הסיפור שלך כל כך קרוב לשלי ואני אומרת לכי לפי החושים שלך חוש האימאי אף פעם לא טועה
פתרונות כלכליים יש תמיד .

מירב, כל הכבוד לך על האומץ, ושיהיה בהצלחה!

גם אני באותה סירה.
עמדתי באותה פרשת דרכים. ואולי ההתנסות שלי תתרום במשהו.
התינוק שלי כמעט בן שנה. לא חזרתי לעבוד לאחר הולדתו.
בשבוע שעבר, לאחר חודשים של התלבטויות, התפטרתי. (עד עכשיו הייתי בחופשה ללא תשלום).

• קודם כל ירדה לי אבן מהלב. החלטתי. ההתלבטויות שיגעו אותי.
• מתוך הכרה שלכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, הלכתי אחרי נטיית ליבי. רגשית, יותר קל לי להישאר בבית, מאשר להפקיד את ילדי בידיים זרות.
• ההחלטה אינה קלה, ובודאי שאיני שלמה איתה. אני מודעת למחיר הכבד מבחינה אישית וכלכלית.

גם לי היתה (כל כך קשה לי לכתוב "היתה" בעבר) עבודה טובה, מאוד רווחית, יציבה, עבודה שאני מאוד טובה בה. אבל מה לעשות היא מאוד תובענית. מבחינה זו, קל לי יותר מאמא לא שלמה משום שלא הציעו לי תנאים כה מפתים (1/2 משרה, לצאת מתי שרוצים וכו).

• אחד הדברים שהיה לי קשה איתם הוא תחושת אובדן הזהות העצמית שלי. מי אני אם אני לא מירב מחברה זו וזו שממלאת תפקיד זה וזה?
• הלחץ החברתי, גם הוא קשה, בחברה ההישגית שלנו. חברים, משפחה: אז מה את עושה עם החיים שלך?

אכזבת ההורים שמצפים ממני לקריירה מזהירה, ועוד אחרי כל מה שהשקיעו בי... >מירב היא נכס שכשל ואינו נושא את פירות ההשקעה<

• חיי היום יום בבית אינם קלים גם הם. ישנם רגעים שבהם הרעיון לחזור לעבודה נראה הכרחי כדי לשמור על בריאותי הנפשית, ובריאותו הנפשית של תינוקי. ראי כאריה מאחורי סורג .
• אבל, אני שמחה בהחלטה שלי. אני עומדת בפני מסע גילויים חדש ומרתק אל עצמי. אני סקרנית לדעת לאן תוביל אותי הדרך (אולי בסוף אני אתחרט... וארגיש כמו אממ''פ).

זהו, זה לא אי של יציבות, ההחלטה הזו, להישאר בבית עם הילדים. "לפעמים הים סוער ויש גלים...", לפעמים הוא הוא חלק והדרך ברורה. לפעמים המצפן מתקלקל.



-

אתייחס לחששך להישאב לואקום של חוסר מעש בבית.
הילד נושא עיניים פקוחות לרווחה לעולם הסובב אותו, סקרנות אין קץ, רצון לחקור, לבדוק, לטעום, לבחון את גבולותיו וגבולות סביבתו. יצר החיים הינו מדבק, סוחף. צריך לשחרר ולהשתחרר.
הבת שלך תנחה אותך, אין צורך לבנות תכנית "לימודית", יחדיו תחוו חוויות ותעשירו את עולמכן.
יהיו ימים שאין חשק לעשות דבר הן מצידך ואף מצידה.
וזה לגיטימי.
הבית לא מהווה מערכת חוקים נוקשה של גן.
זהו תהליך של צמיחה ולמידה על עצמך ועל הבת שלך.
אאחל לשתיכן הנאה רבה.

אמא לא שלמה,
אני מזדהה מאד עם דבריך.
מיום היוולדו של בני בכורי מציפות אותי תחושות עזות לגבי אי יכולתי ורצוני לתת למטפלת לגדל אותו.
ההתמודדות עם המשפחה היתה סבוכה ומורכבת. בתחילה הם לא ייחסו לכך משמעות רבה מתוך הנחה שברבות הימים אחוש מותשת ושבעה וארצה לחזור לעבודה מרצוני שלי.
מאחר ולא הייתי מסוגלת להתמודד מולם באופן ישיר, אמרתי להם שאני אקח שנה חופש מהעבודה.
ואז החל לחץ אינטנסיבי יומיומי קשה מנשוא.
נאמרו אמירות קשות ובוטות.
כל חיי חונכתי לכך שאישה צריכה להיות עצמאית כלכלית ולא תלוייה בבעלה.
זה נכון בהחלט, אך הדחף הפנימי והאינסטיקט כה עוצמתיים שאין אני מסוגלת לעלות בדמיוני דרך אחרת.
בסופו של דבר, בעלי איבד את מקום עבודתו, ואנו נגשש דרכנו בארץ אחרת (חזרה לארץ הולדתו).

