בלוג מיילדת מתחילה

היום חזרתי מחדר לידה ובדרך, בעודי נאבקת בדחף לעצום את העיניים ופשוט לנמנם תוך כדי נהיגה, צצה במוחי המחשבה שאולי הגיע הזמן להתחיל שוב לכתוב את חוויותיי מחדר לידה. כנראה שהייתי עייפה מכדי לגייס בתוכי התנגדות למחשבה הזאת והיא פשוט התמקמה לה בנחת. בבית כבר היה לי קשה לחכות שהמחשב יתפנה....

לא יודעת למה זה קרה עכשיו...לפני כן, פתאום לא הרגשתי בנוח לכתוב על נשים , פחדתי שיזהו את עצמן. חששתי מכל מיני סוגיות אתיות מול מקום העבודה שלי. וגם הייתי אחרי לידה (טוב, גם עכשיו, אלא שעכשיו אני כבר שנתיים וחצי אחרי לידה ..). זהו, נגמרו התירוצים.

אז אחרי:
ארכיון בלוג שוליית המיילדת
ו בלוג שוליית המיילדת
ו בלוג מיילדת נולדת
ו מיילדת נולדת יולדת

הגיע תורו של הדף הזה. אשמח לרעיונות לאיחוד דפים, אחסונם בבוידעם או שינוי שם הדף הזה - לא היה לי שם מוצלח אבל כבר רציתי לפתוח אותו.

אז אני כבר שנתיים בחדר לידה, ועדיין מרגישה רוב הזמן שאני רק בהתחלה. רוב המיילדות בחדר לידה שלנו, מיילדות יותר שנים ממה שאני חיה, ומול הניסיון שלהן, קשה לא להרגיש כך. לפעמים אני ממש מרגישה שכבר למדתי משהו, שכבר יש לי גם יכולת לחוש מה קורה ולא רק לחשוב. לפעמים זה כך ולפעמים זה כך, ועד כמה שזה יישמע מוזר, לפעמים מיילדות עם נסיון של 30 שנה מתייעצות איתי, וזה חלק ממה שאני אוהבת במיילדות - הענווה שהיא גורמת לנו להרגיש מול העולם. כי אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה ומתי ורק יכולים לנסות להעריך וגם אז להיות מופתעים ברוב המקרים.

היום טיפלתי באשה בלידתה הראשונה. היא היתה בתהליכי זירוז במשך כמה ימים בלי שום תוצאות, וכשפגשתי אותה היתה לה פתיחה של ס"מ אחד. אח"כ הצירים קצת הצטופפו והיא נסחפה איתם וכבר אי אפשר היה לדבר איתה. היא צעקה ובכתה ולא הגיבה לשאלות שלנו. בהתחלה מסאז' עזר לה אבל אחרי כמה דקות היא לא רצתה שייגעו בה. יפה כזאת. לא יפה במובן ה"מקובל" של המילה, אלא יפה מבפנים- אשה שרואים שהיא נקייה, בלי שטויות, כמו ילדה.
אגב, אני בכלל חושבת שכל אשה יפה בלידתה (יותר מבחתונתה בד"כ).

וככה היא נסחפה, מהצירים הרדודים והקצרים, למים העמוקים ואח"כ לאוקיינוס הזה של הכאב שמרגיש לפעמים כאילו עוד רגע יטביע בו את האשה ואת כל מי שאיתה. היו לי כמה רגעים קשים בעניין הזה.ביומיים האחרונים היו לי שתי משמרות מטורפות לחלוטין והרגשתי שבנוסף לעייפות הפיזית גם אין לי שום יכולת להכיל כאב. אבל דיברתי עם עצמי והשתלטתי על הדחף לברוח משם. קפצתי איתה למים ולמרות שקר בהתחלה, אח"כ מתרגלים וזה אפילו כיף.
אחרי שעה בדקתי אותה והיתה לה פתיחה מלאה.

גם השלב השני היה קשה. אחרי כל ציר היא נורא בכתה והתחננה שדי כבר ושהיא לא יכולה יותר. תוך כמה צירים לי ולבעלה כבר היתה תרגולת עידוד ותרגולת לחיצות, וככל שעבר הזמן זה נהיה יותר פשוט, והיא פשוט נרדמה בין ציר לציר. היו לה הפסקות ארוכות בין הצירים וזה היה נהדר.

אחרי הלידה, אני חושבת שבשעה הראשונה היא עדיין היתה קצת בשוק מהאינטנסיביות הזאת שפשוט חוטפת אותך כמו איזו סופת טורנדו. כמעט לא דיברה, פשוט נשמה. התאוששה.
ואחרי שעה היא התחילה לחייך. ולהיניק. ולהגיד שהיתה לה לידה בדיוק כמו שחלמה.

איזה כיף שחזרת....
(גרופי של הבלוגים שלך...)

שליחה על ידי gani* » 16 אוגוסט 2009, 18:26

כמה טוב שבאת@}

שלום רב שובך @}

_איזה כיף שחזרת....
(גרופי של הבלוגים שלך...)_

גם אני. איזה כיף...

אגב, אני בכלל חושבת שכל אשה יפה בלידתה
מקסים...
גמני שמחה שחזרת לכתוב ומרותקת מהבלוגים שלך @}

יוהו!
(מתמקמת)

באת בזמן!
טוב ששבת

היי!!

איזה כיף לשוב ולקרוא אותך. זוכרת שדיברנו בטלפון?

יכול להיות ששלחת לי מייל, אבל התיבה מאוד בעייתית. איך אני אוכל לקבל את המס' של החברה (היא מסכימה?) בדרך אחרת?

דניאלה

איזה כיף שחזרת....

כיף לחזור! מקווה שהווית הבלוג לא תשתלט על כולי....
לפני כמה שבועות היתה לנו לידה שהסתיימה באופן חריג ועצוב (רק אומר מרא שלאם ולתינוק שלום). קרה משהו שקורה אחת לכל אלף ניתוחים קיסריים, כלומר, כל שנתיים וחצי - שלוש בחדר לידה שלנו. ועדיין, כשזה קורה - זה משקשק מבפנים לחלוטין.

אז ככה - היתה אשה שרצתה ללדת את תינוקה השלישי, אבל היא התעקשה לקבל (וקיבלה) אפידורל כבר בפתיחה של סנטימטר וחצי. היא התקדמה לאיטה אבל נתקעה בפתיחה של 6 סנטימטר.
אי אפשר היה לעשות זירוז בגלל שהיו האטות בדופק. אז הציעו לה ניתוח והיא לא רצתה.
אח"כ התגברו ההאטות וכבר הוגדרו כהאטות חמורות, כאלו שמהוות אינדיקציה לניתוח קיסרי אם לא יולדים תוך שעה, אבל היא לא רצתה ניתוח. ככה שש שעות. שש שעות בפתיחה של ששה סנטימטר.
ניסו לעשות הכל כדי שתתקדם - שינוי תנוחה, נקודות לחיצה, תנועתיות, ומה לא, אבל הפתיחה הייתה תקועה לגמרי (בדיעבד התברר שהתינוק נכנס עקום לגמרי לתעלת הלידה ולמרות שהיה קטנטן ממש, לא הצליח לעבור. מאוד אופייני לאפידורל מוקדם).
אז זה הלך בערך כך:
אחרי שעתיים בלי התקדמות הציעו לה ניתוח קיסרי והיא לא רצתה.
אחרי 3 שעות בלי התקדמות כבר ממש לחצו עליה לניתוח אבל היא לא רצתה.
אחרי 4 שעות כבר התחננו והסבירו לה את הסיכון שבלידה ממושכת ותקועה. לא רצתה.
אחרי 5 שעות גייסו עוד ועוד רופאים וכולם בתורם ניסו לדבר אל ליבה אך ללא הועיל.
אחרי 6 שעות (להזכירכם - האטות חמורות ומפחידות בדופק כבר 6 שעות...) הגיע מנהל היחידה הגניקולוגית של בית חולים, והיא הסכימה לניתוח.

ניתחו ונולד תינוק פצפון שהיה די מסכן בהתחלה, אני מקווה שעכשיו הוא כבר בסדר.

שעה אחרי הניתוח היא החלה לדמם. מאוד. דימום שלא נפסק.
וזה נמשך, ונמשך ונמשך.
היא קיבלה מנות דם ופלזמה שהיו שוות לכמות הדם שלה פעמיים.
היא אושפזה בטיפול נמרץ ועברה עוד שני ניתוחי פתיחת בטן. הרחם שלה פשוט לא התכווץ אחרי הניתוח והדימום המסיבי לא שכך.
בניתוח האחרון כרתו לה את הרחם. לא היתה ברירה.

יש בסופיות הזאת של כריתת רחם משהו כל כך... לא יודעת אפילו להגדיר מה בדיוק. כששמעתי את זה פשוט לא האמנתי. וכך גם כל אחד אחר. ונכון, זה קורה כל הזמן, זה אפילו קרה למיילדת אחת שלנו, אבל כשפוגשים את זה, זה אחרת לגמרי.

אין לי תובנות מדהימות בקשר לזה, אבל פשוט רציתי לספר על זה, כי נראה לי שחלק ממני עדיין בשוק מסויים בכל פעם שאני נזכרת בזה.

