על ידי אני* » 09 פברואר 2012, 15:32
תודה על העצות שום היקרה, ניישם אותם בהקדם.
קראתי כאן תגובות נוספות, מעניין לקרוא מנסיונם של אחרים ומעורר מחשבה והאמת הרבה כאב.
מאז שעדכנתי לאחרונה קרו שני מקרים מטורפים:
אח אחד הלביש לו חיתול בכח וצרח עליו באמצע הלילה למה מי אתה וסירב לטפל בו לאחר שעשה צרכים במיטה.
פאוזה לנשום אוויר. הרבה אוויר.
במקרה השני, אחות אחרת שעצבן אותה שאני צמודה אליו, נכנסה בבוקר אחד שואגת כולה, למה הוא במיטה ולא בחדר אוכל, הסברתי לה שיש שביתה ואחרי לילה של כאבי בטן ללא שינה חשבתי שיישן קצת ואחר כך נלך, היא שאגה כשהוא ישן שפה זה שיקום ולא ישנים, ולא שאני לא מבינה את זה, אבל מדובר בפעם חריגה ועם כל הכבוד הבן אדם תשוש (ואכן בהמשך היום טופל אינטנסיבית בשל כך), היא רצה לחפש את הרופאה ולהתלונן שהבת לא מורידה אותו לחדר אוכל (כשהחדר אוכל פתוח שעות, אין טיפולים מתוכננים כי יש שביתה, ובכלל זה לא מלון, כבר הבנו), רצה לבדוק בתיק שלו אם לא ישן בלילה בעקבות יציאות... בקיצור מחול שדים. תוך שהיא צועקת מעל האוזנים שלו למה את אומרת לי שששש! כשאני מבקשת לפתור את הויכוח מחוץ לחדר.
לאחר מכן ביקשה לברר מה זו הדייסה שנמצאת על השולחן, מה יש בה, בתובענות ותוכחה, דייסה שהכנתי, צרחה שהיא לא סומכת עליי שאני בעייתית, ביקשתי שתנמיך את הקול ואם יש לה משהו להגיד לי שתגיד בחוץ לא ליד החולה ההמום והמיותר לציין אחרי ארוע מוחי. היא הגבירה את הצעקות ושלפה כדורים, ביקשתי לתת לו אותם לאחר האוכל, היא אמרה שהיא אחות והיא תיתן, דחפה לו אותם בכח כשהוא שכוב לגמרי במיטה בליווי ג'ל,. לאחר מכן יצאה החוצה, וחזרה עם כלים לפעולה פולשנית שהרופאה הורתה לעשות תוך שהיא צועקת עליי לצאת מהחדר, אמרתי לה שאני אצא כמובן אבל שאני מבקשת בלי עצבים, בבת אחת היא נכנסה להתקף זעם לא נורמלי כשהיא צועקת שאם עוד פעם אגיד לה שהיא אגרסיבית היא תעזוב אותו ולא תטפל בו ושאר צעקות, תוך שהיא צורחת לסגור את הדלת, אני המומה רצתי לכיוון הדלפק להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו כשאני מתקשרת במהירות לאחות אחראית של בית החולים (היה לי את הטלפון מהסיפור הקודם שם) אבי שם איתה בחדר תוך שאני שומעת את הצעקות שלו, נכנסתי וראיתי שעם כל הזעם שיש עליה היא מכינה את החומרים לפעולה הפולשנית כשאב יצועק לה שהוא לא מוכן שתיגע בו. נכנסתי לחדר וראיתיש היא אדישה לצעקות שלו ומתכוננת לבצע את זה, ביקשיממנה לעזוב מיד את הטיפול בו ולצאת מהחדר, הצטרכתי לחזור על זה כמה פעמים עד שהיא עזבה.
אבי ההמום אמר לי שהוא לא מוכן שמישהי כזו תטפל בו, צורחת על הבת שלו שהיא יד ימינו, תוקפנית ובלי קשר בעצבים כאלה לטפל בחולה?! הוא היה המום.
