[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה רבה על השיתוף.
אני בתשיעי הראשון שלי,
מאוד מעצים לקרוא סיפורי לידה טבעית ללא עזרה כמו דולה. כל הכבוד לך!

וואו, כמה זמן לא קראתי סיפור לידה...שכחתי כמה זה מרגש.
קראתי עכשיו ודמעתי מהתרגשות.

(())

תודה רבה על כל התגובות והחיבוקים! מחמם את הלב (())

ככה זה = כה זה

יו מזל טוב......,
איזה יופי של לידה......,
והאוירה בה מסופר הסיפור כזו נונשלאנטיות כאילו אכלתם ארוחת ערב וקראתם ספר וילדתם והלכתם לנוח,,,,,
עניין שיש בו רגילות, ככות, (מלשון כה זה)
לידת בית.......וואו

מזל טוב! יופי של אבולוציה!
מגישה מין שותפות גורל כזאת, כי גם אני עם בן קטן אחרי שתי בנות, רק שאני עשיתי את הדרך ההפוכה: מלידת בית עם מיכל, ללידת בית חולים עם מיילדת בפרינסטון.

יו, איזה כיף זה ללדת!!
סיפור מקסים ומרגש ומאוד הזכיר לי את חוויית ההתכנסות פנימה וחוסר תחושת זמן שהיתה לי בלידה שלי.

_איזה סיפור מקסים!
מזל טוב_

[u]מזל טוב, וחיבוק גדול[/u]

וואו, כל כך מרגש...
(()) (()) (()) (())

אלופה! יופי של סיפור לידה ועכשיו יתגלגל לו בנחת יופי של סיפור חיים.

איזה כיף של לידה. פשוט וקל :-)
וכמובן שהכי טוב בבית.
שוב מזל טוב (()) @}

מקסים

גדולה מהחיים!
תודה על השיתוף.
שוב פעם - מזל טוב, וחיבוק גדול (())

אלופת העולם!
(())

איזה סיפור מקסים!
מזל טוב
{@

ועכשיו הדף הזה הוא גם [po]דף סיפור לידת בית[/po].
איזה כיף {@

[b]סיפור הלידה של נעם - לידת בית ברחובות[/b]

[b]הקדמה[/b]
מאז הלידה הקודמת היה ברור לשנינו שבפעם הבאה אנחנו יולדים בבית. מקריאת כל מיני סיפורי לידה היתה לי תחושת בטן מאד חזקה לגבי מיכל בונשטיין, ובתחילת ההריון עם נעם יצרתי איתה קשר. קיוויתי שאפשר יהיה לעשות את כל המעקב אצל המיילדת כמו שעושים בארה"ב, אבל מיכל הסבירה לי שהיא מתחילה את המעקב שלה רק לקראת סוף ההריון, ושאפשר להיפגש לקראת אמצע ההריון כדי להכיר ולראות אם זה מתאים. התחושה שלי לגביה היתה כל כך ברורה, שלא דיברתי עם אף מיילדת אחרת. קבענו פגישת היכרות לשבוע 16 בערך, ומספר ימים לאחר הפגישה הזאת, אחרי ששנינו הפכנו עוד קצת בהחלטה של ללדת בבית, הודענו לה שאנחנו מעוניינים ושהולכים על זה.
כמו עם מאיה, עם בוא החודש התשיעי הגיעו גם הצירים. חלקם התכווצויות ארוכות של הבטן, חלקם כאלה שמורגשים גם בגב. לא מעט לילות שבהם הצירים מעירים אותי משינה ונמשכים על פני כמה שעות, אבל לא מתפתחים למשהו שמרגיש כמו לידה. בכל פעם שהצירים מגיעים אני בהתרגשות, וגם במחשבות שרצות – האם זה מתחיל, או לא מתחיל, איך אוכל להיות בטוחה, מתי להתקשר למיכל, מתי להוציא את הבנות מהבית... באופן לא מפתיע, כל סשן כזה של צירים מותיר אותי מאד מותשת, גם פיסית וגם נפשית. ויחד עם זה, בכל פעם יש בחווית הצירים גם משהו קדוש. התכנסות אל תוך הקשבה מוחלטת לגוף שבכלל לא עוברת דרך המחשבה, ידיעה שהגוף מכין את עצמו ללידה, שמחה על כך שזה מתקרב.
היו כמה גלים שבהם הרגשתי שהלידה מאד מתקרבת, אבל כל פעם ליוותה את זה תחושה של חוסר ודאות, וגם הזיכרון שבהריונות הקודמים הייתי בטוחה שאלד הרבה לפני הזמן, ופעמיים ילדתי בשבוע 41.... חוויתי את זה כשיעור מתמשך בסבלנות והמתנה. חודש תשיעי היה מאד מיוחד, תחושה של "יציאה מחוץ לזמן", ושל התפתחות רוחנית מאד עמוקה.
תאריך הלידה המשוער היה ה- 7 לנובמבר. ביום רביעי, ה- 2 לנובמבר, כתבתי ביומן שלי:
אלהים, אני מבקשת ללדת ביום שישי.
אני מרגישה שהגוף בשל, שאני מוכנה ושאני עייפה מההמתנה. אני מאמינה שגם התינוק בשל לצאת החוצה אל העולם.
לעבור את היום, לעבור את מחר וללדת ביום שישי. בנחת, בשמחה, בלידה שתהיה בזמן המתאים ובקצב טוב.
עשיתי את עבודת ההתכוננות, אני מרגישה בשלה ומוכנה. מודה על כל מה שעברתי בתקופה הזו, על כל מה שנפתח והשתחרר והושלם.
אני שבעה מהשלב הזה, מרגישה שקרו בו דברים מאד משמעותיים, ועכשיו אני מוכנה לעבור הלאה.

