אני מסכים עם תמר, אך מוסיף את הדברים הבאים.
נכון שזה נשמע פשוט (וזה באמת פשוט בגישה הנכונה), נראה שבכל מקרה הקוגניציה תנסה לחסום את אותם המקומות מהן היא מפחדת. מכל אותם המקומות היכולים להביא את האדם לאובדן השליטה. הרי היו מקרים רבים של סטודנטים ומטופלים שטענו שבטיפול קוגניטיבי פסיכולוגי הם נזכרו בכל או ברוב הסיבות בגללן הם פיתחו את מערכת ההדחקה, אך לא הצליחו לעבור דרכם ברמה הרגשית. ברגע שהתחברו לאותם הזיכרונות דרך הגוף, הצליחו בעקבות כך לבטל את השתלטנות הקוגניטיבית, וחוו רגשות וזיכרונות שלא ידעו בכלל שהיו טמונים באותם האירועים. זאת למראת שהיו יכולים להישבע שהם עברו את התהליך בשלמותו. הרי ידוע שהיכולת שלנו ללמוד לחיות עם הקושי כל כך גמישה שהיא יכולה להוביל את האדם להמציא סביבת חיים מתאימה בכל רגע נתון ועבור כל מה שאינה רוצה באמת לפגוש ברמה הרגשית.
היכולת שלנו ללמוד לא להיפגש עם הקושי הרגשי כל כך יסודית ומושרשת בהווייתנו, שאנחנו מאמינים לקוגניציה ברגע שהיא מייצרת תמונת מצב מאורגנת פחות או יותר.
מסיבה זו אני מאמין שאבחון טוב ומעמיק יכול להתבצע בעיקר על ידי מישהו אובייקטיבי שאינו כפוף לקוגניציה של המאובחן. לכן אני כל כך אוהב את האבחון הכירולוגי או הגרפולוגי (בתני שהגרפולוג יודע לקחת בחשבון את שינויי הכתב הנעשים בעקבות הקושי המוטורי העדין או היציבה).
אין ספק שמי שכלים אבחוניים טובים עומדים לרשותו, יוכל לאבחן עצמו בקלות יחסית גדולה למי שאין כלים כאלו ברשותו.
בנושא האבחון האנרגטי.
מכיוון שהאנרגיה מתארגנת ומארגנת את עצמה מחדש לפני כל פעולת הדחקה, ומתאימה את כלל המערכות לצורך להדחיק (קודם גם לקוגניציה) הרי שלאבחן את הזרימה האנרגטית האישית או את החסמים, יחסית מסובך עוד יותר. למראת זאת ניתן ללמוד רבות מהקשבה לנושא.
לדוגמא, הבנת הקשרים בין מערכת ההדחקה והמיקומים המדויקים בגוף בהם הרגשות השונים נוהגים להתחבא, מקל מאוד על המיפוי של החסימות. כל מי שלומד את המיפוי הרגשי על פי רייך, יכול בקלות למצוא את מיקומן של החסימות, וסיבותיהן הרגשיות.
כמו כן הידע של הקשר הפסיכולוגי לכאב ולמיקומו, יכול לעזור מאוד.
מיפויי המחלות על פי לואיז הייז יכול לעזור גם.
מי שמבין בצבעי הילה (איני כזה) יכול להבין רבות בנושא חסימות אנרגטיות ומצבים נפשיים על פי צבעי ההילה)
מי שיודע לאבחן את הדופק על פי הסינים, יכול להבין רבות על החסימות האנרגטיות של המערכות הפנימיות.
מי שיודע לאבחן את הזרימה במרידינים על פי תחושות נקודות הלחיצה של השיאצ'ו יכול להגיע לאותם נושאים פחות או יותר.
מי שיודע לאבחן ברפלקסולוגיה את הקשרי המקומות בגוף לרגשות, יכול להגיע למיקומן ואופיין של החסימות.
בכל מקרה, הייתי משקיע זמן ניכר בהבנת ההקשרים בין הצורך להדחיק לצורך בחסימות. לא הייתי מנסה להסיר חסימות כלשהן לפני שהייתי מבין האם מותר לנסות לגעת בחסימה. לא חשוב אם היא אנרגטית, שרירית רגשית או חשיבתית.
היחס לחסימה צריך תמיד להגיע (לדעתי כמובן) מהיכולת להבין את המהות שלה, הסיבות בגללן קיימת ומה מערך הכוחות שהאדם צריך על מנת להתמודד עם החומרים הרגשיים השונים הנמצאים מאחורי החסימה. לאחר הבנת הנושא, צריך להבין האם לאדם קיים מערך כוחות המאפשר את ההתמודדות. במידה ולא קיים מערך כוחות תקין, צריך לאפשר לאדם לפתח את מערך הכוחות שלו (ולבדוק לעומק אם אכן הוא מפתח אותו, כאשר הבדיקה נעשית בכלי מדידה ברורים) לפני שינסה בדרך כלשהי להתמודד עם סיבות החסימה ודרכי הסרתה.
האם הנושא נשמע הגיוני ??
