אמא במצוקה דף תמיכה זמני

שליחה על ידי אמא2* » 01 יולי 2018, 09:20

שלום ותודה שבאתן לקרוא כאן.
כנראה יש דפים דומים, ואפשר לערוך את הכתוב לשם. אבל כרגע אני מרגישה ממש במצוקה.
אני מרגישה שהסתבכתי בארגון מסיבה לילדה. כן כן. ככה קטן, ככה פוגע.
לאורך חודשים היא ביקשה דבר מסויים, ולמרות שחשדתי שהיא רוצה דבר אחר, כמו כל החברות שלה, היא התעקשה על בקשתה. ועשיתי כרצונה.
ערב לפני החגיגה- היא אמרה שבעצם כן רצתה חגיגה גדולה עם הפעלה. ואני לקחתי את זה ממש קשה. ולקח לי זמן להרגע. גם כי על אף כל מאמצינו בסוף פישלנו, וגם כי חשבתי שיש לנו דיבור טוב בבית, ובסוף מתברר שהיא הסתירה, כי חשבה שלא נסכים. זה כמובן גם קצת מרגיז, כי באמת שניסינו לדבר איתה כמה פעמים, וזה נגמר בהתפרצויות גיל ההתבגרות סטייל.

ובסוף החגיגה התקיימה, והתחילה נהדר, אבל אח"כ קרה משהו והיא ביקשה לסיימה במהירות. כך שחזרתי שוב להרגיש ממש רע. ובגלל שהיא ראתה שאני נסערת כל כך, אני חוששת שעכשיו היא מפחדת לשתף אותי ברגשות שלה, כדי לא לפגוע בי. היא כל הזמן בודקת בחרדה האם אני בוכה.
אני שונאת את האירועים האלה וגם מאוד לא טובה בהם. אני תמיד נלחצת לפני הרבה יותר ממה שצריך, ותמיד לא יודעת בדיוק מה להביא. ממפיות לעוגה ועד להתנהגות עצמה עם הילדים בחגיגה. כל פרצוף של ילד שנראה לי סובל נכנס לי כמו חרב לבטן.
באופן כללי כבר כמה ימים אני מרגישה אשמה נוראית ופשלונרית וצער גדול בשבילה. מבינה בראש שזה לא הגיוני, אבל גם לא מפסיקה לבכות. ממש בא לי לקחת כדור ולישון יומיים. כמובן שבסערה הפנימית שלי אני גם לא מצליחה לישון כמה ימים, אז הכל מועצם.
אבא,כפרה עליו, אומר שלא יכולנו לדעת ואין מה לעשות, זה מה שבחרה ובאופן כללי לא לוקח ללב. אבל אני מרוסקת.

אמא 2
נשמע באמת לא פשוט.
בת כמה הילדה?

אני בגדול מאד מזדהה עם המצוקה שאירועים כאלו יכולים לעורר. בגלל זה אני ממש נמנעת מלערוך אותם. גם במחיר עצב מסויים של הילד שמעוניין בהם. מה היית רוצה לקבל כאן?

שליחה על ידי אמא2* » 01 יולי 2018, 11:08

היית רוצה לקבל כאן?
זריקת מציאות, הרגעה שכולם ככה, נקודת מבט אחרת.
את אומרת שאת לא עושה יום הולדת לילד? לא תעשו בר מצווה? אני חושבת שלא כדאי לעשות דברים שלא אוהבים. אבל אני תוהה כאשר ילדים מעורבים, אז לא ילכו אף פעם לג'ימבורי, כי אני לא סובלת את זה? או באמת אני לא אעשה חגיגת יומולדת כי זה עושה לי רע? שואלת ברצינות.
אבל עכשיו צריכה להתנות לילדים. אשמח לשמוע מכם.

מזדהה עם חוסר הרצון שלי להפקות האלה ורצון של הבת שלי להפקה, גם לנו הייתה סאגה קטנה ועוד לא היה הארוע, עשינו רשימה מה היא רוצה ואני סימנתי מה אפשרי כלכלית ונפשית לנו כהורים לתת. לאחר חודש שינתה את דעתה. נראה מה יהיה....בכל מקרה אני חושבת שאם לוקחת את זה כל כך קשה את צריכה לבדוק איפה זה נוגע, נשמע שנוגע בפנים בתוך הקרביים ממש, הייתי הולכת להתייעץ עם מישהי חכמה שיכולה לשאול אותך שאלות מנחות. בהצלחה!!! וחיבוק

לבן שלי היה בר מצווה השנה, נסענו ל3 שבועות להודו. וזהו. בלי שום ארוע
אנחנו לא אוהבים הפקות
היו בבית דיונים סביב זה. ברגע שמשחררים את הרעיון של "חייבים לעשות ארוע"
יורד לחץ ואפשר לעשות דברים שיתאימו לכל המשפחה (המצומצמת)
נשמע שהימוהולדת היתה חויה לא פשוטה גם לך וגם לילדה, זה יכול להיות בסיס טוב להבנות חדשות לקראת הבת מצווה

לפני חודש לבן דוד שלי היתה בר מצווה. למרות שמדובר במשפחה מאוד אמידה הם החליטו לוותר על כל הטררם של בר מצווה גדולה באולם והסתפקו בעליה לתורה בבית כנסת עם קידוש בשבת. היה מצויין. שמענו אותו קורא את ההפטרה והיו משפחה מצומצמת יחסית וילדים מהכיתה. הכי חשוב כמובן שהוא בעצמו היה מרוצה מסגנון זה של חגיגה למרות שכל החברים חגגו באולם עם המוני משתתפים. לדעתי ככל שנתרגל לפחות דרישות ופחות המוניות בארועים מסוגים שונים נוכל להתייחס יותר בפשטות ופחות ציפיות אליהם.
אני זוכרת ימי הולדת שלי בילדותי שמאוד אהבתי וחיכיתי שבהם נכחו כמה ילדי השכנים ואחים שלי כמובן וזהו. אכלנו ממתקים ופיצה או בורקסים ועוגה ונהנינו עד השמיים. לא היו הפעלות או תוכניות, פשוט פתחתי מתנות ןשיחקנו וזהו. המבוגרים לעולם לא התערבו לנו בחגיגות.

