דיכאון בהריון

אני יודעת שהכותרת הזאת נשמעת קצת מלחיצה, אבל זה באמת מטריד אותי.
כמו שאני מכירה את עצמי, יש לי נטייה לחשוב שלכולם יש את כל הבעיות שלי יש (נראה לי שזה מאז שאמרו לי שכל אחד חושב על עצמו מתישהו שהוא ילד מאומץ) ולכן פעם היה לי ברור שלכולם היו די הרבה מחשבות על התאבדות (ולצערי לי עצמי יש אפילו ניסיון אחד רציני מתקופת התיכון). למרות שאני כבר מאמינה לחלק ממי שטוען שלא, עדיין בגלל כל הדיבורים על הדיכאון בהריון היה נראה לי נורמלי שההריון מגביר את המחשבות בכיוון הזה.
הבעיה היא שאילו לא רק מחשבות.
בזמנים גרועים במיוחד: כשאני מרגישה ממש זוועה-רוצה להפסיק להיות בהריון-שונאת את עצמי על המחשבה הזאת-מרגישה עוד יותר גרוע (וכו' וכו' וכו'), אני לפעמים מחליטה להעניש את עצמי- וזה יכול להיות להכאיב לעצמי, לא לשתות יום שלם, או לאכול ערימה של שטויות (כדי להכניס לגוף שלי כמה שיותר זבל).
ואני יודעת שזה נורא, בעיקר כי אני בהריון ואני פוגעת גם בו מאוד, אבל כשאני בתוך זה אני כל כך כועסת על הקטנצ'יק הזה, כי בגללו אני בדיכאון ומרגישה כל כך רע- שפשוט לא אכפת. וברור שאחר כך אני עוד יותר כועסת על עצמי, וזה ממשיך, וממשיך, וממשיך...
וכשבעלי באזור הוא בדרך כלל מצליח להוציא אותי מזה, אבל עכשיו הוא לא כאן (שלא באשמתו- אני די עודדתי אותו ליסוע), והבוקר שוב התלבטתי כמה מהר מתים משתיית אקונומיקה אם אף אחד לא מוצא אותך ומזעיק אמבולנס, ואני מנצלת את הרגעים הללו, שבהם אני קצת יותר שפויה, כדי לשאול-
נכון שזה כבר ממש לא נורמלי?
אז לעזאזל, מה עושים???

הי, נשמע שאת זקוקה לעזרה...
כשמחשבות המוות מתרבות, במיוחד אם בעברך ניסיון להתאבד, הרי שאת זקוקה לעזרה מקצועית, אולי אפילו לטיפול תרופתי. אל תישארי עם זה לבד. ספרי לרופא המשפחה שלך, התייעצי עם מישהו שמכיר אותך, אלו הם דברים שניתנים לטיפול וחבל שתסבלי.

קוראת אותך. מקשיבה לך.
תרצי להיות בקשר אישי ?באימייל או בטלפון?

גם היום קמתי והרגשתי זוועה, חזרתי לישון לעוד שעתיים, ובגלל שהייתי חייבת לסוע היום- הכרחתי את עצמי להתלבש וללכת עד התחנה- מה שלא עזר כי היה לי חם מדי, והאוטובוס לא הגיע מספיק מהר (בשביל הסבלנות הנוראה שלי) אז התעצבנתי וחזרתי וקרסתי.

ואני מרגישה את ההתדרדרות- כבר לא רע לי במקום שבו אני נמצאת, ואני מכירה את האפטיות הזו שלתוכה אני צונחת, כבר הייתי בה כמה פעמים (ובדרך הדאגתי את כל המשפחה המורחבת), ויש בי איזה קול קטנטן שצועק שאני לא רוצה לחזור לשם, אבל רובי ככולי פשוט מודיע- נמאס לי!!!

אין לי כוח להתמודד, אין לי כוח להאבק, ומפתה אותי כל כך פשוט לעזוב הכל ולשקוע, לשקוע, לשקוע...

אולי הקול הקטן הזה הוא מה שגרם לי בכל זאת לבוא ולכתוב כאן. לתת לעצמי עוד איזה פתח לצאת מזה. אבל זה סוחט נפשית כל המאבקים האלו- להצליח להגיע עד המחשב ולנסות לנסח משהו ולנסות להבהיר את עצמי (ובדרך כלל דווקא בכתיכה אני הכי מוצאת את עצמי), ואני כל כך סחוטה, ולא רוצה, ומי אני שבכלל מגיע לי לצאת מזה- שפשוט אין לי עוד כוח.

וברור לי שעכשיו אני חוזרת למיטה לעוד כמה שעות של בכי ועצבים. פשוט כי לא יכול להיות אחרת.