ביום חמישי, למחרת, נסענו לפגישה עם מיכל שבה היא גם עשתה לי טיפול, ואמרה שיש אפשרות שהטיפול גם יקרב את הלידה. מוקדם יותר באותו שבוע היא אמרה לי שהיא מרגישה מאד דרוכה, ושיש לה הרגשה שברגע שזה יתחיל הלידה תתפתח מאד מהר.
יום למחרת, בשישי, הרגשתי שעברתי גל גדול של חוסר סבלנות, ועכשיו הוא מאחוריי. החלטתי שאני מתכווננת מנטלית ללידה בעוד שבועיים (כלומר כמעט בשבוע 42), ומשחררת את כל הציפיות והמחשבות. ההחלטה הזאת מאד הרגיעה ושחררה אותי.
בצהריים נסענו לעיר לקנות לבנות נעליים לחורף, ובערב היינו אצל ההורים שלי בארוחת ערב, ואפילו הספקנו לעבור בדרך בקליניקה שלי ולטפל בעוד משהו קטן לקראת חופשת הלידה. לאורך הערב אצל ההורים שלי היו התכווצויות פה ושם, אבל לא משהו שחרג מהשבועות האחרונים, ולא התייחסתי לזה בכלל. כי אני הרי יולדת בעוד שבועיים. חזרנו הביתה, הבנות הלכו לישון במיטות שלהן, מנהג שחזר פתאום ביוזמתן בסוף תשיעי אחרי שהמיטות עמדו ריקות בתקופה האחרונה.

[b]הלידה[/b]
היינו ערים עד מאוחר יחסית, ובאמצע משחק שש-בש (גם מנהג של סוף התשיעי, אני כל הזמן ניצחתי :-)), ובשעה רבע לחצות התחילו צירים די חזקים, שדרשו ממני לעשות הפסקות במשחק כדי לעמוד ולהיות בתנועה במהלך הציר. הצירים הרגישו יותר חזקים ממה שהיה עד אז, אבל לא האמנתי שזה באמת מתחיל. בחצות התקשרנו למיכל לעדכן אותה במה שקורה, ואמרתי לה שאני לא בטוחה. סיכמנו שנדבר בעוד חצי שעה ונחליט מה קורה. בינתיים עברתי לחדר האמבטיה, הדלקתי לי את הנרות שהכנתי ללידה ושכבר דלקו באפיזודות הצירים הקודמות, לקחתי את כדור הפיזיו. הצירים המשיכו להיות חזקים, וההפסקות ביניהם הרגישו ארוכות ומלאות מנוחה, למרות שבפועל הם היו צפופים למדי. בעשרים לאחת בני התקשר שוב למיכל והיא אמרה שתצא לדרך תוך כמה דקות. הכל היה שקט מאד מאד. חלק מהזמן הייתי במקלחת, חלק מהזמן נשענתי על השיש בעמידה, בין הצירים הייתי על הכדור, ובמהלכם בני לחץ לי על הגב ועל עצם הזנב.
מיכל הגיעה באחת ועשרים בערך, וכשאמרתי לה שאני לא בטוחה שאני בכלל בלידה, היא אמרה שאין לה ספק שאני בלידה. קבענו שגם אחותי הקטנה תהיה איתנו בלידה, אבל בינתיים עוד לא התקשרנו אליה, רציתי לחכות שמיכל תבדוק אותי ואני אדע שזה באמת זה, לפני שאנחנו מזעיקים אותה באמצע הלילה. (מוקדם יותר באותו יום דיברתי עם אחותי, היא והחבר שלה בדיוק העבירו המון דברים לדירה החדשה שלהם. אמרתי לה שאני לא אלד בסוף השבוע הזה כדי שיהיה לה זמן לסדר את הכל....).
אחרי כמה צירים צפופים היתה הפסקה, וניגשנו לחדר השינה כדי לבדוק. היתה פתיחה של 7 ס"מ ומיכל אמרה שהראש עדיין גבוה. לא האמנתי שיש כבר פתיחה כל כך גדולה, שזה באמת קורה, אני באמת בלידה. בני התקשר לאחותי שתבוא.
בשלב הזה היינו צריכים לקבל החלטה מה קורה עם הבנות. מאיה כבר הספיקה לעבור אל המיטה שלנו בתחילת הלילה, וכשהלידה התחילה להתקדם בני החזיר אותה למיטה שלה. הוא הודיע להורים שלו שמתחיל משהו ושיהיו בהיכון לקחת את הבנות, אבל היינו צריכים להחליט אם להעיר אותן או לתת להן להמשיך לישון. תוך כדי הצירים דיברנו על זה, ואז אמרתי לבני שמרגיש לי ממש מיותר להעיר אותן במיוחד בשביל להוציא אותן מהבית, ואפשר לתת להן להמשיך לישון. ברגע שמישהי מהן תתעורר, נתקשר להורים שלו שיבואו לקחת אותן. אחרי הלידה מיכל אמרה שברגע שקיבלנו את ההחלטה הזאת, הכל התחיל להתקדם הרבה יותר מהר. (אחרי הלידה גם בני אמר, שברגע שמיכל הגיעה הכל התחיל להתקדם יותר מהר מקודם. אני לא הרגשתי אף אחד מהדברים האלה....).
בשלב הזה הצירים כבר היו מאד אינטנסיביים, ואני פסעתי אל מחוץ לזמן. ההפסקות בין הצירים עדיין הרגישו לי ארוכות למרות שהן בכלל לא היו כאלה.... בצירים מיכל עיסתה לי את הגב, ובין לבין היא ובני הכינו את חדר השינה עם הסדיניות ועם כל מה שצריך. מתישהו בתוך זה אחותי הגיעה, בסביבות שתיים וקצת. התחילה להיות גם תחושה של לחץ בצירים והם נהיו יותר כואבים. מיכל שאלה אותי איפה אני רוצה ללדת, ואז עברנו למיטה. היו צירי לחץ בודדים, אבל מאד מאד (מאד!!) כואבים. במהלכם גם פקעו המים. כמה מהם עברו כשאני על שש ונשענת על כדור פיסיו, ואז נשכבתי על הצד ומיכל ביקשה מבני להחזיק לי את הרגל ולמשוך אותה כלפי הגוף. עוד שתיים או שלוש לחיצות, שבמהלכן הרגשתי שאני גם לוחצת כי אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר ואני חייבת שזה ייגמר. ואז הראש יצא, ואחריו הגוף החליק החוצה, ונעם נולד.

