ארכיון סיפורים קוסמיים

וואו חגית, חבל שאת לא יכולה לתת את הפרטים, כי בהם טמון המפתח.
נפגשתן כבר?
אולי גם היא רוצה לגור בערבה? (-;

ברונית, היא כבר גרה בערבה....

ממש מסקרן אותי משמעות כל הענין הזה כי צירוף מקרים זה פשוט לא יכול להיות!

חגית אני לא רוצה לרפות את ידייך, אך כדאי לך לבדוק מהר אם לא מדובר בסוג של התחזות.

ואם זה באמת צרוף מקרים טהור - אשרייך!!

קשה להתחזות כי אני הייתי הצד ששמע את התאריכים קודם... (אם כי את הסיפור הדומה שלא פירטתי אני סיפרתי קודם).

ונגיד שכן, התחזות לאיזו מטרה?!

אפילו לחתולים יש סיפורים כאלו (ואני לא חובבת חתולים במיוחד), מסעות בני כמה ימים לחזור לבית הקודם, ואולי אפילו קראתי על משהו שקשור לחציית חומת ברלין...
הכלב של גיסי חזר מבית זית לירושלים בעצמו, חצה את כל הכבישים בלי להידרס בתוך ירושלים (עד שכונת תלפיות מזרח) במשך 3 ימים. זה פשוט מדהים מה הם מסוגלים.

כשהייתי בת עשר בערך, נסענו לסופ"ש בכינרת עם הכלבה שהיתה אז בערך בת 15 ועיוורת בעין אחת.
בכל הבלגן שהיה שם היא נעלמה. נשארנו עוד יום נוסף לחיפושים ובסוף הרמנו ידיים וחזרנו הביתה (שבורים למדיי).

והנה כעבור חודשיים וחצי !!!
אנחנו מתעוררים בבוקר והכלבה שוכבת על בשטיח בכניסה.

עד היום אין לנו שום הסבר למה שקרה שם.
לי נראה הכי הגיוני שהיא נלקחה ע"י מישהו שגר לא ממש רחוק מאיתנו, והצליחה איכשהו להשתחרר ולחזור לבד.

אח, אם רק יכלו החיות לדבר...

טוב, הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה של הבית הזה (-: כי הוא באמת קוסמי ונוסך תקווה, וחוץ מזה הבטחתי.

תקציר הפרקים הקודמים: גרנו בקיסריה במין דירת נופש. היינו אמורים לעזוב באוקטובר כי נגמר לנו החוזה. אבל אז בעל הבית האריך לנו עד סוף מרץ, בכוונה לשפץ את הדירה ולחזור לגור שם. ככל שחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו בית אחר, ה- 31.3.04 הפך להיות מבחינתנו למין סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. מטאור מתקרב.

מועד הפינוי שנקבע לסוף מרץ נדד לתוך עומק אפריל, כי בעל הבית לא מצא קבלן, וגם התכניות לא אושרו עד הסוף. הסיכום היה שהוא יכול לפנות אותנו בהתראה של 3 ימים, מיד איך שהוא סוגר עם קבלן.
התחלנו לארוז. הארכיטקטית של בעל הבית היתה מגיעה לעתים לצלם. קבלנים שונים באו למשש את הקירות.

הימים נקפו והטלפון לא הגיע, אבל חוסר נחת התחיל להתסיס אותנו. היה איזה בית בשכונה שגרנו בה שהיה אמור להתפנות וחיכינו לו, ואז הכרנו בזה שהוא לא הולך להתפנות, וראינו אחרים, ומצאנו כל מיני פתרונות דיור זמניים פוטנציאליים, ומחסן לאחסן בו את החפצים שלנו במקרה ונצטרך לצאת לפני שמצאנו משהו,בקיצור כאוס ומתח, וינאי שואל כל הזמן: "איפה הבית שלנו?" וזה שובר לי את הלב.

ואז כרמל יצא יום אחד בבוקר, לקראת סוף אפריל, וחזר עם טלפון של בית בפרדס חנה, על כביש די ראשי. איזה ארמון 5 חדרים 155 מ"ר עם 750 מ"ר שטח והכל חדש כזה נוצץ. אמנם לא קוטג' מנוכר, אמנם עם כל הנוחיות, אבל כל כך גדול ובוהק שאלוהים ישמור! בלב כבד אמרתי לזה כן, רק מהרציונל, אבל בערב תקף אותי בכי עמוק והבנתי שאני ממש לא רוצה את הבית הזה. ממש ממש לא! שזה כמו ללבוש ז'קט מידה 52 עם כריות בכתפיים )-:

בכי זה דבר משחרר. החלטתי שלמחרת בבוקר אני הולכת למצוא את הבית שלנו עם כל האמונה שיש לי בניסים. פשוט מכוונת את המצפן הפנימי והיידה. וגם כתבתי את זה.

למחרת בבוקר פגשתי באקראי את בעל הבית והוא אמר שזה לא יקרה לפני האחד במאי. יש. הכנתי מודעות: זוג עם ילד מחפש בית מתוק, 3 חדרים, לכניסה מיידית. עלינו על האוטו והתחלנו לנסוע לכיוון כרכור. דבר ראשון נכנסנו לרחוב השניים, מתוך הבנה שהדיליי קשור למשהו בזוגיות שלנו. פגשנו שם טיפוס טיפוס מארץ הטיפוסים, שהמשפחה שלו כבר 100 שנה בכרכור, והוא משך אותנו לשיחה ארוכה מידי שכל מה שרץ לי בראש במהלכה זה שכרכור גם היא סוג של טווין פיקס, כמו הרבה מהיישובים הקטנים, ושנחמד שם, ושהוא תיזמן לנו יפה כבר את המשך הביקור במקום ושיעזוב לי כבר את האוטו (הוא נשען עליו, בעל הבית או לא (-; )

המשכנו לנסוע. לאט לאט לאט. הבתים נהיו לי יפים והתחיל לבוא לי החשק לגור שם. ממש. ועכשיו הפוגה קוסמית:
לפני שלושה חודשים בערך חלמתי על חברה שלי א' שהיא ובעלה אלון עברו לגור בבית ישן ומתוק והם מאוד מאושרים שם ומאוהבים. היא לבשה בחלום סווטשרט של ינאי ונראתה כמו סינטזה ביני ובינה. בחלום, הקפנו אני והיא את הבית מבחוץ, מציצות מבעד לחלונות, והיא אמרה לי: "רציתי שיהיה לי חדר עבודה משל עצמי, אבל הנה, בבית הזה החדר עבודה שלי הוא גם חדר משחקים ומשפחה, וזה נהדר". היה בחלום גם עץ, שהרים את הריצפה של הבית.

בעודנו נוסעים, פתאום ראיתי בית דומה לזה שהיה לי בחלום ועליו שלט עם שם המשפחה של החברה א'! התחממו לי הלחיים והרגשתי שאני נכנסת לאזור הדימדומים של החלום-פוגש-במציאות. בקצה הרחוב ראיתי פתאום עץ אלון גדול ומקסים. מה זה, חורשת אלונים? כמו בטבעון? (טבעון זה הפנטזיה הראשית שלי). הסתובבתי והתחלנו לנסוע חזרה הביתה. אבל פתאום התחשק לי לנסוע לראות את העץ מקרוב.

שם, בפתח של בית ישבה אישה מבוגרת בתוך ערמת שקיות עם בגדי חורף והרימה אלינו ראש ערני: כן, אפשר לעזור?
את מכירה פה אולי בית להשכיר?
כן! הבית שמאחורי!
היא לקחת אותנו להסתכל מבחוץ וזה היה זה. חד משמעית. בית קטן ונוח, משופץ במידה הנכונה, עם עצי פרי מניבים (תות, שסק, פקאן, גויאבה, מנגו, פיטנגו, תפוח, הדרים, ועוד עץ אחד שאנחנו לא מזהים), דשא ירוק בחצר האחורית והכי מסעיר - גדם של עץ ענקי צמוד לבית. הקפנו את הבית, הצצנו מהחלונות, לא היה עליו שלט להשכיר, פשוט פוקס לפגוש את השכנה. ניסינו לתפוס את בעלת הבית בטלפון אבל היא לא ענתה. שבועיים היא לא ענתה. היתה בוונקובר.

בעל הבית שלנו שוב קפץ לביקור (הוא איש בסדר גמור, מכפר גלעדי במקור..) וסיפרתי לו את כל קורותנו אז הוא אמר שאם זה לא מסתדר לנו בראשון במאי, אז הקבלן שלו אמר לו שלפני העשירי-15 הוא לא יכול להתחיל אז שניקח את הזמן (-:

בסוף היא חזרה ונפגשנו. היא אישה מקסימה. ביום שחתמנו איתה על חוזה הסתובבתי בשינקין עם ינאי (כרמל הלך לסידורים) ומכל האנשים שבעולם את מי פגשתי? את ע'! החבר הראשון שלי מגיל 16, כתבתי עליו בדף הזה למעלה. לא נפגשנו שנים. גם כשגרנו בתל אביב והיינו סמי-שכנים בקושי נפגשנו. אבל הנה פתאום. הוא וינאי תפסו דיבור. זה היה מרגש. הוא שאל אותי מה אני עושה ואמר: "אה, גרה בכרכור, כותבת על ניו אייג', אהה.. (ובלב: מה יצא ממך, יא שבלונה)" אבל לא היה לי אכפת.

כשנפגשנו עם בעלת הבית הסתבר לנו שלבעלה לשעבר קוראים גם כן כרמל, ושהוא גם כן עובד במכמורת כמו כרמל שלי, ויש עוד כמה נקודות מפגש מעניינות, אבל נשאיר לפעם אחרת.

מילה אחרונה בקשר לעץ: את העץ, פיקוס ענק, היא כרתה אחרי לבטים של שנים, באותו זמן שחלמתי את החלום. הוא פשוט הרים לה את כל הבית וסתם את המרזבים וזה היה, לדבריה "או הבית או העץ. אז ביקשתי ממנו אלף פעם סליחה והורדתי אותו".

למעשה, ממש עכשיו אני יושבת על שורשי העץ הזה, שהוא עץ אמיתי לגמרי, שורשיו חומים, עבותים, נעוצים באדמה כמו ציפורניים של ציפור מיתית.
אני עצמי, ברגע זה, יושבת על אחד השורשים כמו ציפור אדמה על ענף.
ביני ובינם מונחת ריצפה של בית, הבית בכרכור.

אוף ברונית
אין כמוך בקוסמיות
<מזמן לא קרה לי שום דבר קוסמי ואני מקנאה, וגם מתגעגעת>

ברונית, איזה יופי, קוראים ניסים אם רק מאמינים.
זה ממש עושה שמח בלב, הסיפור הקוסמי הזה, נפלאות החיים.

היי ברונית, סיפור מקסים... בפעם הבאה שתצטרכו לפנות בואי להסתובב בטבעון.

סיפורים מדהימים.
מתאימים לי בול לנדודי שינה האינסופיים האלה. קוראת ומביטה באור שעולה על עצי האלונים של טבעון שלי... (ברונית ב ? במיוחד בשבילך D-: )

שליחה על ידי מאיה* » 05 יוני 2004, 14:48

שלום לכם.
הגעתי לכאן במקרה וקראתי את כל הדף הזה של הסיפורים הנפלאים שלכם, לקח לי כמה שעות ולא שבעתי. החסרתי פעימה בחיי. אני משתוקקת לעוד. שאלתי היא אם קיימים עוד דפים כאלה כאן באתר שלא מצאתי (קראתי את הדף הזה שמתחיל ב- 15.10.2003 ומסתיים היום). ואולי יש עוד אתרים כאלה ברשת שידוע לכם עליהם?
אשמח לעזרתכם, אתם נפלאים, תודה.