שלום פלונית,
את מבטאת כל כך טוב את התחושות הקשות האלה, המוכרות לי מתקופות שעברתי דברים דומים בעצמי (אם כי לא בהריון).
מקווה שלא תוותרי לעצמך, ותבקשי עזרה מייד. אפילו מבעלך - לא יודעת לאן הוא נסע, אבל אם אפשרי, שיחזור, ובמיידי. אפילו מחו"ל. את חולה וזקוקה לו. וחוץ מזה בהקדם האפשרי, עכשיו , פני לטיפול, מה שמתאים לך - אם זה דיקור סיני או הומאופתיה או פסיכיאטר או כל דבר אחר, או שילוב של דברים. מגיע לך לצאת מזה!!

אני אשמח לעזור -
איפה את גרה? אם את נמצאת באזור חיפה-טבעון-חדרה, ייתכן שאוכל להגיע אלייך, אני די פנויה כרגע. המייל שלי הוא [email protected] ואני מאוד מאוד אשמח אם תצרי קשר.

ואני כל כך סחוטה, ולא רוצה, ומי אני שבכלל מגיע לי לצאת מזה
לגמרי מגיע לך. גם לצאת מזה וגם הרבה אהבה.

לא רוצה ללכת לטיפול.
קודם כל- כי למי יש כח להתחיל לחפש משהו שיתאים לי, לחפש מרפאה באזור, לקבוע תור ולצאת מהבית?
אם היתה לי כל כך הרבה יכולת לעשות דברים כבר מזמן לא הייתי כאן.
חוץ מזה- לא רוצה להתחיל להתמכר לכל מיני תרופות (גם לא טבעיות), ואני לא מאמינה שמישהו זר יכול לעזור לי במקום שהאנשים שהכי אוהבים אותי נכשלו. לא נראה לי הגיוני שהקשבה של אדם שמקבל כסף בשביל להקשיב לי תעזור לי יותר מההקשבה של בעלי, ושיכול להיות שהוא יגיד לי משהו חדש. אין סיכוי. ואין סיכוי שזה יצליח לחדור את כל המחסומים והחומות ואת מעטה הציניות שאני לובשת כשרע לי.

ובקשר לבעלי- גם הוא חולה (פיזית, לא נפשית). לא משהו מסוכן, אבל בהחלט משהו שלא נותן לתפקד ונמשך כבר יותר מדי זמן. וגם ככה אני מרגישה שבכל רגע שהוא מרגיש קצת יותר טוב אני ישר מתנפלת עליו עם כל הצרות שלי, וקשה לי להקשות עליו אפילו יותר (ובכל זאת- הוא כל הזמן דואג ועוזר ועושה כל מה שהוא יכול כדי לשמח אותי. אפילו קצת. אבל כמו שכבר אמרתי- אפילו לו זה לא מצליח).

ליבי איתך.
אני יודעת שזה נכון, ללכת לטיפול (בעיקר - להתחיל טיפול) דורש מאמץ, וזה לא קל, במיוחד כשנמצאים בתוך הבור הזה ,הביצה הזאת. אבל אני בכל זאת חושבת שכדאי לך איכשהו לאסוף את מעט הכוחות שיש לך ולחפש איפה את יכולה לקבל עזרה. וקודם כל, נראה לי, מבעלך.

דיכאון הוא מחלה!!! הוא חוסר איזון עצום בגוף!! חוסר איזון שגורם למחשבות ולתחושות הקשות (שמגדילות את חוסר האיזון, כמו כדור שלג...). אני חושבת שטיפול יכול להיות קצר, להחזיר אותך לאיזון, לא צריך להתמכר. רק לצאת מזה, לפעם הזאת. אני מאוד מאמינה בדיקור סיני, ויש כאלו שהומאופתיה מאוד עוזרת להם. אלה דברים שלא מתמכרים אליהם.

מקווה שתמצאי את הדרך לעזור לעצמך.

הרבה הרבה ברכות, תקווה ואור.

חוץ מזה- לא רוצה להתחיל להתמכר לכל מיני תרופות (גם לא טבעיות), ואני לא מאמינה שמישהו זר יכול לעזור לי במקום שהאנשים שהכי אוהבים אותי נכשלו. לא נראה לי הגיוני שהקשבה של אדם שמקבל כסף
לא חייבים תרופות, בהכרח.
ולא חייבים הקשבה, בהכרח.
איך שאני רואה את זה - יש לך כנראה מחסור באיזה חומר בגוף, שגורם לדברים האלה. במיוחד בהריון, כשההורמונים מוציאים מאיזון.

האם יעזור לך לראות את זה כאילו יש לך מחסור באיזה ויטמין או מינרל, ששיבש לך את הכל?
זה יקל עלייך ללכת לטיפול שייתן לך את הויטמינים החסרים או משהו כזה, ותוכלי להתחזק?