סתם רוצה להגיד שמבינה אותך לגמרי.
ושכדאי לך למצוא מישהי חכמה, תומכת ומבינה לאוורר איתה בחיים האמיתיים את הרגשות שלך לפחות פעם בשבוע. כי הניחוש שלי אומר שכל הסיפור יושב על טראומות עמוקות שלך מהעבר שכדאי לנקות, כדי שיהיה לך פחות קשה. נשמע שהילדה שלך רואה אותך וחוששת מזה שאת לוקחת דברים קשה, והאיש שלך לא ממש מבין מה עובר עלייך ולכן לא יכול כנראה לעזור.

אמא2, לשאלתך-אני לא עושה ימי הולדת לילדים באופן שאליו את מתכוונת. כלומר אין הפקות, וגם לא מוזמנים חברים. חוגגים במסגרת משפחתית הכי הרבה עם כמה בני דודים ואחיינים. נגיד גג 10 איש (וגם זו חצי הפקה מבחינתי). והילדים מאושרים. אני ממש מוותרת לעצמי איפה שאפשר. למשל-אחרי כמה שנים של לחץ מטורף וחסר פרופורציות סביב אפיית עוגה לחגיגה בגן/בי"ס (אני שונאת לאפות וגרועה בזה) התחלתי לקנות עוגה. ונחשי מה-לאף אחד בעולם לא אכפת (:
לגבי בר מצווה, לא יודעת. יש לנו עוד קצת זמן. אני מניחה שאם הבנים שלי נורא יתעקשו זה יקרה. אבל גם זה יהיה אך ורק במסגרת המשאבים הפיזיים הנפשיים והכלכליים שלי, עם טיפה מעבר אם זה יהיה מאד חשוב להם.
ובכלל. העניין הוא שאני חשובה לעצמי לא פחות מאשר הילדים שלי. והכוחות שלי חשובים לא פחות מהרצונות שלהם. אני מאד נשתדלת למצוא איזון בין השניים, והוא לרוב מתבטא "לטובתם". אבל אני לא קורבן של אף אחד.
אגב בעודי כותבת נזכרתי שהשנה הבן שלי ביקש יום הולדת עם כל הכיתה, מפעיל וכו'. חדבתי על זה די הרבה. ממש רציתי לתת לו את זה. והבנתי, בצער, שזה ממש יסחוט אותי. שזה יגזול ממני משאבים נפשיים וכוחות שאין לי להשקיע בזה. והסברתי לו את זה תוך הבעת צער מסויים והצעת חלופות שהיו לכוחותיי. הוא חשב קצת וויתר על חגיגה. אז ארגנתי לו "מסיבת הפתעה" עם חמישה אחיינים אהובים. הוא היה בשמיים.

ועוד לשאלתך (:
אם את לא סובלת ללכת לגימבורי-למה למען השם שתלכי לשם??? בטח כאשר מדובר בילדים קטנים מאד, אני בכלל לא חושבת שיש להם רצונות מהסוג הזה שיש להתחשב בהם.
אני חושבת שאנחנו צריכות לתת לילדינו-חום, מגע, אהבה, התחשבות, דיור ואוכל סביר. אף אחד לא אמר שאהבה כוללת ג'ימבורי...

אני מאוד מאוד מבינה אותך בקשר ללחץ מאירגון ותפעול במסיבות.

אצלנו האבא כמעט אף פעם לא הולך למסיבות בית ספר, כי הוא ממש סובל בצפיפות ורעש. לי חשוב להיות נוכחת. כשאני לא יכולה אז הסבתא מייצגת, אם יש לה אפשרות.

אנחנו אף פעם לא מארגנים הפעלות בתשלום, לא ליצן ולא מאפרת, ולא לייזר גיימס, או כל דבר אחר. המסיבות נהיות פחות מאורגנות עם התבגרות הילדים.
אצלנו כמעט תמיד באים חברים למסיבת פיג׳מות (וזה לא מקובל פה), ואנחנו מארגנים יחסית מעט דברים, ונותנים לילדים לשחק הרבה משחק חופשי.
גם אני נלחצתי מאוד ועדיין לפעמים קצת נלחצת לפני ובזמן.
הפתרון אצלנו: אבא (אבא שימושי, היה מדריך בצופים...) מארגן בהסכמתי מה שבא לו, ואני מסדרת את הבית. הוא אופה ומארגן, ואני מסייעת בקניות וביצוע של מה שמתאים לי, בסדר ובקצב שלי.
השנה הייתי נגד, כי נמאס לי, גם ככה היה לי עמוס בעבודה, ואז הוא ושלושת הילדים אירגנו בעצמם הכל, ואני הלכתי לעבוד ולא השתתפתי. היה כייף! גם לי וגם להם.
אני בעד לא לעשות ׳כמו כולם׳ כשלא מתאים לנו.
מצד שני אם יש לך חברים או בני משפחה שטובים באירגון דברים כאלה, אולי הם יכולים לנהל את העניין.
תכלס למדתי מהאיש שלי איך לארגן, והיום אני יכולה אפילו לעשות מסיבה כזו לבד אם אאלץ (ואני לא אאלץ!). בקיצור, גם זה כישור נלמד.
חוץ מזה, למדתי ממנו, אפשר לגייס אנשים לעניין: את תאפי עוגה, אתה מארגן הפעלה, אתם מסדרים את ההוא, ואם אין מפיות, אז לא נורא בכלל. גם אם בכל המסיבות שבעולם יש מפיות.

