האמת היא שאינני נוטה לקחת חלק פעיל בדיונים (לא בגלל שלא יזמתי אותם , רק מסיבות פרוזאיות של חוסר זמן) , אבל בעקבות הטלפון של ציפור דרור , פתחתי את המחשב , והנה הניסיון:
קבוצת החינוך הביתי התפרקה , לדעתי , בעטיו של חוסר בית למטרת העניין - גם המים הצלולים והזכים ביותר ישפכו ללא כלי השומר עליהם.
ילדינו הפרטיים מלאו ומלאו כאבי פרידות מקבוצות מתפרקות , וחברים אהובים נעלמים . אחלוק קצת אתכם :
גינת יום הכיפורים ,בה גילינו עוד אנשי חינוך ביתי בעולם , - 5 חודשים
מפגשים בתל-ברוך - 4 חודשים
מפגשים בגינת דרור - 4 חודשים
מפגשים בגבעתיים - 6 חודשים
מפגשים בסוזן דלאל - 4 חודשים
מפגשים בביצרון - 3 חודשים
מפגשים בעיר הלבנה- 6 חודשים
מפגשים ברמת חן- 5 חודשים
ועוד היד נטויה ...האם נראה לכם הגיוני , שילד בין גיל שנתיים לחמש יחווה
כל-כך הרבה ניתוקים , פרידות וחוסר קביעות בחייו
???
- רק למען הפרוטוקול- רק שניים מתוך הפרויקטים הנ"ל יזמו ציפור דרור ואנוכי, לשאר הצטרפנו בהתלהבות ואהבה .
כל המפגשים נמוגו , מסיבות רבות ומגוונות, חלק מהאנשים נשארו , וחלק נשאבו לתוך מערכת החינוך המחבקת
חיבוק דב גדול וחזק.
אלפי הסברים ל"למה לא הולכים יותר לגינת דרור?" חווינו ולאלפי שאלות בעניין "לאן נעלמו רות והלל והודיה ולנואל ומתן ועומרי ותומר ואריאל ועוד ועוד ועוד?" ענינו.
כאב לנו בשבילם , ואולי גם קצת בשבילינו
ועייפנו.
לאחרונה,רצינו לפגוש חברה אחת או שתיים בבית של זו או אחרת , ולחיות חיים נורמלים עם ילדינו.
בין זה לבין קבוצה אקסלוסיבית , מפרידים אלפי מילין .
אחת הבעיות המרכזיות שנתקלנו בהן היתה
חוסר מקום פיזי .אין לנו אחוזות אשר ניתן להזמין אליהן את כל השבט.
שניסינו לפתוח את ליבינו וביתינו וכל יכולתינו הטכנית ונפשית נתקלנו בקירות כואבים ביותר , מהולים בהרבה חוסר רגישות- לפרטים אינני רוצה להכנס כעת ואולי גם בכלל לא , כי מטרתינו הרי היא להבנות , ולא להיפך.
תמיד , ולכל מפגש לא היתה הגבלת גיל או הגבלה אישית - הגנתי תמיד על זכותן של אמהות לתינוקות בני יומם להצטרף ,ואכן היו כאלה, והרבה, וגם אם חלק מהנוכחות לא היו חברותי בלב ובנפש , הו היו מוזמנות בלב מלא אל המעט שיכולנו להציע.
נדיבות לב תמיד היתה במפגשים בחצר ,רק שלצערינו , לא ממש קיבלנו את אותן אנרגיות בחזרה...
כתבת נכון
מאיה מ שאולי בעקבות חוסר בשלות , עניין ההתארגנות על מקום , לא עלה יפה.
ילדתי הפרטית גדולה בכמעט שנה וחצי
מהגדולים בקבוצה, ויתכן שבשלותינו ( ושל הציפור הקטנה) הייתה פשוט מוקדמת יותר , ונכון לעכשיו , כנראה מוקדמת
מדי.
יש אפשרות , לעניות דעתי, לאחות את השברים , ולהמשיך . רק לא ככה .
איך???
אני לא ממש יודעת .
אולי לשכור מקום , אולי "למנות" שתיים שלוש אמהות המוכנות לפתור בעיות טכניות, אולי להצטרף למתנ"ס,אולי לחפש איך "עושים את זה " באנגליה או ארה"ב כדי ללמוד, אולי להפגש בקבוצות קטנות ברוטינה קבועה ?
יש עוד הרבה אפשרויות .
רק דבר אחד - אחרי כמעט שש שנים של חינוך ביתי , אל תחזרו על דרך החתחתים , תלכו קדימה וחפשו פתרונות טכניים שיאפשרו
יציבות צמיחה וגדילה.
חיפוש מתמיד אחרי השאלה
"מה עושים מחר?" איננו חופש אמיתי ואיננו זרימה אמיתית . החופש האמיתי
להיות הרבה יותר גדול עם תשובה ברורה וקבועה לשאלה, מאשר בלעדיה.
רק אחרי שיודעים היכן האדמה , ניתן לחלום ולטפס אל צמרת העץ.
לבדוק כל בוקר היכן האדמה היום, משאיר אותנו , כל יום , מחדש,
למטה.
אנחנו, כרגע, יצאנו מהמרוץ , אולי נחזור מחר , ואולי בכלל לא.
רק טוב לכולם.