[b]נעם נולד[/b]
בשעה עשרה לשלוש לפנות בוקר, ביום שבת ה- 5 לנובמבר, שלוש שעות אחרי תחילת הלידה. כמו בלידות הקודמות, גם הפעם נותרתי שלמה ללא קרעים, פרט לשריטה קטנה שלא דרשה טיפול.
הוא התחיל מייד לצרוח בקול גדול, מה שמאד שימח את מיכל כי המים היו מיקוניאליים סמיכים, כמו שהיה בלידה של מאיה. את הפרט הזה אני גיליתי רק בדיעבד, כי תוך כדי ממש לא היה לי מושג מה קורה סביבי.
כמה דקות אחרי שהוא נולד שירה התעוררה והתחילה לדבר בחדר השני, ובני ניגש אליה וניסה להסביר לה למה היא לא יכולה לבוא עכשיו למיטה שלנו.... מיכל אמרה שכדאי לחכות עד שהשלייה תצא לפני שהיא באה כי זה עלול להיות לה מבהיל. פרק הזמן שבו השלייה עוד לא יצאה היה לי מאד לא נעים, אבל כעבור כמה זמן ניתקנו את חבל הטבור והיא יצאה, גדולה יפה ושלמה.
אחותי, שהרגשתי שהיתה שם כל כך הרבה זמן, הספיקה להיות רק ב- 20 הדקות האחרונות של הלידה.
מכיוון שהמיטה המשפחתית שלנו היא שתי מיטות זוגיות, נעם ואני עברנו למיטה השנייה בזמן שהם ניקו וסידרו הכל. שירה באה לראות את נעם, ואחר כך בני העיר גם את מאיה ואמא שלו באה לקחת את שתיהן אליהם. התחושה של להיות בבית, במיטה, מייד אחרי לידה היא מדהימה. הכל היה כל כך נינוח, ושקט, ופשוט.... הזמן שאחרי הלידה זכור לי באופן מאד מעורפל, שיחות עם מיכל, עם בני ועם אחותי, כשנעם כמובן כל הזמן עליי. מתישהו שקלנו אותו והוא שקל 3.660 ק"ג, מתישהו הוא התחיל גם לינוק...

הביקורים של מיכל אחרי הלידה העמיקו את תחושת החיבור אליה, ונתנו אפשרות גם לבנות לפגוש ולהכיר אותה קצת, ולהפוך את כל חווית הלידה לעוד יותר משפחתית. ההתנהלות שלה במהלך הלידה היתה מדהימה ומדויקת עבורי. היא היתה שקטה, רגועה, תומכת, ולגמרי שם בשבילי. היא לא התערבה בשום דבר ונתנה לי לגמרי להוביל את הלידה, והיתה מאד קשובה אליי. אני מרגישה תודה גדולה ועמוקה שזכיתי לכזה ליווי בלידה, שאפשר ללדת ככה.

והנה, אנחנו משפחה עם שלושה ילדים. שתי בנות גדולות ונהדרות ובן אחד קטן ומתוק. מופלא ובלתי נתפס.

[b]סיפור הלידה של מאיה - פרינסטון ניו ג'רזי[/b]

