על ידי ג&סו* » 23 יוני 2010, 17:31
כשאני כותב לכם דף זה אני מרגיש שמשהוא מתוכי חייב להתפרץ כדי לשחרר לחצים כואבים. הלחצים הללו אינם דמיוניים, הם לחצים שנאגדו בצרורות במכבש של החברה הישראלית הרעה.
לא כל החברה רעה אבל אלו שהיו מעורבים באירועים שקראו לנו. אני לא יודע מאיפה להתחיל כי הכל בתוכי מבולבל. בלב בראש ובנשמה. הבלבול שלי אולי יעשה אצלכם סדר שבסופו של יום תזדהו עמי. אבל אני באמת לא רוצה להזדהות איתכם או עם אף אחד אחר. רק רוצה להיות לבד, לכאוב ולישון להרבה זמן. בזמן זה שאני כותב אני חושב על המשפחה שלי שנאלצה לברוח מהארץ מחוסר ברירה פעם שנייה בשנה זו כדי לשמור על חייהם. אני דואג להם כי הם פגיעים ממני. ואני יודע עד כמה אני פגוע אישית. אני חרד להם כי אין להם בית עכשיו. ביתם אולץ להמכר תוך כדי שבירת רוחם. הם מתארחים רחוק אך עקורים ממגע חם ומלטף של חברה שפויה. כמו כל דבר רע, דברים מתחילים מדברים חסרי ערך. מה בסך הכל רצינו? להיות עם עצמינו ולחיות כרצווננו. ההתנכרות אלינו ושנאת החינם פגעה בנו גלים גלים.
זה שעדיין אנחנו חיים הוא סימן שהשמש עוד תזרח ביום יפה. איומים, תקיפות, ניכור, חרם, משטרה בתי משפט רשויות אלו הם מילות מפתח לשנאה שאני מזכיר.
מסביבינו רוע ועוד רוע. לא מובן לנו למה. מה עשינו? מה חטאנו? חתולי הרחוב ליד ביתינו מעריכים ואוהבים אותנו עשרות מונים מאשר שכנינו. הם מלטפים אותנו, מחבקים ואף משחקים איתנו בדשא. החתולים אוהבים אותנו והשכנים לא. המוסדות לא. הרשויות לא. החכמתי להבין שהחתולים טובים מבני האדם. כך על פי שפיטתי. היום לאחר הכל, אולי לא באמת, אני מתחיל להבין שהאדם הוא חיה רעה.
חינכנו בבית, אבל לאחרים זה היה התעללות לילד, למרות החוקיות, והרשיונות שקיבלנו. אבל הסטיגמה מניעה למעשים רעים אצל אנשים רעים. המשטרה, שמופעלת ע"י אנשים, פועלת כמו האחרים. הם גם עוזרים לרעים כי הם חושבים כמו הרעים. להוכיח להם דבר משול לשינוי אופיים. אבל מה לעשות זה מה שיש.
אמר לי אחד אובייקטיבי שראה את שנאתם ושאל אותי "מדוע הם שונאים אותך כלכך, אתה נראה בחור טוב". עניתי לו שלא אני מושא שנאתם אלא מחשבותם.
בקיצור אילו יכולתי לישון להרבה זמן הייתי עוזב את הכתיבה עכשיו. אבל איני יכול כי אני אוהב את משפחתי ודואג נורא. חיינו עברו טראומות שאינם ראויות לאף אחד. ומי עושה את זה "יהודים". אלה שחינכו אותי שיהודים הוא הדבר הטוב ביותר. איך אמרתי לכם, אני מבולבל. מעוניין לשכוח את כל מה שאמרו לי פעם ולראות את מה שקורא לי ולמשפחתי עכשיו. ואם הגעתם עד שורה זו אז בטח זיהיתם שאני פעם פרסמתי סיפור באתר. ומחקתי אותו. הסיפור מאז התרחב לכיוונים שונים. לא באשמתינו. אבל באמת לא. אנחנו מחפשים כיוון, ואין לנו לאן. אולי מעבר לים. אנחנו פצועים נפשית, וההישרדות קשה יותר.
הכל מסביבינו מחוייך למשמע מפלתינו. אף אחד ושום אחד אפילו לא אמר מילה אחת לעידוד. צפוי.
עשו לי חורבן בית. בית שבעמל רב ניסיתי שיהיה גן עדן. שיברון. השבוע שרטה אותי "תנוחי" החתולה וכמעט תלשה לי אצבע. אני סולח לה כי היא נסתה לחתוף לי מהיד רגל של עוף. היא אף פעם לא פגעה בי בכוונה, הם כן.