התחברתי לסיפורי הבתים, ורציתי לספר מקצת נפלאות מציאת הבית שלנו, אז ככה: חיפשתי דירה הרבה מאד זמן, באיזור מסוים בעיר שלנו, והיה חשוב למצוא בזמן, כי הייתי כבר בהריון די מתקדם... ופתאם מצאתי מודעה משכונה אחרת לגמרי, ולמרות שבכלל לא חשבתי על השכונה הזאת, החלטתי ללכת ולראות, זה היה ברחוב דקר. איך שבאתי היה ברור לי שזה זה, וביום שסגרנו עם בעלי הבית את העסקה, מצאו לתדהמתנו הגדולה את הצוללת דקר!
הבן של בעלי הבית היה מאושר ביותר, כי הכין בדיוק באותו שבוע עבודה על הרחוב שלו, כלומר, על הצוללת דקר...
מעבר לכך היו דברים מוזרים מאד עם בעלת הבית, שבגללם בסופו של דבר החלטנו שכן נתחתן חתונה אורתודוכסית רגילה (עם רב מאד בלתי רגיל בעליל)... על כך אולי בהמשך.

וסיפור נוסף מלפני שנים רבות, יותר מעשרים שנה...
כשהייתי בצבא נסעו הורי ליפן לשלושה חודשים לסיור. אני הייתי מאד מאושרת, היה לי את הבית לעצמי בלי נדנודים. לילה אחד, אחרי חודש וחצי בדיוק (מתוך השלושה) התעוררתי בשתיים בלילה מחלום, ובחלום ראיתי את אמא שלי, נכנסת הביתה. אני מאד מתפלאת, כי אני יודעת שיש להם עוד חודש וחצי... ואני שואלת אותה, "אמא, מה קרה?", והיא עונה, שהם שמעו שהיתה תאונה, ובאו מהר. היה לי ברור שמשהו קרה. אבל לא היתה לי שום דרך ליצור אתם קשר. לאחר שלושה ימים התקשר הדוד שלי, והודיע לי שאבי דיבר איתו. התברר שגילו לאמא שלי סרטן רציני מאד, ועשו לה שלושה ימים קודם לכן ניתוח גדול ודחוף, ולא רצו לטלפן עד שתתאושש מהניתוח, וכשהשווינו את השעות, השעה שהתעוררתי היתה בדיוק השעה שהכניסו אותה לחדר הרדמה...
יש לציין כי עברה בארץ הרבה טיפולים, החלימה, ונמצאת עמנו כיום. טפו טפו טפו...

וסתם סיפור קצר על שכנה שלי, שהיא בשבילי מין פיה כזו, מגשימת משאלות ברגע, מהגדולה ועד הקטנה...
סיפרתי לבת שלי בארוחת הערב, שלפעמים בימים קרים מאד, מלבישים לכלבים בגד, שלא יהיה לכם קר. הילדה בשום אופן לא האמינה לי, ובדיוק נכנסה השכנה עם הכלב שלה, לבוש כמובן בבגד...

הי תמר, את נשמעת פיה בעצמך (-:

מעבר לכך היו דברים מוזרים מאד עם בעלת הבית, שבגללם בסופו של דבר החלטנו שכן נתחתן חתונה אורתודוכסית רגילה (עם רב מאד בלתי רגיל בעליל)... על כך אולי בהמשך.

סיקרנת אותי, כמובן, וגם השכנה..

ברונית ב הסיפור שלך נגע לליבי. פשוט סיפור מדהים! (קראתי אותו פעמיים!)
בכל אופן אנחנו נמצאים היום במצב שאת היית, מפנים בסוף החודש ועוברים לבית זמני בחדרה. אנחנו כבר קצת מיואשים אבל מצפים לניסים...
הסיפור שלך נתן לי כוח להאמין שיש אי שם בית שמחכה לנו.

סיפור קוסמי מניו-זילנד
כשטיילתי/חייתי באוסטרליה חשבתי לעצמי שזה ממש טיפשי לא להגיע לניו-זילנד במיוחד כש - it's right on the door step .
חסכתי קצת כסף וביחד עם חברה נסעתי לחודש.
כשנחתנו באוקלנד ידענו מיד לאיזה באק-פקאר (= אכסניה בשפת המקום) להגיע. היה דיל מעולה לתרמילאים - לילה שני חינם.
משום מה לא ניצלנו את הדיל ובעלי המקום השאירו לנו את ה"לילה חינם" כשנחזור לאוקלנד בסיום הטיול. (אמרתי כבר עד כמה הניו-זילנדים חמודים?

...)
עבר חודש, הכסף הלך ונגמר והחלטתי להיפרד מהחברה, לחזור לאוקלנד ולהזמין טיסה חזרה למלבורן.
הגעתי בחזרה לאותו באק-פקאר, לנצל את ה"לילה חינם" שלי ושל חברתי (היא הסכימה).
מיקום הב.פ. היה באמצע העיר ולכן הרבה תרמילאים שחיפשו עבודה אהבו להישאר שם במקום לחפש דירה בעיר. לצער בעלי המקום, הרבה חבר'ה
היו נכנסים פנימה, גונבים אוכל וציוד, בקיצור - לא היו לבעלי המקום הרבה ברירות ולכן הם החליטו להתקין בשתי הדלתות הראשיות דלת עם מנעול קודים,
כזה המורכב ממספרים ואותיות ובכל סוף-שבוע הם נהגו להחליף את הקוד.

לילה אחרון שלי באוקלנד.
התייעצתי עם בעלי המקום מהי הדרך הכי זולה להגיע לשדה התעופה "יש מונית שאוספת תרמילאים מכל הב.פ. באוקלנד חינם". (נחמדים, כבר אמרתי?...

)
ומה הקא'צ? שאלתי. "צריך לחכות על הכביש הראשי בשעה 05:00". אין בעיה! (בקיבוץ קמתי לעבודה בבננות יותר מוקדם, קטן עלי!)
ועוד הם הוסיפו - "הכי חשוב, תשאירי את המפתח על שולחן הקבלה ואל תשכחי כלום בפנים כי הלילה אנחנו מחליפים את הקודים בדלתות".

04:00 בבוקר, ישראלי אחד מעיר אותי לפני שהוא יוצא לעבודה. בחדר שלי כולם עוד ישנים אז אני מתארגנת בחושך.
עשיתי מקלחת, ארזתי את התרמיל, גיששתי בחושך לראות שלא שכחתי כלום,
השארתי את המפתח בקבלה,
יצאתי דרך הדלת האחורית, הגעתי לכביש הראשי והנחתי על המדרכה את התרמיל.
פתחתי את התיק הקטן וחפשתי את הפאוצ' עם הכסף וכרטיס הטיסה. אני מחפשת...ומחפשת...
ומה אני מגלה - הפאוצ' נשאר בחדר, מאובטח למיטה!

אני מציצה על השעון. יש לי בדיוק 10 דקות עד שהמונית מגיעה לאסוף אותי.
עשיתי מהר חושבים והחלטתי שאין מצב לרוץ לב.פ. עם התרמיל הענק זה רק יעכב אותי ולכן אני משאירה אותו על המדרכה - יהיה מה שיהיה.
חזרתי לדלת ממנה יצאתי וזכרתי שהישראלי שהעיר אותי עדיין נמצא בפנים אוכל ארוחת-בוקר. הוא היה היחידי שיכול לשמוע אותי ולפתוח לי את הדלת.
דפקתי על הדלת וצעקתי - "תפתחו לי את הדלת....תפתחו לי את הדלת......"
אין קול ואין עונה.
אני ממשיכה - "תפתחו לי אני אאחר לטיסה!!!!"
ניסיתי להקיש את הקוד אולי עדיין הם לא שינו אותו - נאדה.

פתאום אני מרגישה שמישהו עומד לידי, בצד השמאלי שלי. אני מסותבבת אליו וצועקת בהיסטריה - "אני לא אגיע לטיסה..."
לתדהמתי אני רואה איש זקן, עם זקן ארוך לבוש בבגדים בלויים, נראה כמו הומלס.
הוא אומר לי בקול שקט - "אל תדאגי הכל יהיה בסדר" והוא הקליד משהו על המנעול ופתח לי את הדלת.
הסתובבתי להגיד לו תודה -
הוא נעלם!

תמיד כשאני מספרת את הסיפור הזה יש לי צמרמורת, אין לי מושג מיהו אותו זקן ומהיכן הגיע....
אליהו הנביא או מלאך?.....

גם לי עברה צמרמורת... וואו.

שליחה על ידי הראל* » 07 יוני 2004, 17:09

אנחנו כבר שש שנים יחד והשאלה עם להתחתן נשאלת בליבי כך מידי פעם ואני תמיד אומר לה לשאלה, לא עכשיו, תחזרי יותר מאוחר אני גבר, אני לא בנוי להתחיבויות כאלו מפחידות, לקחת אחריות לסגור את הדלת ואת החלונות ולהרגיש שלם, אני אוהב אותה ללא ספק, אבל איזה ילדותי אני למה אני כל כך מפחד לעשות את הצעד הזה, אנחנו הרי כבר שש שנים יחד ובסך הכול טוב לנו והיא באמת אישה טובה, מיוחדת, באמת מיוחדת, אין הרבה כמוה, לב רחב ומסוגלת להכיל את העולם כמו שאף אחד לא ואותי, היא מכילה אותי, תמיד יש לה את המקום הזה שהיא מקשיבה לי, המקום הזה שלי לא תמיד יש אותו .(אי, תפסיק להקות את עצמך) ואז בוקר ירושלמי אחד קריר אבל לא מידי קמתי עם שאלה כזאת בראש מה יהיה נכון עכשיו? שנינו לא צעירים וצריך לעשות את הצעד אבל מה יהיה נכון עכשיו? וניסיתי להגיד לה לשאלה הזאתי, לא עכשיו אבל היא לא עזבה אז אמרתי לה טוב, לי אין את התשובה אז נפנה לעולם, נשמע מה יש לו לומר, בדרך לעבודה חמש דקות הליכה מהביית ואני עשיתי אותה עם אופניים, עברו מולי חמש פעמים אמהות עם עגלות תינוק. הבנתי את הרמז. עברו מאז שלוש שנים היום יש לנו כבר בת, תינוקת מתוקה.

_תמיד כשאני מספרת את הסיפור הזה יש לי צמרמורת, אין לי מושג מיהו אותו זקן ומהיכן הגיע....
אליהו הנביא או מלאך?....._

עברה בי צמרמורת מאוד חזקה כזו שחבר שלי שעוסק בעינינים כגן אלה אמר לי פעם זו השכינה ששורה והיא עושה צמרמורת כזו בגוף. זכות גדולה שבאה לך מכח עצום של אמונה. יכולתי ממש לראות את אליהו הנביא שלך. הסיפור שלך מעורר בי סיפורים רבים דומים שייכתבו כאן בהמשך.

המון תודה על הסיפור.

חברה שלי אמרה פעם שלכל אחד יש מלאך ששומר עליו -
כנראה שאת שלי זכיתי לראות...

תמשיכו

לפי אמונה ביהדות, בכל רגע נתון עומדים לעזרת כל אדם שלושה מלאכים, והם איתנו למטרה מסוימת, ומתחלפים באחרים כשמטרתם נשלמת.

