לבחור כדי שהדרך תמשיך והמחנק ישתחרר.
אני (2006-08-02T22:34:30):
איך הייתי רוצה להפסיק הכל ולהיעלם. כמו פעם. כשהייתי קטנה יותר. פשוט לא להיות. אבל זה לא אפשרי. ממש לא. מה ילדיי יעשו כאן בלעדי?!
דברים יוצאים בצורה שלא תיאמן. חשבתי איך אצליח לזרז את השחרור. מה ישמש לי כזרז? וב"ה כל סיטואציה מצליחה לשמש לי מצע.
אתמול דיברתי עם אמי ואחיותיי. מסתבר שבגיל העשרה דמותי החיצונית התפתחה לכיוון שהזכיר לי את פילגשו של אבי ושבגלל כך נאלצנו לקטוע את חיינו הטובים בקיבוץ מסויים ולעבור לקיבוץ אחר. מעבר שלילי נורא. ואז, בלי לדבר על כך, כנראה בתת המודע, קטעתי את ההתפתחות הטבעית הנשית שלי. הסתגרתי, סגרתי, התחבאתי והחבאתי.
היום, השכבתי את ילדיי. על מי מנוחות. על פני השטח. הרבה רגשות שלא נוגעים בהם ביני ובין אמי. בינינו ובין העולם מתחת לפני השטח. ואז הילדים מתווכחים. הגדולה מתעקשת. אני שומעת בתוכי שהיא רק רוצה אהבה, תשומת לב. תמיכה. ואין לי את זה. אין לי בשבילה.
ואז כעסתי והפלקתי בטוסיק. ושלחתי לחדרה. והקטן יותר רוצה להירדם. ומסתכל עליי.
ואני כבר לא יכולה להיות אני. התיישבתי על הרצפה (אפרופו תישעה באב...) ואני כ"כ הצטערתי. עמוק עמוק וכבר נגמר לי הכוח להיות אני. האני המוסתרת.
ואז בתי חזרה כולה מחילה. שלחתי אותה ללבוש תחתונים! במיטה שלי, אני על הרצפה יושבת. מביטה בה בגובה הפנים. ואז, התחתונים נמשכים למטה. וכל גופה חשוף לעיניי. ואני כ ו ע ס ת !
כ"כ כועסת ומתפרצת ואוחזת אותה ושולחת לחדרה שוב!
אני כזאת דפוקה! חסרת תקנה. אין לי כבר כוח. שכבתי במיטתו של בני. בתי במיטה לא רחוק.
חילופי דברים לא נעימים. שתיקה. די. אני כבר לא יכולה להיות אני! בראש אני רואה את עצמי הולכת לשדות מושכת בשיער ראשי וצועקת. צורחת. לקדוש ברוך הוא. איך זה שאני עושה לה את שעשו לי!? איך אתה נותן לי לעשות את זה! למה למה למה למה למהלמה די כבר די כבר די כבר די כבר
ובחוץ, שקט. אני בקושי מצליחה להוציא מילה. הקול שלי נמוך וכואב. היא אומרת שהלוואי שיכולתי לשכב לצידה. אני יודעת שעלי לקום עכשיו ולחבק. אני לא מצליחה לזוז.
כמה שניות שנראות מאוד ארוכות. ואני כבר לידה. לוחשת לה. "אמא מתנהגת נורא. אמא איומה.
אני לא מאמינה שאני מתנהגת אליך כך. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתנהג כך לילדי. כמו שהתנהגו אלי"
היא- "פחדתי נורא ... את צריכה לקיים...את תמיד מבטיחה ולא מקיימת"
אני- אני לא יודעת מה יוצא אבל זה יוצא: "קשה לאמא לראות את הפות היפה שלך. זה לא בגללך. את נהדרת ונפלאה. הלוואי ויכולתי אני להיות משוחררת עם הגוף שלי כמוך.
זה בגלל איש אחד. את לא מכירה, שנגע לי בגוף במקומות שלא היה צריך. במקומות פרטיים שלי.
כשהייתי קטנה. הוא חשב שאני לא אדע. שאני קטנה ואפחד לספר. הוא השתמש בתמימות שלי לטובתו האישית ואני נפגעתי. לא ידעתי מה בדיוק לא בסדר. אבל, ילדים מרגישים כשמשהו לא טוב קורה להם.... אני מרגישה לפעמים שהידיים והרגליים שלי כבולות בשרשראות. שאני לא כ"כ יכולה לזוז."
פתאום אני מגלה שזה נכון. אני אנמית מנטלית ולא בגלל חוסר בברזל או תזונה לקויה. אני חלשה ולא בגלל שחסר בי כוח. אני מתאכזרת לעצמי או חסרת רחמים לעצמי ולא בגלל שאין בי אהבה. אני מרגישה שמקלעת השמש שלי נעולה במנעולי נחושת, שכבה על שכבה.