אולי יותר קל ללכת קודם כל לטיפול סיני או לטיפול אייפק - אלה טיפולים פיזיים במהותם, יכולים לעזור מאוד להריון ולאזן אותך, ולא מדובר בפסיכולוגיה אלא בהצלה פיזית.
האמת, אפילו רופא משפחה יכול לעזור - פשוט שיעשה לך בדיקות דם מקיפות, יש אפשרות שיגלו בקלות את המחסור בויטמינים שאפשר לתת לך ולשפר את המצב. לכי תדעי, אולי בכלל חסר לך אבץ או ויטמין סי בכמויות!
אם את באיזור המרכז, אז יש לי המלצות על רופא סיני ועל אייפק.

אהבה הרבה אהבה זורמת אלייך. שולחת לך אור וחיבוק עצום שיקיף את כולך.

דף_ למחיקה ?

ממש לא.
הדף הזה מלמד אותנו המון.
תודה שהעלת אותו למודעות.
נושא הדכאון בהריון ולאחר הלידה נוטה להעלם מתחת לשטיח וחשוב שיעלה על פני השטח .

גם אני חושבת כמו טאו להורות.
הוספתי את הדף הזה ל מדור הריון

נכון שזה כבר ממש לא נורמלי?
נכון. מאוד לא נורמליות. מה עושים? הולכים לרופא ויפה שעה אחת קודם.
_קודם כל- כי למי יש כח להתחיל לחפש משהו שיתאים לי, לחפש מרפאה באזור, לקבוע תור ולצאת מהבית?
אם היתה לי כל כך הרבה יכולת לעשות דברים כבר מזמן לא הייתי כאן._
נכון. את צריכה שמישהו יעזור לך בזה ויקבע לך תור ויקח אותך ביד. אדם בדיכאון לא מסוגל לפעולות יזומות כאלה.
הריון אכן מעצים בעיות נפשיות ולא מומלץ להיכנס להריון כאשר המצב הנפשי לא יציב ולא מטופל. אם זה כבר קרה צריך ללכת לרופא ולחשוב מה לעשות. את נמצאת בסיכון מאוד גבוה לדיכאון אחרי לידה. אם לא תוכלי לטפל בתינוק למי זה יעזור? לדיכאון אחרי לידה יכולות להיות גם השלכות חמורות לטווח ארוך. זה בטח לא יעזור להתעלם מהמצב.
וכשבעלי באזור הוא בדרך כלל מצליח להוציא אותי מזה, אבל עכשיו הוא לא כאן (שלא באשמתו- אני די עודדתי אותו ליסוע),
זאת בעיה. מתוך ניסיון, מאוד לא מומלץ שהבעל יסע כשאת במצב כזה זה מעצים את הבדידות והתחושות. האם מישהו יכול לבוא לשהות איתך? הורים, חברים וכו'. מישהו עם נוכחות חזקה ומחזקת שיוכל גם לעזור לך להשיג עזרה. לא הייתי הולכת כרגע על טיפולים טבעיים כי הם לא מתאימים לדעתי למצב אקוטי כמו שלך שבו נדרש פיתרון מידי ומהיר. טיפולים כאלה היית צריכה לעשות בעבר. כיוון שכבר עשית את הטעות של להיכנס להריון כשאת לא במצב נפשי יציב תצטרכי ללכת לכיוון הקונבנציונלי. וכמו שאמרתי רופא ויפה שעה אחת קודם. את חייבת חייבת עזרה.
מישהו קרוב צריך גם לבוא, להוציא אותך מהמיטה בבוקר, לקחת אותך לסיבובים בסביבה, לדאוג שתאכלי כמו שצריך. האם יש מישהו כזה?

אחרת, שימי לב לתאריך.

טרה, כנראה פלונית מדברת לעצמה וזה לא פחות חשוב. פלונית, אם את קוראת את זה שימי לב לגוף שלךף לנשימות, תודי לבריאה וקבלי חיבוק.

שליחה על ידי gani* » 09 דצמבר 2008, 12:11

או למבקרות עתידיות בדף.

טרה, כנראה פלונית מדברת לעצמה וזה לא פחות חשוב. פלונית, אם את קוראת את זה שימי לב לגוף שלךף לנשימות, תודי לבריאה וקבלי חיבוק.
הארסיות שלא לדבר ההתנשאות העולות מדברייך ממש לא במקום, שלא לאמר דוחות. לא שמתי לב לתאריך. חשבתי שזאת קריאת מצוקה ורציתי לעזור. תצלבי אותי על זה. אה, בעצם כבר ניסית.