• נפתרה סוגיית "איך אספר למשפחה שאין בכוונתי לחזור לעבודה ? " -

אמא לא שלמה,
ההחלטה להישאר בבית לא פשוטה, מעורבים בכך פחדים וחששות רבים לגבי ציפיות החברה, תדמית, הגשמה עצמית, ויתור על הנוח והידוע, עזיבת קרקע יציבה ובטוחה.
לא קל לשחרר דפוסים המושרשים בנו, ולפנות לדרך השנויה במחלוקת, ללא תמיכה ועם הרבה חוסר וודאות.
פעלי בהתאם לתחושותייך, לאן שיורה לך ליבך לשם יובילו אותך רגלייך.
יישר כוח.

מבינה את מה שאמרת בנושא ההרגשה של השלמות במשודרת החוצה.
בעקבות דברייך פשוט חשבתי לי ביני לבין עצמי ואח"כ גם עם בן זוגי על כל הנושא הזה של מי אני בתוך המערכת הזוגית (כתבתי על זה ב באופן טבעי האחרון) ובכלל על זה שהאם יכול לבוא מישהו, אפילו יקר ואהוב ואוהב, ולומר לי מה ומי עליי להיות? או לבקש ממני שאמלא את ציפיותיו/ה.
זו שאלה גדולה מאד בעיניי. במיוחד כשהיא נוגעת לבן/ת זוג וגם לסביבה הרחוקה יותר (משפחות של 2 הצדדים).
אישית אני בגישה שכל אחד צריך לעשות את הדברים שעולים מהפנימיות שלו. בעיניי הצד השני הוא מקור תמיכה, עזרה, לימוד וגדילה ולא משהו שלפיו אחיה את חיי (אינני מנסה לרמוז שאצלכם זה כך, אני פשוט רצה הלאה באסוציאציות).
אני מבינה את הצורך של צד אחד להגדיר דברים שיהיו נוחים, מוגדרים ובטוחים. אבל, היי, החיים הם לא ממש כאלה. יש הרבה התלבטויות וקשיים ורצונות מימוש שונים וחיפושים.
אני צריכה לדעת שזה שלידי מסוגל לתת לי את ה-trust וה- space לעשות את הנסיונות שלי (אני טיפוס מאד חופשי בבסיס שלי). משם יותר קל לי לחזור ולחלוק ולשתף (וואהו, אף פעם לא הגדרתי את זה ככה, אפילו ביני לבין עצמי!) וגם לתמוך ולהעביר את זה הלאה.
אולי בגלל זה היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת, כי הרגשתי שכשאומרים אמירה שכזו לא ממש רואים את מי שממול, אלא רואים דרך העיניים של האומר, דרך המרכז שלו בלבד. יש בזה משהו קצת אגואיסטי ומבטל. וזה מעציב אותי.
אני שמחה שעברתם דרך זה וגדלתם.
מקווה שרק תמשיכו.

>ורד חושבת שלפעמים טוב לעלות על כל מיני אבנים גדולות בדרך, כדי ליישר את השביל ולבחור בו מחדש בעיניים פקוחות<

היי ורד
כן היו קטעים קיצוניים, בעיקר מתוך חינוך פולני שאם אתה לא עובד אין לך ערך. הופעל לחץ של ההורים שלו שהם לא יעזרו אם אני לא אצא לעבוד וניסו להסביר לי כמה אני אצטער. אני שמחה שהיום זה מאחורינו. עדיין קשה לו לקבל שאני בבית פחדים כלכליים וחברתיים. אבל הבחירה שלו היתה להישאר בתוך הזוגיות ואני שמחה הוא אדם מקסים עם חינוך מאוד נוקשה, קשה לו להשתחרר ולראות דברים אחרת. תודה עבור ההזדהות. עדיין לפעמים עולים קשיים שלו וגם שלי. שכאני חושבת על זה בימים שאני לא שלמה גם הוא לא, אם אני משדרת שלמות יש שקט גם אצלו. אני אשמח אם יש לך מה להוסיף.