בקיצור, אם לא בא לך את לא חייבת. זה לא המינימום הנדרש להורות סבירה, זה הרבה מעבר.
אם בא לך ללמוד איך לעשות, זו הזדמנות ללמידה וצמיחה בכיוון הזה, וזה משהו שניתן ללמוד, ואז הלחץ יורד.

שליחה על ידי אמא2* » 01 יולי 2018, 22:02

תודה לכל הכותבות. תודה על ההתגייסות.
כל אלו שכתבו פה שלא חייבים מסיבה כזו או הפקה "כמו כולם"- אני לגמרי מסכימה. וגם חיינו ככה עד עכשיו. וכל מי שסיפר על נסיעה להודו או עליה לתורה צנועה- אבל האם זה מה שחתן/כלת המצווה רצו? אבל אם באמת חגיגה זה מה שהילד רוצה? נגיד, היא רוצה בת מצווה באולם, כי היה לה כיף כשהלכה לאירועים כאלה של חברות? וזה גם לא כיף רק ללכת לאירועים של אחרים ולא להזמין לשלך. אבא אומר שזה שטויות ולא כזה חשוב, והיא תשכח מזה. אבל אני חושבת שדווקא את הדברים האלה זוכרים, כי לה זה כן חשוב.
בגלל שהיא יודעת שאנחנו מתנגדים, אז היא אפילו לא ביקשה. ולמרות שפעמים רבות ניסינו לדבר איתה על זה, התבצרה שהיא רק רוצה כמה חברות בבית ומסיבת פיג'מות. אח"כ גם ויתרה על הלינה, כי היתה לפני כמה זמן במסיבה כזו עם בערך אותה החבורה וזה לא היה לה כיף. אבל היתה לי תחושה שהיא כן רוצה משהו אחר ולא מעיזה לבקש. וזה בערך מה שאמרה: במילא לא הייתם מסכימים, אז לא אמרתי. וזה באמת, אתן צודקות, פוגע בבטן הרכה שלי: כי היא לא הרגישה שהיא יכולה לומר מה היא רוצה באמת. זה נורא בעיני. אם כי מאז הבוקר מישהי העירה את עיני שהיא יכולה לומר שהיא לא אמרה כי ידעה שלא נסכים, וגם זה מעיד על קשר שהוא כן פתוח וכן.
אני מרגישה אותה לפעמים, שעל אף שכבר אינה קטנטנה, היא מצפה ממני לדעת מה היא מרגישה ורוצה בפנים. אולי הרבה פעמים אני יודעת באמת (באופן שהוא אפילו קצת חודרני, אבל אני מרגישה אותה, מה לעשות),ולכן היא מופתעת וכועסת כשאני לא?

בעצם, כל העניין של כן אירוע גדול/לא אינו האישיו, כמו שכתבו כמה. אבל התגובה הרגשית שלי תפסה אותי מאוד מופתעת. נשבר לכם פעם הלב? הרגשתם כאב פיזי, בכי, חוסר תאבון וריכוז? כי ככה אני מרגישה. אני מבינה שזה מוגזם, אבל זה מה שעובר עלי.

אמא2, אם חגיגה באולם (או כל דבר אחר) היא מה שהילד באמת רוצה אז צריך לשקול את הרצון שלו מול היכולת האישית והמשפחתית להוציא את הדבר לפועל. בעיניי, זה שילד או מבוגר רוצים משהו חומרי, זה לא דבר קדוש. סליחה אם זה נשמע נוקשה. אבל אני רוצה לנסוע 3 פעמים בשנה לחו"ל. נו אז אני רוצה... ברור שזה לא סביר במצבי המשפחתי והכלכלי. אני כן כן אשתדל לזהות את הצורך מאחורי הרצון (חופש, טיול) ולהוציא אותו לפועל באופן שיקח בחשבון צרכים של המשפחה כולה.
אבל את זה שנשבר לך הלב-אני מאד מבינה. אני נוטה לקחת מאד ללב את ילדיי בדברים כביכול שטותיים אז אני לחלוטין מזדהה