וואו, פלונית
אני מצטערת ומבקשת את סליחתך. ממש לא התכוונתי להתנשא או לדחות אותך מעלי, ובטח שלא לצלוב אותך. הבנתי בדיוק שהכוונה שלך הייתה ועודנה רק לעזור. אם פגעתי בך אני לוקחת את מילותי בחזרה. פשוט על פי הבנתי, כשאנחנו עוזרים למישהו , קודם כל אנחנו בעצם עוזרים לעצמנו. כל דבר שאמרתי למישהו עד היום בעצם היה קודם כל לעצמי. במקרה או שלא במקרה הוא היה שם לשמוע את זה וזה עוזר לו או לה או שלא. זאת כבר בחירה שלו/שלה. זו הייתה כל כוונתי. עצם זה שנכנסתי לדף הזה, שהכותרת קראה לי, אומר שזה דיבר אלי באיזשהו שהוא מקום, ומן הסתם גם אליך. אז שוב סליחה ומחילה. יכול להיות שההתננסחות שלי לא הייתה במקום.
בכל מקרה, נראה לי שאם לא ממיתים את הדף הזה, כדאי מאוד לשנות לו את השם, כי הוא מאוד מאוד שלילי, או אולי עדיף לאחד אותו עם דף שעוסק בדיכאון במשך ההריון . אם אין דף כזה, אולי אפשר לקרוא לדף הזה, דיכאון במשך ההריון

גם אני הבנתי ששירי בן דוב מנסה לעזור בדרך שלה, אמנם אחרת מהרגיל.
היא כאילו ניסתה להבין מישהי מתחת לפני השטח ולא הבינה שאותה אחרת רצתה באמת לעזור ורק לא שמה לב לתאריך.

פשוט אי הבנה בין שתיים טובות שרוצות לעזור.
אולי תשלימו וזהו?

שירי, הבנתי אותך לא נכון. מצטערת. פשוט הזדהיתי עם הכותבת. מכירה את המחשכים של המחלה הארורה הזאת. הריון בהחלט מעצים אותה. כאב לי כשחשבתי שמישהו עושה מזה צחוק. אז לא קרה כלום, שולם שולם לעולם

אני שמחה
אני מצטטת את הגריין שנמצא כרגע מעל לחלון הזה
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
זה גריין שאני אוהבת במיוחד.
חיבוק.

שירי, קבלי: פרשנות מניעים ורגשות בדיון

שליחה על ידי אחת* » 09 דצמבר 2008, 20:07

מוזר אצלי ההריון החליש עד מאוד את המחלה .
אני בחודש רביעי ומתחילת ההריון בכיתי פעם אחת .
בזמן רגיל אני בוכה פעמיים בשבוע -קבוע .

מוזר אצלי ההריון החליש עד מאוד את המחלה .
תהיי בריאה ואני שמחה שזה השפיע לטובה. רק אחרי הלידה שימי לב.

_לפלוני אלמונית נוספת?
שירי, קבלי: פרשנות מניעים ורגשות בדיון_
הפנייתך המקום.
תודה. הבנתי והפנמתי.

אולי לשנות את השם ל דיכאון קשה בהריון ?

מאמר בעל ערך מוסף על <a href="http://www.psagot.com/page.php?page=132">דיכאון בהריון</a>
כדי לקרוא.

שלום אני בת 26 ויש לי 2 ילדיים בן 3 וילדה בת 2 וכרגע אני בהריון אני בזמן האחרון עזבתי את העבודה ולא יוצת מהבית מרגשה בדיכאון וקשה לי היה לי שמח חיים בזמן האחרון אני מרגשה שבאלי למות הבעיה שאין לי עם מי לדבר בעלי מאוד עסוק בעבודה שלו ואני מפחדת ללכת לעבודה כול היום בוכה אין כוח לילדיים שלי כול היום עצבים ורק דאגות אני בשבוע 19 שזה אומר חודש5 לא יודעת מה לעשות אני לא סובלת אף אחד לא צוחקת כמו פעם ולא מדברת עם אף אחד הולכת לעבודה אחרי שעה הולכת הביתה יודבת לבד ורק מעשנת ולא עושה כלום רק חושבת מה יהיה ואך יהיה אני יודעת שאני עוברת תקופה קשה ולא יודעת מה לעשות אין לי כוח כבר חושבת הרבה על למות

יקירתי,
צאי מהבית עכשיו ולכי לרופא משפחה שלך.
ספרי לו כל מה שכתב פה וגם את מה שלא סיפרת לנו - את הדברים החשובים.
ותתחילו ביחד לאתר מקורות תמיכה ועזרה שנגישים לך, ודבר אחד או שניים שיהיו אפקטיביים ביותר בשבילך ויעזרו לך לעלות על המסלול.

לחלופין, או אם הרופא שלך לא זמין, התקשרי לער"ן - עזרה ראשונה נפשית, לטלפון 1201.
אפשר גם SMS לטלפון מספר 076-88444-00
עכשיו. מיד. יש לך אותך, יש לך ילדים שצריך לדאוג להם, ויש מה לעשות.
יש עזרה שם בחוץ שמחכה לך. אבל את צריכה לקום עכשיו מהכסא ולגשת אליה.