רציתי להצטרף לשמחות על פתיחתו המחודשת של הבלוג, אבל זה איכשהו לא מתאים אחרי הסיפור האחרון (אף על פי שאני כמובן שמחה עדיין).
מאוד אופייני לאפידורל מוקדם
סיפרו לה את זה בהתחלה? אני שואלת כי בלידה הראשונה שלי לא סיפרו לי על האטות שנגרמות בגלל אפידורל (שדווקא לא היה כל כך מוקדם). הייתי צריכה ללמוד זאת על בשרי כדי לסרב בתוקף בפעם השנייה.
באמת נשמע סיפור מפחיד.

היי דנה שוב אני רוצה להגיד שממש כיף שחזרת לכתוב.
אולי אני מקדימה את המאוחר אבל מאוד מעניין אותי לדעת אם הגישה שלך היום היא עדיין "באופנית" או שהנסיון שינה אותה..

איזה סיפור

למה בעצם מסכימים לתת כל כך מוקדם?

כיף שחזרת לכתוב

שמחה שחזרת לכתוב ומרותקת מהבלוגים שלך @}

סיפרו לה את זה בהתחלה?
בוודאי. ממש לא רצו לתת לה. המדיניות שלנו היא לתת אפידורל רק בלידה פעילה אבל לפעמים נשים מאוד מתעקשות והרופאים מסכימים.
בכל מקרה הסבירו לה בדיוק למה לא כדאי. ניסו לעזור לה להתמודד בדרכים אחרות אבל היא היתה נעולה על אפידורל.

אולי אני מקדימה את המאוחר אבל מאוד מעניין אותי לדעת אם הגישה שלך היום היא עדיין "באופנית" או שהניסיון שינה אותה..
אני עדיין חושבת שלידה טבעית היא בטוחה ונעימה יותר מלידה התערבותית. עדיין חושבת שלנשים יש זכות להחליט לגבי גופן ושהורים הם האחראיים על ילדיהם ולא מחלקת תינוקות. עדיין מנסה בכל כוחי לייצג את האינטרס הטבעי והנשי מול הממסד הרפואי. זה לא תמיד קל כי הממסד הרפואי הוא זה שמעסיק אותי ומשלם לי משכורת. מצד שני יש לי קביעות

ואני מרגישה יותר חופשית לצעוק על הרופאים.....

_איזה כיף שחזרת....
(גרופי של הבלוגים שלך...)_
האם הדימום נגרם בגלל הניתוח, או במילים אחרות, האם יש סיכוי לדימום כזה גם אחרי לידה וגינלית?

סיפור נוראי.
שמחה מאוד שחזרת היה שווה לחכות בסבלנות לשובך.

_סיפור נוראי.
שמחה מאוד שחזרת היה שווה לחכות בסבלנות לשובך._

_איזה כיף שחזרת....
(גרופי של הבלוגים שלך...)_

גם אני שמחה שחזרת. רק רציתי לעדכן אותך שבלידה הבאה שלי אני אצלך. גם אם זה אומר לישון שם...

אני עדיין חושבת שלידה טבעית היא בטוחה ונעימה יותר מלידה התערבותית. עדיין חושבת שלנשים יש זכות להחליט לגבי גופן ושהורים הם האחראיים על ילדיהם ולא מחלקת תינוקות. עדיין מנסה בכל כוחי לייצג את האינטרס הטבעי והנשי מול הממסד הרפואי. זה לא תמיד קל כי הממסד הרפואי הוא זה שמעסיק אותי ומשלם לי משכורת. מצד שני יש לי קביעות ואני מרגישה יותר חופשית לצעוק על הרופאים.....

כיף לשמוע.
<קצת פחדתי שבאיזשהו מקום, אחרי שרואים הרבה לידות, הגישה שלנו נראית נאיבית>

שליחה על ידי gani* » 18 אוגוסט 2009, 13:09

אבל, דנה, מה את עושה כשיש לך 2 או 3 יולדות שכ"א מהן מבקשת ממך תמיכה רצופה? אפידורל לאחת (לא לשכנע, אבל לא לנסות להעצים ולהניא) מאפשר שהות עם אחרות:-/
מה עושה מיילדת עם ילוד שמתלבב בחיק אמו אבל היא נדרשת ליולדת אחרת לזמן ארוך מדי או רחמנא לצלן לפנות חדר ליולדת חדשה שגם לה מגיע חדר/מיילדת צמודה/מקלחת לשיכוך כאב?

בחירות לא פשוטות שמעמידות את התיאוריה במבחן המציאות שוב ושוב.
איך את מתמודדת?

מה עושים? מתמודדים. ברוב המקרים אין 2 או 3 שכל אחת מבקשת תמיכה רצופה, ואם כן אז משתדלים לחלק אותן בין המיילדות. נשים גם בד"כ נמצאות בשלבי לידה שונים - אחת לוחצת, אחת רק בשלב לטנטי ואחת מסתובבת בחוץ עם פתיחה של 5 ס"מ.

יש גם עוד דרכים - ללכת יותר מהר בין החדרים, להספיק יותר דברים בפחות זמן, להתעסק בעיקר ולא בטפל (טפסים בעיקר), להפעיל אחרים (צוות ומשפחה), ולשלוח את האשה למקלחת לשעה.

אני מתנצלת בפני היולדות אם אני לא יכולה להיות איתן, וזה לפעמים מאוד מאוד קשה שאני צריכה לעזוב יולדת בשלב מאוד מתקדם ולבקש ממישהי אחרת שתקבל את הלידה כי אני עסוקה במשהו אחר. כל כך הרבה פעמים רציתי לפצל את עצמי ולהיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. לא הצלחתי...

למזלי אנחנו חדר לידה קטן יחסית (230 לידות בחודש לעומת כ - 1000 באיכילוב או שיבא) ולכן מעולם לא נתקלתי במצב בו המקלחת היתה תפוסה או לא היה חדר ללדת בו. משהו כנראה שומר מלמעלה. נדיר מאוד שיולדת לא תלד בחדר לידה כי אין מקום.

בכל אופן, אני מעולם לא הפרדתי בין אמא ותינוק בגלל סיבות ארגוניות ומעולם לא דחפתי אשה לאפידורל (באופן פעיל או סביל) רק כדי שאוכל לתמוך באחרות. זה כולל עוד דברים, כמו למשל - לפעמים נשים נמצאות בזירוז הרבה מאוד שעות, וכשהן רוצות פיפי אז הכי קל לתת להן סיר. הרבה יותר מורכב וגוזל זמן לפרק את המוניטור, לארגן את שלל העירויים לתנועה ואח"כ גם לחבר את הכל מחדש. מעולם לא שכנעתי אישה להשתין בסיר רק בגלל שקשה לי או אין לי זמן. לא פקעתי מים כדי לזרז לידה בגלל שיש עוד נשים שמחכות. וכו' וכו'. מקווה שלעולם לא אגיע למצב שבו זה יקרה לי ולא אשים לב וזה יהפוך להרגל מגונה.

אבל העניין הוא לא רק איך להיות יותר עם הנשים שרוצותתמיכה בלידה טבעית, אלא בכלל - איך נותנים טיפול מקצועי כשאין את הזמן לזה. וזו לא רק בעיה של מיילדות אלא של אחיות בכלל. אני זוכרת מעבדתי במחלקות אחרות את התסכול הזה - שיש חולים שהספקתי לראות רבע שעה בכל המשמרת, ואני יודעת שהיה לי מה לעשות איתם גם במשך 4 שעות. הפער הזה בין הרצוי למצוי, והפחד לעשות טעויות, להחמיץ סימפטומים או טיפולים, או סתם לא לתת לאדם המטופל את מה שהוא זקוק לו מבחינה אנושית בסיסית.
כשמדברים על קיצוצים בתקציב הבריאות, זה חלק מן המשמעות, ואותי זה נורא מפחיד ונורא מתסכל, אבל לפעמים אין לי ברירה אלא לרוץ כמו מטורפת, להפעיל רופאים שיקבלו לידות, לבקש עזרה מכל מיני מחלקות, ולקוות ולהתפלל שהכל בסדר. שהכל יהיה בסדר. רמות הסטרס במשמרות מסויימות הן נוראיות.

לפני כמה ימים למשל היתה משמרת כזאת שבה טיפלתי בשש עד שמונה נשים במקביל, ובכל רגע שחשבתי שאני כבר מאבדת שליטה על מה שקורה וזהו, פשוט אי אפשר יותר - אם יתווסף עוד קש אחד אז יישבר גב הגמל, אז זה קרה - אשה נוספת מופיעה בדלת, סיוך מופיע באחת הלידות, אשה כאובה יורדת ממחלקת יולדות. השיא היה בשש וחצי בבוקר - רצתי מאיפשהו לאנשהו, כמעט בכיתי כבר מרוב ייאוש של יותר מידי מה לעשות ופחות מדי ידיים, ואז בבת אחת הופיעו ארבע (!) נשים בדלת, כולן בלידה, והיתה לי רק מיטה אחת פנויה במחלקה. הייתי אמורה לנחש ע"פ הפרצוף ותנועות הגוף מי מהן הכי בלידה. הימרתי על אחת והיא באמת ילדה תוך חצי שעה. האחרות ילדו בהמשך....
אני מתארת לעצמי שככה מרגיש הפרינאום בלידה - מתרחב ומתרחב וכל הזמן חושב שהוא לא יכול לקבל יותר ולהכיל יותר, ואז הוא מגלה שכן...

