.
אני קוראת את זה ופשוט בוכה,
כן, זה כואב
אני מאוד מבינה אותך.נראה לי שאולי מה שיוכל להעצים אותך זה שתשימי את הפוקוס בעבודה הפנימית על חיזוק היכולת שלך לראות אותך. ממש להציב כמטרה את חיזוק השריר הזה. את הדבר הזה שקוראים לו - לראות את עצמי. להיות הכי חשובה לעצמי.
גם במובן של הרגל, של יצירת התנייה חדשה לראות קודם אותך ולא קודם את האחרים, וגם במובן של להסכים ולהעז לעשות את זה. כלומר, לפעול על אף הפחד של מה יקרה אם לא תהיי מכוונת כל כולך לאחר, אם לא תעמדי על המשמר של מה האחר צריך, מרגיש, חושב. זה דורש העזה וביסוס הדרגתי של הסכמה לוותר על מנגנון ההגנה הזה.
.
לגבי שרשרת האירועים, לא הבנתי למה התכוונת?
התכוונתי למה שהגבת אליו בפיסקה קודמת
לזה שתביטי על כל האירועים שקרו מתוך ההקשר של זה שאולי זה קרה כדי שאת תהיי נוכחת לשינוי הפנימי הגדול שעשית..
_מה שקשה לי להבין ואולי תוכלי לעזור לי להבין .
למה החוויות האלה היו מוקצנות מידיי? לאורך כל חיי למעט הילדות, לא זוכרת שחוויתי צעקות בטונים האלה והשפלות ברמה הזאת ובתדירות הזאת._
אני לא באמת יודעת... אבל אולי זה היה מוקצן כדי שזה יהיה מובחן ממה שאת רגילה אליו וכדי שתתעוררי לשים לזה סוף? זה היה כל כך חזק ובוטה כדי שלא תוכלי להתעלם מזה.
לפעמים החיים לוקחים אותנו לקצה כדי שנתפכח ונעשה מעשה.
מתחברת להשערה?
..
כל הנושא של הצבת הגבול החיצוני אני צריכה לעבוד עליו עדיין, אני לא מרגישה שאני מתנהלת איתו מעמדה חזקה ומחוברת
אני חושבת ששם המפתח, ששמת את האצבע על הנקודה החשובה שתעזור לך להתקדם למדרגה הבאה, בה תצטרכי פחות ופחות להתמודד עם סיטואציות אלימות כאלה.
הסיטואציות הללו מעוררות בך באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי (ומובן לגמרי) תגובה של כיווץ, התקפדות, ובהלה. ובמצב כזה, כמו שתיארת כל כך נכון, אנחנו בדרך כלל לא נשארים מחוברים לעצמנו. אנחנו לא נוכחים. ואם אנחנו לא נוכחים ולא נמצאים שם - אין מי שיזקוף קומה ויציב את הגבול ויגיד "די".
היו את המילים שאמרת אבל לא היתה הוויה זקופה ומחוברת שתגבה את המילים הללו.
כך נדמה לי.. תבדקי.
ואם זה זה, אז את יכולה לעבוד על לנסות להישאר מחוברת ברגעים הללו. זקופת קומה. נוכחת. לא פשוט אבל אפשר לכוון לשם.
אני פה אם תרצי להמשיך לדבר על זה