הסיפור התרחש לפני קצת יותר משנה.
יום אחד בזמן העבודה, נתפס לי שריר וכאב לי מאיזור השכמות ועד לגב התחתון. בקושי יכולתי לזוז, הכאב היה איום ולצערי אני סובלת
משרירים תפוסים אבל הפעם זה היה משהו אחר..
התמזל מזלי ואחת העובדות למדה מסאג' (ועוד כמה קורסים כמו היליניג, גילגולים קודמים וכו') והיא הציעה לנסות לשחרר את השריר.
אני כמובן הסכמתי. חוצמזה, לעולם אני לא מסרבת למסאג'

היא אמרה לי לעמוד בשקט ולא להגיד לה היכן כואב לי אלא לתת לה לחפש את מקור הכאב.
היא מצאה את מרכז הכאב בשניה! אמרתי לה עד כמה אני מופתעת.
היא רק לחצה על מרכז הכאב ואת היד השניה היא רק הניחה במקום שלפי-דעתי בכלל לא היה קשור לשריר התפוס.
היא אמרה שהיא מעבירה כל מיני אנרגיות ושאני אמשיך לעמוד בשקט.

לאט-לאט הרגשתי שאני מתחילה "לגלום", ההרגשה בגב היתה מאוד נעימה.
המבט שלי נתקע על נקודה בקיר.
המשכתי "לגלום" והיד שלה עדיין היתה מונחת על הגב שלי. הרגשתי מין חמימות כזאת.

תוך כדי "גלימה" (המבט ממוקד אך המחשבות מתרוצצות במקומות אחרים) אני מופתעת לראות על הקיר תמונה של עובר בשבועות הראשונים לחייו.
ובאותו רגע אני "מקבלת תיקשור" - את בהריון עם בן!

המשכתי "לראות" את העובר שלי לעוד איזה דקה ואח"כ הוא נעלם.
לא אמרתי לה כלום. השריר נרגע, הכאב הופחת בהרבה ואני הייתי בהלם מוחלט.

כשהגעתי הביתה סיפרתי למר בין על החוויה. "כמו שאני מכיר אותך את בטח בהריון ויש לנו בן"... הוא אמר בחצי חיוך.

<מיותר לציין שצוקי כבר בן שנה, נכון?.....>@}

איזה נחת יש לי
<הסיפורים הקוסמיים שאני הכי אוהבת הם על הריון>

גם לי נחת מהחזרה בגדול של הדף.

ברונית, אמנם שמעתי כבר את סיפורך באופן טלפוני אך היה נפלא לקרוא שוב. מקווה שטוב לכם בבית.
תמר, מדהים.
מנג , וואאאאאווווווו . חשבתי כמה דקות על מילת תגובה מוצלחת יותר. אך אין.

יש לי סיפור קוסמי שהוא תמצית חיי, אבל אני אתחיל ממשהו יותר פשוט ואראה איך זה מרגיש לי: פעם היה לי פעוטון בטבעון. הקמת הפעוטון לוותה בהרבה אנרגיות חיוביות ושיתוף של ההורים בתהליך. בין יתר הדברים היינו צריכות מזרונים לשמונה ילדים ולכן התקשרנו לסוכן מזרונים והזמנו אותם. קצת אחר כך התקשר עליי בן זוגי ושאל האם אנחנו צריכות מזרונים לפעוטון? כן, למה? כי מצאתי שמונה מזרונים של ילדים! אני (לא מאמינה): ויש להם ציפוי פלסטי? לא. טוב ברור (חושבת לעצמי) ושומעת אותו שואל מישהו בצד השני: יש למזרונים האלה ציפויים פלסטיים ובצד השני מישהו עונה: כן, בטח, תכף אני אמצא אותם.
הוא הלך לעזור לחבר שפינה דירה שגרו בא אנשים אחרים לפניו ופשוט היו שם בדיוק שמונה מזרונים במצב מעולה בגודל מתאים. כשהתקשרנו לבטל את ההזמנה הסוכן לא האמין לנו הוא דרש לדעת אצל מי מצאנו מחיר יותר טוב ממנו. בסוף קיבלנו אצלו זיכוי ונתנו למישהו.

איזה כיף שהדף הזה חזר
אני בעיצומם של שני קוסמיים בהתהוות. אספר כשזה יהיה בדיעבד.

נועה,

<מזמן לא קרה לי שום דבר קוסמי ואני מקנאה, וגם מתגעגעת>

אני בעיצומם של שני קוסמיים בהתהוות. אספר כשזה יהיה בדיעבד

כוחה של משאלה - הכוח שמניע את הסיפורים הקוסמיים (-:

אז הנה גם סיפור שלי (אחד מהם - אולי החזק בכולם, לא בטוחה).

יש לי הורים נפלאים אמא נהדרת ואבא כלכך מיוחד ומקסים (בן 83) שכל הפוגש בו לא יכול שלא לאהוב אותו. אבל המיוחד הוא הקשר שלי איתו ואליו, שלדעתי לא תמיד "נורמלי" (מה זה?). אם למשל הוא אומר שיש לו כאב ראש - אני יכולה תוך רבע שעה לפתח כאב ראש משלי.... אם יש לו מכה או שריטה - אני בפירוש מרגישה את הכאב בגוף שלי !!! בדיוק במקום המכה שלו!! בקיצור - אני מחוברת אליו בצורה חזקה (אין לי מילה אחרת).... לצורך הסיפור אני צריכה לומר לכם שאבא שלי היה נגר יותר משישים שנה. נגר-אמן, מהנגרים של פעם.

בנסיעתי היחידה לחו"ל, חודשיים אחרי שנישאתי (1979), עשינו בעלי ואני טיול ארוך במכונית ברחבי ארה"ב. כדי לחסוך בכסף, לנו ברשת של מוטלים זולים במיוחד שנקראים "six motel", אני לא יודעת אם הם קיימים עד היום אבל אז הם היו הכי זולים.

בלאס ווגאס לנו במוטל כזה, והוא היה ממש מחוץ לעיר, אפילו טלפון ציבורי לא היה בו, ממש לישון ולעוף משם בבוקר. אז ככה אנחנו ישנים, אחרי יום של שמונה-תשע שעות נהיגה, מתים מעייפות. בערך בשעה שתיים וחצי בלילה, אני מרגישה שמישהו נוגע לי בכתף. ניסיתי להתנער ולהתעלם. כל כך עייפה. אבל הטלטול נמשך ושמעתי - "קומי להתקשר לאבא!". זה העיר אותי באחת. תוך שניה הייתי ערה, לבושה, ומטלטלת את בעלי הטרי נחרצות תוך שאני קוראת "קום! אני צריכה להתקשר לאבא שלי!! וע-כ-ש-י-ו !!!" תארו לעצמכם שהיינו צריכים לנסוע לתוך לאס ווגאס, למצוא טלפון ציבורי (מצאנו בהולידיי אין בסוף) - והתקשרתי.

אמא עונה לי. קולה רגיל, שמחה לשמוע אותנו. "הכל בסדר ?" אני שואלת, "הכל בסדר גמור" היא עונה. "כולם מרגישים טוב?" אני מגששת, "בטח! הכל כרגיל" היא אומרת. "ומה עם אבא? מה שלומו?" אני מתעקשת, "אבא בסדר גמור" היא אומרת. "תני לי לדבר איתו" אני מבקשת..... והיא אומרת - "בבקשה" וקוראת לו. ואני אכן שומעת את אבא שלי היקר, "מה שלומך בובתי? (אבא שלי קורא לי עד היום "בובתי" - אני בעוד שלושה חודשים בת חמישים... ואני בובתו). השיחה הסתיימה ואמרתי לבעלי (היום כבר בעלי לשעבר כבר כ- 17 שנה) שאני עדיין לא רגועה... משהו לא נראה לי.... והוא אומר, די בקריז - "מה את עוד רוצה? שמעת אותו במו אוזנייך!!" ובאמת שמעתי. מה עוד אני יכולה לבקש.....?

וכך המשכנו בטיול. לקח לנו עוד קצת יותר מחודש להגיע חזרה לארץ. אנחנו נוחתים. הורי ממתינים כמובן בשדה התעופה. ואבא מחבק אותי ביד אחת כשהשניה חבויה מאחורי גבו.... כאילו במקרה. ואני שואלת , "אבא - מה זה? מה קרה?" -"כלום" הוא אומר "שום דבר מיוחד" בחיוך הגדול והמאיר שלו. "תראה לי" אני תובעת. "תראה לי את היד".... והוא חושף את היד, כשכל כף היד חבושה בתחבושת ענננננננננננקית! בגודל של מחבט טניס!!! לא אלאה אתכם בפרטים של מה קרה וכולי (הוא חתך "קצת" בעבודה את הקטע הרך שבין האגודל לאצבע - די רציני ).הענין הוא שכששאלתי אותו -"פאפי, מתי זה קרה?" - "בדיוק ביום שהתקשרת....." הוא אומר, ומוסיף "ידעתי שתתקשרי".

פאפי היקר שלי. שרק יהיה לי בריא.

ורדה הגלילית , הסיפור שלך מזכיר לי.
לפני שבע שנים הייתי בספרד. באחד הלילות חלמתי על חבר של אבא שלי, אדם שנפטר, שהוא עף במנהרות אפורות כמו של מיזוג אויר, בדרך לקחת את אבא שלי. התעוררתי וחשתי לטלפון הציבורי שמתחת לדירה שלי לצלצל הביתה. אמא שלי ענתה ואמרה ש"הכל בסדר".
אחרי איזה שבוע וחצי דיברתי עם אחותי, שסיפרה לי שבדיוק באותו יום אבא שלי עבר התקף לב רציני, ושהם לא רצו לספר לי כדי לא להדאיג. בסופו של דבר הגעתי לארץ אחרי חצי שנה, וקצת אחרי שהגעתי אבא שלי עבר צינתור שבמהלכו הוא הובהל לניתוח מעקפים.

הוא היה בהכרה כשהעלו אותו לקומה אחרת בבית החולים, נורא צהוב. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שעוד לא הגיע הזמן שלו ללכת והוא אמר שהוא יודע, וחיכינו בחוץ עד שהניתוח יסתיים. במהלך זמן ההמתנה שוטטתי במחלקה וראיתי שם תמונה על הקיר, עותק ממוספר, שהיתה מוכרת לי מאיזהשהו מקום ולא הצלחתי לזהות מאיפה. הניתוח הסתיים בהצלחה. יצאתי קצת החוצה ובדרך חזרה פגשתי במעלית את אלון - בעלה של חברתי א', מהסיפור הקוסמי על הבית בכרכור. מסתבר שגם אבא שלו עבר ניתוח מעקפים בדיוק באותו זמן כמו אבא שלי, והם שכבו ביחד בחדר התאוששות. כשפגשתי את אלון נפל לי האסימון, שהתמונה ההיא מוכרת לי מהבית של א' ואלון!

רק בריאות.

ברונית- הסיפור על הבית מקסים ומדהים. התמלאתי בקסם!