הייתי אמורה לנחש ע"פ הפרצוף ותנועות הגוף מי מהן הכי בלידה.
אין רופא שאמור לבדוק פתיחה?? כשאני באתי ללדת רופא מיין את הנשים ע"פ הפתיחה. אני למשל באתי אחרי ירידת מים בשבע וחצי בבוקר ורק אחרי שהיתה פתיחה קיבלתי מיטה (אחרי הצהריים).

דנה, תיארת את המצוקה שלך בצורה כל כך אמיתית וחיה.
אבא שלי מאושפז עכשיו באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. תארי לעצמך: אדם שמגייס את כל כוחות הנפש שלו להתמודד עם יסורים של מחלה קשה, פרוגנוזה נוראה, כאבים ושיתוק שהולך ומתפשט בגופו. בגלל סיבוך של המחלה הוא מוצא את עצמו מאושפז במחלקה עם מחסור משווע באחיות. פעם אחת הוא מנסה לרדת מהמיטה כדי להגיע לשירותים ולא מספיק. בגדיו מתרטבים. האחות מגיעה באיחור ונוזפת בו, כמעט צועקת עליו: "למה לא קראת לי?"
"אם הייתי מרגיש שזה קורה, הייתי קורא לך."
"מצטערת, אני לא יכולה להתמודד עם זה. מר X, אני שמה לך חיתול מעכשיו".
וכך, אדם שעדיין שולט בסוגרים ורק זקוק לעזרה להגיע לשירותים, נאלץ לשכב ימים רבים עם חיתול, על כל המשתמע מכך מבחינת תחושת אבדן העצמאות (ירידה במצב הרוח, פגיעה בדימוי העצמי) וחוסר האפשרות לתרגל תפקוד חיוני שנחוץ לתרגל אותו על מנת לשמר אותו.

אני לא כועסת על האחות. אפילו באותו רגע לא כעסתי עליה.

וואו זה נשמע ממש קשה!!!!!!!
פשוט מדהים איך לא משנה באיזה מקצוע את עובדת תמיד התחושה היא של אדם אחד שצריך לעשות עבודה של חמישה אנשים. מדהים שזה קיים כל כך גם במקומות שצריך להציל חיים של אנשים.
בכל אופן ממש כל הכבוד לך שאת ממשיכה לתת את הנשמה ולא חוסכת מעצמך עבודה ע"י "שירות" לא טוב ליולדות שלך.
@}

כל כך חיכיתי שתחזרי! סוף סוף!

אין רופא שאמור לבדוק פתיחה??
בד"כ המיילדות בודקות פתיחה (או הרופאים) אבל אי אפשר לבדוק פתיחה בעמידה בדלפק הקבלה, צריך מיטה בשביל זה. היתה רק מיטה אחת פנויה והייתי צריכה להחליט את מי לבדוק קודם.

פלוני אלמונית - אני מכירה כל כך טוב את המצב שאת מתארת ומאוד מצטערת שאביך ואתם נאלצים לעבור את זה. זה מאוד קשה, לכולם בעצם. אין ספק שבתי חולים לא נועדו לחולים (וגם לא לבריאים)... מקווה שהמצב ישתפר, אם לא מבחינת המחלה אז לפחות מבחינת הסביבה.

(אגב, אולי אפשר לתת לו בקבוק שיהיה ליד המיטה במקום טיטול?, כך זה יחסוך לו את הירידה מן המיטה אבל יאפשר לו להיות בלי טיטול).

תודה לכולן על התגובות, גם אני שמחה לחזור.

איזה כיף שחזרת. פשוט תענוג לקרוא אותך...

איזה כיף שחזרת. פשוט תענוג לקרוא אותך...

אחד הדברים שהכי קשים לי כמטפלת, ובעצם כאדם בכלל, זה לא לשפוט. לקבל לחלוטין את האחר מבלי לנסות לשנות אותו או לחשוב שאני יודעת יותר מה טוב בשבילו. ואוו, זה ממש קשה לי לפעמים, אם כי אני גם מתקדמת כל הזמן. הנה למשל סיפור להמחשה -

לפני מספר ימים הגיעה אשה עם IUFD - כלומר, תינוק שנפטר בעודו ברחם. עצוב מאוד מאוד. זה היה בן, אחרי 5 בנות וכולם חיכו לו מאוד (כמובן שזה היה עצוב באותה מידה אם זו היתה בת). זה אובחן כבר בקופת חולים, ובבית חולים זה אושר, והאשה החלה בתהליך המייגע והארוך של זירוז לידה, בעודה יודעת שלא תקבל לזרועותיה תינוק חי בסופו של דבר. אחרי יומיים הבעל דיבר עם הרב שלהם, והרבה אמר לו שזה לא נכון שהתינוק מת ושישימו מוניטור ויווכחו שהוא חי. הבעל והאשה נמלאו בתקוות, שלצערי התבדו. התינוק באמת היה מת.
כששמעתי את זה כמעט התפוצצתי - איזה רב טיפש ויהיר - לא מספיק מה שהם עוברים שהוא צריך להוסיף למשא שלהם עוד תקוות מנופצות? למה האשה צריכה עוד מן טלטלה רגשית כזאת? למה? וגם חשבתי לעצמי - אוף, הטיפשים האלה שבכלל שואלים לעצתו של רב אידיוט שכזה! לא יכולים להחליט כלום בעצמם, לא יכולים לחשוב בשביל עצמם....

ואז אמרתי לעצמי - רגע, אני חושבת שהכי טוב יהיה אם הם יחשבו בדיוק כמוני! כלומר, אני גם מנסה לקחת להם את הזכות לחשוב בשביל עצמם. אממ.. לא טוב. עדיף אולי שכל אחד באמת ייקח אחריות על עצמו, ואם למשל מתאים לו לשאול רב (שבמקרה מדובר ברב שבחר להיות אידיוט!), זו זכותו המלאה. ולגבי הרב - טוב, בזה אני עדיין לא מצליחה למצוא דרך לא לשפוט אותו. אולי בשנה הבאה אהיה מפותחת יותר ואצליח. אני בפירוש רואה בזה יעד. בחדר לידה נפגשים הרבה בהתייעצויות עם רבנים והרבה פעמים בא לי לתלוש את השערות. לצערי ראיתי תאומים שנפטרו בגלל עצת אחיתופל של רב אחד, ועוד כמה תינוקות שנפטרו בעקבות עצות של רבנים לא יהודיים (קאדי?). זה משגע אותי.

כשאני משתגעת אני משתדלת להיזכר בשורה מתוך שיר ששכתבה אמא תרזה, שבעיני מגלם בתוכו המון המון חוכמה. השיר כולו מיוחד אבל השורה האחרונה בשבילי היא מצילת חיים. אז הנה: mother]DO IT ANYWAY teresa do it anyway[/po].htm

הבלוג הזה הוא אחד הדברים היותר מדהימים שיש בבאופן. תודה לך.
רצף אסוציאטיבי - לפני כמה זמן השתתפתי בכנס שארגנה רותי קרני הורוביץ על לידות בית. היא הרצתה על לידות אנאסיסטד כאשר הפואנטה שלה היתה שכל אשה צריכה לדעת על כך דברים בסיסיים כיוון שכל אשה, לא משנה היכן תרצה ללדת, עשויה לחוות בסוף לידה כזו.
הבלוג שלך כתוב נפלא והוא מרתק בכל מקרה אבל יש לו גם ערך מעבר לכך. באתר הזה תומכים מאוד בלידות בית אבל חלק מהנשים שתרצנה ללדת בבית תלדנה בסוף בבית החולים. על אף שאת מספרת בעיקר על עצמך ועל בית החולים הספציפי בו את עובדת, יש בזה משהו שמשכך גם את החששות מול בתי חולים אחרים. מקבלים אצלך תמונה אנושית ומורכבת של לידות בבית חולים וזה ממש חשוב. בעיקר מול שלל סיפורי האימה שרצים בינינו.
בקיצור, תודה על הכל.

מדהימה שכמוך.
באמת הכי קשה לא לשפוט וגם במקום השיפוטי הזה התגלת שוב כאדם רגיש ומודע וזה לא מובן מאליו.

איך ממשיכים אחרי לידה כזו? מניחה שמעבר לקושי הרגשי בלידה שקטה ההתמודדות מול תקוות שווא והדרך עם הורים אבלים בסיטואציה כזו מכלים. גם בלידה שקטה את המיילדת עוברת ליולדת אחרת באמצע?

איזה כיף שחזרת!!!!!!!!

מדהים,
כולי הערצה ליכולת ההתמודדות שלך במצבים הקשים באמת. (עם האובדנים)
ושאלה לי אלייך: האם בזמני הלחץ וכאשר יש עומס כפי שתארת, לא היה טוב אם היו שם כמה דולות לעזרה? סיפורייך רק מחזקים את הצורך האמיתי של המיילדות בנשות מקצוע אלו ולא ברור לי למה אתן המיילדות, לא דורשות את זה כחלק מהזכות שלכן לתת שרות טוב ליולדות. המצב שתארת הוא בלתי נסבל וכוח עזר מקצועי שכל תפקידו הוא לסייע הן למיילדות והן ליולדות עצמן - ישנה את התמונה בגדול!!
יישר כוח על פועלך, הלואי ולא תשברי כדי כן לעשות שינוי, אמן.