מיה, אני לא יודעת אם בא לך לדבר על זה. אבל שתדעי שמשפטך הקושי היה בעלי, הדברים הי קשים כמו רימית אותי התחתנתי עם אשת קריירה ולא עם אמא. ממש קפץ לי לעיניים וקצת העציב אותי. זה באמת היה כזה קיצוני? (אני לא בעניין של לעורר מתים מרבצם. אם זה לא מתאים לך הניחי לזה, או מחקי את דבריי).

אני מרגישה שאת מפחדת איכשהו להפסיק להתקיים לגבי העולם החיצון. (לא לעבוד, להשאר במיטה וכו') זה נכון: יש תקופה כזו, לי היא נראית כסוג של ריפוי.
אבל אז מגיע הגיל, בערך מגיל שנה, שבו הילד מרגיש צורך בלתי נשלט לחוות את העולם שמחוץ לדלת, ואז, אין ברירה, הזברה פושטת את הפיג'מה ומתחילה למדוד בגדים (ורק ביום שבת מותר לה ללבוש שוב את הפיג'מה), אבל בדרך, וזה מה שקרה לי, גיליתי שיש "בגדים" שיותר מתאימים לי, כמו ללכת ביחד לספריה ולבית קפה ויש שפחות מתאימים לי, כמו ללכת למגרש משחקים.
עדיין לא תמיד מתאים לי לצאת. לקח לי המון זמן להודות בפני אנשים אחרים שאני לא כלכך אוהבת להגרר עם הילדה בגני שעשועים מאובקים, או לחפש אמהות וילדים לא מוכרים על המדשאות. אבל עכשיו אני מפרגנת את זה לעצמי ואני כל כך נהנית מזה שאני לא חייבת לעשות כלום. ואז מדברים על זה ומחליטים על בילוי שמתאים לשתינו.

אני ממש מזדהה, כשגוני נולדה לא רציתי לחזור לעבודה פשוט להיות עם גוני. עזבתי עבודה טובה בהיי טק. הקושי היה בעלי, הדברים הי קשים כמו רימית אותי התחתנתי עם אשת קריירה ולא עם אמא. הרגשתי שעם כל מה שהוא מרגיש אני לא יכולה לוותר על עצמי והצורך שלי לממש אימהות. יש לי לפעמים ימים של ספקות וקשיים. החלק הכיף שאני בהריון שני ובעלי רצה עם כל הרגשות שלו בהתחלה. או שהוא התרגל או שויתר. הרגשתי שכל אחד מאיתנו צריך לממש את עצמו בדרך שלו ואף אחד לא יכול להפריע להתפתחות של השני.
אני כותבת מה אני עברתי כמובן לכל אחד יש את הדרך שלו לתוך מערכת היחסים לא אומר שמה שאני עשיתי נכון.

אני לא הייתי מתפטרת מהעבודה,
ואני אומרת זאת מנסיון,התפטרתי מהעבודה שלי ממש שבועות ספורים לפני שנכנסתי להריון,
ואני מתחרטת על זה,היום קשה לי מאוד למצוא עבודה אחרת,שתהיה גמישה בשעות כמו משרה חלקית,
אם יש לך משרה חלקית ובוס מתחשב למה לעזוב?,זה רק לכמה שעות כול יום,ובאמת צריך לחשוב על העתיד,זו לא סתם אמירה ריקה מתוכן.

ראית את ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה?

צריך לחשוב על העתיד, תנאים סוציאלים וכו'
צודק, וכל אם שלא חוזרת לעבוד צריכה לחשוב על זה ומהר - לדאוג לפנסיה באופן עצמאי. חבל על כל חודש שעובר. זה לא סיבה לחזור לעבוד, אם השיקול הכלכלי לא מרכזי, כי אפשר לפתור את זה אחרת.