יש שביתות ביומיים האלה, האחות האחראית לא היתה, כך גם מנהלת המחלקה. מה עושים לנוכח מצב כזה מטורף, הזוי, כשהאבא שלך נמצא בשיקום ואין לך שום יכולת לקחת אותו משם הבתה או למחלקה אחרת או לשיקום אחר, אין אפשרות, המצב מורכב. לא מדובר בתינוק, בגבר מבוגר שסובל מבעיות תפקודיות שנדרשות לטיפול ומעקב צמוד. אפילו ביקור בית שהוזכר כאן לא אפשרי כרגע.
פניתי למזכירה של מנהללת המחלקה מאחר וכאמור שום גורם ניהולי לא נמצא שם. שהיא אמפטית וחמה וסיפרתי לה, ביקשתי בתוקף שלפחות עד סוף המשמרת האחות הזו לא תתקרב אל אבי, פניתי לאחראית במשמרת הזו והיא אמרה שהם השתדלו.
נשארתי לידו עד הערב כשאני מוודאת שההיא לא מתקרבת אליו, היא אגב צרחה לעומתי בכל פעם שראתה אותי במסדרון.
אם יש גיהנום ברור לי שהוא שוכן במחלקה הזו.
חולה קשיש, לאחר ארוע מוחי שצריך להיות רגוע חווה מתח, עצבים, השפלות, כוחניות, נזיפות בלי סוף.
בשורה התחתונה מה שקרה זה שרוב הצוות הפך בסדר בימים האחרונים, כלומר בסדר - לא מכריחים אותו לשים חיתול, מורידים אותו לשירותים ומשתדלים לא להיות מגעילים. זה לא מנע מאח אחד לצרוח על אחיינית שלי לצאת החוצה מהחדר כשהיא העירה לו על הברקסים של כיסא הגלגלים, וזה לא מונע מהרופאה להימנע מכל דיבור עם המשפחה כבר כמה ימים (בלי סיבה ממשית). על הצוות הסיעודי כבר הרחבתי. הנקודה הוא שהאחות הזו שהגיעה אחרי חופםשת מחלה לא נכחה בשיוניים שם, ביחס של הצוות ובבקשה האישית של מנהלת המחלק הלהתנהל בצורה מכבדת ולהוריד לשירותים כשצריך. היא באה מלאת לאגרים בעיקר עליי.
דיברתי היום עם האחות האחראית בהכירה, ביקשתי בכל לשון של בקשה שאבי יהיה מחוץ לתמונה בכלמה שנוגע לויכוחים וצעקות. הגעתילמסקנה שלבקש או להסביר יותר מזה אי אפשר, גם האחות האחראית מחזיקה באטיטיוד של "אני לא הייתי שם ואני לא יודעת מה קרה, האחותה זו עובדת כבר 20 שנה ובחיים לא פגעה בחולה.. היא תמשיך לעבוד כרגיל והיא גם אחראית משמרת ושום דבר לא ישתנה בעקבות זה" היא קיצרה אותי בדיבור, אמרה שהאחות אמרה שאני צעקתי עליה (מזכירת המחלקה אמרה מטעמה שהאחותה זו רגישה לכל פיפס ונפגעת מכולם בכל רגע וגם על המזכירה היא צעקה) וכהנא תגובותש הבהירו לי שברור למה ההתנהלות במחלקה הזו נראית כך, הטרוף מוזן ומוגבה, אין שום הבנה בסיסית בזכויות חולה ובהבדל בין משפחה, חולה וצוות רפואי. בלי להיכנס לתחושות של אחות כזו או אחרת אני המומה מזה שאחות אחראית של המחלקה לא מסוגלת הלבטיח לי שמקרה כזה לא יישנה (בתנאי, היא אמרה שאת לא "תחפשי" לצערי אני לא מחפשת! אני מנסה לקבור את הראש אבל אי אפשר
!) כשאמרתי לה שאני מבינה שאין התיחסות לתלונה הזו ברמה של בירור, היא אמרה שאני זו שמתלוננת וצועקת על הצוות ויש לה עדויות... (מה שנכון ביומיים האחרונים בעקבות הטרוף הזה, אבל לא באופן משפיל מישהו ולא ליד אבי, אלא בבקשה לעזוב אותו או להפסיק להתנהל כך) ושהיא מבקשת שאני אפסיק. שאלתי אותה מה היא הולכת לעשות עם האחות הזו, היא אמרה שהיא תדבר איתה (לאחר שכבר דיברה איתה ואימצה את גירסתה) וביקשה שאני אפסיק לחפש...
