על ידי עוף_גוזל* » 17 יוני 2013, 10:13
תמר יקרה,
כל כך מעניין וחשוב היה לי לקרוא את התגובה שלך,
אכפת אם אשאל אותך כמה שאלות?
כמובן, תרגישי חופשי לשים את שלט ה״עצור, לכאן לא נכנסים״ או אפילו שתודה, אבל את מעדיפה לא לשתף,
כרגע,
בתי היא זו שבראש מעייני,
מה הכי טוב בשבילה,
כילדה, שעלתה לארץ,
האם ידעת עברית?
האם ההורים שלך עלו איתך?
האם ההורים שלך במקור מישראל?
בת כמה היית?
רצית לעלות?
מה היה לך קשה, כילדה, כמתבגרת, כאישה?
האם, בשלב מסויים, הרגשת שייכת לארץ, או שכל הזמן היית לא מפה ולא משם?
האם את מגדירה את עצמך כישראלית?
כישראלית בערכים?
כישראלית בשייכות?
איפה את מרגישה שה״בית״ שלך עכשיו?
האם את חושבת שחווית העלייה הייתה מכריעה בעיצוב שלך, כאדם?
האם העלייה הייתה תהליך קשה בתכליתה?
איך הרגשת כשחזרת למדינה שבה נולדת? כאילו הגעת הביתה? כאילו את כבר שייכת יותר לישראל?
למה את משייכת חשיבות גדולה יותר? לחיות במקום בו נולדת? במקום בו גדלת? לחיות ליד המשפחה?
איפה את רואה את עצמך מבלה את שארית חייך?
איפה את חושבת שילדים שלך יהיה טוב?
מה הילדים שלך רוצים? איפה הם רוצים לחיות?
עוד קלעת כשהזכרת את העומס הרגשי הרב הכרוך בלחזור למקום שבו גדלת,
זהו קשר אני עדיין אני מנסה לפשט ולפתוח,
מצאתי, שלחזור לישראל היה כל כך טעון רגשית בשבילי,
החל מה לראות כמה התקדמה ישראל, כמה השתנתה ישראל, כמה לא השתנתה ישראל, כמה הזדקנה המשפחה שלי, אנשים מפורסמים שאהבתי והערכתי שהזדקנו, ששינו את דרכם וכאלה שעזבו את העולם הזה, מצרכים שאהבתי ועוד קיימים, מצרכים חדשים בה ומצאו, שירים ישנים, אמנים חדשים, והכי גדול, בשבילי, מתחים שנפתרו במשפחה שלי, מתחים שנוצרו, מתחים שעדיין קיימים ותקועים כבר מעל עשרים שנים, אנשים במשפחה שלי שאינם מאושרים ואחרים, שבחרו לעזוב את הלא יעיל והתקדמו קדימה,
כל אלה עמדו לי מול העיניים ולקחו את נשמתי,
להתמודד עם כל כך הרבה ובבת אחת גרם למערכת שלי להפסקת חשמל,
לא הייתה ולו לרגע, הציפייה שיהיה אחרת,
אבל כשעומדים מול כל הנתונים והשינויים והרגשות והמראות פנים אל פנים,
שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזה,
אין לי ספק,
שכשנחליט לחזור,
ההתמודדות עם כל השינויים, עדיין יחכו לי,
ועוד,
כי סביר להניח שיהיו עוד שינויים להתמודד איתם,
מה שמביא אותי לתהייה,
האם זה אפשרי?
האם, בתור אמא, עם אחריות לחיים של אדם אחר, זה אפשרי להתמודד עם כל כך הרבה שינויים ועדיין להבטיח שהילדים שלנו יקבלו אותנו שפויים, חזקים, מאמינים, אופטימיים, מוכנים?
שהרי זה מה שאני רוצה בשביל הבת שלי, שהרי זה מה שמגיע לה,
ועדיין,
שינוי עצום שכזה,
משפיע על המרקם העדין ביותר של האני שלנו, כמה שנתכונן וכמה שנהיה בטוחים שזה הצעד הנכון,
לעזוב את המוכר והידוע, זורק אותך, בתור אדם,
ואני לא בטוחה בכלל,
שכמה שאני מרגישה שישראל זה הבית,
שזה צעד שאמא יכולה לקחת, לבחור,
ואולי זה לוקסוס שכבר אינו בגדר אפשרות,
כמו -
חיים ללא דאגה..