תודה

שליחה על ידי גיל* » 17 יוני 2004, 02:48

גם לי יש משהוא שהוא קרוב:
לפני כעשר שנים נסעתי לטיול אופנועים עם חבר. הגענו מת"א לכנרת ומאז הכל נהיה מוזר. היה חם נורא והיינו עם כל הציוד ומעילים. לחבר התקלקל האופנוע והיינו צריכים לחכות הרבה זמן בטבריה עד שיתקנו אותו. הגיע אחה"צ ולא מצאנו שום מקום להיות בו. היה ממש חם ומעצבן. היו עוד כל מיני תקלות קטנות אבל לא נלאה בפרטים. בסוף הגענו לאזור שמעל הכנרת ומצאנו לנו מקום ליד הירדן. עשינו מדורה והורדנו את הכל מהאופנועים, נרגענו סוף סוף מכל היום החם והמלא תקלות ושכבנו לנוח. היה מאוחר כבר, אולי 11 בלילה. פתאום שמענו קול "גררררר" רחוק מאד. לא התייחסנו והמשכנו לדבר. עוד פעם "גררררר" אבל מתקרב. חשבנו שזו פרה או משהוא כזה. (אני עכשיו עם צמרמורות כשאני נזכר בזה). לאט לאט זה התקרב אלינו והתחלנו להילחץ. הקול הכי מפחיד ששמעתי בחיים שלי מתקרב אלי. "גררררר" עמוק וממש קרוב כבר. שנינו לא פחדנים (החבר מטיס F16) אבל היינו באימה. כשהקול היה ממש קרוב עלינו על אופנוע אחד וברחנו משם בצרחות. לא ידענו מה לעשות ואחרי כעשר דקות החלטנו לחזור בצעקות (כדי להפחיד את מה שזה היה), לקחת את הדברים שלנו ולהסתלק, ואז האופנוע קיבל פנצ'ר. השארנו אותו ליד, אספנו את הדברים ועל אופנוע אחד עם מלא ציוד התחלנו לחזור.
בדרום הכנרת התחילה להידלק הנורה של הדלק, כלומר יש עוד כ-40 ק"מ. נסענו את הארבעים ק"מ האלה ולא מצאנו שום תחנת דלק. אמצע הלילה ליד בית שאן, אין כלום - לא אנשים ולא מכוניות - כלום.
החלטנו להמשיך לנסוע ושיהיה מה שיהיה. אבל, אמרנו לעצמנו שניסע לאט כדי לחסוך בדלק. נסענו בערך על 40 קמ"ש כשאחרי 20 דקות הבנו (טוב, היה לנו יום קשה) שאפשר לנסוע גם 90 קמ"ש כי הדלק נגמר בלי קשר למהירות. בקיצור הגענו עד עפולה, לא ברור איך, לתחנת דלק שבדיוק עמדה להיסגר כשבמיכל מילאנו, ואני זוכר את זה בדיוק, 9.980 ליטר מתוך 10 שאפשר.
אח"כ החבר היה צריך לנסוע עוד פעם כדי להחזיר את האופנוע שלו המפונצ'ר...

אבל אחרי יומיים הופיעה בעיתון ידיעה - נמר נראה על גדת הירדן.

גם טיול אחר שעשיתי עם אותו חבר היה, בעדינות, מוזר ולמרות שכלל חוויה מדהימה נגמר בהתרסקות של שנינו על הכביש. לא חשבתי אף פעם אם יש מסר בזה ונראה לי שאני אעשה את זה עכשיו.

כל יום קורה לי משהו קוסמי....
אתמול נסעתי בדרכי וחשבתי על חברה, אמרתי בליבי, אתקשר אליה ואספר לה איזה חדשות טובות, והמשכתי את השיחה איתה בראש "היא: אולי תעברי אצלי תשתי קפה? אני: לא אין לי זמן, יש עבודה בלה בלה בלה, בסוף השיחה הדימיונית הזאת, סיכמתי איתה ואיתי שאני עוברת אצלה לקפה (זה לא ממש בדרך אבל כמעט)חייגתי אליה, היא עונה, "הי, אהלן, זאת אני, מה נשמע?"
בלי להגיד מילה נוספת היא אמרה משהו כמו "אז התקשרת להגיד שאת באה לקפה? התחושה שלי היתה כאילו היא השתתפה בשיחה אצלי בראש, והשיחה שהתקיימה במציאות היתה רק כדי לסכם פרטים...
אני יודעת שזה קטן, ואפשר להגיד שזה סתם צרוף מקרים, אבל בכל זאת התחושה של חיבור קוסמי קיימת.

נזכרתי שפעם, לפני כחמש שנים, הרכב שלי התקלקל. לקחתי טרנטה ישנה שאבי החזיק בצד. הוא נתן לי צרור מפתחות של הרכב ואת המסמכים (טלבוט סולרה) ונהגתי להדרכה בציפורי. בדרך לציפורי בערך בצומת סומך, נדלקה נורת הדלק. עצרתי בתחנת דלק אחרי כמה דקות וכשניגשתי לתדלק גיליתי שאין בצרור המתפחות את המפתח של הדלק:-(
התפללתי חזק שאצליח להגיע חזרה הביתה. נהגתי להדרכה, ונהגתי חזרה מציפורי, וכל מיני אורות נדלקו- מים, דלק. היה מלחיץ. נסעתי מהר וכל הזמן ביקשתי מהאוטו (שמה טלי)"טלי, עוד קצת, עד שנגיע לאבא".
הצלחנו להעפיל אל ההר, לקחת מפתח מאבי ולתדלק ולפי התדלוק- נסעתי על 0 דלק. עד עכשיו אני מאמינה שזה בזכות הקשר שלי עם טלי.
טוב, זה לא ממש קוסמי אבל הסיפור של גיל הזכיר לי.
@}
סיפורים קוסמים באמת הם- על הזוגיות שלי, על החתולים ועוד. כשיהיה לי זמן אני מבטיחה לכתוב!

גם לי היה פעם אוטו כזה שנסע על מוטיבציה.
הוא דווקא היה פיאט אונו. והוא גרם לי הרבה רגעים של אושר. (וגם לא מעט פגישות עם מוסכניקים)

תודה,מאד מענין מקוה שיש המשך,יואב...סבא.

גם לי יש סיפור...
לפני כמה שנים היה לי חבר חייל. לילה אחד כשישנתי אצלו התעוררתי בסביבות חמש בבוקר מצעקה - מסתבר שמתוך שינה תפסתי לו את המותן וצבטתי ח-ז-ק, עד כדי כך שזה גרם לו להתעורר ולצעוק. חזרנו לישון.
בבוקר דיברתי עם הוריי שסיפרו לי כי סבא שלי מת הלילה, בערך בחמש לפנות בוקר... הסבא הזה היה כשלעצמו אדם נדיר, ועליו יש לי המון סיפורים לדפים אחרים.

אחד "קטן" משלי, ואחד מעניין יותר, שסיפרה לי חברה היום:
לקראת ט"ו בשבט האחרון ביקשו בגן שנביא צמיגים של מכוניות, שהילדים ישתלו בהם שתילים. קיבלנו התראה הרבה זמן מראש, ואני די התבאסתי מהמחשבה שאצטרך לנסוע עד לפנצ'רייה ואז לבקש מהם צמיג. אבל ידעתי שבסופו של דבר אצטרך, ואף תכננתי לבקש שניים, אחד עבור חברתי שגם לה ילדה באותו גן. כמה ימים לפני המועד האחרון, נסעתי לי ברחוב ליד הבית (שכונה רגילה, לא אזור מוסכים או משהו כזה!) וריחמתי על עצמי שאצטרך לנסוע רחוק ולבקש טובה מאנשים שאני לא מכירה (כל אחד והשריטה שלו). ואז, מה אני רואה מונח על המדרכה? צמיג! איזה יופי. עצרתי, העמסתי לתא המטען. נכנסתי לאוטו, המשכתי בנסיעה וחשבתי, חבל, עכשיו החברה תצטרך לנסוע לפנצ'רייה ובסופו של דבר לא חסכתי לה את הטרחה הזו. ואז... עוד צמיג על מדרכה, במרחק של פחות ממאה מטרים.

ומה שסיפרה לי חברה היום, והעביר בי צמרמורת:
לבן זוגה אלה נישואים שניים, ויש לו ילדה מאותם נישואים. הם התחתנו זמן קצר אחרי הגירושים מאשתו הראשונה. אחרי החתונה, הם נסעו לירח דבש לארה"ב. ביריד מזדמן, החליט הגבר להיכנס למגדת עתידות שהעמידה שם דוכן. הם ישראלים, היא פורטוריקנית. היא אמרה לו שיש שתי נשים בחייו, ושיש לו ילד. אח"כ אמרה שיש לו כשרון לעשות כסף, אבל בגלל קללה שיש עליו, הוא מאבד את כל כספו. ואכן, הבחור נושא איתו חובות כבדים. אחרי שביקשו ממנה עוד פרטים לגבי ה"קללה" הזו, חשבה קצת מגדת העתידות, ואז אמרה, "מישהו, כנראה מהמשפחה שלך, שם שערה שלך ליד זהב, וזה לא טוב. זה מה שגורם לכל הכסף שלך להיעלם."
הם - במיוחד האשה - לא התייחסו לעניין ברצינות רבה, אף שהאמירה המדויקת לגבי שתי הנשים והילד היתה מעניינת. כמה חודשים אחר כך, בביקור אצל חמותה, סיפרה לה חברתי בזלזול את הסיפור. והנה, החמות מתחילה לרעוד, ומספרת שאת התלתל הראשון מינקותו של הגבר, היא גזרה והניחה ליד... טבעת הנישואים שלה, שכבר לא מתאימה לאצבעה.

נחמד, אה?

מצמרר.
ומאז הוא עושה כסף?
למה שדבר כזה ישפיע ככה על מישהו?
איזה שיעור יש בזה עבורינו חוץ מענוה 0-|

גם אני הצטמררתי. מצטרפת לשאלה של ענת:
ומאז הוא עושה כסף?

וחוץ מזה מסעדה, אני שמחה לראות אותך פה בדף D-:

ומאז הוא עושה כסף?
הוא עדיין מחזיר את החובות מאז, אבל אני חושבת שהכסף כבר לא בורח ממנו.

למה שדבר כזה ישפיע ככה על מישהו?
אין לי מושג...

אני שמחה לראות אותך פה בדף
תודה [-:

שליחה על ידי .מי* » 07 יולי 2004, 16:12

אני רצה לברר איפה התלתלים שלנו. אם לא יועיל לא יזיק. (דבר ידוע הוא, שכוחו של שמשון היה בתלתליו)

ברונית יקירתי, תודה ש"החזרת" אותי.. ואני מוסיפה "קטנה" משלי, היום סיפרתי באופן ספונטני את תלתלי הזהב של היאם מתוך התחשבות ברמות ההזעה (לא מהעדה שלי),
לא ידעתי מה לעשות עם מה שנשאר לי ביד וחשבתי שצריך בטח להיות זהירים לגבי המקום של השער, שמרתי אותו
בקופסא מתוך ידיעה שאני לא אשמור תלתל (אני חייבת להודות שחלפה בי התשוקה הזו ומשום מה ויתרתי עליה...
אבל לא יכולתי לזרוק.. השארתי בקופסא בחוץ.
אחרי שקראתי את מעללי התלתל והזהב של המסעדה..וזהב זו נקודה רגישה לרגע, כנראה שאקבור את התלתל.
תודה.

נזכרתי באוד פרט קוסמי קטן, ברחוב השניים גרה חגית אמא של אלה, אבל לפי מה שחגית כותבת פה, נראה לי שזו חגית אחרת

גם אני נתקעתי בדיוק עם שיער גזוז, תספורת קצוצה ראשונה. לא יכולתי לזרוק לפח או לבית שימוש, וגם לא רוצה לשמור. מה עושים? התכוונתי לקחת למדורה שהיתה אז ושכחתי.
אולי מה שהילד הציע - כשהסתפרנו (כבר נגלה שנייה) הוא שאל אם נוכל לעשות עבודת הדבקה עם השערות שגזרנו.
איזו נחת לאמא שהיתה פעם (ועדיין קצת) אמנית מיצג...