בסוף השיחה ניסיתי גישה אחרת, מתוך הבנה שזו ההזדמנות האחרונה לכולנו למעשה. ההבנה שלי שאין מקומות פנויים ב שיקומים אחרים מעכשיו לעכשיו, ההבנה שגם במקומות אחרים המצב חרא, כך אמר שכנו לחדר של אבי, שעבר 4 אירועים מוחיים, ואמר שהשיקום שם הוא עוד הטוב ביותר שהיה בו... וגם ההבנה שאם גם כבר הגענו עד הלום והצעקות והפניות למנהליםה שונים בימיםה אחרונים הזיזו משהו אצל 90% מהצוות ושינו את היחס למשהו סביר ונסבל, שוה לי לנסות להגיע איתה להבנה למרות שאין לי ספק שאני מתנהלת בתוך קן קוקייה הזוי, מזעזע, משפיל, מטורף.
אז ניסיתי גישה ארת, אמרתי לה שגם הם צריכים להבין שהמשפחות בעצמן במצוקה, עד לפני שבועיים הכל היה בסדר ופתאום שיקום, ארוע מוחי, כאב גדול, התגייסות מחודשת, שצריך להבין גם אותנו, ושאין לנו רצון או כח להילחם בצוות, מניתי כמה שמות של אחים ואחיות נחמדים והחמאתי להם, ואני מבקשת שהיא תהיה אחראית לדאוג שאבי לא ניזוק מהסיפורים האלה, שלא מתחילים לשאוג לידו, או להתווכח על טיפול בסיסי. שהבנתי שמנהלת המחלק ההבעבירה כבר את המסר בהעדר האחות האחראית, ושאני מבקשת לחזק אותו (החשש שלי הוא שעם גיבוי כזה עצום מבחינתה דברים יתמסמסו) היא אמרה שהיא מקווה שיהיה שקט, היא לא יכולה להבטיח הישנות של משהו כזה אבל היא תדבר עם האחות ההיא שתוריד פרופיל, ותעשה מה שהיא יכולה ונזפה בי לא לצעוק מצידי או משהו כזה.
לא יודעת מה לחשוב. ההבנה שיש צוות סיעודי שאבי תלוי בו ושרובו חרא, ושחלקו אין בכלל בסיס של דיבור הגיוני, כמו שאמרתי לאחות האחראית של בית החולים " אני חוששת שישאגו בפניו או יתעללו בו" והיא אמרה לי, השתגעת?לא עושים דברים כאלה . והנה, זה קרה, ולא רק קרה, אלא שהאחות הזו בכל הסיטואציה לרגע לא עצרה גם כשביקשתי להסביר שזה לא במקום לשאוג ככה ועוד חזרה עם ערכת טיפול, כאילו שאפש רלצרוח ולהשתלול ולגדף משפחה של חולה ולטפל בו במקביל כאילו הוא אוויר.
גם המחשבה להביא מטפלת לשם, מעבר לעלותה כלכלית שללא סיוע ביטוחי שכרגע מטפלים בו לא נוכל לעמוד בה, גם זה לא באמת יכול לעזור. אחות עדיין מביא התרופות, מודדת לחץ דם, איך אפשר להימנע מאינטראקציה איתה.
.
הבנתי שבסדר מאז אתמול, יחס סביר, מגיעים, מטפלים, אין עניינים, חלק שלא היו אדיבים יותר אדיבים עכשיו, אחרים פשוט לא משפילים או נוזפים. אבל האח ההוא מהסיפור הראשון והאחות ההיא עדיין לא חזרולמשמרת נוספת מאז ואני לא רוצה שאבי יפגוש אותם בחשש. כמובן שהמחשבה שיתנצלו או שתבועצ שיחה שבה מישהומצטער על הדברים - לא קיימת. לא בלבל של המערך הסיעודי.
לפנות שוב למנהלת המחלקה בשביל זה, ובכן, יותר מדי פניות בנושא אחד בכמה ימים ממרקרים אותך כטראבל מייקר, זה שהמקום גיהנום זה משהו אחד אבל הם מנהלים אותו והם כנראה לא חושבים כך, נושמת עמוק, חולה בעצמי בעקבות וירוס שחטפתי.
הוא מקבל מעקב רפואי די טוב. הפיזיוטרפיה מעולה, הריפוי בעיסוק ככה. הקלינאית מקסימה, העוסית עוזרת.