האמת היא שאינני נוטה לקחת חלק פעיל בדיונים (לא בגלל שלא יזמתי אותם , רק מסיבות פרוזאיות של חוסר זמן) , אבל בעקבות הטלפון של ציפור דרור , פתחתי את המחשב , והנה הניסיון:
קבוצת החינוך הביתי התפרקה , לדעתי , בעטיו של חוסר בית למטרת העניין - גם המים הצלולים והזכים ביותר ישפכו ללא כלי השומר עליהם.
ילדינו הפרטיים מלאו ומלאו כאבי פרידות מקבוצות מתפרקות , וחברים אהובים נעלמים . אחלוק קצת אתכם :
גינת יום הכיפורים ,בה גילינו עוד אנשי חינוך ביתי בעולם , - 5 חודשים
מפגשים בתל-ברוך - 4 חודשים
מפגשים בגינת דרור - 4 חודשים
מפגשים בגבעתיים - 6 חודשים
מפגשים בסוזן דלאל - 4 חודשים
מפגשים בביצרון - 3 חודשים
מפגשים בעיר הלבנה- 6 חודשים
מפגשים ברמת חן- 5 חודשים
ועוד היד נטויה ...האם נראה לכם הגיוני , שילד בין גיל שנתיים לחמש יחווה [b]כל-כך[/b] הרבה ניתוקים , פרידות וחוסר קביעות בחייו [b]???[/b]
[list]
[*] רק למען הפרוטוקול- רק שניים מתוך הפרויקטים הנ"ל יזמו ציפור דרור ואנוכי, לשאר הצטרפנו בהתלהבות ואהבה .
[/list]
כל המפגשים נמוגו , מסיבות רבות ומגוונות, חלק מהאנשים נשארו , וחלק נשאבו לתוך מערכת החינוך המחבקת [b]חיבוק דב[/b] גדול וחזק.
אלפי הסברים ל"למה לא הולכים יותר לגינת דרור?" חווינו ולאלפי שאלות בעניין "לאן נעלמו רות והלל והודיה ולנואל ומתן ועומרי ותומר ואריאל ועוד ועוד ועוד?" ענינו.
כאב לנו בשבילם , ואולי גם קצת בשבילינו [b]ועייפנו[/b].
לאחרונה,רצינו לפגוש חברה אחת או שתיים בבית של זו או אחרת , ולחיות חיים נורמלים עם ילדינו.
[b]בין זה לבין קבוצה אקסלוסיבית , מפרידים אלפי מילין .[/b]
אחת הבעיות המרכזיות שנתקלנו בהן היתה [b]חוסר מקום פיזי[/b] .אין לנו אחוזות אשר ניתן להזמין אליהן את כל השבט.
שניסינו לפתוח את ליבינו וביתינו וכל יכולתינו הטכנית ונפשית נתקלנו בקירות כואבים ביותר , מהולים בהרבה חוסר רגישות- לפרטים אינני רוצה להכנס כעת ואולי גם בכלל לא , כי מטרתינו הרי היא להבנות , ולא להיפך.
תמיד , ולכל מפגש לא היתה הגבלת גיל או הגבלה אישית - הגנתי תמיד על זכותן של אמהות לתינוקות בני יומם להצטרף ,ואכן היו כאלה, והרבה, וגם אם חלק מהנוכחות לא היו חברותי בלב ובנפש , הו היו מוזמנות בלב מלא אל המעט שיכולנו להציע.
נדיבות לב תמיד היתה במפגשים בחצר ,רק שלצערינו , לא ממש קיבלנו את אותן אנרגיות בחזרה...
כתבת נכון [b]מאיה מ[/b] שאולי בעקבות חוסר בשלות , עניין ההתארגנות על מקום , לא עלה יפה.
ילדתי הפרטית גדולה בכמעט שנה וחצי [b]מהגדולים[/b] בקבוצה, ויתכן שבשלותינו ( ושל הציפור הקטנה) הייתה פשוט מוקדמת יותר , ונכון לעכשיו , כנראה מוקדמת [b]מדי[/b].
יש אפשרות , לעניות דעתי, לאחות את השברים , ולהמשיך . רק לא ככה .
איך???
אני לא ממש יודעת .
אולי לשכור מקום , אולי "למנות" שתיים שלוש אמהות המוכנות לפתור בעיות טכניות, אולי להצטרף למתנ"ס,אולי לחפש איך "עושים את זה " באנגליה או ארה"ב כדי ללמוד, אולי להפגש בקבוצות קטנות ברוטינה קבועה ?
יש עוד הרבה אפשרויות .
רק דבר אחד - אחרי כמעט שש שנים של חינוך ביתי , אל תחזרו על דרך החתחתים , תלכו קדימה וחפשו פתרונות טכניים שיאפשרו [b]יציבות צמיחה וגדילה[/b].
חיפוש מתמיד אחרי השאלה [b]"מה עושים מחר?"[/b] איננו חופש אמיתי ואיננו זרימה אמיתית . החופש האמיתי [b]להיות[/b] הרבה יותר גדול עם תשובה ברורה וקבועה לשאלה, מאשר בלעדיה.
רק אחרי שיודעים היכן האדמה , ניתן לחלום ולטפס אל צמרת העץ.
לבדוק כל בוקר היכן האדמה היום, משאיר אותנו , כל יום , מחדש, [b]למטה[/b].
אנחנו, כרגע, יצאנו מהמרוץ , אולי נחזור מחר , ואולי בכלל לא.
רק טוב לכולם.