הי שלום,
האם דבריי כה מזעזעים שאין המשך?...
האם סוגיית הדולות וקשריהן עם המיילדות כל כך טעונה שאי אפשר לדון בזה?
כבר ברור שיש מיילדות שמאוד נהנות מעזרת הדולות אך יש שעדיין מרגישות מאויימות, למה?
אשמח לשמוע עוד מחוויותייך וגם על איך את תופסת את הדולות בחדר לידה..
יום נפלא

זו אני ששואלת...

שירז, דברייך כלל לא מזעזעים... דווקא דנתי בזה בהרחבה איפשהו באחד החלקים הקודמים של הבלוג אז אם זה מאוד מעניין אותך את מוזמנת לחפש (אני לא זוכרת באיזה חלק זה היה אפילו, מן הסתם באחרון). אני יכולה להגיד בקצרה שבעיני חשוב שלכל יולדת שרוצה לידה טבעית תהיה אפשרות לתמיכה רצופה ע"י מיילדת או דולה. לצערי היחס בין מיילדות ליולדות הוא היום 1:3 במקרה הטוב כך שדולות בהחלט עוזרות ואני תמיד שמחה כשמגיעה דולה.
למה אתן המיילדות, לא דורשות את זה כחלק מהזכות שלכן לתת שרות טוב ליולדות
אני יודעת שארגון המיילדות מנסה לפעול תחת הסיסמא "מיילדת לכל יולדת". זה מה שהיינו שמחות שהיה קורה. זה
חלק מהזכות שלנו לתת שרות טוב ליולדות.

לצערי חלק מן המיילדות רואות בדולות איום משום שהן כאילו לוקחות למיילדות את החלק שהן אוהבות בתפקיד, ומשאירות למיילדות רק את החלקים של רישום, מתן תרופות והיילוד עצמו. כמו לקחת את כל המשחק המקדים...

לפעמים גם יש דולות שנוכחותן מאוד לא נעימה, לא תמיד מקצועית, לא תמיד תומכת בצורה טובה. נוכחות של דולה כזאת ממש יכולה להפריע ליולדת או להעיק על המיילדת.
בפורייה יש כמה דולות שאנחנו פוגשים שוב ושוב והן מקסימות. כשאני רואה שהן נוכחות אני ממש שמחה ויש בינינו ממש עבודת צוות. ויש כאלו שאני לא שמחה לפגוש, אבל אם היולדת שמחה והן עוזרות לה - דייני. יש לנו גם דולה מתנדבת שמגיעה פעם בשבוע וממש עוזרת ויש עוד אחת שמקווה להתחיל ולהתנדב גם. כך שזו לא סוגייה טעונה, לפחות לא בחדר הלידה שאני עובדת בו. לא מכירה את המצב בבתי חולים אחרים. אני יודעת שיש אפילו מקומות בהן דולות צריכות להתחזות לחברות כדי שייתנו להן להיכנס לחדר לידה. זו בושה.

בשלושת הימים האחרונים היו לי שלוש משמרות (בן הזוג נוסע היום לחו"ל והייתי צריכה לדחוס את כל השבוע ל-3 ימים..). זה היה כל כך אינטנסיבי שאני מרגישה כאילו זו היתה משמרת אחת ארוכה. קרו כל כך הרבה דברים בימים הללו. יילדתי 4 תינוקות, בדקתי המון נשים, היה לנו מקרה של צניחת חבל הטבור, כמה ניתוחים קיסריים דחופים.... פשוט המון חוויות במעט זמן.

קרה לי דבר מיוחד בין כל הדברים. התאהבתי לחלוטין בלידות ראשונות. רוב המיילדות מעדיפות לקבל לידות חוזרות כי זה הרבה יותר קל. לאשה כואב פחות, מתקדמת מהר יותר, לוחצת 2 לחיצות וגמרנו, מיניקה בקלות וכו' וכו'. לידות ראשונות לפעמים נמשכות נצח. הכל הרבה יותר קשה.

היה לי רצף של לידות ראשונות, ופתאום התאהבתי. התאהבתי בפלא הזה של הפרינאום המתרחב לראשונה. זה קורה כל כך לאט, כל כך לאט, כל כך לאט, אבל זה כזה פלא. עוד מילימטר ועוד מילימטר, והראש מציץ. ונראה שלעולם זה לא יקרה, לעולם, ואז זה קורה והראש יוצא והגוף אחריו, והאישה הופכת לאימא לראשונה וזה כל יפה. התאהבתי.

אחת מהלידות הראשונות הייתה פשוט איומה. בעצם לא הלידה עצמה אלא אחת מבנות המשפחה של היולדת שפשוט לא רצתה אותי שם. היא חשבה שאני מן מיילדת לא מקצועית כזאת - כי לא הסכמתי לצעוק על האשה שתתחיל לצעוק בפתיחה של 5 ס"מ, כי לא הסכמתי לעסות לה את הפרינאום כל הלידה, כי לא רציתי להרים לה את הרגליים למעלה, כי לא צעקתי עליה "תלחצי חזק חזק", חזק חזק, כי לא רציתי לבדוק כמה היא התקדמה או לא כל רבע שעה. בקיצור, איזה מן מיילדת אני בכלל?
באיזה שהוא שלב היא העירה משהו על זה שהיולדת צריכה עזרה מקצועית יותר. אוף! רציתי לזרוק לה את הכפפות בפנים וללכת. אבל לא עשיתי את זה אלא נאבקתי לחייך למרות היחס המשפיל משהו, ולהישאר עם היולדת, ולעשות את מה שאני יודעת לעשות שכמו שאתם רואות - זה די לא כלום, אבל זה לא קל לעשות לא כלום!

למחרת הייתה לי חוויה מתקנת. אמנם כשהגעתי האמא של היולדת היתה עם פרצוף חמוץ וכבר איימה ללכת לבית חולים אחר אבל החלטתי שליל אמש לא יחזור. לקחתי את האם ובתה לשיחת עידוד חמה, והפכנו לצוות למשך כל הלידה שהיתה מאד מאתגרת. לידה ראשונה, שלב לטנטי ארוך וכואב, בעל שנמצא בדרך מירושלים ומקבל עדכונים און-ליין מהלידה, אפידורל נכסף שאינו מגיע עקב מצוקת מרדימים... אבל זה היה נהדר, וממצב של פרצוף חמוץ לאם ופרצוף סובל ליולדת, הגענו למצב של תרדמה שלווה בין הצירים, חיוכים ושמחה, והתמודדות מדהימה בזמן הצירים. היא התקדמה תוך שעה מפתיחה של 5 ל- 10 והיתה פשוט נפלאה. גם אמא שלה תמכה בה באופן מדהים שכמותו כבר מזמן לא ראיתי. היה לנו כזה כיף ביחד וזו היתה ממש חוויה מתקנת (גם האגו שלי התאושש קצת אחרי הפעם ה- 50 שהם אמרו ש אני מלאכית, מדהימה, אין כמוני, ועוד...).

ככה זה חדר לידה. אפשר לעשות מסע שלם של התפתחות אישית וגם להיות בלידות כל הזמן. איזה כיף זה!

תודה @}

מאד התרגשתי לראות פתאום את הצד השני, הלוואי והייתי "נופלת" עליך בלידה הזו.אבל לומדים מכל דבר. קוראת אותך בריתוק

נשמע יותר טוב..

קוראת אותך בריתוק
שמחה שחזרת, ותודה לפלוני שזרק רמז בדף הבלוג הקודם שלך.

עוד כמה תינוקות שנפטרו בעקבות עצות של רבנים
חס וחלילה חס ושלום, ולהבדיל אלף הבדלות, האם לא ניתן לומר שהיו כמה רחמים שאבדו בעקבות עצות של רופאים (ובעקבות זאת כמה תינוקות פוטנציאליים)? כמה הנקות שאבדו? ואם נסתכל על אחוזי התמותה, האם לא ניתן לומר שגם כמה אימהות וגם כמה תינוקות אבדו בעקבות ניתוח קיסרי מיותר?
(מנסה לגשש אחד דרך להעביר לפחות חלק מהשיפוטיות מצד אחד לצד שני, אם כבר לא מצליחים להיפטר ממנה לחלוטין

)

האם לא ניתן לומר שהיו כמה....וכו'? כן, בטח שניתן, ואת דעתי על זה מכירים פה היטב. אבל אני לא רוצה להעביר את השיפוטיות מצד אחד לצד שני, אלא להיפטר ממנה לגמרי. וזה שיש רופאים לא מקצועיים לא מבטל את הטיפשות של אותו רב בסיפור המדובר. זה רק מדכא יותר - לא מספיק שהאשה קיבלה עצת אחיתופל מהרב שלה, היא גם נפלה על רופא לא יוצלח...