המיקום מרכזי ואני והאחים מגיעים מהר, תוך דקות מביתנו וזה מאוד חשוב. שיקומים אחרים שזמינים לכללית רחוקים מאוד רובינו לא ניידים ברכב פרטי, ונוכחות המשפחה חשובה.
אבי נראה טוב יותר וכל יום שם - מבחינה תוכנית, זו מתנה. נשמע הזוי, כי איך מתנה אם יש כזה יחס מתעלל, אבל התפקוד, המעקב, ההשקעה הכוללת של צוותים מומחים בו, קריטית בתקופה הזו. אני צריכה שהוא יעמוד על הרגליים ויהיה עצמאי, שכל הדבר הזה יהיה אפיזודה חולפת ואנילא יכולה להתפשר על מקום שיש בו פחות ממערך כולל ואינטנסיבי של מטפלים טובים.
יחד עם זאת כל יום שם, כל מחשב ה לפנות לצוות, כל פרוצדורה שמחייבת אותם, מלווה בלחץ, האירועים המשפילים יוצרים מתח, טראומה,. אם יש אחות או עובד כח עזר נחמד - נושמים לרווחה וגם זה בערבון מוגבל.
אם לא - לחץ.
וכבר אי אפשר להישאר שם כבעבר. יש אילוצים, עבודה, והדרך עוד ממושכת.
ואבא שלי, היקר האהוב, העדין, הסובל, שזה לו אשפוז ראשון ממושך בחייו (להוציא ניתוח קטן שלא צרך יותר מ-3 ימי אשפוז).
הוא אמר לי, התלוננת ועכשיו עושים עלייך עליהום.
ואני רק אומרת לו, אבא אתה תהיה רגוע, זה קורה לכולם, אני אטפל בזה, אל תיקח את זה אישית, יש כאלה שלא יודעים לדבר בעד עצמם, לפחות אנחנו דואגים, ואנחנו איתך וכל בעיה תיפתר. הווא אומר לי שהוא רגוע אבל שיש אנשים נשמה, והוא מחלק להם שקים של תודות כמוש הוא אומר, ומברך ומחמיא בלי הפסקה, ויש שהוא נסער מזהשיטפלו בו.
ואני רותחת על זה שהפיגורות האלה עוד יחזרו לקחת לחץ דם או לתת תרופות בלי התנצלות בלי כלום. והאחות האחראית לא מעניין אותה לדבר איתי כמו בן אדם. האג'נדה שם היא שאם משהו מפריע מרחיקים אותו, שואגים עליו, ממדרים מפעילים כח. זו הכרוניקה. לא אצליח לשנות אבל אולי הלרחיק את הכרוניקה הזו לעוד כמה ימים או שבועיים, זמן מוערך לשיקום.
חשבתי שאם הייתי מקושרת למישהו בכיר שמקושר לאחד מהבכירים במקום מספיק שהיה אומר משהו ובמילה אחת פותר הכל. אם רק הייתי מכירה אחד כזה, וכן דברים כאלה קורים. תורם שמדבר עם מנהל בכיר, סוגר את הסיפור. מתייחסים למאושפז בכפפות משי. כבר ראיתי זאת בעבר.
רק שאני לא מכירה אחד כזה.
להתלונן בתפוצה רחבה בזמן שאבי בידיהם זו התאבדות ותלונות כאלה מטפלות בתלונה, לא בטיפול המתמשך בזמן אמת.
לייצר מודעות, הבנה, התערבות של מנהלים בנושא כבר יצרתי, האימפקט טוב, אבל לא הרמטי, אני מרגישה שהוא נמצא בגוב אריות ואני מפחדת. פשוט כךך
אין אנשים עדינים כמוהו, ורגישים וצנועים והלב נשבר.
האחים שלי לא נוקפים אצבע בנושא. הם הודיעו מההתחלה שאין סיכוי לשנות משהו במערכת למרות שהיא רקובה, שהם לא מתכוונים להתלונן, להתווכח או לדרוש משהו, שצריך לעבור את הכל כמו שזה וזהו. גם עכשיו בשיא הבלגן, אני לבד. הם ממש מתעקשים לא להתערב.
עוד לא יודעת מה לעשות כרגע, כל תובנה, הצעה תעזור.