בכלל לא בטוחה...
תמר יקרה,
כל כך מעניין וחשוב היה לי לקרוא את התגובה שלך,
אכפת אם אשאל אותך כמה שאלות?
כמובן, תרגישי חופשי לשים את שלט ה״עצור, לכאן לא נכנסים״ או אפילו שתודה, אבל את מעדיפה לא לשתף,
כרגע,
בתי היא זו שבראש מעייני,
מה הכי טוב בשבילה,
כילדה, שעלתה לארץ,
האם ידעת עברית?
האם ההורים שלך עלו איתך?
האם ההורים שלך במקור מישראל?
בת כמה היית?
רצית לעלות?
מה היה לך קשה, כילדה, כמתבגרת, כאישה?
האם, בשלב מסויים, הרגשת שייכת לארץ, או שכל הזמן היית לא מפה ולא משם?
האם את מגדירה את עצמך כישראלית?
כישראלית בערכים?
כישראלית בשייכות?
איפה את מרגישה שה״בית״ שלך עכשיו?
האם את חושבת שחווית העלייה הייתה מכריעה בעיצוב שלך, כאדם?
האם העלייה הייתה תהליך קשה בתכליתה?
איך הרגשת כשחזרת למדינה שבה נולדת? כאילו הגעת הביתה? כאילו את כבר שייכת יותר לישראל?
למה את משייכת חשיבות גדולה יותר? לחיות במקום בו נולדת? במקום בו גדלת? לחיות ליד המשפחה?
איפה את רואה את עצמך מבלה את שארית חייך?
איפה את חושבת שילדים שלך יהיה טוב?
מה הילדים שלך רוצים? איפה הם רוצים לחיות?
עוד קלעת כשהזכרת את העומס הרגשי הרב הכרוך בלחזור למקום שבו גדלת,
זהו קשר אני עדיין אני מנסה לפשט ולפתוח,
מצאתי, שלחזור לישראל היה כל כך טעון רגשית בשבילי,
החל מה לראות כמה התקדמה ישראל, כמה השתנתה ישראל, כמה לא השתנתה ישראל, כמה הזדקנה המשפחה שלי, אנשים מפורסמים שאהבתי והערכתי שהזדקנו, ששינו את דרכם וכאלה שעזבו את העולם הזה, מצרכים שאהבתי ועוד קיימים, מצרכים חדשים בה ומצאו, שירים ישנים, אמנים חדשים, והכי גדול, בשבילי, מתחים שנפתרו במשפחה שלי, מתחים שנוצרו, מתחים שעדיין קיימים ותקועים כבר מעל עשרים שנים, אנשים במשפחה שלי שאינם מאושרים ואחרים, שבחרו לעזוב את הלא יעיל והתקדמו קדימה,
כל אלה עמדו לי מול העיניים ולקחו את נשמתי,
להתמודד עם כל כך הרבה ובבת אחת גרם למערכת שלי להפסקת חשמל,
לא הייתה ולו לרגע, הציפייה שיהיה אחרת,
אבל כשעומדים מול כל הנתונים והשינויים והרגשות והמראות פנים אל פנים,
שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזה,
אין לי ספק,
שכשנחליט לחזור,
ההתמודדות עם כל השינויים, עדיין יחכו לי,
ועוד,
כי סביר להניח שיהיו עוד שינויים להתמודד איתם,
מה שמביא אותי לתהייה,
האם זה אפשרי?
האם, בתור אמא, עם אחריות לחיים של אדם אחר, זה אפשרי להתמודד עם כל כך הרבה שינויים ועדיין להבטיח שהילדים שלנו יקבלו אותנו שפויים, חזקים, מאמינים, אופטימיים, מוכנים?
שהרי זה מה שאני רוצה בשביל הבת שלי, שהרי זה מה שמגיע לה,
ועדיין,
שינוי עצום שכזה,
משפיע על המרקם העדין ביותר של האני שלנו, כמה שנתכונן וכמה שנהיה בטוחים שזה הצעד הנכון,
לעזוב את המוכר והידוע, זורק אותך, בתור אדם,
ואני לא בטוחה בכלל,
שכמה שאני מרגישה שישראל זה הבית,
שזה צעד שאמא יכולה לקחת, לבחור,
ואולי זה לוקסוס שכבר אינו בגדר אפשרות,
כמו -
חיים ללא דאגה..
בכלל לא בטוחה...