לפני כמה ימים הייתי בלידה נהדרת (כבר כתבתי עליה בדף אחר, אבל בא לי שיהיה גם כאן מתועד). זו הייתה אשה בלידה שלישית שרצתה לידה טבעית (כמו שהיו גם הלידות הקודמות שלה). אחרי מוניטור קצר בקבלה היא הלכה למקלחת והייתה שם שעה או יותר. בשלב הזה אני פגשתי אותה. הצגתי את עצמי וביקשתי שתצא לחדר כדי שנשמע קצת דופק במוניטור.
היא אשה יפיפייה, ג'ינג'ית שמרגישה טבעית לגבי עירום (כבר אשה כלבבי...) ופשוט העדיפה להישאר ערומה כל הלידה. אחרי ששמענו כמה דקות את הדופק החיוני במוניטור, היא העדיפה לנוח קצת על כיסא. סתם כיסא כזה של בית חולים עם משענת וידיות (אולי כורסה זה השם המדויק יותר?).
בזמן ציר היא נשענה קדימה ועיסינו לה את הגב, ובין הצירים היא נשענה אחורנית ונחה. באיזה שהוא שלב הלכתי לאכול ואמרתי לה שאם יהיה לחץ אז שתקרא לי. בסוף הסנדויץ' ראיתי לפתע את האור של ה"קריאת אחות" מהבהב ורצתי לחדר שלהם. היא אמרה שהיא באמת מרגישה לחץ.

שאלתי אותה איפה היא רוצה ללדת והיא לא ממש ידעה, אבל מאחר שהייתה כבר על הכורסה, נראה לי טיפשי להעביר אותה למיטה. סידרתי לי עמדת לידה נוחה - מזרון קטן מלפנים, בד יבש ביד, מרפד לספוג את הנוזלים, וחיכינו. תוך ציר נוסף בקעו המים בשפריץ עצום (מזל שהיו נקיים כי השפריצו עלי טוב טוב), ואח"כ היא אמרה שהלחץ דווקא נחלש. הסברתי לה שזה טבעי ושהרחם שלה פשוט מכין ציר חזק וגדול (שמתי לב שאחרי הפסקה גדולה בין צירים בשלב השני של הלידה, בד"כ מגיע ציר חזק ויעיל). ואכן, בציר הבא היא שוב הרגישה לחץ חזק. היא התקדמה לקצה הכורסה ולאט לאט הראש יצא ואחריו הגוף, ואני הייתי צריכה רק לתפוס אותו ולהרים אותו אליה.
מיד אחרי שנולד היא נשענה אחורנית בכורסה, ואני השתכנעתי סופית שזו כורסה פשוט אידיאלית ללידה. הרבה יותר מכיסא הלידה הרשמי שלנו.

הכל היה כזה מקסים, שקט וחשוך ונעים. והיא הייתה יפה כל כך, אוח אוח אוח!

אחר כך היו לנו ענייני שלייה. בשתי הלידות הקודמות היו לה בעיות עם שליות שלא נפרדו או שלא נפרדו בשלמותן. גם הפעם, למרות שהשלייה נפרדה באופן טבעי, חלק אחד נשאר בפנים והיינו צריכים להגיע לחדר ניתוח להוצאה ידנית. אבל בגלל ההרמוניה הגדולה והשקט שהיה, הכל הלך כל כך שקט וחלק, וכשהסתיים ההליך הזה היא חזרה להיניק את התינוק שלה כאילו לא נפרדה ממנו לחצי שעה. זה הרגיש שלם ולא מופרע.

דיברתי איתה אחרי הלידה והיא אמרה שהיא הרגישה טוב עם זה שבעצם היא יכלה לעשות כל מה שהיא רצתה בלידה ולא הרגישה מוגבלת בכלום. גם אני הרגשתי ככה - הרבה פעמים המעצורים הם פנימיים - הפחד לקבל לידה בתנוחה מוזרה מדי כי אין לי ניסיון בה או הפחד לעשות דברים שאני לא מורגלת בהם. הפעם לא הרגשתי את המעצורים הללו ויש לי הרגשה שזה שחרר דברים נוספים - יצר יותר פתיחות וגמישות גם בלידות אחרות שיהיו בעתיד.

מקסים @}

מקסים

איזה כיף שחזרת!!! תודה!

איזו זכות, מקסים@}
והמשפט שמופיע כאן "גישתך לעולם, היא הביטוי המדוייק לגישתך לעצמך,"
כמה יפה, איזה כיף שחזרת

מקסים{@
ומרגש{@

מקסים ביותר, תענוג לשמוע!

איזה כייף להיכנס אחרי המון זמן ולגלות שאת שוב כותבת. עונג צרוף. תודה לך על השיתוף.

סתם להגיד לך שאני מתגעגעת לכתיבה שלך.

תודה יו יו שהזכרת לי את הבלוג שלי. יש כמה רגעי שקט נדירים - נעמה הלכה לישון בשעה סבירה ואולי באמת אכתוב קצת..
רציתי לכתוב על לידה מאוד מרגשת שהיתה לי. מדובר באשה שהיא גם חברה שלי - לא חברה קרובה אבל אהובה. עבדנו בעבר ביחד במחלקה אחרת וכשהיא הגיעה ללידה הראשונה שלה - במקרה הייתי שם. בלידה הראשונה היא למעשה הסכימה לזירוז (היא היתה בשלב לטנטי) עקב תינוק שהוערך כגדול. הזירוז הוביל לאפידורל מוקדם מאוד שהוביל כנראה להתברגות של התינוקת במצג עורף אחורי, ולבסוף אחרי 3 או 4 שעות בפתיחה של 9 ס"מ הוחלט על ניתוח קיסרי. התינוקת אכן הייתה גדולה - 4,400 אם אני לא טועה.

ועכשיו, שנתיים אחרי, היא עמדה לפני לידה שנייה. רוצה מאוד ללדת בלידה רגילה (היו גם הרבה סיבוכים לניתוח בלידה הראשונה ובעיות הנקה ... בקיצור, לא רצתה שידור חוזר). פגשתי אותה במקרה בעבודה כמה ימים לפני הלידה והיא אמרה לי שהיא רוצה הפעם לידה, ואני חשבתי לעצמי שהיא בטח לא רוצה אותי שם... אחרי הטראומה של הלידה הקודמת. אבל כשהגעתי בוקר אחד ועבודה והיא הייתה שם, מאושרת למראי ואומרת - איזה כיף, כל כך קיוויתי שתהיי כאן!

ירדו לה המים וצירים בקושי היו. הערכת המשקל אמרה 4 ק"ג עד 4200. אצלנו ממליצים על ניתוח קיסרי חוזר במקרה כזה, אבל הרופא היה הגון מספיק ואמר לה שיצאה הנחייה חדשה של משרד הבריאות - להמליץ על ניתוח קיסרי חוזר רק מעל 4.5 ק"ג. הוא חישב לה את הסיכוי להצלחת הויבק - ש לנו איזו תוכנת מחשב מעצבנת שמשקללת כל מיני נתונים ונותנת את הסיכוי להצלחה. יצא לה 46%. מדכא! הרוח שלה ממש השתופפה והיא שקלה ברצינות להתנתח. הסברתי לה שהתוכנה הזאת לא משקללת את הנתונים החשובים באמת כמו למשל - המוטיבציה שלה, או הליווי שלו היא זוכה וכו', וסיכמנו שניתוח תמיד אפשר לעשות.

הדבר החשוב היה להימנע מאפידורל מוקדם, שכנראה היה הדבר שתקע את הלידה הקודמת. הייתי מעודדת גם מזה שהבטן שלה נראתה קטנה יותר לעומת הלידה הקודמת. עד מהרה התחילו צירים להופיע, ואחרי בערך שעה של מקלחות ועיסויים היא אמרה שזהו, היא לא יכולה יותר והיא רוצה אפידורל. היא התחילה לרדת על עצמה - שאין לה כוח סבל ואין לה כוח סבל וממש אין לה כוח סבל.

<אני רוצה להגיד על זה משהו כללי - כל כך הרבה נשים יורדות על עצמן בגלל ש"אין להן כוח סבל". אפילו אם נתעלם לרגע מן התנאים שמקשים ומוסיפים על הסבל (כגון ניטור מגביל תנועה, ניתוק מן הסביבה הטבעית וכו'), אז עדיין נגלה נשים שאין להן כוח סבל. ואני אומרת - "נו אז מה?". אז אין לך כוח סבל. זה אומר שאת אימא לא טובה בגלל זה?מכל התכונות האנושיות החשובות אני יכולה לחשוב על 100 תכונות יותר חשובות כמו למשל - נדיבות, אכפתיות, סבלנות, אהבה, יכולת הכלה, הומור, שלווה, בטחון ועוד ועוד. אז אין לך כוח סבל, נו אז מה?
לצערי יצא לי לראות לא מעט נשים שחרטו על דגלן "לידה טבעית" ולבסוף ביקשו שניקח את התינוק 5 דקות אחרי הלידה כי לא היה להן כוח להיות אתו אחרי לידה כואבת וממושכת. אבל לפחות יש להן כוח סבל.