[b]לפני...[/b]
כל התקופה האחרונה של ההריון הייתי נורא עסוקה ומוטרדת ממתי ואיך הלידה תתפתח. אנחנו חיים בארה"ב ועוד לא מכירים הרבה אנשים, וחיפשנו כל מיני פתרונות על מי יהיה עם שירה (בת שנתיים וחצי) כשנלך ללדת. היו כל מיני תכניות גיבוי, ואמא שלי היתה מתוכננת להגיע ב- 14 לפברואר, 4 ימים לפני התל"מ.
בשבוע 38 התחילו להיות צירים, ואחרי סופשבוע של צירים רצופים בערך הגיע בוקר עם שעתיים של צירים סדירים. בני לקח את שירה לגן ונסענו לבי"ח, אבל בדרך לבית החולים הצירים נפסקו לגמרי, וכשהגענו לשם לא היה שום דבר. עמדנו בקבלה, האחיות שאלו אותי אם ירדו לי המים, אמרתי שלא, והרגשתי שגם הן וגם אני לא ממש מבינות מה אני עושה שם.... לאחר מכן המשיכו להיות כל מיני צירים, הרבה פעמים לילות שלמים של צירים שלא אפשרו לי לישון אבל גם לא התפתחו ללידה. הימים עברו, ואמא שלי הגיעה. שנינו הרגשנו הקלה גדולה. באותו לילה שהיא הגיעה שוב התחילו צירים, שלפנות בוקר התחזקו ונהיו סדירים יותר. אחרי שעה ומשהו דיברתי עם המיילדת, שאמרה שכדאי למשוך עוד זמן בבית ולא למהר להגיע לבית חולים, כי נשמע לה שיש עוד זמן. עשינו טיול בחוץ בחמש בבוקר, וכשחזרנו ממנו נכנסתי להתקלח, ואז הצירים שוב נפסקו לחלוטין. הפעם כבר הרגשתי מותשת מהחוויה. שמחתי שלא נסענו סתם לבית החולים.
הימים המשיכו לעבור, והלידה לא מגיעה. פה ושם יש התכווצויות וצירונים, אבל לא משהו שמתפתח, ואני כל הזמן בתחושה שיהיה קשה לדעת מתי זה "באמת זה", בגלל כל הצירים שכבר היו ולא הובילו ללידה. התחלתי להרגיש מאד מיואשת, ולמרות שזה לחלוטין לא הגיוני האמנתי בכל ליבי שאני לא אלד אף פעם. כבר התחלנו לחשוב כל מיני תסריטים ותכניות למה יקרה אם אני לא אלד לפני שאמא שלי חוזרת לארץ.

[b]התחלת הלידה[/b]
יום ראשון בערב, שבוע 40+6, אני מתחילה להרגיש התכווצויות. כדי לא להשתגע מהמחשבות אם זה הפעם אמיתי או לא, החלטתי שאני מבחינתי יולדת ב- 42+2, וכל מה שקורה עד אז אני לא מתייחסת אליו כלידה. במהלך הערב היו התכווצויות קטנות, אבל לא התייחסתי אליהן יותר מידי. מידי פעם נעמדתי על שש והנעתי את האגן. הלכנו לישון יחסית מאוחר, ולפני השינה הרגשתי שאני חייבת לנקות קצת את חדר האמבטיה שלנו – ביקשתי מבני שיחכה לי ער קצת וניקיתי את השיש ואת המראה בפרץ של ערנות. חשבתי שאולי זה אומר משהו, אבל המשכתי להגיד לעצמי בראש "42+2" כדי לשחרר את זה. הלכנו לישון, במהלך הלילה היו כמה צירים שהעירו אותי אבל הם לא היו סדירים או מאד חזקים, וכל פעם אחרי שהציר עבר יכולתי לחזור לישון. ב- 4:30 הצירים העירו אותי סופית, והם הופיעו בערך כל 7 דקות. כל הזמן הרגשתי שאני מנסה לא להיקשר אליהם יותר מידי, כדי לא להתאכזב אם זה שוב "סתם" צירים, וגם ניסיתי לא להתמקד יותר מידי בתזמונים. לא יכולתי לחזור לישון, ישבתי על הכדור, כרעתי מידי פעם, נשענתי קדימה.... בסביבות 6 נכנסתי להתקלח ובמהלך המקלחת היו צירים די צפופים וגם התחלתי לנהום בקול נמוך. כשיצאתי מהמקלחת הערתי את בני וביקשתי ממנו שישים לב כל כמה זמן הצירים מופיעים, והם היו בערך כל 4 דקות. הרגשתי שעוד יש זמן, שאין מה למהר.
התחלנו להתארגן, וביקשתי ממנו שידבר עם המיילדות בטלפון ויעדכן אותן, לא רציתי לדבר עם אף אחד. המיילדת שהוא דיבר איתה אמרה לו שבדיוק צריכה להגיע לבית חולים המיילדת השנייה, ושאנחנו יכולים לנסוע לשם. המיילדת שבדיוק מתחילה משמרת היא אורסולה, המיילדת הכי ותיקה מבין אלה שעשיתי אצלן את המעקב, וזאת שגם היתה במשמרת בפעמיים הקודמות שהיו לי צירים. שמחתי שהיא תהיה בלידה בגלל שהיא בראש מאד טבעי ולא מתרגשת יותר מידי מהנהלים, אבל גם קצת התפדחתי, מה אם גם הפעם זה לא אמיתי...
שירה עדיין ישנה, מחליטים שאמא שלי תישאר איתה בבית בבוקר. סביבות 7:30, אנחנו יוצאים לדרך. בית החולים נמצא בפרינסטון, בערך רבע שעה נסיעה מהבית. אני יושבת מאחור ובכל פעם שיש ציר נעמדת על הברכיים ונשענת על הכסא של שירה, מזיזה את האגן ונוהמת. בהפסקות בין הצירים הכל כרגיל. מספיקה לשמוח על זה שהפעם הצירים לא נפסקו בנסיעה, כל הזמן עוד חוששת שהלידה "תלך לי לאיבוד".