בהצלחה! @}

חשבתי לפתוח דף חדש לשיתוף בנושא.
בהריון האחרון חוויתי דיכאון מתמשך. עברו מאז יותר משנתיים. עכשיו צפה עדיין תחושת אשמה, על שלא תיפקדתי, על כך שכמעט איבדתי את היכולת לשאת אותו, לשאת אותי. תחושות מפחידות. אני אשמח לשמוע אם עוד נשים עברו דיכאון שכזה, ואיך הן מרגישות לגביו ממרחק מסויים. לשתף בהתמודדות.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי בנות, אני עכשיו בהריון שני, הקטן שלי בן שנה וארבע. חוויתי דיכאון לאחר לידה, כשהקטן היה בן 5 חודשים הפסקתי להניק ולקחת ציפרמיל.
איזו הקלה זו הייתה! במקביל התחלתי טיפול שאותו אני ממשיכה עד היום. עכשיו כשנכנסתי להריון הפסקתי את התרופות ואני מזהה חזרה של הסממנים של הדיכאון.
אמנם הדברים קצת שונים כי יש לי את ההבנה והמודעות של איך אני מאוזנת ואיך לא אז כשאני מתחילה להרגיש את הדאונים ואת החוסר חשק והעצבים ומה לא אני מזהה שזה סימנים של דיכאון ולא ממש חלק ממני.

תרופות אני לא רוצה לקחת..אני מקווה שאני אצליח להתגבר על זה ולקחת שליטה על החיים שלי. כל יום אני מרגישה שאני קמה למאבק - יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות.
יש לי מזל ענק על הבן זוג שלי שממש תומך בי ומאמין בי. והקטן שלי שנותן לי המון כוח. אבל תמיד איתו זה מלווה גם ברגשות אשם שאני בכלל מרגישה שבא לי לוותר לפעמים ולא מצליחה למצוא את הסיבה לקום.
רק מה אני הייתי ממש רוצה מקום שבו אני יכולה לדבר עם נשים שהיו או שנמצאות במצב דומה לשלי.
3>

בואי נדבר כאן בינתיים.

למה לא לקחת תרופות בעצם?

אני חושבת שיש סיכון גדול בלנסות להתמודד עם זה לבד (שלא נאמר, באמונתי אני גורסת שדיכאון, אמיתי, מאובחן, שהגיב טוב לטיפול תרופתי הוא לא משהו "לנצח" או להיאבק בו, אלא מחלה אורגנית שכדאי לטפל בה)

אם את מזהה את הסימנים, את בתחילת ה"גל".
בעומק הדיכאון אתה אפילו לא קולט שזה דיכאון.
זה אולי נוגד את רוח האתר, אבל ממש ממש לא מומלץ להפסיק טיפול במצבך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי אני מנסה להתמודד, יש רמות שונות של דיכאון - וכרגע אני בשליטה.
תרופות פסיכיאטריות לא מומלצות לעובר וזה בלשון המעטה לפי דעתי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואני ארחיב. דיכאון אמיתי יש בשלל רמות- את באמת לא מנסה להבדיל בין אחד לשני?
יש דיכאון קל, בינוני, קשה, האם כולם בעינייך אותו הדבר והטיפול בהם הוא אותו הדבר?

לגבי הראשונה, יש תרופות שמותר לקחת בהריון והנקה, מישהי קרובה אלי חוותה דיכאונות אחרי לידה ולקחה תרופות במהלך ההריון.
אני חושבת שיש מצבים בחיים בהם רב האופציות לא משהו, וצריך לבחור בין רע יותר לפחות.
אני עושה אבחנה בין חומרות דיכאון בתגובה שלי, לא מבינה את שאלתך.
אבל אני אמרתי, ואני חוזרת, שאם הדיכאון (אפילו זה שחלף) מאובחן באמת ככזה ולא נופל בקטגוריה בה הרבה מנוחה, הקפדה תזונתית, ושאר הרגלים מועילים מספקים מענה, לא מומלץ בעיניי להתמודד ולחכות לתרופות רק כשמחריף, בייחוד בגלל שדיכאון אחרי לידה/ בהריון/אחרי הנקה קשורים מאוד זה בזה. את כתבת שהפסקת עם תרופות בגלל ההריון ולא בגלל שתם הצורך בהן? אולי גם זה הוביל אותי ואותך לקצר כזה?
בואי אדבר עלי רגע.
חוויתי יותר מתקופה אחת של דיכאון הקשור במעגלים שציינתי. בדיכאון אני מתייחסת לדיכאון שלא מונע תפקוד מסויים (מה שמטפלים יקראו קל עד בינוני?) או לא מצטייר כחמור.
חוץ מהחרדות, הפרעות שינה, גלי בכי, עצב, צעקות על אהובים וכל מיני-ביקשתי-נפשי-למות שכאלה- שנניח איתם הייתי מסוגלת להתמודד, ואיטיות במטלות (פיזור נפש, הרבה לאכול בחוץ לילדים, מינימום עבודה) שזה עוד נסלח לתקופה,