תודה על העצות שום היקרה, ניישם אותם בהקדם.
קראתי כאן תגובות נוספות, מעניין לקרוא מנסיונם של אחרים ומעורר מחשבה והאמת הרבה כאב.
מאז שעדכנתי לאחרונה קרו שני מקרים מטורפים:
אח אחד הלביש לו חיתול בכח וצרח עליו באמצע הלילה למה מי אתה וסירב לטפל בו לאחר שעשה צרכים במיטה.
פאוזה לנשום אוויר. הרבה אוויר.
במקרה השני, אחות אחרת שעצבן אותה שאני צמודה אליו, נכנסה בבוקר אחד שואגת כולה, למה הוא במיטה ולא בחדר אוכל, הסברתי לה שיש שביתה ואחרי לילה של כאבי בטן ללא שינה חשבתי שיישן קצת ואחר כך נלך, היא שאגה כשהוא ישן שפה זה שיקום ולא ישנים, ולא שאני לא מבינה את זה, אבל מדובר בפעם חריגה ועם כל הכבוד הבן אדם תשוש (ואכן בהמשך היום טופל אינטנסיבית בשל כך), היא רצה לחפש את הרופאה ולהתלונן שהבת לא מורידה אותו לחדר אוכל (כשהחדר אוכל פתוח שעות, אין טיפולים מתוכננים כי יש שביתה, ובכלל זה לא מלון, כבר הבנו), רצה לבדוק בתיק שלו אם לא ישן בלילה בעקבות יציאות... בקיצור מחול שדים. תוך שהיא צועקת מעל האוזנים שלו למה את אומרת לי שששש! כשאני מבקשת לפתור את הויכוח מחוץ לחדר.
לאחר מכן ביקשה לברר מה זו הדייסה שנמצאת על השולחן, מה יש בה, בתובענות ותוכחה, דייסה שהכנתי, צרחה שהיא לא סומכת עליי שאני בעייתית, ביקשתי שתנמיך את הקול ואם יש לה משהו להגיד לי שתגיד בחוץ לא ליד החולה ההמום והמיותר לציין אחרי ארוע מוחי. היא הגבירה את הצעקות ושלפה כדורים, ביקשתי לתת לו אותם לאחר האוכל, היא אמרה שהיא אחות והיא תיתן, דחפה לו אותם בכח כשהוא שכוב לגמרי במיטה בליווי ג'ל,. לאחר מכן יצאה החוצה, וחזרה עם כלים לפעולה פולשנית שהרופאה הורתה לעשות תוך שהיא צועקת עליי לצאת מהחדר, אמרתי לה שאני אצא כמובן אבל שאני מבקשת בלי עצבים, בבת אחת היא נכנסה להתקף זעם לא נורמלי כשהיא צועקת שאם עוד פעם אגיד לה שהיא אגרסיבית היא תעזוב אותו ולא תטפל בו ושאר צעקות, תוך שהיא צורחת לסגור את הדלת, אני המומה רצתי לכיוון הדלפק להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו כשאני מתקשרת במהירות לאחות אחראית של בית החולים (היה לי את הטלפון מהסיפור הקודם שם) אבי שם איתה בחדר תוך שאני שומעת את הצעקות שלו, נכנסתי וראיתי שעם כל הזעם שיש עליה היא מכינה את החומרים לפעולה הפולשנית כשאב יצועק לה שהוא לא מוכן שתיגע בו. נכנסתי לחדר וראיתיש היא אדישה לצעקות שלו ומתכוננת לבצע את זה, ביקשיממנה לעזוב מיד את הטיפול בו ולצאת מהחדר, הצטרכתי לחזור על זה כמה פעמים עד שהיא עזבה.
אבי ההמום אמר לי שהוא לא מוכן שמישהי כזו תטפל בו, צורחת על הבת שלו שהיא יד ימינו, תוקפנית ובלי קשר בעצבים כאלה לטפל בחולה?! הוא היה המום.
יש שביתות ביומיים האלה, האחות האחראית לא היתה, כך גם מנהלת המחלקה. מה עושים לנוכח מצב כזה מטורף, הזוי, כשהאבא שלך נמצא בשיקום ואין לך שום יכולת לקחת אותו משם הבתה או למחלקה אחרת או לשיקום אחר, אין אפשרות, המצב מורכב. לא מדובר בתינוק, בגבר מבוגר שסובל מבעיות תפקודיות שנדרשות לטיפול ומעקב צמוד. אפילו ביקור בית שהוזכר כאן לא אפשרי כרגע.