אני כמובן לא נגד לידה טבעית כידוע לכן ואפילו ממש בעד, אבל שאשה תייסר ככה את עצמה ותלקה את עצמה ותחוש שהיא נכשלה וכו' - חבל מאוד בעיני ולצערי לנו המיילדות יש חלק בזה. אני שומעת למשל במסירת מחלקה מיילדת אומרת - הנה מיכל, ילדה כמו גדולה, לא הוציאה הגה, כל הכבוד! או למשל - הנה רינה, לא לקחה שום דבר נגד כאבים, איזו מדהימה. אף אחת לא אומרת - הנה גילה, לקחה אפידורל בפתיחה חצי סנטימטר, איזו מדהימה.
כאילו הכאבים וההתמודדות עימם זה כל מה שיש וכל מה שחשוב. מה אני יודעת על התמודדויות אחרות שהיו לאשה בלידה הזו שלא קשורות בכאב בכלל? אולי היא עברה התעללות מינית בילדותה ומבחינתה זה שהיא לא התפרקה זה כמו לטפס על האברסט? אולי היא אשה מוכה שמתמודדת כל יום עם מציאות נוראית ופשוט אין לה עוד טיפת אנרגיה להתמודד גם עם כאב פיזי. אולי אימא שלה נפטרה לפני חודש? אולי היא סובלת מחרדות כי יש לה ילד פגוע בבית? מיליון ואחד דברים שיכול להיות שהאישה מתמודדת אתם ואנחנו מסתכלות רק על "איך היא התמודדה עם הכאבים" ונותנים על זה ציון.>

טוב, נתתי לה נאום קטן (פחות עצבני מזה שכתבתי כאן, בכל זאת - היא בלידה וצריך לשמור על אוקסיטוצין גבוה), ובדקתי אותה - הייתה פתיחה של 3 ס"מ ותחושה מצוינת של לידה שתקרה כאן - ראש נמוך ואגן רחב, ותחושה של המון מרחב ומקום לתינוק לעבור. אמרתי לה את זה והיא ביקשה אפידורל. הצירים בשלב הזה היו כבר ממש כואבים וצפופים ואני שמחתי שהנה היא בטח מתקדמת עוד ועוד עד שיגיע המרדים.

אחרי האפידורל בדקתי אותה שוב (לבקשתה ) וכבר הייתה פתיחה של 6 ס"מ. שמחנו מאוד ואז עשיתי לה ייעוץ הנקה - ניסינו להבין מה יעזור הפעם, לעומת הפעם הקודמת שלא ממש הצליחה). הייתה אוירה טובה ושמחה וגם אימא שלה הגיעה. רופא אחד שבדק אותה אמר שהוא מתרשם שיש לה אגן מצוין (נרשום גם את זה בגיליון הציונים) ושאין מניעה ללידה נרתיקית. גם הוא אמר שהתוכנה הסטטיסטית אינה ראויה להתייחסות.

<עוד הערת ביניים. לפעמים נשים אומרות לי כשאני מנסה למצוא להן וריד - "אין לי ורידים טובים". טובים למה? אני שואלת? למחטים? הרי הם לא נוצרו למחטים. הם נוצרו להחזרת דם מהגוף ללב ואת זה הם עושים מצוין!>

היא התקדמה מהר מאוד אבל התחילו האטות לא יפות בדופק העובר. עמוקות וממושכות. כאלו שכל כמה דקות הזעיקו רופא לחדר (המוניטור שלנו נצפה מכל חדר במחלקה). היא שוב איבדה תקווה ואמרה שאולי עדיף כבר ניתוח וגמרנו. "למה לי לעבור את כל זה ואח"כ להגיע לניתוח בכל מקרה?". אבל המשכנו עם הרבה עידוד מהמשפחה וממני.

התחלנו ללחוץ. בשלב מסוים נכנס רופא אחד לחדר ואמר - יופי! עכשיו כבר בטוח לא תלכי לניתוח , מקסימום ואקום. 2 דקות אח"כ נכנס רופא אחר ואמר - שתדעי לך שאין מצב ללידה מכשירנית, מקסימום נעשה ניתוח...
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

עכשיו, השלב השני בלידה נרתיקית ראשונה עם אפידורל עשוי לקחת 3 שעות (עשוי גם יותר אבל זה מה שמקציבים לפני שמתערבים). ידעתי שיש לי זמן וכל הזמן הרגעתי אתה שיש זמן ושלא תדאג שזה לא כל כך מתקדם. פתאום הודיע לי הרופא שבעצם יש לה רק שעתיים ולא שלוש כי מבחינתו היא סטטוס פוסט סקציה עם ביג בייבי ועם וארייבלס והוא לא מתכוון לתת לה שלוש שעות. שיט! יש רק עוד חצי שעה.
חזרתי אליה, סגרתי את האפידורל - למרות שהיא התחננה שלא, וניגשנו לעבודה. וזה הלך, די מהר למען האמת, ותוך שעתיים בדיוק מרגע שהייתה פתיחה גמורה (ואולי רק ארבעים וחמש דקות של לחיצות) התינוק הגדול (4 ק"ג בדיוק) והמקסים הזה נולד. תוך רבע שעה הוא כבר ינק בשקיקה ובמרץ, ועדיין עשה את זה שבועיים אח"כ כשפגשתי אותה.

אני הלכתי כל אותו היום כמו על עקבים, עם צוואר ארוך כמו של ברבור ועם חיוך מטופש מרוח על הפרצוף שלי. הרגשתי כאילו ש אני ילדתי בויבק, והייתי כל כך מאושרת מזה - הבנתי קצת אולי איך מרגישות נשים שזה מצליח להן. אני חושבת שזו הייתה חוויה מתקנת לשתינו, ואני ממש שמחה שיצא לי להיות בלידה הזאת.

אגב הם קראו לילד על שמי - דן. זאת הפעם הראשונה שלי...

ואיי, כתבתי המון ודווקא עכשיו עולים לי עוד המון רעיונות על מה לספר...
על הרופא שגרם לי כמעט לרצות להתפטר.
על החלמאות במחלקת תינוקות.
על איך מתאהבים ביולדת שלא נמשכים אליה.
בפעם אחרת.

וואי, איזה סיפור מקסים ומרגש. הדמעת אותי ככה לפני השינה... @}

מקסים @}
מחכה לסיפורים הבאים.

חדשה בשכונה, פעם ראשונה שאני קוראת אותך. מקסים ומרגש. מחכה לעוד.

_אני הלכתי כל אותו היום כמו על עקבים, עם צוואר ארוך כמו של ברבור ועם חיוך מטופש מרוח על הפרצוף שלי. הרגשתי כאילו ש אני ילדתי בויבק, והייתי כל כך מאושרת מזה - הבנתי קצת אולי איך מרגישות נשים שזה מצליח להן. אני חושבת שזו הייתה חוויה מתקנת לשתינו, ואני ממש שמחה שיצא לי להיות בלידה הזאת.

אגב הם קראו לילד על שמי - דן. זאת הפעם הראשונה שלי..._
מגיע לך.

ממש מרגש.

<אני מחניקה דמעות... מבקרת אצל החמים ומציצה לך בבלוג

>

ראיתי את הבלוג ומשום מה חשבתי שמישהי אחרת כותבת אז לקחתי את הזמן, אבל זו את!
אני כל-כך שמחה שחזרת לכתוב

מרגש כלכך.
בבקשה תכתבי הרבה, טוב?

אני כל-כך שמחה שחזרת לכתוב

_מרגש כלכך.
בבקשה תכתבי הרבה, טוב?_

ואיזה יופי שקראו לתינוק על שמך! ממש מגיע לך.

אני כל-כך שמחה שחזרת לכתוב

מחכה לסיפורים _על הרופא שגרם לי כמעט לרצות להתפטר.
על החלמאות במחלקת תינוקות.
על איך מתאהבים ביולדת שלא נמשכים אליה._

זאת אני הפלוני אלמונית, ממחשב מפורמט

ואיזה יופי שקראו לתינוק על שמך! ממש מגיע לך.
האמת - ממש התפדחתי... לא יודעת למה.

טוב, גם היום נעמה הלכה לישון מוקדם - האם הגיעו ימות המשיח?. לא, פשוט לא ישנה צהריים. אז אמשיך.

איך מתאהבים ביולדת שלא ממש נמשכים אליה. האמת "לא ממש נמשכים אליה" זה ניסוח מאוד פוליטיקלי קורקט. תארו לעצמיכן אשה שממש ממש שונה מכן. לא סתם שונה מעניינת, אלא שונה במובן של השקפת עולם שונה לחלוטין. או סתם אשה גסה מאוד, תובענית אולי, מעצבנת, תלותית, מתעלמת, עוינת ממש. תארו לעצמיכן את האדם שאתם ממש לא מחבבות, אולי אפילו שונאות ("שונאות" זו מילה קשה. אין אף אדם בעולם שאני שונאת חוץ מאחד אולי וגם אותו אני כבר לא שונאת אלא סתם מתעבת). אז תארו לעצמיכן את האדם הזה ותארו לעצמיכן שהיא באה ללדת אצלכן.

היא באה ללדת אצלכן ואתם צריכות להיות בשבילה הכל - הדמות התומכת, האימהית, האוהבת, המקבלת, המטפלת, המעודדת. איך עושים את זה? ותארו לעצמיכן שאולי יש לה גם בעל כזה או משפחה כזאת, וכל כניסה שלכן לחדר שלה מצמררת אתכן ומרתיעה אתכן.

אני כותבת כאן על מקרים מאוד קיצוניים כמובן, אבל יש גם סתם נשים, לא מאוד מעצבנות ולא מאוד מרתיעות, אלא סתם, לא ממש מהדהדות. גם בהן צריך לטפל וגם אותן צריך לאהוב.