נמאס לי כבר להסתתר מאחורי פנים מחייכות. "הכל בסדר"
את יודעת מה, אביב, כשישבתי בחוץ ודיברתי לבעלי על מאורעות הערב, זלגו לי שתי דמעות!
הייתכן שזהו הפתח אותו אני צריכה כדי להגיע לתוך תוכי? הייתכן כי זה אוגד בתוכו את הכל?
השמיעיני את קולך.
עדי ברן (2006-08-07T10:15:52):
אני יקרה מאד את מעלה פה נושאים רבים עמוקים וחשובים מאד. האם את מאפשרת לעצמך התיחסות וטיפול לאותם נושאים?
כי הקדוש ברוך הוא שברא אותנו נתן בפנינו אפשרות לבחור ולהירפא לצמוח.
ונתן בידייך יכולות וכוחות לעשות זאת. כגודל הכאב שעברת כן גודל היכולת שיש בך להירפא ולמצוא טוב ואהבה.
הבטחת לעצמך שלעולם לא תתנהגי לילדייך כמו שהתנהגו אלייך. ואני סומכת עלייך שתקיימי את ההבטחה.
אני מאמנה שחלק מהעניין הוא שאת לא תתנהגי לעצמך כפי שהתנהגו אלייך.
מגיעה לך הכלה ומגיע לך ריפוי ויש בך את הכוחות לעשות זאת. יש בך את הכוחות להתיר את השלשאות ולבנות לך את החיים שמגיעים לך.
כדי שתוכלי לאפשר לעצמך להפסיק להתאכזר ולהיות חסרת רחמים כלפייך ותוכלי לפעול מתוך האהבה שיש בך ויש בך המון.
מה את רוצה לעשות עם מנעולי הנחושת של מקלעת השמש שלך ?
מה תבחרי לעשות כשתפסיקי להסתתר מאחורי פנים מחייכות. "הכל בסדר"?
מה השינוי בו את בוחרת?
אייך תתנהגי כשיוסרו המנעולים? מה תראי? מה תשמעי? מה תחושי?
מה תרגישי? מה תחשבי?
כשישבת בחוץ וסיפרת לבעלך על מאורעות הערב, זלגו לך שתי דמעות! זה כל כך טוב לשמוע על השיחרור הזה שאת מאפשרת לעצמך והתמיכה והבטחון שהוא מקנה לך. ניראה שידעת לבחור לך את האיש הנכון עבורך.
אני לא יודעת מה הוא הפתח אותו את צריכה כדי להגיע לתוך תוכך. אבל אני יודעת ומרגישה שאת מכירה אותו. ומגיע לך לטפל בעצמך טיפול טוב מכיל ועוטף שיאפשר לך לשחרר את כל הטוב שיש בך. כי יש בך המון.
ואת יכולה לספר לי מה קורה ומה בחרת. אני אשמח לשמוע. אך אל תזניחי את עצמך ואל תתאכזרי לעצמך את ראויה לטוב ביותר כדי שתוכלי למצוא את אותו הפתח ולעבור דרכו בדרך לכל הדברים הניפלאים שיש בך. טפלי בעצמך את ראויה לזה.
יפית (2006-08-15T16:24:45):
מעניין אייך עברתן מהילד לאמא, אני חושבת שקשיים של ילדים אייך שהוא תמיד מתקשרים לקשיים של ההורים.
עדי ברן (2006-08-16T11:59:18):
אני הייתי מנסחת את זה: ילדים הם תמיד הזדמנות לצמיחה עבור הוריהם
לוונדר סגול (2006-08-23T10:16:23):
אני מכירה מדריך NLP נפלא שעזר לי ולא רק לי המון. חגי. מי שרוצה ת'טלפון שלו מוזמן לפנות לדף הבית שלי.
היום, אחרי לא מעט טיפולים שונים שעברתי, אני מרגישה ש NLP זה
ה דבר. הכוח של התת מודע הוא עצום, בטכניקת ה NLP בעצם יוצרים קשר בלתי אמצעי איתו, והשינויים לא מאחרים להגיע. מומלץ בחום.
עדי ברן* (2006-08-26T19:04:37):
הי לוונדר, מחמם את הלב לשמוע על הנסיון הנהדר שהיה לך. מסכימה איתך כוחו של התת מודע הוא עצום. גם עבורי NLP בשילוב דמיון מודרך פתח אפשרות לחיים של שימחה ויצירה. ואת האפשרות לתת את המתנה הזו גם לאנשים אותם אני מנחה. כייף גדול