שליחה על ידי תמי* » 02 יולי 2018, 08:25

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא2
מה שבולט לי בדברים שלך זה שאת במצוקה ובסערת רגשות, בסיטואציה שיש בה הזמנה לתקשורת וחיזוק הקשר עם ביתך.
את מתרגזת, את בוכה, את כואבת. כאילו את הילדה והיא צריכה להכיל את הרגשות שלך - במקום להיפך.
זה נראה לי מה שמזמין בדיקת עומק.
מסיבה או לא מסיבה - ההחלטה היא תמיד בידי ההורים והכל בסדר. עברתי את זה עם ביתי, ואני מכירה היטב את ההתלבטויות, והקנאות, ושינויי הדיעה, וכל מצבי הרוח.
אבל למה זה מכניס אותך לסערת רוחות?
הבת שלך סיפרה רק בדיעבד מה רצתה? לא נורא, זה יופי שסיפרה והנה הזדמנות לדבר בפתיחות. היא תסביר ואת תשתפי אותה במחשבות שלך, והקשר יתחזק. אבל בלי סערת רגשות שלך והיעלבויות ובכי.
היא תלמד - כמו שכולם לומדים כשחיים במשפחה - שגם ההורים שלה בני אדם, עם יכולות מסוימות ומגבלות מסוימות, ולמרות שהם הכי אוהבים אותה בעולם, לא כל דבר הם מסוגלים או רוצים לעשות.
וזה בסדר גמור.
וגם את תלמדי: שלא כל רצון היא מסוגלת לבטא, ואולי תסייעי לה לחשוב איך להרגיש בנוח בהמשך וכן לבטא, ותקבלי אותה כך כמו שהיא, בלי להסיק שזה אומר שאת אמא נוראית.
ממש לא. זה גיל כזה ואישיות ובחירות שלה.
ואפשר להפוך את האכזבה של שתיכן לעוד משהו שלומדים ממנו והוא מקרב.
חוץ מזה, פרקטית: תעשו לכן בילוי אם-בת כייפי כצ׳ופר בת מצווה וחוויה מתקנת, ותהנו שתיכן יחד.

תמי,
מאוד התחברתי לכל מה שכתבת.
ראיה אוהבת ותומכת, ועצה פרקטית.

אני לגמרי חושבת כמו תמי, פשוט דילגתי על כל זה וקפצתי ישר לזה שיש פה הזדמנות לצמיחה בשבילך וממליצה לך להיעזר במישהי שמבינה כדי לרפא משהו בתוכך שגרם לסערה הזאת אצלך והפריע לך לקחת את זה פשוט בתור:
"וואללה, אז בתי היקרה, בפעם הבאה עדיף שתגידי לנו את כל מה שאת חולמת, ובדיוק, במקום להגיד בדיעבד, כשאין כבר אפשרות לתקן השנה - ואנחנו מבטיחים שנעשה כל מאמץ ללכת לקראתך במה שאת רוצה, כמובן במיגבלות שלנו. רק שחבל שאת מוותרת מראש ולא מספרת לנו, כי עכשיו כואב הלב גם לי וגם לך, אולי כן היה משהו שהיינו יכולים לעשות ממה שרצית".

תמי, ממש אהבתי והתחברתי. אבל משום שזה לא מה שאני עושה בפועל אני מציעה פה גם זווית אחרת, נוספת.
היא אולי לא הזווית הכי טובה שיש אבל היא קיימת ולי היא עובדת.

אצלנו בבית לא עשו מעולם מסיבת יום הולדת עם חברים. אני לא סובלת את זה. הילדים ביקשו הרבה פעמים ותמיד אמרתי לא. בלי הרבה דיון כי אני פשוט לא סובלת את זה. אנחנו בית שמארח חברים המון המון המון אבל מסיבת יום הולדת בהרכב רחב לא רציתי לעשות. אז לא עשיתי ולא התדיינתי. לא הייתי מאוד קשובה.
אני די בטוחה שהילדים שלי לא מעלים את זה כי הם יודעים שאני לא אסכים. והפואנטה שלי היא שגם זה בסדר.
שאם היחסים בדרך כלל פתוחים ודיאלוגיים אז זה בסדר שיש נושאים שהם לא כאלה. וזה בסדר שהם לא יהיו כאלה כי יש משהו שקשה לך בתור אמא. וזה בסדר גם לא לטפל בזה לעולם ולא לשנות את זה אלא לקבל את זה שככה את ושלא כל דבר אצלך שלא מסתדר לאחרים צריך לבחון.

וכדי שלא יישמע שאני נגד, כי אני מאוד בעד טיפול ושיהיה לך מקום משלך - אז אני תומכת בכל לב בהצעה של בשמת לדבר על זה עם מישהי ולפתוח את הפצעים האלה במקום שכולו שלך ואיתך, אם זה מה שמתאים לך לעשות וזה נראה לך חשוב ועם פוטנציאל פורה. כאשר משהו לכאורה קטן יוצר סערה גדולה זה פשוט סימן למשהו חשוב שמבקש תשומת לב. אם אפשר לתת לו - לרוב מרוויחים בגדול.

שליחה על ידי תמי* » 02 יולי 2018, 19:22

צלצול, אני לגמרי מסכימה עם מה שכתבת. זה לא סותר בכלל את מה שכתבתי.
הנקודה היא שאני מניחה שבמצב שלך, אם הילדים שלך יביעו אכזבה בקול - את לא תיכנסי לסערת רגשות.
זו הנקודה החשובה.
לדעתי בכלל לא חשוב מה מחליטים, וגם הדרך להחלטה מסוימת בנושא מסוים היא לא כזו קריטית - כשברור שבמשפחה לרוב קבלת ההחלטות היא מתחשבת ופתוחה ונעימה (לא תמיד!).
הענין היותר חשוב היא מה אנחנו עושים עם האכזבה והתסכול כשעולים וכמה זה מערער אותנו.
לכן, ההצעה של בשמת לאמא2 לבדוק איזה פצע זה גירד לה - נראית לי מאוד נכונה.

מאוד מסכימה! לכן תמכתי בהצעה הזו...

אמא2 כל כך חשוב שאת משתפת במה שעובר עלייך!