היכולת שלי פיזית לשאת את ההריון נפגמה מסטרס היסטרי. אני מצטערת להניח את זה ככה בזמן שאת הרה, ובאמת רק את יודעת את כוחותייך ואת מערך התמיכה שסביבך.
כיום, חודש לתוך דיכאון נוסף, כל מיני תאונות של פיזור נפש שכמובן, לא כללו רק אותי, אלא את הבית. החלטתי להסכים להתמודד אבל גם לתמוך בעצמי עם תרופה. במקרה שלי צמחית אגב. אני יכולה להתמודד עם גלים רגשיים, אבל אני לא יכולה להתחייב על פוקוס ביומיום ופחדתי לסכן את הבנות (בנהיגה, דוגמה אחת).

וניסיתי כשבועיים לחזור לשינה מיטיבה, לאכול אוכל מרפא ולקבל תמיכה, אבל עם כל אלה לא הייתי בריכוז מספיק.

אין לי מה להוסיף לדיון כי לא חוויתי את מה שמדובר כאן על בשרי, אבל רציתי לומר לך רק מה שאני מאוד מעריכה את הכנות והפתיחות שלך כאן וגם בדפים אחרים, זה חשוב ומעורר הערכה שאת משתפת ונותנת מעצמך בצורה כזאת.
ועוד משהו - שאשמח אם מישהי תוכל לשנות את שם הדף למשהו פחות דטרמיניסטי ומלחיץ... אולי פשוט דיכאון בהריון, או איזושהי ואריאציה על זה עם מסר קצת יותר מעודד ( דיכאון בהריון התמודדות / עצות ?)
תודה @}

גם אני מעריכה מאוד את הגישה שלך, רקמה.

שקטה, אני חושבת ש דיכאון בהריון זה שם דף מתאים, ואילו המסר המעודד שב"התמודדות" מרגיש לי משתיק ומשדר דה לגיטימציה לתחושות הקשות, למשל אלו שמבטאת פותחת הדף.

שקטה, אני חושבת ש דיכאון בהריון? זה שם דף מתאים, ואילו המסר המעודד שב"התמודדות" מרגיש לי משתיק ומשדר דה לגיטימציה לתחושות הקשות, למשל אלו שמבטאת פותחת הדף.

מסכימה. את חושבת שתוכלי לשנות? תודה!

תודה. האמת שלא כל כך התאים לי להיחשף, אבל המידע כל כך מעורפל וחשוב - עד- מיסיונרי להניח אותו איפשהו.

ב"סיכון" התכוונתי למאפיינים של דיכאון שהם לא רגשיים (למרות שבודאי לא נעים לצעוק על הילד/ לבכות/ להרגיש חוסר אונים ועדיין לתפקד), אלא קוגניטיביים. לשכוח אלף פעם בחודש לכבות את הגז, להינעל מחוץ לבית עם הילדים, "לשכוח" ללוות את הילדה בירידה תלולה באופניים כי לרגע הייתי איטית מהרגיל. הכל דוגמאות אותנטיות לצערי.
הבעיה הנוספת של מצבים כאלה הוא המשך שלהם, והשחיקה שהם יוצרים לאורך זמן. כושר ההתמודדות יכול לעלות, ואז אני בטוחה ש"פיצחתי" משהו, שעשיתי משהו טוב בשגרה ובשמירה על עצמי - ואז מתגנב גל נוסף ושובר את רוח הקרב. אז אני בוררת לי את הקרבות כעת.

המחקרים על דיכאון שלאחר הנקה כל כך חדשים וכדאי לדעת שהדבר קיים. כדאי גם לדעת, מי שבמשפחה שלה או היא עצמה חוותה דיכאון אחרי לידה/ בהריון/ לאחר הנקה - יש סיכוי סטטיסטי לא מבוטל להישנות ו..לצערי גם להתגברות של המכניזם הזה.

בדקתי שוב, באמת יש מגוון תרופות שמותרות בהנקה אבל נוהגים להפסיק הנקה במצבים האלה משום שהמנגנון של ייצור החלב הוא בעצמו טריגר לדיכאון - אני מדברת ממש ברמה הביולוגית- כימית.