[b]בית החולים[/b]
מגיעים לקראת 8, חונים, בחוץ קפוא. נכנסים ועולים לקומה של מחלקת יולדות. האחיות בקבלה אומרות שיקראו לאורסולה, ובינתיים לוקחות אותנו לחדר (חדר פרטי עם שירותים ומקלחת). אורסולה מגיעה, אני רוצה להיכנס למקלחת והיא אומרת שקודם יהיה צריך לעשות מוניטור. בודקים פתיחה – 4.5 ס"מ. נמצאת גם מימי, אחות של המחלקה, מחברים אותי למוניטור בעמידה. המוניטור הוא סיוט, ואני נזכרת בלידה של שירה שכל הזמן החזקנו אותו במקום כדי שתהיה קריאה רציפה של הדופק ונוכל כבר להשתחרר ממנו. מסיימים עם המוניטור. הולכים למקלחת. לפני כן אורסולה מציעה לי לנסות את הג'קוזי שיש בחדר אחר, אבל אני לא רוצה. זוכרת שבלידה של שירה היה לי לא טוב באמבטיה, וחוץ מזה אני רוצה לעמוד.
נכנסת למקלחת, המים רותחים. מסירה את המשקפיים, מתנתקת מהעולם. על הדרך אני גם שוכחת את האנגלית שלי, ומכאן והלאה מדברת עם בני בעברית, והוא מתקשר את זה החוצה (בדרך כלל אני שרת התקשורת שלנו :-P). בצירים אני נשענת קדימה כדי שהמים יזרמו על הגב התחתון ומניעה את האגן. בין הצירים יש הפסקות שמרגישות ארוכות למדי, ואני מזמרת לעצמי, עושה צחוקים עם בני, לגמרי מפוקסת. מדי פעם נכנסים אנשים – מישהי מהמחלקה שצריכה לקחת לי דם ומקשקשת לי בשכל תוך כדי (אחרי שבני ניסה להתחמק ואמרו לו שאי אפשר); מישהי אחרת נכנסת ונותנת לבני את התפריטים לארוחת צהריים וערב, ובין הצירים הוא מקריא לי את האפשרויות ואני בוחרת מה ארצה לאכול. אנחנו נקרעים מכמה הסיטואציה הזאת הזויה. בכל פעם שמישהו מציק לנו אני שוב חושבת לעצמי איך בפעם הבאה אנחנו יולדים בבית... נדמה לי שאורסולה שוב נכנסת לשמוע לרגע את הדופק של התינוקת. אני שואלת אותה אם יש טעם לבדוק פתיחה (ובעצמי לא בטוחה אם אני באמת רוצה שהיא תבדוק), והיא אומרת שאחרי שירדו לי המים נבדוק שוב. היא אומרת שנראה לה שזה מתקדם מהר, ושבהמשך אפשר יהיה לחשוב על לפקוע את המים. אני לא רוצה אבל יודעת שלא יעשו שום דבר בלי לשאול אותי, ועוזבת את זה. נדמה לי שהשעה 9:30.
חוזרים למקלחת, הצירים מאד חזקים. מדי פעם יש לי רצון להקיא אבל זה לא יוצא. מתחילת הלידה בני כל הזמן נותן לי מיץ תפוחים בקופסאות קטנות. עדיין יש הפסקות נעימות בין הצירים, ואני חושבת לעצמי שעם ההפסקות האלה אני ממש יכולה להבין איך נשים אומרות שיש להן לידה קלה, משפט שפעם לא הצלחתי להבין אותו. וכל הזמן הזה אני עדיין מפחדת לצפות, ואומרת לעצמי שאולי זה עוד ייקח הרבה זמן....
נכנסת מימי האחות של המחלקה, שוב מקשיבה רגע לתינוקת. אחרי זה אני כבר לא חוזרת למים, בצירים אני נשענת קדימה ובני לוחץ לי חזק על הגב התחתון, ונותן קונטרה לאגן שלי עם הגוף שלו. מימי גם מדברת איתי תוך כדי הצירים ומנסה להרגיע ולעזור, זה מעצבן אותי. אני מבקשת מבני שישתיק אותה. היא אומרת לי להגיד לה מתי שאני מרגישה צורך ללחוץ, כדי שיקרא לאורסולה שנמצאת בלידה אחרת. בצירים הבאים מתחילה להימהל גם תחושה של לחץ, וזה נהיה יותר ויותר כואב. אני עוברת מעצמי למיטה לעמידת שש, והצירים מתחילים להיות עם תחושה עצומה של לחץ. מימי אומרת לי לנשום נשימות קצרות ולא ללחוץ, כי אורסולה עוד לא שם. אני קולטת את העיכוב הזה למרות שאני לגמרי בתוך הצירים, ובכל ציר יש חלק של לחיצה ספונטנית ואז נשימות קטנות, יותר מכוונות. הלחץ מתגבר ומתגבר, אני מתחילה לבכות בין הצירים, ובצירים עצמם שואגת בעוצמה. מתישהו אני נעמדת על המיטה ומלחיצה את בני ואת מימי, אבל לא מוכנה לזוז משם.
אורסולה מגיעה. הלחץ בלתי נסבל, אני שואגת בעוצמות שמתגברות בכל ציר בלי שאני מבינה מאיפה... אני שומעת אותה מסבירה לבני ברקע משהו שהיא כבר אמרה לנו – שאם המים יהיו מיקוניאליים יקראו לרופא ואז יהיה צריך מייד לנתק אותה כדי לשאוב נוזלים. אני עוד שואלת אם אי אפשר לעשות את זה כשהיא מחוברת אליי... באחד הצירים פוקעים המים, ואני רואה שהם ירוקים חומים וסמיכים. אני מרגישה את הראש שלה יורד והחלץ הוא עצום. מגיע רופא ומציג את עצמו, אני עדיין נושמת לחיצות קטנות בסוף כל ציר. המגע של אורסולה באיזור נורא לא נעים לי. היא אומרת לי לשלוח יד ולהרגיש את הראש, ואני מתעצבנת ולא רוצה. בציר הבא היא אומרת לי ללחוץ כי צריך להוציא את התינוקת, וכשמגיע הציר אני הולכת עם הלחיצה עד הסוף ובשאגה עצומה הראש יוצא. היא אומרת לי להמשיך ללחוץ, ובציר שאחרי זה יוצא הגוף. מייד לוקחים אותה כדי לשאוב, אבל עושים את זה בעריסה שעומדת ממש ליד המיטה ואני יכולה לראות. אני מסתכלת המומה, האחות מייד מגישה לי את המשקפיים כדי שאוכל לראות. בני עומד לידה ואומר לי שהיא מושלמת והכל בסדר, אורסולה בינתיים מרוקנת את הדם מחבל הטבור לתוך קערה. היא אומרת לי להוציא את השלייה ואני לא רוצה ללחוץ אותה בכח. היא מסבירה שהיא כבר מנותקת לגמרי ומציעה לי פשוט לכרוע מעל הקערה, אני עושה את זה והשלייה מחליקה החוצה. בודקת ואומרת שאין שום קרע ולא צריך לתפור. אני יודעת את זה עוד לפני שהיא אומרת.