עצם, כל העניין של כן אירוע גדול/לא אינו האישיו, כמו שכתבו כמה. אבל התגובה הרגשית שלי תפסה אותי מאוד מופתעת.
למסיבות גדולות אני אדישה כמו עוד כמה כותבות כאן. גם "מה שהילד רוצה" זה פקטור נמוך מבחינתי בשטח הזה, בטח כשמדובר על מסיבה, מחווה חיצונית (להבדיל מאיזו תשוקה עמוקה של הילד שלה ראוי להקשיב).

אבל אני יכולה להזדהות עם התסכול העצום בגלל חוסר התקשורת. אני סובלת למשל בספרים וסרטים שמבוססים על "קומדיה של טעויות" - זה פשוט מתסכל, אין בזה שום הנאה או שעשוע. יושבת על קצה הכיסא ומחכה שכל הדמויות כבר יבינו מה הולך כאן.
אז אולי הטריגר היה חוסר התקשורת והמאמץ הגדול שעשיתם, שהיה לחינם. זו גם הרגשה קשה של חוסר שליטה .

אז בעיני זה לא משהו שמצריך עבודה פסיכואנליטית יסודית, אבל כן מצריך לנשום עמוק ולנסות לווסת תחושות - אף אחד כבר לא (היה) זוכר את המסיבה הזו חוץ ממך. וגם להבא לעשות הסכם עם הילדה - עד תאריך מסוים לפני המסיבה (או כל עניין אחר) היא רשאית להחליט. מרגע שהוחלט - גמרנו ,זה מה שהוחלט.
אחרת אין גבול להתלבטויות ולשינויים אפשריים.

_לך לקחת את זה פשוט בתור:
"וואללה, אז בתי היקרה, בפעם הבאה עדיף שתגידי לנו את כל מה שאת חולמת, ובדיוק, במקום להגיד בדיעבד, כשאין כבר אפשרות לתקן השנה - ואנחנו מבטיחים שנעשה כל מאמץ ללכת לקראתך במה שאת רוצה, כמובן במיגבלות שלנו. רק שחבל שאת מוותרת מראש ולא מספרת לנו, כי עכשיו כואב הלב גם לי וגם לך, אולי כן היה משהו שהיינו יכולים לעשות ממה שרצית"._

לגזור ולשמור ולשנן

שליחה על ידי אמא2* » 04 יולי 2018, 19:10

תודה לכל הכותבות! אתן אלופות. בדיו מה שהייתי צריכה.
עכשיו, כמובן, כבר הצלחתי להרגע (כמעט), אבל כשהייתי בפנים וכתבתי הייתי ממש מרוסקת. אבל עוד היתה בי "שפיות" להבין שהתגובה הרגשית מוגזמת. ובכל זאת לא הצלחתי לווסת את זה בכלל. אולי יש לכן רעיונות למקרה שדבר דומה יקרה לי בעתיד?

אגב, בפעם האחרונה שהרגשתי דומה, זה גם קרה סביב משהו ש"אכזבתי" בעיני עצמי את הילדה. באמת פישלתי במשהו ושרפתי לה איזו יצירה שעמלה עליה והייתי צריכה לאפות. ואני בד"כ מאוד מדוייקת. נדיר שנשרף לי אוכל, למשל. אז כעסתי על עצמי.
והפעם גם תוך כדי ניסיתי להזכיר לעצמי שאני עושה הכי טוב שאני יכולה. וזה בסדר אם לא מושלם. וזה בסדר להתאכזב. וצריך להיות "אמא טובה מספיק" להכיל את האכזבה. וגם שזה רק רגש, וזה יעבור, ובעוד יומיים כבר ארגיש טוב יותר. אבל באותו הרגע יומיים זה נצח. באותם כמה ימים שום סכום כסף לא נראה לי מוגזם לשלם על אירוע, ובלבד שהיא תהיה מרוצה, לא רק בגללה, אלא בלבד שלא ארגיש כמו שהרגשתי.

אני סובלת למשל בספרים וסרטים שמבוססים על "קומדיה של טעויות"
קטע! גם אני! טוב לפגוש אחות. אפילו כילדה שנאתי דונלד דאק וסרטונים כיו"ב. מה מצחיק ומהנה שכל הזמן קורה לו משהו, ועובדים עליו ופוגעים בו? סתם מעצבן. ועד היום אפילו בדרות שאני אוהבת, יש פרקים שאני נמנעת, כי אני לא סובלת את הכישלון המתגלגל בעלילה.
לבדוק איזה פצע זה גירד לה
אשמח לשמוע השערות, כי אני לא מצליחה להבין מה קרה לי. מה שמאוד בלט לי זה שכל הזמן הבנתי בדיעבד דברים. שבעצם היה עדיף לעשות ככה ולא ככה. זו תחושה מאוד חזקה שממשיכה ללוות אותי.
הייתי כבר כמה פעמים בחיי בטיפול. ואמנם באותם ימים מתתי שיהיה לי מטפל שאוכל להתרסק אצלו, אפילו בחירום. שקלתי ללכת לרופאת משפחה בתור דחוף, משל יש לי שפעת נורא קשה, שתרשום לי משהו. אני מספרת כדי להבהיר כמה רע היה מצבי. וכל הזמן במקביל גם הבנתי שזה מוגזם.
היא תסביר ואת תשתפי אותה במחשבות שלך
אני לא יודעת מה סביב האירוע הזה היה כל כך נפיץ. כל שיחה על הנושא גם לפני היתה מלווה בהתפרצויות (ולכן היה קשה לדעת מה היא רוצה), וגם עכשיו לא ניתן עדיין לגעת בזה. מה גם שיש אירוע פולו עם המשפחה, ואמש רק משיחה על איזו עוגה היא רוצה קיבלה מצב רוח.