פניתי למזכירה של מנהללת המחלקה מאחר וכאמור שום גורם ניהולי לא נמצא שם. שהיא אמפטית וחמה וסיפרתי לה, ביקשתי בתוקף שלפחות עד סוף המשמרת האחות הזו לא תתקרב אל אבי, פניתי לאחראית במשמרת הזו והיא אמרה שהם השתדלו.
נשארתי לידו עד הערב כשאני מוודאת שההיא לא מתקרבת אליו, היא אגב צרחה לעומתי בכל פעם שראתה אותי במסדרון.
אם יש גיהנום ברור לי שהוא שוכן במחלקה הזו.
חולה קשיש, לאחר ארוע מוחי שצריך להיות רגוע חווה מתח, עצבים, השפלות, כוחניות, נזיפות בלי סוף.
בשורה התחתונה מה שקרה זה שרוב הצוות הפך בסדר בימים האחרונים, כלומר בסדר - לא מכריחים אותו לשים חיתול, מורידים אותו לשירותים ומשתדלים לא להיות מגעילים. זה לא מנע מאח אחד לצרוח על אחיינית שלי לצאת החוצה מהחדר כשהיא העירה לו על הברקסים של כיסא הגלגלים, וזה לא מונע מהרופאה להימנע מכל דיבור עם המשפחה כבר כמה ימים (בלי סיבה ממשית). על הצוות הסיעודי כבר הרחבתי. הנקודה הוא שהאחות הזו שהגיעה אחרי חופםשת מחלה לא נכחה בשיוניים שם, ביחס של הצוות ובבקשה האישית של מנהלת המחלק הלהתנהל בצורה מכבדת ולהוריד לשירותים כשצריך. היא באה מלאת לאגרים בעיקר עליי.
דיברתי היום עם האחות האחראית בהכירה, ביקשתי בכל לשון של בקשה שאבי יהיה מחוץ לתמונה בכלמה שנוגע לויכוחים וצעקות. הגעתילמסקנה שלבקש או להסביר יותר מזה אי אפשר, גם האחות האחראית מחזיקה באטיטיוד של "אני לא הייתי שם ואני לא יודעת מה קרה, האחותה זו עובדת כבר 20 שנה ובחיים לא פגעה בחולה.. היא תמשיך לעבוד כרגיל והיא גם אחראית משמרת ושום דבר לא ישתנה בעקבות זה" היא קיצרה אותי בדיבור, אמרה שהאחות אמרה שאני צעקתי עליה (מזכירת המחלקה אמרה מטעמה שהאחותה זו רגישה לכל פיפס ונפגעת מכולם בכל רגע וגם על המזכירה היא צעקה) וכהנא תגובותש הבהירו לי שברור למה ההתנהלות במחלקה הזו נראית כך, הטרוף מוזן ומוגבה, אין שום הבנה בסיסית בזכויות חולה ובהבדל בין משפחה, חולה וצוות רפואי. בלי להיכנס לתחושות של אחות כזו או אחרת אני המומה מזה שאחות אחראית של המחלקה לא מסוגלת הלבטיח לי שמקרה כזה לא יישנה (בתנאי, היא אמרה שאת לא "תחפשי" לצערי אני לא מחפשת! אני מנסה לקבור את הראש אבל אי אפשר
!) כשאמרתי לה שאני מבינה שאין התיחסות לתלונה הזו ברמה של בירור, היא אמרה שאני זו שמתלוננת וצועקת על הצוות ויש לה עדויות... (מה שנכון ביומיים האחרונים בעקבות הטרוף הזה, אבל לא באופן משפיל מישהו ולא ליד אבי, אלא בבקשה לעזוב אותו או להפסיק להתנהל כך) ושהיא מבקשת שאני אפסיק. שאלתי אותה מה היא הולכת לעשות עם האחות הזו, היא אמרה שהיא תדבר איתה (לאחר שכבר דיברה איתה ואימצה את גירסתה) וביקשה שאני אפסיק לחפש...