[b]מאיה נולדה[/b]
מאיה נולדה ביום שני, 25 לפברואר, בשעה 10:38, במשקל 3.815 ק"ג. אני בשוק מהמשקל שלה....

עוזרים לי לעבור לכסא ליד כדי שינקו את המיטה, בינתיים מסיימים לטפל במאיה ושוקלים אותה, הכל בתוך החדר. אנחנו מבקשים שלא ילבישו אותה ואני מקבלת אותה רק עם כובע, עטופה בשמיכה. בשעות הקרובות היא ואני ערומות ועטופות בשמיכה, רוב הזמן היא עם הציצי בפה... מידי פעם גם בני לוקח אותה, מתישהו אני קמה להתקלח. את הפיפי הראשון שלה אני מרגישה חם ונעים נוזל עליי כמה שעות אחר כך. ברגעים הראשונים אני לא כל כך מתחברת אליה, לא מבינה בדיוק מאיפה היא הגיעה ומה היא עושה כאן ואיך היא מתחברת לחיים שלי... אבל אחרי כמה שעות של מגע עור בעור הכל כבר מרגיש אחרת, אני לא מסוגלת להוריד אותה מהידיים לרגע. בשעות שאחרי הלידה מימי מתגלה כמלאך אמיתי, רכה ונעימה, מידי פעם נכנסת לחדר לבדוק מה שלומנו, להציע עזרה, לשאול אם אנחנו צריכים משהו, והכל בעדינות...
נשארנו בבי"ח עד למחרת, החלטנו מראש לא לחתום על שחרור מוקדם כדי לא להסתבך פה עם הביטוח הרפואי. השהות היתה מדהימה - לא נפרדתי ממאיה לרגע, לא חיסנו או נתנו שום דבר. לא יצאתי מהחדר בכלל וכולם באו אליי – לבדוק אותי, לבדוק אותה, לתת אוכל, להסביר לי דברים, יועצות הנקה, האחראית על הרישום. וכל אחד שנכנס כל כך נחמד ואדיב ומציג את עצמו... חווית בי"ח אחרת לגמרי מאשר בארץ.
ובכל זאת אני חושבת שאולי בפעם הבאה זה יהיה בבית...
ועכשיו אנחנו בבית, מרגישים נפלא ומסתגלים לכל השינויים ולחיים החדשים שהתחילו עם בואה של מאיה לעולם.

[b]סיפור הלידה של שירה - בי"ח רוטשילד בחיפה[/b]

התל"מ (יום שני, 15 לאוגוסט) עבר לו בשלושה ימים, ולמרות כל מיני התכווצויות וכאבונים פה ושם, עוד לא ממש היתה התחלה של שום דבר. ביום חמישי הייתי אצל מטפלת השיאצו שלי לטיפול של זירוז טבעי, והימים שעברו כבר הכניסו אותי לראש של "מה שיהיה יהיה, היא תבוא כשהיא תהיה מוכנה...".

[b]התחלת הלידה[/b]
הצירים התחילו בלילה שבין חמישי לשישי, בהתחלה עם הרבה מרווחים ביניהם. מצד אחד היה לי ברור שזה זה, כלומר שמדובר בציר בכל פעם שהרגשתי את הכאב, אבל מצד שני הם היו מאד מפוזרים, וחוץ זה שזאת אינדיקציה כללית לזה שזה מתקרב עוד לא הרגשתי שאפשר לדעת מתי זה יגיע, רק שהתקדמנו עוד שלב בתהליך. את יום שישי העברתי בבית עם צירים לא סדירים ולא מאד כואבים – התחברתי מהבוקר למכשיר טנס שמאד מאד עזר, יצאתי להסתובב ברגל בשכונה לבד ואחר כך עם האיש, התקלחתי, ראיתי טלוויזיה, אכלתי. בין הצירים הכל היה כרגיל, אפילו היו שתי הפסקות של שעה שבהן ממש ישנתי. חלק מהזמן הם היו יותר צפופים וחלק פחות, אבל לא מסודרים. בצירים עצמם העברתי את הטנס למוד של "ציר", ישבתי על הכדור, עשיתי ריקודי בטן, היה נחמד...
אחרי הצהריים הצירים התחילו להיות קרובים יותר, יצאנו לסיבוב הליכה והתחלנו לתזמן אותם – והם היו כל ארבע או חמש דקות. היססנו אם לנסוע או לא, כי זה היה קרוב אבל עדיין לא ממש כואב. משכנו בבית עד כמעט שבע, ואז החלטנו לנסוע לבי"ח בידיעה שאולי זה מוקדם מידי, אבל אני כבר רציתי בכל זאת. הרגשתי שאני מעדיפה להגיע ושישלחו אותי הביתה או להסתובב, ושאני גם מעדיפה "לגמור" עם המוניטור הראשוני בשלב שעוד לא ממש כואב לי ואפשר יהיה להתמודד. בני התקשר לרוטשילד כדי לשאול אם יש מקום ואם החדר הטבעי פנוי, אמרו לו שכן, ויצאנו לדרך.