שליחה על ידי אמא2* » 04 יולי 2018, 19:13

וואללה, אז בתי היקרה, בפעם הבאה עדיף שתגידי לנו את כל מה שאת חולמת, ובדיוק, במקום להגיד בדיעבד, כשאין כבר אפשרות לתקן השנה
נכון.
וכמובן שנאמר. כרגע לא נדמה שיש הפנמה.
אנחנו גם מתכננים לשבת ולדבר איתה בנחת על הנושא (בתקווה). ומתלבטים מאוד איך להציג את זה כלקיחת אחריות שלה על מה כן או לא אומרת, אבל שלא תחווה כהטחת אשמה. אשמח לעצות. תודה למתגייסות.

אני אישית לא מחבבת משפטים שמתחילים ב"בפעם הבאה". הם תמיד נחווים לי מאוד חינוכיים ומאשימים, אולי כמו כל דבר שבעצם מדבר על השני במקום על עצמי. אם גם ככה היא מרגישה רע על זה שהסתבך לה, מה היא צריכה עכשיו עוד משהו עתידי להשתפר בו...
אפשר אולי להפוך את זה. להסביר שאת תמיד שמחה כשהיא מרוצה מהחלטות שמשפיעות עליה ואת תמיד שם בשבילה להקשיב ולעזור כמיטב יכולתך מול המידע שהיא נותנת. זה נשמע לי מדויק ונכון ו... עליך ולא עליה...

ככלל, לדעתי אי אפשר ללמד אחרים לקחת אחריות על מילים או מעשים. אפשר רק לקחת אחריות בעצמך ולקוות שהיא תלמד. ולקיחת אחריות בעצמך לא אומר לרדת מהפסים כשמשהו לא מסתדר ולחפש איפה רק את יכולה לתקן אותו. זה אומר שיושבים ביחד, מנתחים מה התחרבש, ואת לוקחת אחריות על מה שהיה באחריותך באמת, מתנצלת אם בלי כוונה חירבשת משהו שלא היה באחריותך אבל ככה יצא, ומציעה לעזור לתקן או לשפר מה שאת יכולה בהתאם למה שהיא תרגיש שמתאים לה לקבל ממך.

ומחשבה אחרונה - יש אירועים לא חוזרים בחיים. אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. בפעם הבאה שיהיה מדובר על משהו דומה היא כבר תהיה ילדה או נערה אחרת לגמרי. לכן אני מציעה לך פשוט להצטער בקול רם (שזה שונה מאוד מלהתנצל...), להגיד שאת אוהבת אותה ושאת שם בשבילה כאשר היא תדע מה היא צריכה, גם עכשיו וגם בעתיד שבו אולי שוב יסתבך לכם.
אני מצאתי מזמן שלשבת להסיק מסקנות מדברים כאלה כאילו כדי שיהיה יותר טוב בפעם הבאה זה משהו עם ערך אפסי. עדיף פשוט לאהוב ולכבד את הקושי שנוצר וזהו.

אגב, אם הבנתי נכון את בשמת, שכתבה את המשפט ההוא של "בתי היקרה", זו לא בדיוק היתה הצעה מה להגיד לבתך עכשיו, אלא יותר עידוד מולך לנסות להבין למה את לא הצלחת לקבל את זה בקלילות שתאפשר לך לומר משפט כזה.
אני חושבת שזה מאוד משנה את הקונטקסט שלו (כאמור, אם הבנתי נכון את בשמת).

יותר מורכב:
אמא יקרה, המשפט שרשמתי לא היה מיועד להיות הטקסט הספציפי שאת אמורה להגיד לבתך, אלא הדגמה עבורך מה את לא מסוגלת להגיד כרגע.
הטון של המשפט הזה הוא הדבר הכי קריטי בו.
אין בו שמץ של האשמה.
יש בו קלילות. חוסר אשמה. הפקת לקחים מאוד עניינית. ויחד עם זה חיבור לרגשות: חבל לי וצר לי שכך יצא, אנחנו אוהבים אותך והיינו רוצים לקבל לפחות צ'אנס להגשים את החלומות שלך, לצד זה הכרה בעובדה שכוחותיכם מוגבלים ולא אינסופיים ונכון שלא כל משאלה תוכלו להגשים, וכל המורכבות הזאת. ובעיקר, הודאה בזה שכואב לך הלב, וכואב לה הלב.
אבל לא הודאה מתוך הדרמה.
לא דיבור בתוך סערת הכאב.
ולא שום טון של אשמה - לא תחושת אשמה שלך, ולא האשמה שלה.

כיוון שאת לא נמצאת במקום שיכול להגיד משפט דומה לזה בלי אשמה, האשמה, דרמה, סבל, שברון לב מאוד גדול, תחושת כאב והחמצה אדירה וכל היתר - גם בתך לא יכולה להיות במקום שהיא מסוגלת להפנים אמירה כזאת, כי גם היא שומעת רק האשמה שלה, דרמה, כאב שלך ש"מופל" עליה, והיא בתוך הכאב שלה.
ברור שזה לא יעבוד.