בסוף השיחה ניסיתי גישה אחרת, מתוך הבנה שזו ההזדמנות האחרונה לכולנו למעשה. ההבנה שלי שאין מקומות פנויים ב שיקומים אחרים מעכשיו לעכשיו, ההבנה שגם במקומות אחרים המצב חרא, כך אמר שכנו לחדר של אבי, שעבר 4 אירועים מוחיים, ואמר שהשיקום שם הוא עוד הטוב ביותר שהיה בו... וגם ההבנה שאם גם כבר הגענו עד הלום והצעקות והפניות למנהליםה שונים בימיםה אחרונים הזיזו משהו אצל 90% מהצוות ושינו את היחס למשהו סביר ונסבל, שוה לי לנסות להגיע איתה להבנה למרות שאין לי ספק שאני מתנהלת בתוך קן קוקייה הזוי, מזעזע, משפיל, מטורף.
אז ניסיתי גישה ארת, אמרתי לה שגם הם צריכים להבין שהמשפחות בעצמן במצוקה, עד לפני שבועיים הכל היה בסדר ופתאום שיקום, ארוע מוחי, כאב גדול, התגייסות מחודשת, שצריך להבין גם אותנו, ושאין לנו רצון או כח להילחם בצוות, מניתי כמה שמות של אחים ואחיות נחמדים והחמאתי להם, ואני מבקשת שהיא תהיה אחראית לדאוג שאבי לא ניזוק מהסיפורים האלה, שלא מתחילים לשאוג לידו, או להתווכח על טיפול בסיסי. שהבנתי שמנהלת המחלק ההבעבירה כבר את המסר בהעדר האחות האחראית, ושאני מבקשת לחזק אותו (החשש שלי הוא שעם גיבוי כזה עצום מבחינתה דברים יתמסמסו) היא אמרה שהיא מקווה שיהיה שקט, היא לא יכולה להבטיח הישנות של משהו כזה אבל היא תדבר עם האחות ההיא שתוריד פרופיל, ותעשה מה שהיא יכולה ונזפה בי לא לצעוק מצידי או משהו כזה.
לא יודעת מה לחשוב. ההבנה שיש צוות סיעודי שאבי תלוי בו ושרובו חרא, ושחלקו אין בכלל בסיס של דיבור הגיוני, כמו שאמרתי לאחות האחראית של בית החולים " אני חוששת שישאגו בפניו או יתעללו בו" והיא אמרה לי, השתגעת?לא עושים דברים כאלה . והנה, זה קרה, ולא רק קרה, אלא שהאחות הזו בכל הסיטואציה לרגע לא עצרה גם כשביקשתי להסביר שזה לא במקום לשאוג ככה ועוד חזרה עם ערכת טיפול, כאילו שאפש רלצרוח ולהשתלול ולגדף משפחה של חולה ולטפל בו במקביל כאילו הוא אוויר.
גם המחשבה להביא מטפלת לשם, מעבר לעלותה כלכלית שללא סיוע ביטוחי שכרגע מטפלים בו לא נוכל לעמוד בה, גם זה לא באמת יכול לעזור. אחות עדיין מביא התרופות, מודדת לחץ דם, איך אפשר להימנע מאינטראקציה איתה.
.
הבנתי שבסדר מאז אתמול, יחס סביר, מגיעים, מטפלים, אין עניינים, חלק שלא היו אדיבים יותר אדיבים עכשיו, אחרים פשוט לא משפילים או נוזפים. אבל האח ההוא מהסיפור הראשון והאחות ההיא עדיין לא חזרולמשמרת נוספת מאז ואני לא רוצה שאבי יפגוש אותם בחשש. כמובן שהמחשבה שיתנצלו או שתבועצ שיחה שבה מישהומצטער על הדברים - לא קיימת. לא בלבל של המערך הסיעודי.
לפנות שוב למנהלת המחלקה בשביל זה, ובכן, יותר מדי פניות בנושא אחד בכמה ימים ממרקרים אותך כטראבל מייקר, זה שהמקום גיהנום זה משהו אחד אבל הם מנהלים אותו והם כנראה לא חושבים כך, נושמת עמוק, חולה בעצמי בעקבות וירוס שחטפתי.
הוא מקבל מעקב רפואי די טוב. הפיזיוטרפיה מעולה, הריפוי בעיסוק ככה. הקלינאית מקסימה, העוסית עוזרת.