[b]בבית החולים[/b]
הגענו לחדר לידה ב- 19:00 ,ועד שקיבלו אותנו לבדיקה היה 19:50. את זמן ההמתנה העברתי בעמידה כשבצירים אני כורעת או רוקדת, הכאב היה ממש נסבל. בבדיקה הראשונה היתה לי פתיחה של 1.5 ס"מ, וחיברו אותי למוניטור של 40 דקות. עשיתי אותו בישיבה על כסא והיה נסבל בהחלט, בני הסתכל על הצירים בגרף והשווינו את העוצמה שלהם, העברנו את הזמן. אחרי המוניטור אמרה לי אחות שנראה שיש עוד הרבה זמן עד הלידה עצמה, ויש שתי אפשרויות – או ללכת הביתה עכשיו ולחזור בהמשך, או להסתובב עוד זמן מה בבי"ח ואז לחזור לראות מה קורה ולהחליט. בסופו של דבר היא אמרה שנסתובב ונחזור בעוד שעה, ואז נראה מה המצב. בשלב הזה רגשתי מין "פלופ" נופל ממני, והנחתי שזה הפקק הרירי. לא הייתי בטוחה. אחר כך היה גם מין זרם פתאומי, אבל גם בקשר אליו לא הייתי בטוחה אם מדובר בירידת מים או בבריחת שתן, שהאחות אמרה שיכולה להיות בשלב כזה. ירדנו למטה לקומת הכניסה של בית החולים, אכלנו שוקולד, והצירים התחילו להיות חזקים וצפופים יותר. אחרי עוד שני זרמים שירדו היה לי כבר ברור שלא מדובר בשתן אלא בירידת מים, ובשלב הזה נהיה ברור שהביתה אני כבר לא חוזרת היום... עלינו בחזרה למחלקה עוד לפני שנגמר הזמן, בדקו אותי ואמרו שהמים קצת מיקוניאליים (אבל מיקוניום דליל מאד ולא בעייתי), ושהפתיחה היא 2.5 ס"מ או 3 (אם היא רוצה להיות ממש נדיבה איתנו....). ב- 22:00 הכניסו אותי לחדר לידה רגילה, כיוון שלחדר הטבעי אפשר להיכנס רק בפתיחה של 4 ס"מ. שוב מוניטור, הפעם עשיתי אותו בעמידה, שמענו ברקע ג'וני מיטשל ושרתי איתה תוך כדי הצירים וביניהם. היה הרבה יותר קשה כבר לעמוד במקום בשביל המוניטור (כשזזתי זה איבד את הדופק שלה ולא רציתי שזה יפסיק לרשום כדי שלא ישאירו את זה עוד זמן) והצירים כבר כאבו הרבה יותר, וגם היו מאד תכופים. כל הזמן הזה עדיין הייתי עם הטנס, מצמידה אותו לגב במהלך הציר כדי להרגיש חזק יותר את הזרמים. אחרי חצי שעה של מוניטור בערך היא בדקה אותי שוב, ואמרה שיש פתיחה של 4 ושאפשר להיכנס לחדר לידה טבעית. עברנו לחדר לידה טבעית, ומייד נכנסנו למקלחת. בשלב הזה לא היה איתנו אף אחד, היינו שנינו לבד, אני עומדת מתחת לזרם בין הצירים ומתכופפת במהלכם, צועקת בצירים ובני לוחץ לי על הגב בזמן הצירים. באיזה שהוא שלב נכנסה אלינו המיילדת בת ציון, ומכאן האמת היא שהכל יותר מעורפל בזכרון שלי, אין לי מהלך ברור של הזמנים. היא עיסתה אותי בכל מיני שמנים וכל הזמן אמרה לי שאני נהדרת ושאני עושה את זה מאד יפה. הכאב היה נוראי ובצירים צעקתי ובכיתי, שנאתי את כל העולם (אמרתי לבני שבחיים לא עושים את זה שוב ושבפעם הבאה מאמצים...), כל ציר היה כל כך חזק ומטלטל והרגשתי זוועה. לא היה לי מושג מה קורה סביבי. אני זוכרת שמתי שהוא היא לא היתה איתנו, ואני הרגשתי שאני צריכה קקי, בני יצא וקרא למישהי ונכנסה מישהי אחרת, שאמרה שהיא תבדוק לי שוב פתיחה. עליתי על המיטה בשביל שהיא תבדוק והיא אמרה שהפתיחה עדיין 4 והראש גבוה. בשלב הזה התחברתי לרגע למציאות של "התקדמות הלידה" והרגשתי ממש מיואשת, אמרתי לבני שאולי בכל זאת ניקח אפידורל והוא הזכיר לי שלא רציתי, ובת ציון פשוט אמרה לי "כל האפשרויות פתוחות בפנייך" וככה העבירה את זה. אני חושבת שבשלב הזה כבר הרגשתי לחיצות מאד חזקות. מתישהוא היא הכניסה אותי לאמבטיה ולא היה לי נוח, ישבתי על השירותים ולחצתי, ובאיזה שהוא שלב עליתי על המיטה לעמידת שש (המשפט שהכי זכור לי מהלידה ושאחריו עליתי על המיטה - אני אמרתי שיש לי קקי והיא אמרה לי: "זה לא קקי זאת תינוקת" :-D). הייתי לגמרי בתוך עצמי, האינטנסיביות של זה היתה מטורפת, וכל התגובות היו חייתיות לגמרי – הבכי, הצעקות, ההקשבה לגוף. באיזה שהוא שלב בתוך זה היה לי כבר ברור שאני לוחצת (העוצמה של הלחיצות היתה מטורפת, כמו גל עצום שתופס את כל הגוף והוא סוחף את הכל) אבל הרגשתי בעיקר ייאוש מאד גדול. הרגשתי סבל נוראי, ושזה לא ייגמר אף פעם. היא אמרה לי שהתינוקת לוחצת, ובאיזה שהוא שלב היא אפילו נתנה לי להרגיש את הראש שלה, אבל עדיין הרגשתי מיואשת. למרות שהרגשתי את הראש היה לי ברור שזה לא ייגמר אף פעם, שהכאב הזה הוא לנצח. מתי שהוא היא אמרה לי שעוד ציר אחד והיא בחוץ, ללחוץ רק עם הצירים, ושהיא תגיד לי מתי לא ללחוץ ולנשום נשימות שטוחות. זכרתי את השלב הזה מהסרטים שראינו בקורס הכנה ללידה. עוד לפני זה בני אמר לה שהתאמנתי עם האפי נו והיא אמרה שהיא מאד תשתדל שלא לחתוך, ובשלב הזה היא שמה לי רטיות חמות וגם שימנה את האזור. עוד שניים או שלושה צירים עצומים כאלה, בתוכם הלחיצות השטוחות, והראש בחוץ. אחר כך הלחץ של הכתפיים, והגוף מחליק החוצה.