הפוקוס שלי לא היה על זה שאת אמורה להגיד לה משפט כזה,
אלא דווקא ההיפך: על זה שאת לא יכולה כרגע בכלל להגיד משפט כזה, בשיא הפשטות והקלילות שלו (כל ה"וואללה, רק עכשיו הבנתי שסובבת את הכפתור שמאלה במקום ימינה, ולכן יצאה לך התוכנית הלא נכונה במכונת הכביסה. נו, שוין, אז בפעם הבאה תסובבי ימינה, ואז התוכנית השישית מימין יוצאת בול התוכנית לכביסה העדינה".). ולדעתי, זאת המשמעות האמיתית של האירוע. שאת לא מסוגלת כרגע להיות במקום הזה שאומר משפט כזה בקלילות ובפשטות, ולכן, לא בילדה צריך לטפל (חוץ מאשר להגיד לה שאת אוהבת אותה, ושאת תמיד שואפת להגשים לה כל חלום שלה שביכולתך, ושממש כאב לך הלב לגלות רק באיחור שהיה לה חלום שהיא לא שיתפה אתכם בו) אלא בך.
זה הכל.
פשוט לטפל בך.
עם הילדה לא צריך לעשות כלום, חוץ מהבעת אהבה כאמור.

שליחה על ידי תמי* » 05 יולי 2018, 21:52

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל מילה של צלצול ובשמת.
מהבנות הפרטיות שלי למדתי ששיחות כאלה לא עושות טוב.
ועוד משהו:
כתבת אמא2 שאתם ״מתלבטים מאוד איך להציג את זה כלקיחת אחריות שלה על מה כן או לא אומרת״
אני חושבת שביתך הבינה יפה מאוד שיש השלכות לכך שהיא לא אומרת. לכן, לא הייתי מדברת על זה כך, כי נראה לי שזה לדרוך שוב על הפצע.
אבל עוד משהו שאני שומעת בדברים שלך ונשמע לי שכדאי לבדוק לפני שמדברים עם הנערה:
למה את מתכוונת בלקיחת אחריות?
כלומר נניח שלא הרגישה בנוח לבקש את מה שרצתה - מה זה אומר מבחינתך שהיא צריכה לקחת על זה אחריות? היא צריכה לא להתבאס בדיעבד? לא לבכות?
חוץ מזה שנראה לי שזה לא מסוג הדברים שאפשר להסכים עליהם מראש, אני תוהה: למה זה טוב?
חוץ מלחסוך לכם את כאב הלב - במה זה יעזור?
הרי בין אם היא תבחר להגיד לכם בגלוי מה היא רוצה ובין אם לא- עדיין ייתכן שהיא תתאכזב. אולי מהתגובה שלכם, אולי מהפשרה שתתקבל.
לא הייתי מקיימת את השיחה לפני שהייתי מבינה מה בדיוק המסר שחשוב לי שיעבור.

ראשית, אני רוצה להודות מאוד לכל מי שכתבה פה. זהו מרחב וירטואלי, אבל מהצד השני עומד בן אדם אמיתי, ומאוד עזר לי שהבנתן שהמצוקה שלי אמיתית וגדולה והתגייסתן ככה.
חשבתי שכתבתי זאת, ועכשיו אני נכנסת ורואה שלא. אז סליחה, וגם- ותכף אכתוב על זה- זו בעיה שמאפיינת אותי יותר ויותר לאחרונה: להתכוון לעשות דברים ולא לעשותם.

בראשי שבתי וכתבתי פה בדף המון מאז שנפתח. אבל, כמו שאמרתי- היכולת שלי להוציא דברים לפועל הולכת ופוחתת. אני מניחה שזה קשור גם לכך שהדחיפות פחתה וגם לעומס גדול מאוד בחיים.
העומס אינו גדול בהרבה משל יתר בני האדם, אני מניחה, אבל היכולת שלי להתמודד מועטה מאוד.
תקופת החגים תמיד מייטיבה איתי, כי פתאום יש יותר זמן, ואני אפילו מצליחה להתעמל.

אני כותבת עכשיו בפוסט נפרד, כי זו הסיבה שהבאתי עצמי לכתוב שוב:
ההתנגשות החזיתית שלי, איתה פתחתי את הדף- עם אכזבה ורגשות אשם רק מחמירה.
אני לא יודעת מה גרם לזה. כבר הרגשתי שאני במקום יותר בוגר וטוב, שמצליח להבין שאני רק בן אדם, ובני אדם עושים טעויות. ובני אדם מתכננים משהו ויוצא להם אחרת, וזה מבאס, אבל לא עילה לשלילת העצמי. והצלחתי לדעת יותר מה אני כן יכולה לעשות ומה לא, ולא להעמיס עלי דברים שאני לא.
ומאז הבוקר שבו פתחתי את הדף, יותר ויותר אני מביטה על המון מעשים שלי באכזבה, ובחרטה ובהאשמה. לא אלאה בדיוק בסיפורים, אולי מאוחר יותר אם יתברר שזה משמעותי להבנה, או שיעזור לי לפרוק.
כבר כמה שבועות שאני מסתובבת על סף בכי.
זו גם הסיבה שאני מצליחה לעשות קצת יותר התעמלות, כי אני מקווה שזה יעזור לי עם ההרגשה הזו. התעמלות זו אולי הגדרה קצת יומרנית. הליכות יותר מדוייק.
מרגישה מאוד חסרת יכולת. מאוד לא מוצלחת. ובעיקר מאוד טועה במעשי.