המיקום מרכזי ואני והאחים מגיעים מהר, תוך דקות מביתנו וזה מאוד חשוב. שיקומים אחרים שזמינים לכללית רחוקים מאוד רובינו לא ניידים ברכב פרטי, ונוכחות המשפחה חשובה.
אבי נראה טוב יותר וכל יום שם - מבחינה תוכנית, זו מתנה. נשמע הזוי, כי איך מתנה אם יש כזה יחס מתעלל, אבל התפקוד, המעקב, ההשקעה הכוללת של צוותים מומחים בו, קריטית בתקופה הזו. אני צריכה שהוא יעמוד על הרגליים ויהיה עצמאי, שכל הדבר הזה יהיה אפיזודה חולפת ואנילא יכולה להתפשר על מקום שיש בו פחות ממערך כולל ואינטנסיבי של מטפלים טובים.
יחד עם זאת כל יום שם, כל מחשב ה לפנות לצוות, כל פרוצדורה שמחייבת אותם, מלווה בלחץ, האירועים המשפילים יוצרים מתח, טראומה,. אם יש אחות או עובד כח עזר נחמד - נושמים לרווחה וגם זה בערבון מוגבל.
אם לא - לחץ.
וכבר אי אפשר להישאר שם כבעבר. יש אילוצים, עבודה, והדרך עוד ממושכת.
ואבא שלי, היקר האהוב, העדין, הסובל, שזה לו אשפוז ראשון ממושך בחייו (להוציא ניתוח קטן שלא צרך יותר מ-3 ימי אשפוז).
הוא אמר לי, התלוננת ועכשיו עושים עלייך עליהום.
ואני רק אומרת לו, אבא אתה תהיה רגוע, זה קורה לכולם, אני אטפל בזה, אל תיקח את זה אישית, יש כאלה שלא יודעים לדבר בעד עצמם, לפחות אנחנו דואגים, ואנחנו איתך וכל בעיה תיפתר. הווא אומר לי שהוא רגוע אבל שיש אנשים נשמה, והוא מחלק להם שקים של תודות כמוש הוא אומר, ומברך ומחמיא בלי הפסקה, ויש שהוא נסער מזהשיטפלו בו.
ואני רותחת על זה שהפיגורות האלה עוד יחזרו לקחת לחץ דם או לתת תרופות בלי התנצלות בלי כלום. והאחות האחראית לא מעניין אותה לדבר איתי כמו בן אדם. האג'נדה שם היא שאם משהו מפריע מרחיקים אותו, שואגים עליו, ממדרים מפעילים כח. זו הכרוניקה. לא אצליח לשנות אבל אולי הלרחיק את הכרוניקה הזו לעוד כמה ימים או שבועיים, זמן מוערך לשיקום.
חשבתי שאם הייתי מקושרת למישהו בכיר שמקושר לאחד מהבכירים במקום מספיק שהיה אומר משהו ובמילה אחת פותר הכל. אם רק הייתי מכירה אחד כזה, וכן דברים כאלה קורים. תורם שמדבר עם מנהל בכיר, סוגר את הסיפור. מתייחסים למאושפז בכפפות משי. כבר ראיתי זאת בעבר.
רק שאני לא מכירה אחד כזה.
להתלונן בתפוצה רחבה בזמן שאבי בידיהם זו התאבדות ותלונות כאלה מטפלות בתלונה, לא בטיפול המתמשך בזמן אמת.
לייצר מודעות, הבנה, התערבות של מנהלים בנושא כבר יצרתי, האימפקט טוב, אבל לא הרמטי, אני מרגישה שהוא נמצא בגוב אריות ואני מפחדת. פשוט כךך
אין אנשים עדינים כמוהו, ורגישים וצנועים והלב נשבר.
האחים שלי לא נוקפים אצבע בנושא. הם הודיעו מההתחלה שאין סיכוי לשנות משהו במערכת למרות שהיא רקובה, שהם לא מתכוונים להתלונן, להתווכח או לדרוש משהו, שצריך לעבור את הכל כמו שזה וזהו. גם עכשיו בשיא הבלגן, אני לבד. הם ממש מתעקשים לא להתערב.
עוד לא יודעת מה לעשות כרגע, כל תובנה, הצעה תעזור.