איזה דף מדהים, אני קרויה על שם דודתי שמתה הרבה לפני שנולדתי , למעשה לא הכרתי כל כך את סיפור חיה ומותה, יש לה 3 בנים שגדולים ממני ב-20-30 שנה וכל המשפחה מצידו של אבי בכלל לא חיה בארץ (אבא שלי עשה עליה). ידעתי שסיפור חייה מורכב- אבל אין לנו כל כך קשר עם המשפחה בחו"ל (אבי נפטר לפני שנים רבות). לקראת חתונתי הפקתי מספר הזמנות באנגלית בכדי לשלוח למשפוחה בניכר- תאריך החתונה היה 21/6 כשבוע אחרי השליחה התקשר אלי אחד הבנים שלה ואמר לי התאריך הזה הוא יום הולדתה של דודתי שעל שמה אני קרויה... יש לי כל כך הרבה סיפורים החל מהשם שלי ועד סבתא שלי שהשאירה לי מכתב ליום חתונתי 20 שנה אחרי שנפטרה -

אז קדימה אלינוער, ספרי בבקשה.

מצטרפת לבקשה. @}

פיצי ?

כשהייתי בהריון, כרמל ואני הלכנו יום אחד באלנבי. באחד מחלונות הראווה ראיתי גיטרה קטנה, אמיתית, בצבע תכלת. גיטרה לילד.
השבוע היא פתאום עלתה לי לראש. בטח כי ינאי פגש כמה גיטרות לאחרונה ומאוד נהנה לפרוט עליהן.

ביום שישי בבוקר נסענו למרינה של הקישון בחיפה. כרמל רצה לחלק שם כרטיסי ביקור. הוא sailmaker - תופר ומתקן מפרשים וסככות (בקרוב: כיסויים לעצי פרי! כדאי ומשתלם (-; )
(מקווה שהשתמשתי נכון מדיניות הפרסום באתר D-: )

בדרך נהייתי רעבה. התחשק לי רוגל'ה שחמחם ושמנמן. ביטאתי את זה בקול רם. כרמל אמר: הנה קונדיטוריה, עבר מסלול בזריזות, ונכנס לאזור תעשיה של יוקנעם. היה חם, ינאי קאיה ואני נשארנו באוטו במזגן, מה שכמובן לא יכול היה להתקיים לאורך זמן. כרמל חזר בדיוק כשהתכוונו לצאת, עם רוגלך ובשורה: יש במלך הצעצועים סירה מתנפחת לילדים בתשע תשעים! ירדנו מהאוטו ונכנסנו למקום מעולה. כל מיני צעצועים שמזמן רצינו - מגרפה לגינה, כדור קפיץ קפוץ, סל כדורסל קטן, סירה בתשע תשעים, הכל קיים, ובזול.
הגענו מאושרים לקופה.

ליד הקופה היתה מונחת קופסה משולשת, ובתוכה גיטרה. לא האמנתי למראה עיני, גיטרה אמיתית קטנטונת, מעץ, עם מיתרים אמיתיים, ואפילו קישקוש עיפרון עדין בבפנוכו. ארבעים ותשע תשעים!
יצאנו עם שקית ענקית בתשעים שקל.

אני לא יודעת של מי הגיטרה, אולי של ינאי (אני מתפתה לכתוב: אולי של אחיו, אבל אין לו כרגע אח)
אבל היא דהרמתית. מישהו עוד יפליא עליה. בדקתי אתמול בערב אם זו אני, אבל לא. זה של מישהו אחר.

בינתיים, מתוך התלהבות לכוון אותה קרעתי לה מיתר )-: - אבל אפשר להחליף.

מיכל שץ הזכירה לי סיפור...
קטן אבל...?
כשהייתי בת 13 הייתה לי חברה טובה, גדולה ממני בשנתיים, ששרה איתי במקהלה (זה היה הקשר העיקרי שלי איתה- דרך המקהלה). אחרי כמה חודשים היא התחילה להתרחק קצת ממני (מין שינויים כאלה שבני עשרה עוברים...). בכל אופן, היה משהו שמאוד רציתי לספר לה אך לא בדיוק היה זמן מתאים. ואז היא אמרה- בואי נקבע שניפגש בחלום ונדבר... הסכמנו, בערב דיברנו קצת בטלפון ואז סיכמנו שוב שניפגש עוד מעט בחלום ונדבר. שתינו הלכנו לישון עם דימוים של פגישה בחלום, וכו'.
למחרת היתה חזרה של המקהלה והתברר שהיא לא חלמה עלי ואני לא עליה. החלטנו לנסות שוב.
באותו לילה חלמתי שאני מגיעה לחזרה של המקהלה ושואלת מישהי "איפה רועית??" והיא עונה- "רועית אמרה שהיא לא יכולה לבוא, היא בחלום אחר..."

עכשיו...
עכשיו אני מסתכלת באופן אחר על הדף הזה.
אויש, את כזאת קוסמית!!

השנה אבא שלי יהיה בן 70. אמא שלי מתכננת לו מסיבה עם אנשים שהוא פגש לאורך השנים. לאט לאט הוא מתחיל להרפות מהשלילה המוחלטת של רעיון המסיבה, ועולים בו אנשים שהוא רוצה לפגוש שוב. אחד מהם זה המורה שלו מעירק, איש חשוב בביוגרפיה שלו, זה שהכניס אותו לתנועה הציונית והעלה אותו לארץ בחברת הנוער בגיל 14. בפעם האחרונה הם דיברו לפני חמש שנים, כשהמורה איתר את אבא שלי וביקש ממנו לכתוב עבורו מאמר.
כל היום ההורים שלי דיברו עליו ביניהם, תהו איך להשיג אותו כי הם ידעו שהוא עבר דירה ולא ברור לאן.
בערב הטלפון מצלצל והוא על הקו! כותב עוד ספר ומבקש מאבא שלי עוד מאמר.
אפילו שצפוי, זה עדיין מצמרר. לפחות אותי..

כשאבא שלי סיפר לי את זה הוא הזכיר סיפור נוסף, קשור, שהתרחש לפני שנה. ההורים שלי היו בטיול לאוסטריה. בשדה התעופה לפני העליה למטוס בחזרה לארץ, התגודדה קבוצת ישראלים קטנה. כמובן שישר התחילו לצאת כל מיני שש דרגות של הפרדה . אחת הנשים אמרה שהיא מעירק, מאותה עיר קטנה שאבא שלי בא ממנה. הם התחילו לדבר ומסתבר שאחיה היה החבר הכי טוב של אבא שלי, בתור ילדים. היתה התרגשות גדולה והיא ביקשה מאבא שלי לתאר את אביה, כדי לראות שזה באמת. הוא תיאר לה, היא ישר צילצלה לאחיה, שישו ושימחו שלם.

אז אתמול אבא שלי סיפר לי על הילד הזה שהיה חבר שלו. הם ידעו שהאבא לומד עברית בסתר וגילו את המחבוא של הטקסטים. אבא שלי העתיק אותם כי היה לו כתב יפה (עד היום) והם ניסו לפענח אותם, כי העברית שהם ידעו אז היתה רק עברית מהתנ"ך. הם ידעו באופן מעורפל שהמורה שלהם קשור למחתרת הציונית, ויום אחד אחרי השיעור הם הביאו לו את הדפים ושאלו אותו מה זה. זו היתה תקופה של רדיפות רציניות, היה מאוד מסוכן להפגין ציונות, או קומוניזם. היו פרעות בבתים, עינויים, הסתתרויות, אקשן שלם. המורה הכחיש קשר לעניין ולקח מהם את הדפים, כדי להשמיד.
אחרי כמה זמן צירפו אותם למחתרת, אפילו שהם היו צעירים (בני 13, ולמחתרת גיסו אנשים מגיל 17) ואחרי כמה חודשים הבריחו אותם דרך פרס לישראל.

הצעתי לאבא שלי לכתוב את הסיפור הזה בתור המאמר לספר הנוכחי של המורה. כולל הפגישה עם האחות באוסטריה. הוא אמר שקשה לו במחשב, אז הבטחתי לו להדפיס בשבילו. נראה אותו! נראה אותי!

הסיפור השני מאותו יום קשור אלי. אבל הוא ארוך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. יש לי חברה טובה, ר', אנחנו משפחה קוסמית. עברנו ביחד תחנות משמעותיות בדרך (בחיים האלה הכוונה (-; ) ואפילו שכל אחת מאיתנו פנתה לדרך שונה, עדיין אנחנו נפגשות בחלומות. זו אהבה לנצח.
לפני שלושה חודשים אמא שלה נפטרה. היא היתה אישה מקסימה, מופלאה, עם חוכמה עילאית וחיוך זוהר. ר' היתה אז בחודש שמיני.
מאז שהיא ילדה לא דיברנו על אמא שלה, על איך זה לעבור את כל זה בלעדיה. זה התקיים ברמת הסאב-טקסט, אבל המילים שעברו בינינו היו דיבורים פרקטיים, מוקדשים לאנרגיית החיים. היא לא העלתה את זה וגם אני לא. לא רציתי לגרד את הפצע.

אתמול בבוקר התעוררתי מחלום שלא הצלחתי לזכור. קמתי מהמיטה בשש, ניסיתי לכתוב זנבות שלו, כל מה שעלה בי היה עמום, קשור בתחושה של אובדן הורה. כרמל וינאי האריכו בשנת בוקר והבית היה שקט ושליו. דממה משמעותית שלמדתי להיות קשובה לה עם השנים.
חשבתי על ר'. חשבתי על אמא שלה, בתשע וחצי בבוקר היא התקשרה.
דיברנו על דא ועל הא ואז סיפרתי לה על הבוקר, ועל זה שחשבתי עליה ועל אמא שלה.
היא אמרה לי: "חלמתי עליה הבוקר. בפעם הראשונה. היא אמרה לי לצאת עם קוקי לטיולים" היא חיקתה את הקול שלה במדויק. פיענחה את המסר, ההכוונה של אמא שלה בנוגע לטיב הנשמה של הילד שנולד ובקשר למה שהוא צריך.

מה שעוד מעניין, הוא שיום לפני זה שתינו קיבלנו במתנה (כל אחת מחברה אחרת) ספרים של בריאן וייס. אולי אפילו את אותו ספר, שלה באנגלית שלי בעברית (-:

יו ברונית, זה ממש מצמרר ומאד מרגש, הסיפור עם החברה שלך.
אני בזמן האחרון קצת מדוכדכת, וכנראה שוכחת לפתוח את ליבי לנפלאות הבריאה...
(זו תמר מלמעלה למעלה, עם השכנה הפיה הטובה...)
מחכה לשמוע עוד...

בדף הבית שלי כתוב שיר, ש ענת שן לוי ביקשה ממני מילותיו.
כשראיתי את הבקשה, נמלאתי פלא-
דווקא השיר הזה (זה כבר סיפור קוסמי)?
קרה לי איתו סיפור שיהיה הסיפור הראשון שלי כאן בדף המקסימקוסמי הזה, שעד כה, נתן לי הרגשה של "איזה חיים משעממים יש לי".

טיילתי בנפאל. לבד. חזרתי מטרק עם קבוצה של ישראליים, שלא הכרתי לפני, וכמובן מאד נקשרנו במהלך הטרק.
זה היה באוקטובר, כך שבערך כל הישראלים, פתאום בבת-אחת, חזרו ארצה ללימודים. והזמן שלי בידי.
נשארתי בפוקרה, כשחברי לטרק מיהרו להספיק לקנות מתנות לאמא בקטמנדו.
פתאום לבד.
למחרת העזיבה הגדולה, בשקט של הלבד, אני שומעת דבר ראשון בבוקר, בתוך הראש, מזדמזם לו כמו ד"ש מהארץ, שיר ישן שאני לא זוכרת שאי פעם שמתי אליו הרבה לב. חוץ מזה שהוא של אהוד מנור, שהוא חבר טוב שלי תמיד. קמתי בבוקר עם תחושה חזקה, שהולך להיות מפגש אנושי משמעותי (שלא לומר, לפגוש בחור משמעותי).
אני אצטט את הבית הראשון ואת הפזמון:

לעולם, בטוב, ברע

ביום שמש או ביום קרה
מטרם ועד שוך הסערה
אנחנו, אנחנו..