כן, לא סתם לטפל טוב ובמקצועיות, אלא ממש צריך לאהוב. לא לאהוב. להתאהב לגמרי, מעל לראש. לרצות בשבילן את הכי טוב שיש ולתת להן את הכי טוב שבי. זה לפחות מה שאני חושבת שצריך.

בטוח שאסור לשפוט אותן. בטוח שאסור להרתע או להיגעל. בטוח שאסור לכעוס עליהן בגלל מה שהן, בגלל מי שהן. אפשר לעשות את הדברים הללו אולי בסיטואציה אחרת, אבל לא כשאני המיילדת שלהן. הן לא באו לקבל את זה ממני.

אני מוצאת שזו התמודדות ממש לא פשוטה. בטח, קל להגיד - אני אוהבת כל בני האדם באשר הם. ובכן, זה נכון. אני אוהבת את הרעיון של בני אדם. אני אוהבת את הפוטנציאל של בני אדם. את האפשרות והיכולות וההבטחה הגלומה בנו. אני אוהבת את מה שאנו יכולים אחד עבור השני ועבור העולם ועבור אלוהים. אני אוהבת את הרעיון. אבל היישום לא תמיד קרוב להבטחה.

אני אומרת לעצמי שמה שאני לא אוהבת באדם זה לא האדם עצמו אלא דברים שנדבקו אליו במהלך חייו,אולי כבר כשהיה תינוק בבטן או ילד קטן. אני אומרת לעצמי שאלו השפעות של התרבות בה אנו חיים ולא האדם עצמו. אני מנסה לדמיין את האדם הזה לו גדל בסביבה אוהבת, איך הוא היה יוצא. אני מנסה להבין אותו, להיות במקומו, להזכיר לעצמי שאני לא יודעת בעצם כלום עליו באמת. מה הם הרצונות שלו, המחשבות הסודיות, הזעקות שלו, החלומות שלו.
כל כך הרבה פעמים הופתעתי לגלות מה חי בבני אדם כשמקלפים את הקליפה קצת. מה שמוסתר תחת שכבות של ציניות או גסות או ניוון. אני עצמי הייתי מכוסה בשכבות כאלו לפני כמה שנים וגם עבורי זה תהליך מעניין להתקלף מהן ולגלות את העדינות והרוך שכל כך פגיעים בעולם הזה. הרבה יותר קל להיות עטופים ומוגנים. פחות כואב.

אני כמעט תמיד משתדלת לגעת. להרגיש את האדם. לגעת לה ביד, או בכתף, או בראש. איכשהו, המגע של גוף בגוף עוקף מחסומים שהמוח והעיניים מציבים בפנינו. אני מחפשת את היופי בפנים שלה. נורא חשוב לי לראות יופי בכל אדם, ותמיד אפשר להצליח, במיוחד בלידה כשהנשים כל כך יפות.

ואני משתדלת לא לברוח. כשמקבלים משמרת וברור לכולם שהאשה בחדר 3 היא "פרויקט", ישר אני מתנדבת לטפל בה. כמעט תמיד לפחות. ואני מנסה להיות איתה כמה שאפשר, במיוחד אם זה קשה לי, עד שאני מתאהבת. וכשאני מתאהבת, היא יכולה כבר ללדת, והכל מסתדר. ובגלל שלפעמים היא עשויה ללדת ממש מהר, אני צריכה להתאהב ממש מהר. מין יכולת כזו שמפתחים כנראה.

בכלל קשה לי האינטימיות המהירה הכפויה הזו. קצת כמו זוג שהתחתן בשידוך ולא ממש ראו אחד השני, אולי פעם ראשונה רק בחופה, ואז הם מוצאים את עצמם בחדר לבד וצריכים כבר לאהוב ולקיים יחסי אהבה. והנה אני, בדיוק כמו הזוג הזה, צריכה להכיר את האשה, והופס - לגעת בה באיברים הכי אינטימיים שלה, ומעבר לזה - להיות שותפה ברגעים הכי מרגשים וחשובים לה בחיים, לא כניצבת, אלא כדמות עם תפקיד משמעותי. לא שאני חושבת שהתפקיד שלי צריך להיות משמעותי, אלא שהרבה פעמים ככה זה יוצא, לשלילה או לחיוב.

ואני בכלל ביישנית מטבעי, לא יודעת ליצור קשר מהיר עם אנשים, גרועה בסמול טוק, מעדיפה לשתוק עד שמרגישה ממש ביטחון.
שלא לדבר על בושה כללית - עד גיל 24 לא אמרתי את המילה וסת בקול רם. כשדיברו על איברי המין בבית הספר לסיעוד הסמקתי כמו קטשופ, ורק מהמחשבה על לגעת לאנשים בגוף שלהם, בחזה נאמר, נכנסתי לתוך עצמי והתקפלתי כמו איזה בצק עלים.
אבל לימודי הסיעוד טיפלו ביעילות ברוב הבעיות הללו (וזאת עוד סיבה שבגללה לדעתי כל אחד חייב, אבל ממש חייב להיות אחות

), ועם השאר אני מתמודדת כל הזמן וממש משתפרת, להערכתי לפחות.

עלול להיווצר רושם שמילדת חייבת להיות לבבית וקולנית ומצחיקה וחברותית ומוחצנת. אז לא. היכולת להיות כזאת אם זה מה שמתאים לאשה היא רק כלי. מיילדת צריכה גם לדעת לשתוק, להיחבא אל הכלים, להיות ניצבת בהצגה ולא רק כוכבת. היא צריכה להיות מצחיקה עם אשה שהומור מתאים לה, ושקטה עם אחת כזאת שלא. אני תמיד משתדלת להיכנס לחדר לידה על קצות האצבעות (לא באמת, רק בגישה), ולנסות להבין עם מי יש לי כאן עסק. מה מתאים ומה לא, באיזו מהירות צריך לדבר ולנוע, כמה חזק לדבר אם לדבר בכלל, האם לעודד או לשתוק, האם לחבק או להיזהר בנגיעה, ומה יהיה טון הדיבור שישרה ביטחון על האשה הזאת, והאם להיות בחדר הרבה או כמה שפחות, האם לנסות לשתף את הבעל או לתת לו להיכנס לעניינים בקצב שלו... כל כך הרבה תהיות, ואת כל זה אני אמורה לקלוט בדקות או שניות. ולפעמים כשיש לי כמה נשים שאני מטפלת בהן, אני מרגישה כמו להטוטן שממקפיץ כדורים, וצריך כל פעם לתפוס כדור אחר ולזרוק את הקודם ולא להתבלבל ולהיות מסוגלת לשנות את איך שאני תוך שניות.

זה כזה אימון טוב. לא יודעת למה אבל זה אימון טוב.

המגע של גוף בגוף עוקף מחסומים שהמוח והעיניים מציבים בפנינו

איזה משפט מדהים ונכון
את משהו את.
אני אוהבת אותך

וכשאני מתאהבת, אני היא יכולה כבר ללדת, והכל מסתדר.
חזק...

מעוררת השראה.

נו, עוד סיבה ללדת שוב.
מרתק כאן.

אני אוהבת את הרעיון של בני אדם. אני אוהבת את הפוטנציאל של בני אדם. את האפשרות והיכולות וההבטחה הגלומה בנו. אני אוהבת את מה שאנו יכולים אחד עבור השני ועבור העולם ועבור אלוהים. אני אוהבת את הרעיון. אבל היישום לא תמיד קרוב להבטחה.
כן...
כשמקבלים משמרת וברור לכולם שהאשה בחדר 3 היא "פרויקט", ישר אני מתנדבת לטפל בה. כמעט תמיד לפחות. ואני מנסה להיות איתה כמה שאפשר
גיבורה.

די כבר. היית מקסימה גם בתור נערה. אני מוחה קשות נגד הבקורת הקטלנית שלך על עצמך הצעירה.

וכיף לקרוא אותך.

וואו גרמת לי לחשוב על המיילדת שלי בלידה הראשונה והאהבה שהרגששתי ממנה.
חיבקה אותי ותמכה בי ממש הרגשתי שאני עם אמא (אמא אידיאלית כמו שאנחנו מצפים שאמא תהיה)
ואח"כ היא סיפרה לי שכל הבנות במשמרת שלה לא רצו להיות במקומה כי הגעתי צורחת עם פתיחה 3 והם חשבו שזאת תהיה לידה ארוכה וקשה (למיילדת) ובסוף ילדתי תוך שעה!!