אני מסכים עם תמר, אך מוסיף את הדברים הבאים.
נכון שזה נשמע פשוט (וזה באמת פשוט בגישה הנכונה), נראה שבכל מקרה הקוגניציה תנסה לחסום את אותם המקומות מהן היא מפחדת. מכל אותם המקומות היכולים להביא את האדם לאובדן השליטה. הרי היו מקרים רבים של סטודנטים ומטופלים שטענו שבטיפול קוגניטיבי פסיכולוגי הם נזכרו בכל או ברוב הסיבות בגללן הם פיתחו את מערכת ההדחקה, אך לא הצליחו לעבור דרכם ברמה הרגשית. ברגע שהתחברו לאותם הזיכרונות דרך הגוף, הצליחו בעקבות כך לבטל את השתלטנות הקוגניטיבית, וחוו רגשות וזיכרונות שלא ידעו בכלל שהיו טמונים באותם האירועים. זאת למראת שהיו יכולים להישבע שהם עברו את התהליך בשלמותו. הרי ידוע שהיכולת שלנו ללמוד לחיות עם הקושי כל כך גמישה שהיא יכולה להוביל את האדם להמציא סביבת חיים מתאימה בכל רגע נתון ועבור כל מה שאינה רוצה באמת לפגוש ברמה הרגשית.
היכולת שלנו ללמוד לא להיפגש עם הקושי הרגשי כל כך יסודית ומושרשת בהווייתנו, שאנחנו מאמינים לקוגניציה ברגע שהיא מייצרת תמונת מצב מאורגנת פחות או יותר.
מסיבה זו אני מאמין שאבחון טוב ומעמיק יכול להתבצע בעיקר על ידי מישהו אובייקטיבי שאינו כפוף לקוגניציה של המאובחן. לכן אני כל כך אוהב את האבחון הכירולוגי או הגרפולוגי (בתני שהגרפולוג יודע לקחת בחשבון את שינויי הכתב הנעשים בעקבות הקושי המוטורי העדין או היציבה).
אין ספק שמי שכלים אבחוניים טובים עומדים לרשותו, יוכל לאבחן עצמו בקלות יחסית גדולה למי שאין כלים כאלו ברשותו.
בנושא האבחון האנרגטי.
מכיוון שהאנרגיה מתארגנת ומארגנת את עצמה מחדש לפני כל פעולת הדחקה, ומתאימה את כלל המערכות לצורך להדחיק (קודם גם לקוגניציה) הרי שלאבחן את הזרימה האנרגטית האישית או את החסמים, יחסית מסובך עוד יותר. למראת זאת ניתן ללמוד רבות מהקשבה לנושא.
לדוגמא, הבנת הקשרים בין מערכת ההדחקה והמיקומים המדויקים בגוף בהם הרגשות השונים נוהגים להתחבא, מקל מאוד על המיפוי של החסימות. כל מי שלומד את המיפוי הרגשי על פי רייך, יכול בקלות למצוא את מיקומן של החסימות, וסיבותיהן הרגשיות.
כמו כן הידע של הקשר הפסיכולוגי לכאב ולמיקומו, יכול לעזור מאוד.
מיפויי המחלות על פי לואיז הייז יכול לעזור גם.
מי שמבין בצבעי הילה (איני כזה) יכול להבין רבות בנושא חסימות אנרגטיות ומצבים נפשיים על פי צבעי ההילה)
מי שיודע לאבחן את הדופק על פי הסינים, יכול להבין רבות על החסימות האנרגטיות של המערכות הפנימיות.
מי שיודע לאבחן את הזרימה במרידינים על פי תחושות נקודות הלחיצה של השיאצ'ו יכול להגיע לאותם נושאים פחות או יותר.
מי שיודע לאבחן ברפלקסולוגיה את הקשרי המקומות בגוף לרגשות, יכול להגיע למיקומן ואופיין של החסימות.
בכל מקרה, הייתי משקיע זמן ניכר בהבנת ההקשרים בין הצורך להדחיק לצורך בחסימות. לא הייתי מנסה להסיר חסימות כלשהן לפני שהייתי מבין האם מותר לנסות לגעת בחסימה. לא חשוב אם היא אנרגטית, שרירית רגשית או חשיבתית. [b]היחס לחסימה צריך תמיד להגיע (לדעתי כמובן) מהיכולת להבין את המהות שלה, הסיבות בגללן קיימת ומה מערך הכוחות שהאדם צריך על מנת להתמודד עם החומרים הרגשיים השונים הנמצאים מאחורי החסימה[/b]. לאחר הבנת הנושא, צריך להבין האם לאדם קיים מערך כוחות המאפשר את ההתמודדות. במידה ולא קיים מערך כוחות תקין, צריך לאפשר לאדם לפתח את מערך הכוחות שלו (ולבדוק לעומק אם אכן הוא מפתח אותו, כאשר הבדיקה נעשית בכלי מדידה ברורים) לפני שינסה בדרך כלשהי להתמודד עם סיבות החסימה ודרכי הסרתה.
האם הנושא נשמע הגיוני ?? :-) (())