שנים הסתובבתי עם המחשבה שהכל אפשר לתקן, ושאי אפשר לדעת מה יוביל למה. לא במובן רוחני, אלא שבאמת אין לדעת אם הדבר הזה שקרה, ואולי היה קשה ואפילו טראומטי- הניסיון יכול בעתיד לעזור לי בדבר אחר.
ועכשיו אני מתחילה לחשוש שאולי יש מעשים שאי אפשר לתקן, שהיו טעות גמורה ושאצטרך לחיות עם זה תמיד. זאת אומרת שאין להם זוית חיובית. פשוט בחירה שגויה שתישאר איתי תמיד.
אני כותבת, ומרגישה שבעצם תכתבו לי שזה טבעי, או כל מיני עצות מנחמות אחרות. שאני רוצה בהן מאוד. אבל זה גם מניפולטיבי במידת מה, כי אני לא רוצה יוד (אה, זה באופן פה. אז חמאת שיאה) על הפצע. אני רוצה --- לא יודעת מה. אולי פתרונות. אבל צריך לדעת שאין לי כוח לעשות או לשנות. אז רק אם למישהו יש איזה קסם... תודה.

נו, יום כיפור, בדיוק היום המתאים לרגשות אשם P-:
אז אני יושבת פה במכון בסטוקהולם ואני באמצע המחקר אבל חייבת לכתוב לך כמה מלים על רגל אחת:

(אנסה לכתוב מסודר, אולי יעזור)

כתבת: "כבר הרגשתי שאני במקום יותר בוגר וטוב, שמצליח להבין שאני רק בן אדם, ובני אדם עושים טעויות".

הממממ. לדעתי לא "הרגשת" אלא "חשבת". אז אני פה לספר לך, שמחשבות לא עוזרות הרבה לתקן דברים של רגשות P-: (והצחוק בצד, זה מפני שאני בקושי גמרתי ללמוד את זה... )

אוקיי. אז את מתארת שאת מוצפת רגשות של "אכזבה, ובחרטה ובהאשמה".

פה אני רוצה להוסיף לך, שזה משהו שמתרחש בכל הרמות: שכלית, פיזית, רגשית, רוחנית. מתוך עולם הריפוי העתיק (רפואה סינית, הודית וכו') אני אומרת לך ככה: יש איבר/מרידיאן/איזור/יסוד בגוף שלך, שנמצא כרגע בחוסר איזון וזה מתבטא ברגשות של אכזבה, חרטה, אשמה והאשמה. שכחתי מהו... סליחה... כל כולי בספרות ילדים שבדית של המאה ה-19... אפשר להתייעץ עם רופאה סינית חכמה.
המלצה שלי:
תתחילי עם המאמר הזה: http://www.healing-arts.co.il/phlegm-mi ... he-mind-a/
הוא הראשון בסדרה. שווה לקרוא את ההמשכים ועוד.
השורה התחתונה שלי ביחס לזה: אחד המפתחות המוצלחים ביותר לרגשות שליליים וטורדניים הוא המפתח הפיזי. כיוון שכל אחת מהרמות אינה אלא צלע אחר של אותו גוף הנדסי, אז טיפול בכל הרמות אפשרי דרך כל אחת מהצלעות. אם כתבתי לא ברור, תשאלי. הרעיון הפשוט הוא שאת יכולה לעבוד על הרמה הפיזית ולתקן רמה רגשית, או שלפעמים יש חוסר איזון כימי פיזי בגוף והביטוי שלו הוא דרך הרמה הרגשית.

כתבת: "כבר כמה שבועות שאני מסתובבת על סף בכי".

ההצעה שלי? בתור אחת שהיתה גרועה בלבכות? תעברי את הסף. תמצאי דרכים לבכות (סרטים או ספרים עצובים?). הכי טוב כמובן לגלות מה עובר עלייך בפנים ואת זה לבכות החוצה, אבל בינתיים, כיוון שמנחשת שאת אמא עסוקה ולא תגיעי בקרוב למצוא עזרה, אז גם זה יעזור. לא להסתובב עם בכי כלוא. זה מחמיר את המצב. לנקז אותו. ולהגיד לעצמך: "אני אוהבת את עצמי, אני אהיה רכה ועדינה איתי, יש פה בכי שרוצה לצאת, אני מזמינה אותך לצאת ולהוציא גם את כל הרגשות הרעים הכלואים וגם את הטראומות שגרמו להם".

התעמלות. הליכות. צ'י קונג. מומלץ מאוד מאוד. ובמיוחד תנסי לצאת כל יום לשמש בשעות הצהריים, בלי שום משקפיים (עם כובע). יש חשיבות פיזית לכניסה של האור הטבעי דרך העיניים וליציאה לשמש יום יום. מספיק עשרים דקות, אלא אם כן יש לך עור כהה ואז כדאי להוסיף.

המחשבה שהכל בלתי הפיך. טראגי. נצחי. חסר סיכוי. זה גם שואב-אנרגיות, וגם מעיד - שוב - על המקום של חוסר האיזון אצלך.

ההצעה שלי לצ'י קונג היא מפני שזה תירגול שעושה טיפול סיני עצמי.
כאן יש תירגול חזק במיוחד, ממש אבל. ממליצה מכל הלב, תבדקי על עצמך: https://www.youtube.com/watch?v=Oj0ewBv ... DEtiTRyMUw
אם את מרגישה כל סוג של זרמים, אי נוחות, כאב, בכי וכו' בזמן התירגול - סימן שאת ממש מרגישה איך התירגול הזה עובד. זה סוג של קסם. התרגילים עצמם פשוטים להפליא, הביצוע כמיטב יכולתך, לא אמור להיות "מושלם", ההשפעה אדירה. זה משחרר ו"פותח סתימות" בגוף.

בהצלחה!

הרבה מהאופן בו אנו חווים דברים מושפע מנקודת המבט שלנו .לפעמים מבט רענן, נקודת מבט חדשה משנים המון.
מסכימה גם עם הדברים של בשמת

בת כמה הילדה?
נדמה לי שלא השבת על זה קודם.

באופן טבעי

באופן טבעי