עכשיו בחזרה לשיתוף - ההודעה שכתבתי נכתבה בעצם על סיפו של הגל הנוכחי. אני, כמו הכותבת למעלה, מתמודדת בהרבה מישורים ולרובם מצאתי פתרונות "טכניים" טובים דיים, למשל - להתעורר כשעה לפני שאר הבית, כי אצלי יש בדרך כלל גל עכור בשעות הבוקר. למשל, להיעזר אחר הצהריים בעוד חברות כך שאני יותר בטוחה בשיפוט של האנשים סביבי ובפוקוס. וגם ללכת יחפה בחוץ- לי זה מספק גירוי פיזי מרגיע. ולנמנם קלות.

מצאתי שחסר לי מאוד מגע פשוט, זה ש"הלך" כשנסתיימה ההנקה. ממש לבקש מגע ונוכחות, מהבנות, מבן הזוג. זו דרך להעלות אוקסיטוצין.

אני נמנעת מלצלול לתכנים רגשיים. זאת אומרת - אם מגיע רגש עצמתי מסוג כלשהו, הצפה רגשית, אני "לא שומעת" לנסיבות שהוא קושר את עצמו אליהן. אני כאילו "לא מאמינה לעצמי" בנקודות ההצפה.

ובהריון עצמו נשענתי על שיחות כדרך טיפול, אבל אז גם לא הבנתי שזה מה שאני חווה.

ובעיקר, בעיקר היה קשה לי להודות שזהו המצב

בחיפוש בעברית, אין בכלל חומר זמין על דיכאון שמופיע בתום הנקה.

אני מאזכרת לעצמי כאן לכתוב מתישהו פתיח לדף הזה, ואולי (מתיעצת) לשנות את הכותרת לדיכאון בהריון ולאחר הנקה. או להפנות מאחד הדפים של תום ההנקה ?

בשפה האנגלית קיימים מחקרים זמינים.
חשוב להעלות את המודעות לעניין. אני לא מדברת על הנקה שנסתיימה בחטף. אפילו במצב של גמילה איטית וטבעית, אפילו אם מדובר בהנקה אחת ליום- יומיים שמסתיימת, ההשפעה של השינוי ההורמונלי יכולה להיות כזו שהופכת לדיכאון קליני (מחלה, ולא מצב חולף). בייחוד מי שיודעת שבסביבתה הקרובה הביולוגית (סבתות, אחיות, בנות משפחה רחוקות) קיימת רגישות, כפי שתיארתי למעלה לדיכאונות סביב לידה/ הריון או שיודעת על עצמה שהיא רגישה בתקופות וסת כדאי לשים לב כאשר:

מצב של דכדוך מתמשך באופן רציף והופך להיות הbase line הרגשי שאליו תמיד חוזרים לא משנה כמה מוצלח היה היום, למשך שבועיים ויותר.
עצבים מופיעים בכל נושא, וקשה לשלוט עליהם או שהם מופיעים יחד עם תחושות גופניות עזות (כאבי ראש, רעד, בכי, מתח בשרירים)
קושי להירדם, או רצון לישון ועייפות למרות שעות שינה סבירות או יקיצה מוקדמת - כל הפרעה סביב שינה שנמשכת ללא שיפור
עולה התחושה שאת בהפרעת קשב - שוכחת ומתבלבלת, קשה לקבל החלטות פשוטות, מטלות שהיו לך סבירות נהיות גדולות עלייך
רגישות לקול חרדה או שרעש סביר פתאום מאוד מפריע ומורגש

כל שינוי מתמשך שכזה סביב שינוי הורמונלי מהותי יכול להיות שהוא מחלה ולא רק תגובה רגשית. מאוד קל לבלבל בין השניים, מה גם שאין גבול ברור וחד משמעי. נראה לי הגיוני "לבכות" את ההנקה שהסתיימה או את השינוי של להפוך לאם. מבחינת רקמות, בעין המיקרוסקופ אין הבדל גדול בין בלוטות החלב לבלוטת הדמעות. ההנקה הוא מנגנון שלא יודעים עליו מספיק. לחלק מהאימהות, ההנקה ממש עוזרת למנוע נפילות ודיכאונות (ההנקה עצמה פיזיולוגית וגם החיבור לתינוק) ולחלק- ההיפך. אז בכל מקרה אלה מצבים של זהירות, ומודעות בעיניי.
הבעיה העיקרית ביחס לדיכאון כמצב רגשי ותו לא, היא שכדרכן של מחלות יש לו נטייה להתקבע אם לא מטפלים (וטיפול יכול להיות כל דבר רציף שעוזר לטווח הארוך וגם מקל מיידית: תזונה, דיקור, שיחות, תרופות, ספורט...).
זה ממש לא מורכב - בגלל שהפעולה שנפגעת היא התודעה שלנו המוח לומד מהר מאוד שזה המצב, ומפעיל את עצמו בנתיבים שהמצב מתווה. קשרים עצביים מתחזקים לטובת "תפיסה דיכאונית" של העצמי והמציאות ולאט לאט תופסים אחיזה בחוויה שלנו של מה זה ה"אני". כל מי שעבר משהו מזה יודע על מה מדובר, ולמה לוקח הרבה זמן לשקם את עצמך אחרי חווייה כזו.
תדמיינו לקיחת משני תודעה ללא ידיעה. ...
לכן כל כך חשוב שיום (naming) וזיהוי המצב - להסתכל לו בעיניים. ולהבין שמדובר בתקופה שלא נמדדת בימים (יום טוב-יום רע) אלא בחודשים. גם הדיכאון הקל ביותר יש לו משך של כמה חודשים על פי רוב, עד להתאוששות מסויימת וקבועה (תודעתית).