אני בעד שלם ולא !
נשמע שכבר התחיל תהליך שמבין מה זה ומה זה לא גן.
אולי את עכשיו צריכה להרגיש טוב יותר מה נכון לך וללכת לפי זה. לדעתי, אם תלכי עם מה שאת מרגישה, תוכלי להביא גם את כל הסביבה (הכי חשוב זה הבעל בעיניי, כל השאר פחות רלוונטיים בהחלטה הזו. ככה אני חושבת) להבין את זה.
חוצמזה, הרבה פעמים כשמשחררים משהו, מגיע משהו אחר. ומי יודע? אולי תמצאי משהו עוד יותר טוב מהעבודה הטובה שלך כרגע? ואולי כן תהיה אופציה בעתיד לשוב לשם? מי יודע מה יהיה בעתיד? חשוב הרגע הזה ומה שאנו עושים בו.

הפחד שלי, לעזוב עבודה נוחה, ושאני אתחרט.
יש לי נטיה לא לצאת מהמיטה כשאני בבית, גם עם הקטנה לפעמים, לדוגמא שבתות, פשוט לא יוצאים מהמיטה.
אני פוחדת- לדוגמא שאפסיק לעבוד, ואז יווצר מצב שאני כל היום מרוחה במיטה.
אני פוחדת, שאני אתעצל להתלבש ולצאת איתה החוצה, להפגש עם אחרים.
אז

איפה את בתמונה?
את אומרת שאת רוצה להיות עם הילדה, ושחוץ מהרצון של בעלך שתעבדי, לך זה לא חשוב.
מאזן שאני לא מבינה, או שאת מציגה תמונה לא שלמה.

אני נקרעת, בין הסובבים אותי ובין ההרגשות הפנימיים שלי. נשמע מוזר?
אני אפרט.
יש לי ילדה בת קצת יותר משנה.
אחרי הלידה לא רציתי לחזור לעבוד, אבל הבוס הציע לי חצי משרה בתנאים מאוד גמישים (לצאת להניק, להעדר מתי שצריך וכו') אז אחרי חמישה חודשים חזרתי לעבוד כשהקטנה נשארת אצל אמא שלי לשעות הבוקר.
היום הקטנה עדיין אצל אמא שלי אבל אני מרגישה שזה כבר פחות נוח לשתיהן. אז אמרתי לעצמי- אין ברירה בספטמבר גן.
התחלתי לחפש גנים וראיתי דברים מזעזעים כמו צרחות על תינוקות שעושים קצת רעש בזמן השינה, או ילדים עם מבט של פחד בעינים כשהם נמצאים על המזרון ואסור להם לקום כי זו שעת השינה. נכון היו גם גנים "בסדר" אבל מה קורה אחרי שההורים הולכים? הקטנים בוכים כי הם לא רוצים לעזוב את אמא אבל האמא צריכה ללכת לעבודה והיא מאחרת וזה כואב.אני לא רוצה את זה.

אני לא רוצה לעבוד, אני רוצה להשאר איתה, ושביחד נמצא עיסוקים מעניינים.
אז מה הבעיה?
נתחיל בבעל שחושב שצריך לעבוד, שזה חשוב לצאת מהבית,ושאסור לעזוב עבודה כזאת טובה ונוחה כי צריך לחשוב על העתיד, תנאים סוציאלים וכו'. הכסף לא ממש חשוב פה- זו סיבה משנית. וש4-5 שעות ביום זה ממש לא נורא בשבילי ובשביל הילדה.
אבל זה כן נורא. בשבילי.
אני אוספת אותה בצהרים, היא הולכת לישון שעתיים שלוש, ואז כבר שעות אחה"צ המאוחרות וזהו אוטוטו נגמר היום ולא מספיקים כלום.
אני רוצה לטייל איתה בבקרים, להעניק לה ממני. לא רוצה לשלוח אותה למקום שיגידו לה מה לעשות, מתי לאכול מתי לישון מתי לשבת בריכוז עם ידים משולבות וגב זקוף.
משהו אחד השתנה אצל הבן זוג- הוא הבין שילד לא צריך גן. עד עכשיו הוא טען שילדים זקוקים לגן בשביל להתפתח, והיום הוא הבין שהגן זה פשוט סידור להורים. אבל עדיין הוא טוען בתוקף (לא מכריח, הוא בהחלט שותף ונותן לי לבד להגיע להחלטות) שחבל לעזוב עבודה כזאת, כי לא אוכל למצוא עבודה כזאת נוחה בעתיד.

וזה נכון. זוהי עבודה טובה. אבל חשובה לי גם טובת הילדה.
מה עושים? ממשיכים לחיות ככה בלב חצי שלם?