רק בעיניך יש לי עוד בית,
רק בעיניך יש יער-עד ירוק
וציפרים יפות עפות על אגמים,
ושמש כל הימים*

נו, מָחשבתם, באותו יום, ראיתי מישהו מישראל, מוכר לי אך לא נורא, והתחלנו שיחת-פיצוחים (מאיפה אתה מוכר לי) שהסתבר לנו שכחצי שנה לפני זה ערכנו את אותה שיחה בדיוק, באיזו חתונה והגענו כבר לפיצוח וזה היה בעצם שידור חוזר, ובינינו- כבר שם בחתונה הזאת קצת התאהבתי בו,
בכל אופן- בשיחה הזאת העולם עצר וידעתי שהשיר סיפר לי עליו ושזה הוא.
בהמשך, היו כמה צירופי מקרים שכמו העולם חיבר לנו תסריט של להמשיך קצת בדרך ביחד. גם הוא חזר לארץ, וגם איתו לא הייתי די בטוחה לומר לו "אני רוצה", ואח"כ חיפשתי אותו שנים בארץ- וכמובן שאח"כ עוד זימזמתי את השיר הזה הרבה- כשלמעשה סגירת המעגל והמפגש שבו אמרתי לו הכל (שוב- אחרי שנים)- זה קרה כשפגשתי אותו במקרה אבל הכי מצחיק הוא, שפגשתי אותו כשתרמתי דם- כבר ראיתי אותו בזוית העין, וכשקמתי מהתרומה, הייתי צריכה ללכת אליו במצב הפידי הסימבולי הזה, לתפוס אותו ולספר לו הכל.
זה לא שאנחנו ביחד עכשיו, אבל זה בסדר גמור.
שם, עם פחות חצי ליטר דם בגופי, אחרי שיטוט בעולם ואחרי זוגיות שהיתה בנתיים, הוא היה נראה לי אחר לגמרי. נו, לא ידעתי שזה יהפוך לשני סיפורים.

ברונית ב, בסדר?

מכיוון שברונית נעלמה קצת, וקשה לי לראות את סימן השאלה שלך מיותם ככה כבר יממה שלימה,
אז אני ממנה את עצמי למ"מ ברונית, ובנתיים את יכולה לקבל את אישורי (-:

_חיוך

לפני הסיפור שלי - אני קוראת כאן המון ואוהבת כל דף. יש כאן שיחה מקסימה ומיוחדת (בשבילי) תמשיכו לספר...
זה הסיפור על הפגישה שלי עם אהבת חיי הראשונה... הסיפור מתחיל בינואר שנת 2000. גרתי אז בדרום ת"א בדירה שכורה עם שותף מקסים. היחסים בינוני היו מסובכים למדי, אני הייתי מאוהבת בו... וגם שאר תחומי החיים נראו מסובכים וקשים. חודשיים אח"כ נסעתי לקיבוץ, לאמא שלי מכיוון שהשותף נסע לסיני ולא רציתי להיות לבד בדירה. ישבתי וקראתי את עיתוני השבת ובאחד מהם היתה כתבה על שני צעירים שהלכו את "שביל ישראל" - שביל מסומן מדן עד אילת. כבר באמצע הכתבה ידעתי בודאות שאני הולכת לעשות את זה. למחרת התפטרתי מהעבודה ושמתי מודעות לשותף/ה חדש/ה לדירה. במקביל חיפשתי שותפים למסע... הרבה אנשים רצו להצטרף אבל מסיבות שונות זה לא הסתדר (עבודה, לימודים וכד'). החלטתי לשים פתק בחנות "למטייל" בת"א, פתחתי "יעד" חדש - ישראל. תוך מספר ימים צלצל בחור י', נפגשנו ושמחתי בו מאוד - תקשורת טובה, רקע דומה (קיבוצניקים...) ובקיצור - מתאים!. רק מה.. בפגישה לפני הטיול עם מדריך החברה להגנת הטבע (או משהו כזה, לא זוכרת..) פגשנו עוד בחורה וי' הזמין אותה להצטרף. יצאנו לדרך (הכל הסתדר מצויין- בעבודה נמצאה לי מחליפה מוקדם מהצפוי ולדירה נכנסה שותפה חדשה ממש ברגע האחרון). כבר מהיום הראשון היתה אוירה לא טובה בשלישיה- חוסר תקשורת סמוי ומעיק וביום השלישי ידעתי שמשהו חייב לקרות- יגיע בחור חדש ואז או שהוא יצטרף אלינו או שאני והוא נמשיך בנפרד מי' וד' (הבחורה). בבוקר היום הרביעי (על שיפולי הר מירון) קמנו מאוחר כהרגלינו ושתינו תה בכילה. תוך כדי לגימות ראינו בחור לבד עם תיק גדול על הגב עובר על השביל... אני הסתכלתי על הגב שלו וחשבתי לעצמי- הנה הבחור שחיכיתי לו מתרחק... עם צביטה בלב נמשך לו היום עד הצהריים. בצהריים, בכניסה לנחל עמוד התפרקה לי הנעל (נעל מדהימה דרך-אגב, ששמרה על רגלי העדינות ללא פגע בעוד חברי למסע חבושים ופצועים..), התישבנו בצל ואני התחלתי לאלתר תחבושת לנעל הפצועה. בעוד אנו יושבים ואוכלים עובר אותנו בחור עם תיק גדול... וחוזר אחורה. מהשיחה התברר שהוא גם הולך את שביל ישראל! לא היה לי ברור איך הוא עבר אותנו בבוקר ועכשיו הוא אחרינו? התברר שהוא התחיל את השביל יומיים אחרינו והלך אותם בקצב מטורף. באותו יום הוא החליט שהוא מאט ולוקח הפסקה. אז הוא תפס טרמפים לצפת לאכול פלאפל וכך עברנו אותו..אחרי עשר שניות התאהבתי בו ואחרי שלושה שבועות של טיול עם אינסוף צירופי מקרים מוזרים היינו לזוג..צירופי המקרים כוללים הכל מפרפרים בזמן הנכון, דרך משחקי כדורגל, פציעה לא מוסברת וחלום שהערבב במציאות... הרגשתי כאילו כל הדברים שצריכים לקרות כדי שנהיה ביחד קרו.. כ ו ל ם. אני זוכרת שלפני שיצאתי לטיול אמרתי לחברה שאין סיכוי שאני אפגוש מישהו כמו השותף שלי בקרוב ואחרי שבוע פגשתי מתחת לעץ באיזור הלא מטויל של נחל עמוד את אהבת חיי הראשונה. מאז נפרדנו, אבל ללא ספק הוא שינה את חיי בכל מה שקשור למערכות יחסים ואהבה, זה היה שיעור קוסמי חשוב ומבורך...

בהמשך לדף מה אני עושה לא בסדר נזכרתי במעשה שקרה לי, שקשור בהקשבה מעצימה, ומה שקרה בעקבותיה... בשל שמירת הפרטיות אספר באופן כללי יותר.
עברתי את הקורס המתקדם של לנדמרק אדוקיישן (זה קורס שעושים אחרי הפורום ועוד כמה). אחד הנושאים שעבדנו עליהם באינטנסיביות היה הנושא של הקשבה מעצימה.
יש לי קרוב משפחה, ששנים ארוכות חוויתי אותו כנודניק, כועס, בא בטענות, מאשים, חושב שכולם צריכים לעשות מה שהוא רוצה וכדומה. כמו כן הרגשתי שהוא כועס עלי מאד ולא רוצה להיות עמי בקשר כלשהו. במסגרת הקורס הלכתי אליו במפתיע לאחר שלא ראיתי אותו המוון זמן, דפקתי על הדלת, אמרתי לו שאני רגילה להקשיב אליו כנודניק, מעצבן, מתלונן כועס וכולי, ואני שוכחת שהוא אדם מדהים ונפלא. ואני מחוייבת להקשיב אליו כאדם מדהים.
הוא מיד בא אלי בטענות כמובן, למרות שהיה קצת מופתע. ואני כל הזמן הרגשתי שאני בכוח דמיון ובמאמץ ריכוזי ותוך כוונה רבה, דוחפת עם הידיים שלי את מרחב ההקשבה הפנימי שלי אליו, ומרחיבה אותו, כדי שלא אקשיב אליו כמו נודניק, אלא כל הזמן כאדם המדהים שהוא באמת.
לאחר זמן מה השתנה הטון. ולפתע, ממש לפני שהלכתי, הוא שאל אותי אם אני רוצה לשמוע סיפור מעניין.
כמובן שאמרתי שכן...
והוא סיפר שהיה שבוע קודם באילת עם חברים, כולם היו עם בני זוג והוא היה די בודד.
פתאום אחד האנשים הרגיש רע והתעלף.
היתה שם במקרה הילרית אחת, והוא ביקש ממנה לטפל באיש שהתעלף (יש לציין שזה אדם מאד רציונלי ולא נוטה להילרים ומרפאים מכל סוג שאינו קונוונציונלי.. על פי הבנתי אז, בכל אופן...)
היא טיפלה בו. התברר שהיא גרה בעיר שלי.
ואז הקרוב שלי אמר לה, שיש לו קרובת משפחה בעיר הזאת, והרבה זמן לא ראה אותה, וישמח אם היא תוכל לעשות משהו כדי שניפגש...
והנה את פה, אחרי שבוע. הוא אמר.
אני חשבתי שאני מתעלפת בעצמי. הייתי בשוק טוטאלי.
מזה שהוא רצה להיות בקשר.
מזה שהוא ביקש ממנה (בניגוד לכל התפיסה שלי אותו)
ומזה שאני באמת הייתי שם אחרי יומיים...
רק לחשוב מה קצת הקשבה מעצימה יכולה לחולל...

פלוניתוש, סיפור מקסים.

תמרולה, אלו הם בעיני פעמי משיח, אם לא המשיח בכבודו ובעצמו. מדהים ויפיפה. אני מבקשת ומאחלת לעצמי שאדע להקשיב ככה, ולכל האנשים בעולם.

ברונית ב, בסדר?
לא, זה לא בסדר! אתם לא ביחד למרות כל הפגישות המתוזמנות האלה, וחוץ מזה חסרים פרטים D-:

נו, לא ידעתי שזה יהפוך לשני סיפורים. - מזתומרת?

מצד שני, אחת ההתפכחויות הכי גדולות שלי בחיים קשורה בהבנה, שלא כל בחור שמשדר איתי פיקס על התדר הקוסמי בא כדי להישאר. האביר על הסוס הלבן כדמות רפאים מונפשת, פציעה לא מוסברת וחלום שהתערבב במציאות...

בכלל, שמתי לב שברוב הסיפורים שכתובים פה בדף חסרים לי פרטי הפרטים, לפעמים השמות, משהו, זנב חוט שיעזור לפצח את התעלומות היפהפיות האלה.
כנראה ש סיפורים קוסמיים צריכים להסתפר בעל פה, בסבלנות, אולי ליד מדורה. תמרולה ופלוניתוש, איזה סיפורים יפים. תודה

הי ברונית יקרה,
איזה פרטים חסרים??
שני סיפורים- כי הראשון על השיר והשני על הדם.
וזה שאנחנו לא ביחד זה בכלל לא בטוח שזה לא בסדר.
ובכלל, ברור שהוא בא לפה כדי לתת לי משהו. אפילו סיפור סגירת המעגל- זה ממש חשוב ומרגש ומעצים, לסגור מעגלים. נסו!!
ילהביי בנתיים.
הולכת לחפש סיפורימקוסמיים מפילים.