והכל בגלל חינוך ביתי.
כשאני כותב לכם דף זה אני מרגיש שמשהוא מתוכי חייב להתפרץ כדי לשחרר לחצים כואבים. הלחצים הללו אינם דמיוניים, הם לחצים שנאגדו בצרורות במכבש של החברה הישראלית הרעה.
לא כל החברה רעה אבל אלו שהיו מעורבים באירועים שקראו לנו. אני לא יודע מאיפה להתחיל כי הכל בתוכי מבולבל. בלב בראש ובנשמה. הבלבול שלי אולי יעשה אצלכם סדר שבסופו של יום תזדהו עמי. אבל אני באמת לא רוצה להזדהות איתכם או עם אף אחד אחר. רק רוצה להיות לבד, לכאוב ולישון להרבה זמן. בזמן זה שאני כותב אני חושב על המשפחה שלי שנאלצה לברוח מהארץ מחוסר ברירה פעם שנייה בשנה זו כדי לשמור על חייהם. אני דואג להם כי הם פגיעים ממני. ואני יודע עד כמה אני פגוע אישית. אני חרד להם כי אין להם בית עכשיו. ביתם אולץ להמכר תוך כדי שבירת רוחם. הם מתארחים רחוק אך עקורים ממגע חם ומלטף של חברה שפויה. כמו כל דבר רע, דברים מתחילים מדברים חסרי ערך. מה בסך הכל רצינו? להיות עם עצמינו ולחיות כרצווננו. ההתנכרות אלינו ושנאת החינם פגעה בנו גלים גלים.
זה שעדיין אנחנו חיים הוא סימן שהשמש עוד תזרח ביום יפה. איומים, תקיפות, ניכור, חרם, משטרה בתי משפט רשויות אלו הם מילות מפתח לשנאה שאני מזכיר.
מסביבינו רוע ועוד רוע. לא מובן לנו למה. מה עשינו? מה חטאנו? חתולי הרחוב ליד ביתינו מעריכים ואוהבים אותנו עשרות מונים מאשר שכנינו. הם מלטפים אותנו, מחבקים ואף משחקים איתנו בדשא. החתולים אוהבים אותנו והשכנים לא. המוסדות לא. הרשויות לא. החכמתי להבין שהחתולים טובים מבני האדם. כך על פי שפיטתי. היום לאחר הכל, אולי לא באמת, אני מתחיל להבין שהאדם הוא חיה רעה.
חינכנו בבית, אבל לאחרים זה היה התעללות לילד, למרות החוקיות, והרשיונות שקיבלנו. אבל הסטיגמה מניעה למעשים רעים אצל אנשים רעים. המשטרה, שמופעלת ע"י אנשים, פועלת כמו האחרים. הם גם עוזרים לרעים כי הם חושבים כמו הרעים. להוכיח להם דבר משול לשינוי אופיים. אבל מה לעשות זה מה שיש.
אמר לי אחד אובייקטיבי שראה את שנאתם ושאל אותי "מדוע הם שונאים אותך כלכך, אתה נראה בחור טוב". עניתי לו שלא אני מושא שנאתם אלא מחשבותם.
בקיצור אילו יכולתי לישון להרבה זמן הייתי עוזב את הכתיבה עכשיו. אבל איני יכול כי אני אוהב את משפחתי ודואג נורא. חיינו עברו טראומות שאינם ראויות לאף אחד. ומי עושה את זה "יהודים". אלה שחינכו אותי שיהודים הוא הדבר הטוב ביותר. איך אמרתי לכם, אני מבולבל. מעוניין לשכוח את כל מה שאמרו לי פעם ולראות את מה שקורא לי ולמשפחתי עכשיו. ואם הגעתם עד שורה זו אז בטח זיהיתם שאני פעם פרסמתי סיפור באתר. ומחקתי אותו. הסיפור מאז התרחב לכיוונים שונים. לא באשמתינו. אבל באמת לא. אנחנו מחפשים כיוון, ואין לנו לאן. אולי מעבר לים. אנחנו פצועים נפשית, וההישרדות קשה יותר.
הכל מסביבינו מחוייך למשמע מפלתינו. אף אחד ושום אחד אפילו לא אמר מילה אחת לעידוד. צפוי.
עשו לי חורבן בית. בית שבעמל רב ניסיתי שיהיה גן עדן. שיברון. השבוע שרטה אותי "תנוחי" החתולה וכמעט תלשה לי אצבע. אני סולח לה כי היא נסתה לחתוף לי מהיד רגל של עוף. היא אף פעם לא פגעה בי בכוונה, הם כן.
והכל בגלל חינוך ביתי.