[b]שירה נולדה[/b]
השעה 00:25, תחילתו של יום חדש. ה- 20 באוגוסט 2005, ט"ו באב. אני נשכבת על המיטה, רועדת בטירוף. בכי קטן שמפסיק. שמים עליי גורה קטנה שמסתכלת עליי בעיניים של חייזרית, חבל הטבור עדיין מחבר בינינו. אני בקושי יכולה להחזיק אותה כי הרעידות מטלטלות את כל הגוף. אני עדיין כועסת על הסבל שעברתי, לא קולטת שום דבר. בת ציון משאירה אותה מחוברת אליי, יוצאת מהחדר, משאירה אותנו לבד איתה. נדמה לי שאני מנסה להניק אבל שירה עוד לא רוצה לינוק. הכל מעורפל. אחרי די הרבה זמן היא לוקחת אותה לשקול, 3 ק"ג ו- 5 גרם. אחרי כל הבטן הענקית שהיתה לי וכל המומחים אמרו לי שבטוח יש שם בפנים יותר מ- 3.5 קילו. בת ציון חוזרת, משכיבה את שירה ליד הרגל שלי כי חבל הטבור קצר, ומנסה ללחוץ החוצה את השלייה. אומרת לי לדחוף וזה נורא כואב, השלייה לא יוצאת. עובר עוד זמן, היא חוזרת שוב, אני מרגישה בעצמי את הצורך לדחוף את השלייה, שתי לחיצות והיא בחוץ. אומרים מזל טוב. בת ציון בודקת את השלייה ולא בטוחה לגבי הקצה שלה, קוראת לרופא להתייעץ איתו, מסבירה שאולי יהיה צריך להיכנס להרדמה כדי להוציא שאריות. בודקת גם את הנרתיק, אומרת שיש שם שריטה קטנה, היא לא חושבת שצריך יהיה לתפור. גם הרופא לא בטוח בקשר לשלייה, אבל אומר שלא צריך תפר ושזה שום דבר. קוראים לעוד מישהי להתייעץ בקשר לשלייה, שאומרת שהיא שלמה והכל בסדר. מתי שהוא בני הולך עם שירה לתינוקייה, אני נשארת עוד על המיטה, בת ציון אמרה שהיא תחזור ותעזור לי להתקלח ותעביר אותי למחלקת יולדת. אין לי תחושת זמן בכלל. בני חוזר, אומר שעשו לה את החיסונים והוא השאיר אותה שם, נפגוש אותה כשנבוא. היום כשאני קוראת את זה הלב שלי מתכווץ מזה שהשארנו אותה שם לחצי שעה הזו. הוא עוזר לי להישטף, נורא נוח כי יש האמבטיה ואפשר לשבת. אני רועדת בטירוף... מגיעה מישהי ממחלקת יולדות ולוקחת אותי על כסא גלגלים, אנחנו לוקחים את שירה מהתינוקייה ואני מניקה אותה, אחר כך ממשיכה גם בחדר להניק אותה. היא יונקת המון זמן, ואז ישנה. שנינו שפוכים על המיטה, סוף סוף אפשר להתחבק כי אין לי בטן ענקית... כשהיא לא רגועה אני משכיבה אותה לידי והיא ישר נרדמת, אני שומרת עליה, בני ישן מקופל על קצה המיטה. חיים חדשים התחילו, תחושה של פלא שאי אפשר להסביר. הסיפור רק מתחיל.

לקראת יום ההולדת הראשון של מאיה, החלטתי להעלות לכאן את שני סיפורי הלידה של בנותיי. שתיהן נולדו בבית חולים בלידה טבעית, הסיפורים נכתבו מייד לאחר הלידות.
[po]דף סיפור לידה[/po]
[po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po]