אגב, מה שאני לומדת מכך שאולי אין לי ממש סיפורים קוסמיים "מפילים", הוא משהו שקשור בהסרת שליטה.
כשמסירים אותה, נותנים לחיים ולאלוהים לעבור דרכינו. ההפתעות יכולות להיות, כמובן, לכאן ולכאן- גם הפתעות לא נעימות, ולכן גם כולם כל כך עסוקים בשליטה.
אלוהים, תעבור דרכי! ותשתדל להשאיר את ההפתעות הלא נעימות בחוץ.
תודה.

אנסה לספר את סיפור פגישתי עם ה soul-mate שלי.
זה דווקא יהיה מלא בפרטים, ברונית

כולל כל "צירופי המקרים" שהפגישו בינינו.
אז ככה:

בגיל 16 עברתי עם הורי לניו יורק. מתוקף כך, קיבלתי צו ראשון בחו"ל ואמרנו להם שאני לא בארץ, ומאז לא קראו לי.
באותה שנה אבי (זה שמו!) התגייס: הוא רצה צנחנים, עבר כמה מיונים ואז הגיע לבדיקת ראייה והתברר שהוא עיוור צבעים. חסל סדר צנחנים. אז הוא חיכה לסיווג חדש, עם כוונה להגיע לגבעתי, ובעודו שורץ בבקו"ם הציעו לו הצעה שונה- להצטרף ליחידה קרבית חדשה, "שועלי שמשון", שאיבטחה את מעברי הגבול בעזה, איו"ש וכו'. הוא הסכים, התקבל, וכו'.
אחרי בערך שנה קרה מה שקרה (תחשבו היתקלות), והקב"ן המליץ לו לעבור ליחידה עורפית ולהעביר את שאר השירות בנחת. אבי סרב.
שנה וחצי אחרי הגעת חייל ליחידה, הוא אמור להיפלט אוטומטית ליחידה עורפית, כדי לנוח מהאקשן. אבי שוב סירב, ונשאר.
.

אחרי כמה חודשים נוספים (כאן אנחנו בקיץ 2000) אני בינתיים סיימתי תיכון, והחלטתי כן לחזור ולהתגייס.

(בינתיים הוא תכנן טיול ממושך לאירופה, כולל הזמנות למלונות, טיסות, וכו'...הוא גם סידר לעצמו עבודה כשוטר בקליפורניה וכבר התקבל- הכל היה כבר סגור ורק חיכה ליום השחרור- בעוד 3 חודשים.)

יצרתי קשר עם קצין מילואים ביחידת הכלבנים, שאמר "אל תדאגי, תגיעי לבקו"ם ואני אדאג שיימשכו אותך ליחידה". אחלה. הגעתי לבקו"ם- לא יחידה ולא כלבים! אז ביקשתי משהו "כמה שיותר קרבי", והציעו לי את יחידת שמשון (לא, לא בתפקיד קרבי אבל חלק מהיחידה...). הסכמתי.
הגענו בערך 36 בנות ליחידה, ופוצלנו ל3 בסיסים מקומיים- אני הגעתי לבסיס של אבי.
כשהגעתי, הסתבר שאין לי ול-17 הבנות האחרות איפה לישון (אחלה תכנון, הא?) אז קיבלנו שבוע חופשה.
ביום שחזרתי לבסיס, ישבתי במסדר בטיחות עם שתי חברות, אבי ראה אותי מהקצה השני של החדר, ואמר לעצמו "אני חייב לדבר איתה! כמובן שהוא לא עשה כלום בנידון

(הוא טוען שנעלמתי לו- אז עוד לא הייתי מודעת לקיומו) הקטע המדהים: עוד באותו לילה, לפני שהחלפנו מילה, אבי התקשר לאימו וביקש שתבטל את כל הטיול- הוא פגש את אהבת חייו! (ואכן הטיול בוטל, כמו גם החפש"ש ועוד כמה דברים לטובת השארות בקרבתי)

למחרת, בעודי מסתובבת לי בבסיס (הפצפון, בפאתי התנחלות ניסנית ברצועה), שמעתי מישהו אומר משהו באנגלית במבטא אמריקאי מושלם (אבא שלי אמריקאי ולהזכירכם לא מזמן חזרתי מניו יורק, כך שזה היה "הבית") ושאלתי אותו מה שמו. הוא ענה "שון". שון! שון הוא גם שמו של חברי הטוב ביותר מניו יורק! מכאן התחלנו לדבר... (למי שהתבלבל, אבי קרא לעצמו שון באיזשהוא שלב, כולל שינוי רשמי וחוקי, ובימים אלו חוזר לקרוא לעצמו אבי, שזה השם שנתנו לו הוריו)

אחרי 3 שבועות הכרות (בהם בינתיים אמרתי לו שאני לא מעוניינת בשום מחוייבות לאף אחד בזמן הקרוב!) הוא סיפר לי על חלום שחלם:
"היינו במסיבת שחרור שלי בבסיס, ובסוף נאום הפרידה שלי כרעתי ברך לפני כולם והצעתי לך נישואים".
ואז הוא שאל, "האם היית אומרת "כן"?"
ואני אמרתי... כן.

חודשיים אח"כ עשינו חתונה אזרחית, לפני חודש סוף-סוף עשינו חתונה קונסרבטיבית, ואנחנו ביחד כבר כמעט 4 שנים...

ולמי שזה ארוך לו מדי- סליחה!

שני סיפורים שקפצו לי לראש כבר מאז שנפתח הדף, אבל רק עכשו מצאתי את העוז...

בשנת 83 הייתי אמנית מיצג צעירה ושאפתנית, ונסעתי לכמה חודשים לניו יורק, בירת האמנות - לטעום מן התפוח.
הכרתי שם צלמת כושית קשוחה משיקאגו ונוצר ביננו קשר מיידי. היא צילמה אותי בכל מיני פוזות ותלבושות (תהליך שאני מכנה "סקיצות למיצג", כי הייתי ממשיכה לעבוד עם הדימויים המצולמים). יצאה לנו סדרת תמונות מדהימה, שעד היום מככבת בגדול בין הדקומנטים של העבודות שלי. חזרתי לארץ ושמרנו על קשר מכתבים רופף.

שנתיים אחרי זה קבלתי ממנה מכתב ובו שני צילומי זירוקס של תמונות עדכניות שלי שפורסמו בעיתונים בארץ. (העיר והעולם הזה).
לא הצלחתי להעלות על דעתי איך התמונות האלו הגיעו אליה. חשבתי שאולי שלחתי לה אותן ושכחתי. אבל זה לא כל כך התקבל על הדעת.
כשנשימתי חזרה אלי קראתי מה שהיא כתבה בשולי התמונות:
תמונה אחת הגיעה אליה באמצעות חבר ישראלי - אמא שלו גזרה מהעיתון ושלחה לו מהארץ כי היא חשבה שהתמונה תמצא חן בעיניו.
התמונה השניה פורסמה בעולם הזה שהיה מופץ גם בניו יורק וחבר ישראלי אחר ידע שהיא מכירה אותי והביא לה.
ואלו היו שני החברים הישראלים היחידים שהיו לה...

הסיפור השני קשור גם הוא בניו יורק (עיר קוסמית לכל הדעות...)
באותה שהות בת כמה חודשים עבדתי בחנות של צילומי זירוקס (ורק עכשו אני שמה לב למרכזיות הזירוקס בשני הסיפורים) עבדה שם גם בחורה גרמניה מתוקה, ומאד התיידדנו. בהמשך היא בדיוק נכנסה להריון מבחור כושי (עוד כפילות (-: ) וחזרה לגרמניה כדי ללדת שם במחיצת אמה.
הייתי איתה בקשר מכתבים כמה שנים (פעם היו מכתבים מנייר, ולא היה אי-מייל! זוכרים? והיא היתה שולחת מכתבים מרהיבים, עם כל מיני תמונות שהיא היתה מוסיפה עליהן קישוטים משלה.) ואז - אבדו לי עקבותיה.

אחרי כמה שנים טובות, חברה ישראלית שגרה בברלין באה לבקר בארץ.
היא מספרת לי שהיא הייתה בחופשה בקריביים, ופגשה שם על החוף בחורה גרמניה מברלין. כשהגרמניה שמעה שהיא במקור מישראל היא שאלה אותה אם היא מכירה את ענת שן. כן, היא הכירה.
מאז כמובן חודש הקשר בשמחה גדולה. היא היתה אצלי בביקור בארץ ואני הייתי אצלה בברלין והיה מקסים. מאז שוב אבדו לי עקבותיה, ואני מוכנה ומזומנה לאפשר לחיים ולאלוהים לעבור דרכי. (תודה ליערת על הניסוח) גם כדי להיות איתה שוב בקשר. D-:

עולם קטן, אה?

בנתיים אלוהים שמע את בקשתי, ומביא לי בקטנה-
עובר דרכי בעניינים כספיים, לחובה. תמשיך, תמשיך, אני מחכה לזכוּת.
|חיוך|.ֳִֵֵֶֶַָ

קרה לכם שהסתכלתם אל משהו והתחלתם לנהל איתו שיחות במוח?כלומר שכאילו דיברנו רק בלי לפתוח את הפה?כי לי זה קרה הרבה פעמים, מה דעתכם?

כל פעם אני מוצאת עצמי חוזרת אל הדף הזה באופן קוסמי, החלטתי שהגיע הזמן לאיזה קוסמי אחד מבית היוצר הפרטי גם:
בימי התל אביביים, כאלה עם לילות ארוכים והרבה אנשים שחולפים בבית בשעות זעירות, בא לבקר אותי חבר. באיזה שהוא שלב של פטפוטינו הלא-נגמרים כאב לו הראש.
כדורים נגד כאבים לא כ"כ נוכחים אצלי בבית, אז אמרתי שיחכה פה ואני אחפש בית מרקחת תורן לקנות בו אקמול בשבילו ב-3:00 לפנות בוקר.
הגעתי לרחבה של לונדון מיניסטור ופתאום רצה לעברי חתולה יפהפיה והחלה להתחכך בי. זה היה נעים, ומשעשע ובעיקר מוזר. היו שם לא מעט אנשים. והיא פשוט רצה אלי מהצד השני של הרחבה.
ליטפתי אותה בחביבות ונכנסתי לסופרפארם. למרות שאמצע הלילה, היה שם תור ארוך ומטריד. כמובן שכשיצאתי 20 דקות מאוחר יותר, היא המתינה לי בציפייה וצייתנות בפתח החנות.
התחלתי צועדת אל האוטו, ופתחתי את הדלת להניח את השקית.. ללא היסוס, המשופמת האסרטיבית והאצילית פשוט זינקה לי לתוך האוטו בטבעיות מטרידה.. הבנתי שהולכים הביתה..
הבאתי אותה אלי, הלעטתי את החבר החולה באקמול והוא פרש לביתו.
(לא מיותר לציין אלמנט קוסמי נוסף, שבבית היה לי מוכן ארגז חול לחתולים ואוכל כי למחרת התכוונתי ללכת לצער-בעלי-חיים להביא לי חתול)
אז האכלתי והשקיתי אותה ונכנסתי למיטה לגנוב עוד שעות שינה בודדות לפני יום חדש. בעדינות ונונשלאנטיות הגברת הזדחלה למיטתי, הניחה את הצואר שלה על שלי ושקעה בשינה מתוקה.
כאילו מתמיד אנחנו ישנות לנו ככה חבוקות.
לפנות בוקר שמעתי מתוך שנתי יללות. בעיניים עייפות ועצומות תהיתי לי: למה היא מייללת? היא ישנה טוב כ"כ עד עכשיו..
פקחתי את עיני ובתדהמה ראיתי גורה קטנטנה מונחת לי על הבטן והשנייה בדרכה החוצה באותו הרגע ממש...
מאז ולאורך הרבה שנים אחר-כך, חלקו איתי את מיטתי שלוש חתולות יפות זנב ומופלאות.