ואווו, כמה התרגשות

הם קראו לילד על שמי - דן
מגיע לך. לגמרי.
וגם הרויחו שם יפה (-:

תענוג לקרוא אותך. תובנות אחת אחת

<אף פעם לא חשבתי שזה כל כך מורכב להיות מילדת>

תודה על כל התגובות. נעים לדעת שמישהו קורא...
בלילה שעבר הייתי במשמרת לילה. לפעמים האופן בו אנו עובדות נראה לי כל כך הזוי ומופרך.
הלילה התחיל עמוס אך חביב. היינו במשמרת 2 מיילדות בסה"כ וכוח עזר ששווה לפחות כמו מיילדת, אם לא יותר.. קיווינו לטוב (כלומר, שלא תהיה יותר מדי עבודה, כי בכל זאת, היינו רק 2 מיילדות). קיבלנו משמרת בשעה 23:00 ופגשתי אשה שטיפלתי בה בה יום קודם לכן במשך משמרת שלמה - היא היתה עם זירוז עקב ירידת מים מזה 5 ימים. מסתבר שגם בליה הקודמת טיפלתי בה חלק מן הזמן וגם עזרתי לה עם ההנקה. אני לא זכרתי אבל היא כן וכבר פיתחנו לנו יחסים.
במשמרת הקודמת כלום לא זז אבל כשהגענו בלילה היא בדיוק נכנסה ללידה והמיילדת של משמרת ערב הבטיחה לה שתוך שעה היא יולדת. ובכן, זה לקח בסוף רק חצי שעה וזה היה נהדר.
למורת רוח, השליה יצאה לא בשלמותה והיא דיממה והיינו צריכים לבצע הוצאה ידנית של החלק החסר בהרדמה מלאה. לפני כחודש עברנו לחדר לידה חדש ועדיין לא יצא לי להיות בחדר ניתוח (איזה כיף) אז מצאתי את עצמי מתרוצצת כמו פורפירה ומנסה למצוא רשימת פריטים ארוכה מאוד שנדרשת לצורך ביקורת חלל הרחם (תרופות, מחטים, מזרקים, שרוול, כפפות, פולידין, קופסה סטרילית, פורמלין, חבילת לידה, חבילת תפירה, רגליות, מדבקות למוניטור, שקית נוזלים ועוד ועוד ועוד...).

אחרי הלידה הזו והתוספת הלא חביבה בחדר ניתוח, היה לנו מבול של צירים מוקדמים. 3 נשים בשבועות מוקדמים שהגיעו עם צירים ולכולן היה צריך לתת תרופות, ונוזלים ומעקב כזה ואחר, ולאחת הרופא החליט גם לעשות העמסת סוכר באמצע הלילה... לשמחתנו אף אחת לא ילדה. זה מאוד מוזר עניין הסריות הזה. "חוק הסריות" אנו קוראים לזה וזה ממש עובד. בלי פספוסים.

הייתה עוד אשה בחדר לידה שאני לא טיפלתי בה ואפילו לא ראיתי אותה כל המשרת, היא ישנה עם אפידורל והתקדמה לאט לאט כל המשמרת וב - 06:30 ילדה.

אחר כך הגיעה אשה עם צירים, עם תפר צווארי, עם עכוז, עם היסטוריה של ניתוח קיסרי, והיה צריך להחליט אם היא בלידה או לא, לנתח או לא, לפתוח את התפר הצווארי או לא (בסוף זה לא היה עכוז אלא מצג ראש). בסוף שלחנו אותה הביתה בלי כלום.

אח"כ נפתחו ארובות השמיים ונשים יולדות התחילו לזרום. הגיעה אחת ממחלקת יולדות עם פתיחה של 8 ס"מ. ואנחנו חושבות לעצמינו - אין בעיה, אנחנו עדיין עומדות בעומס. אני אטפל בה והמיילדת השנייה תטפל באחרות (3 עם צירים מוקדמים ואחת ישנה עם אפידורל).אח"כ הגיעה למיון עוד אחת עם פתיחה של 8 ס"מ. אין בעיה, המיילדת השניה תטפל בה. אח"כ הגיעה מהמחלקה עןד אשה עם 6 ס"מ. טוב, נקווה שלא יילדו כולן ביחד. אנו מסתדרות. אח"כ הגיעה עוד אשה למיון עם פתיחה 3 אבל מתקדמת במהירות.
אה... נסתדר או שנזעיק עזרה? ננסה להסתדר. גם ככה השעה 5 בבוקר ואין ממש את מי להזעיק, ולא בא לנו להעיר אף אחת והאמת - גם אין את הזמן לשבת ליד הטלפון.
בינתיים האשה הראשונה שעלתה מן המחלקה יולדת, אבל השלייה מתמהמהת ויש דימום מצוואר הרחם. אבל אנחנו בשליטה. ואז מגיעה עוד אשה עם פתיחה של 8 ס"מ. הצילו!!! קראנו לעזרה למירי, האחראית שלנו, שגרה הכי קרוב ותמיד מוכנה לבוא להציל אותנו.

היה רגע שבו 5 נשים צעקו בדיוק באותו זמן מכל החדרים : אוווו! איייי! אהההה! אהאווו!!! אהיהיהי!! (כולן ילדו כל כך מהר בלי אפידורלים ובלי טשטושים) ובמקרה נפגשנו שלושתנו בזמן שרצנו מנקודה א' לב' או מב' לג'. זה היה פשוט הזוי ופשוט מצחיק.

ותוך כדי זה אני חושבת לעצמי, איזו מין עבודה זו? זה מיילדות בכלל? רק להדביק מהר מדבקות ולמלא טפסים ולקחת בדיקות דם ולבדוק פתיחות ולרשום רשימות ולפתוח חבילות לידה ולקבל לידה ולרשום את התינוק והופס ללידה הבאה. זה לא מיילדות, סתם קבלנות. ועוד אני חושבת לעצמי - רק שלא יקרה כלום, שלא נפספס כלום, שכולם יצאו בשלום מהלילה הזה. ושרק לא תבוא עוד אשה, כי עכשיו אנחנו באמת נתמוטט... ואז מגיעה כמובן עוד אשה, ובכל זאת אנחנו לא מתמוטטות, כי אנחנו חזקות ועמידות ובכלל לא מקובל שאחיות ובטח ובטח שמיילדות, יתמוטטו. צריך להספיק הכל, לעולם לא להשאיר עבודה למשמרת הבאה, לא להתלונן ולא ליילל וכמובן לא לשכוח כלום, ולא לשכוח לרשום כלום, כי:"לא כתבת, לא עשית!".

היה מעניין לנסות לזהות למי צריך לגשת קודם על פי נימת הקול והצעקות. זה מדע די מדויק והרבה יותר אמין מהמוניטור למשל. עובדה למשל שברגע אחד הגענו כולנו - 3 מיילדות ומרסלה הכוח עזר המקסימה, והרופאה, לאותו החדר, בדיוק כדי לראות את הראש של התינוק מופיע. הזריזה ביותר עטתה כפפות וקיבלה את הלידה ואנחנו התפנינו לחדרים אחרים.

בסופו של דבר הכל עבר בשלום וכולן למרבה הפלא גם היו מרוצות ולא הפסיקו להלל ולשבח אותנו. לא ברור לי על מה (מיילדת שאומרת: שלום, אני דנה, ביי). כשחזרתי הביתה על ארבע והתכרבלתי במיטה עם הדובונים, לא הצלחתי להירדם מרוב אדרנלין. אחר כך נעמה התעוררה ואחרי היניקה הארוכה שאלה אותי : "כמה לידות היו היום?" וכשעניתי לה : 7 היא פערה את עיניה בתדהמה ואמרה: אוו! זה הרבה תינוקות!. כן, המון, אמרתי לה, והיא עלצה ושמחה. ואז נרדמתי.

בכל פעם שאני מבקרת כאן, אני מתרגשת יותר ויותר.
את פשוט מופלאה.

את מיילדת גם בבית?...
או מתכננת להתחיל מתישהו?

את מיילדת גם בבית?...
לא כרגע. למרות שבלילה חלמתי שיילדתי אשה בסופרמרקט.

או מתכננת להתחיל מתישהו?
לא כרגע. מרגישה שצריכה הרבה יותר ניסיון, ומעוד סיבות שקשורות לביטחון כלכלי, סוגיות ביטוח וכו'. היית באה ללדת אצלי מרחובות?...

תודה על כל התגובות. נעים לדעת שמישהו קורא...
בלי להגיב קודם - אני קוראת ומתרגשת.
שבת שלום

וואוו.
איזה דף עוצר נשימה לגמרי.
גם בגלל האינטנסיביות של האירועים.
וגם בגלל שצריך להתאהב מהר ואיזה אימון מדהים זה (-:
הרבה חומר למחשבה.
את נפלאה.

בת כמה כבר נעמה שלך?
> מתמקדת בעיקר <

קוראת אותך בהנאה רבה

וואו. תמשיכי. @}
תודה!

נעמה התעוררה ואחרי היניקה הארוכה שאלה אותי : "כמה לידות היו היום?" וכשעניתי לה : 7 היא פערה את עיניה בתדהמה ואמרה: אוו! זה הרבה תינוקות!. כן, המון, אמרתי לה, והיא עלצה ושמחה. ואז נרדמתי.

מקסימה אחת. תמשיכי לכתוב!

_בת כמה כבר נעמה שלך?
> מתמקדת בעיקר <_
סוף סוף מישהו הבין מה העיקר!
כמו שאמפי3 אומרת - היא יכולה לדבר על הילדים שלה במשך שעות, וכך גם אני... אז נעמה בת שנתיים ותשעה חודשים כמעט.

ואם כבר מדברים על אמפי, שכתבה לפני כמה ימים:
די כבר. היית מקסימה גם בתור נערה. אני מוחה קשות נגד הבקורת הקטלנית שלך על עצמך הצעירה.
אז גם אני רוצה למחות - אבל אם אני אמחה אז שוב תגידי לי שדי כבר עם הביקורת הקטלנית שלי על עצמי.... אז אני במעין מלכוד 22 שכזה.. טוב לא נורא, אלמד לחיות עם זה. וחוץ מזה, גם אני אוהבת אותך, אפילו שלא מתראות בכלל.