פוסט פריקה שאולי יביא איתו עצות.
אני בהריון בחודש שביעי ולא מצליחה להפסיק להרגיש עצובה, קצת קשה לי להגיד שזה דיכאון בגלל ההריון או בגלל המציאות שבה נשארתי לבד בלי בן זוג שבמהלך ההריון התגלה כמתוסבך ובעייתי מאוד כך שהייתי צריכה להרחיק אותו ממני בכל הכוח ועדיין מתמודדת עם האנרגיה הרעילה שלו מידי פעם שצץ.
יש לי סביבה תומכת אבל גם יש איזה שהוא גבול ליכולת הספיגה של חברים לשמוע על קושי של אחר (ככה אני מרגישה) ואני מעבירה כמעט את כל ההריון דיי בסוג של התבודדות כזו כי מרגישה שאין לי מה להציע לסביבה כרגע, אבל עצוב לי ובודד לי ומאוד מטרידה אותי המחשבה שאני גורמת לעוברית שלי להרגיש משהו מכל זה... מצד אחד מרגישה שאני מחוברת אליה ואוהבת אותה ומצד שני אני מרגישה שאין לי כוחות ושמחה ושהיא עומדת להגיע לבית שיש בו רק אמא ובדידות ואין בו שמחה

מה שאני יכולה להציע שמאוד עזר לי בתקופות חשוכות זה הסחות דעת בצורה של קריאת ספרים, צפייה בספרים /סדרות.
מדיטציות מחזקות
מוסיקה מרגיעה
הליכות בטבע
כתיבה או אפילו חשיבה מכוונת של כל הברכות שיש לך בחיים וכל הדברים הטובים שכן קיימים.
והדבר שהכי חשוב לזכור זה שמה שאת מרגישה עכשיו יעבור, כי כל דבר עובר.
מאיר אריאל באחת ההופעות החיות שלו אמר/שר :
""זה הדבר הנפלא עם קטעים קשים במיוחד, הזמניות, הכל נגמר בסוף, גם טוב, אבל למי שלא מאמין בטוב, גם רע נגמר בסוף"
ולגבי תחושת ההזדקקות שמעיקה עלייך, תזכרי שלכולם יש תקופות כאלו ושם גם נמדדים קשרים בין חברים. לא רק כשטוב והכל שמח, אלא גם בתקופות קשות ומאתגרות.

תודה קרן שמש חמימה על המילים המנחמות

בשמחה, אני פה בשבילך לפרוק.
אני בכלל מרגישה שרוב האנשים בארץ ובעולם כרגע בנקודה מאוד נמוכה רגשית בגלל כל הקורונה והשינויים שהיא הביאה.
זה נורמלי להרגיש מה שאת מרגישה במיוחד עכשיו כשיש הרבה חוסר ודאות ובמיוחד במצבך שזה להיות בהריון ראשון ללא בן זוג תומך לצידך.
תתייחסי לעצמך בהרבה חמלה, רגישות ואהבה. וזכרי שמה שאת מרגישה עכשיו יעבור וזה רק רגעי.
דמייני את הרגע שתפגשי את התינוקת שלך ובכלל רגעים יפים שאת מצפה להם באמהות כמו הפעם הראשונה שהיא תקרא לך "אמא"

"דמייני את הרגע שתפגשי את התינוקת שלך ובכלל רגעים יפים שאת מצפה להם באמהות כמו הפעם הראשונה שהיא תקרא לך "אמא""
תודה קרן שמש(: זה רעיון שאנסה, להסיט את המחשבה ולדמיין את הדברים הטובים. התקופה הזו באמת תקופה טעונה והאמת שבכל שנה בין ראש בשנה ליום כיפור יש עומס ריגשי (ככה אני מרגישה) וזה באמת משתלב עם כל הדברים האחרים שציינת... אני מרגישה שדרושה פה עבודה עצמית משמעותית אבל לא מצאתי את הכיוונון הנכון לזה עדיין(-:

קרן שמש חמימה תודה רבה, מאוד עזרת לי