איזה סיפור מקסים!! מדהים!!

אני לא יודעת איך עושים פה כל מיני פרצופים מחייכים.. תודה. יש עוד, הם יבואו לאט לאט..

אוריה- יייייייאאאאאאאאא !!!!

מדהים! מדהים! מדהים !!

ומאוד קוסמית העובדה שהיו לך דברים מוכנים בבית. היא פשוט היתה אמורה להיות החתולה שתאמצי.

גם אני חשבתי שזה בהחלט היה מכוון ממקום שמזווג נשמות, והנה עוד סיפורון קוסמי בסימן מיאו:

נסעתי לניו יורק לכמה שבועות. הייתי צריכה קצת שקט ולהלך ברחובות 12 שעות רצוף, לנקות את הראש והלב.
השארתי בביתי בת"א דאז, זוג חברים לשמור על הבית ועל שלוש חתולותי, ההן מהסיפור לעיל.
לילה אחד, מדויק יותר לומר, עם בוקר- חלמתי חלום מסובך ומורכב שהיו בו אינספור דמויות והרבה מקומות. עיקר מה שאני זוכרת היה שנסעתי ברכבת הומה אדם מעיר אחת לאחרת, דרך כפרים ושדות, עוברת מקרון לקרון וחתולותי איתי, מקפצות מקרון אל קרון.
באיזשהוא שלב לאורך המסע המשונה הזה נעלמה מעיני מרים (אחת החתולות). חיפשתי אותה בין הקרונות ובשלב כל שהוא היא הופיעה שוב.
ירדתי מן הרכבת והגעתי למבנה רב קומות, שהיה בחלום הבית שלי. נכנסתי בפתח הבית ואיתי שתי החתולות האחרות, ושוב מרים איננה באף אחד מחללי הבית. חיפשתי אחריה זמן ארוך ובשלב כלשהוא עליתי על גג הבניין ושם מצאתי אותה.
עד כאן החלום.
במיטתי בניו יורק התעוררתי מקץ החלום ומיד התקשרתי הביתה לשאול את חברי הבייביסיטרים מה שלום הגרציות המשופמות שלי.
בניו יורק היתה שעת בוקר, ובארץ אחה"צ.
לטלפון ענתה לי החברה שבבית, בקול מבוהל וטרוד. אמרתי שחלמתי חלום מוזר ורציתי לשאול מה שלום חתולות.
היא כמעט נחנקה ואמרה שמרים נעלמה והם מחפשים אותה כבר שעות בדאגה והיא פחדה להתקשר לספר לי...
חשבתי שוב על כל החלום, עשיתי מאמץ להזכר בפרטים הקטנים ובקול רגוע לגמרי אמרתי: אני מחכה על הקו, תעלי תבדקי על הגג של הבניין, נדמה לי שהיא שם.. (למותר לציין שמרים מעולם קודם לכן לא ביקרה על גג הבניין, לא נראה לי שהיא ידעה שהוא קיים).
היא לא כ"כ הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עזבה באותו רגע את השפופרת ורצה למעלה.
תוך דקות היא חזרה מתנשפת לטלפון וצעקה: 'יא מופרעת, מצאתי אותה על הגג.. היא בבית, הכל בסדר..'
חייכתי לי בטלפון ויצאתי לעוד יום גשם רגלי לאורך ולרוחב מנהטן.. מזמינה חלומות טובים.

מדהים !!!!

מדהים לקרוא את הסיפורים כאן.
יש מישהו/הי שקראו את הספר "האמן ומרגריטה"? ספר מדהים. אפל, מטריד וקוסמי.

אוריה, הלו, אני בהלם !!

כבר היו לך חלומות קוסמיים כאלה? לפני או אחרי הסיפור הזה ??

יש כאלה. לא מעט, למזלי גם לא כל יום.. תלוי כמה אני ערה/פנויה רגשית, מנטלית להקשיב.
יש תקופות שהם באים בהמונים ואז זה קצת מבהיל.
יש זמנים שפויים יותר. חלומות קטנים, בשינה או בערות, שמספרים דברים טובים..
אני חושבת שקצת התרגלתי שזה סוג של כלי, כמו ראייה, קשב, תקשורת. זו עוד שפה. מופלאה ומשונה.

אנחנו מחכים בסבלנות לעוד.

חיוך גדול.

אז ככה:
אבא שלי מאוד אהב את איב מונטאן ואני - בעקבותיו.
לפני שנים לא מועטות, הקשבתי כהרגלי לבני הנדל בתוכנית היפה שלו ברשת א' ב-6 בבוקר, אבל לא שמעתי מן ההתחלה. הוא דיבר על זמר צרפתישהלך לעולמו, ואני, ליבי החל לדפוק בחרדה: "זה איב מונטאן!". כעבור כמה דקות הסתבר לי שטעיתי.
אחרי שבועיים איב מונטאן נפטר.
התאבלתי עליו במימדים שהפתיעו אותי. אמנם מאוד אהבתי אותו, אבל בכל זאת... בכיתי המון, גזרתי תמונה שלו מן העתון ותליתי בסלון. לא הבנתי למה אני מתאבלת עליו כאילו היה אדם קרוב.
לא הספקתי לספר את כל זה לאבא שלי.
אחרי שבועיים הוא נפטר באופן פתאומי, מיתת נשיקה.
ואז היה לי ברור שכבר ידעתי. והתאבלתי על מונטאן כאילו היה אבא שלי.

מאוד נוגע. וגם מאוד עצוב..

ווואוווווו אהבתי את הדף ואת הסיפורים המדהימים:-)
נהנת מכל רגע:-)
גם לי יש כל מיני סיפורים קוסמיים, לפני כמה שנים עבדתי עם מטפלת רוחנית מדהימה ותוך כדי דימיון מודרך ראיתי דמות של גבר, לא הבנתי מי זה והוא לא היה דומה לאף אחד שהכרתי...שאלתי מי הוא והיא ענתה שכנראה שמדובר בבן הזוג שיהיה לי (למרות שסמכתי עליה זה עדיין נשמע לי מוזר למדי), התמונה נשארה חרוטה בראשי. שנים מספר לאחר מכן
קבעתי להפגש בבליינדייט עם בחור נחמד שהכירו לי החברים הכי טובים שלי, לא היה לי מושג איך הוא נראה וכל מה שידעתי עליו הוא מה שסיפרו החברים ומה שהוא סיפר לי בשיחת טלפון ארוכה מאוד שניהלנו. הבחור הגיע ואני פתחתי את הדלת אך לא נכנסתי, הסתכלתי פנימה(היה חשוך למדי) וראיתי את הפנים שהיו חרוטות עמוק עמוק בראשי, נכנסתי לאוטו ואמרתי לו(במקום שלום) זה בסדר אתה יכול לנסוע, הוא היה קצת המום ולא הבין למה התכוונתי...

מאותה שניה שראיתי אותו ידעתי שהוא האיש שלי, ובדיעבד שמעתי מהוריו שלאחר שדיבר איתי בטלפון(5-6 שעות) לפני שניפגשנו הוא אמר להוריו שהוא הולך לפגוש את אישתו לעתיד.( ההורים חשבו שהוא השתגע).
שיהיה לכן/ם יום קסום

קוסמי קטן וחמוד מהשבוע:
היתה לי פעם חברה טובה. לא התראינו כבר כמה שנים, מהקשרים ששייכים לזמן ולמקום ובצער מטשטשים כשהמציאות משתנה.
הרבה זמן שהיא לא עלתה במחשבתי והשבוע היא צצה לי כדמות רקע באיזה חלום לא מפוענח.
קמתי בבוקר וחיפשתי את הטלפון שלה ואפילו התקשרתי. החליפו את המספר. המנוי אינו קיים...
היא תבוא בזמן אחר, חשבתי לעצמי.
התארגנתי לענייני ויצאתי מהבית. מתחת לבית שלנו יש עץ גדול וספסל. תמיד כשאני יורדת מהבית, מישהו יושב לו בצל העץ. נזיר, תייר מזדמן, פנסיונר עם שש בש, ילדה שנוזל לה קרטיב..
וכמובן, באופן כה טבעי וצפוי, יושבת לה החברה ההיא לעיל, שהטלפון שלה לא קיים, על הספסל מתחת לביתי.
לא. היא לא ידעה שאנחנו גרים פה. היא אפילו לא ידעה שחזרנו לירושלים.. ככה סתם, היא מחכה לטרמפ שיבוא לאסוף אותה משם. היא אפילו לא בטוחה שהיא מחכה במקום הנכון...
זה היה נפלא ומתוק ככה לפגוש. ישבנו לנו כמה דקות יחד, התרגשנו מכמה קרה ועבר, ופנינו אישה לדרכה.
עבר לו יום ארוך, עבדתי בסטודיו מעבר לרגיל. בדרך הביתה חשבתי בחיוך שיהיה מצחיק אם כשאחזור הביתה, אפגוש אותה שוב, יורדת מהטרמפ שלה..
גם לא לקחתי את הטלפון החדש שלה בבוקר, חבל..
החניתי את האוטו בחניה. טיפסתי לי במדרגות והפניתי ראש אחור. נכון שאני קצת מגזימה בלשחק עם המציאות, אבל זה באמת יהיה חמוד לראות אותה שוב...
רגע לפני שהכנסתי את המפתח לחור המנעול, אוטו עוצר בחניה והיא שם, נפרדת לשלום מהטרמפ שלה..
ככה, ימים כאלה, שהעולם צוחק אתנו באותו הצליל..

אוריה את כותבת כל כך יפה...
אני מרגישה את ריח עץ התות... (זה עץ תות?), את טעם האפרסקים של הקיץ, את הריח הצורב של השמש החמה והשרף של מחטי האורן, כל זה דרך הסיפור... וכמובן, את אור התכלת העזה..
המשיכי, עוד... עוד...

אוריה, איזה סיפורים מופלאים. נראה שאת עושה שימוש מודע לגמרי בהיבט הקוסמי של החיים, ולא רק מתפלק לך מדי פעם... אולי תפתחי _דף בית אישי ?

תודה תמרול ה וברונית. זה משמח ומרגש ומסקרן כשמשהו משלי נוגע במישהו אחר. אני מניחה שזה בעיקר מפני שבצורה מסוימת זה קשור עם כולנו, הקשר הזה עם המשחק של החיים ויחסי הכוחות.. אני עוד לא כ"כ יודעת מה זה דף בית אישי. אני עוד קצת מתיירת. הדף הזה הצליח למשוך אותי יותר לעומק.. אולי עוד קצת. כשארגיש יותר על מקומי פה באזורכם..

טוב, אז נחכה לתיזמון הנכון... (-:

קוסמי קטן, מה שנקרא:
הרדיו דלק, ישבתי למחשב משוחחת עם האתר כמובן, שומעת שיר ונעה לצליליו, בדרך שהזכירה לי בחורה שרוקדת עם ש.ארצי באחד הקליפים שלו.
בחורות שרוקדות עם ש.ארצי זה לא מקרה מיוחד, אך הריקוד של השיר המסוים הזה ממש התנגן לי בגוף.
השיר הבא היה בדיוק השיר ההוא:
אוהוהומנם אין אהבה שאין לה סוף...
אז המשכתי לנוע.