דרך המלכה

שלום לכולכם וברוכים הבאים,
כרגע, אני יכולה להציע לכם רק קפה, כי את העוגיות אני אכין אחר-כך כשהגורה שלי תתעורר ואני אחפש מה לעשות איתה בזמן שהיא עליי במנשא, כבר גמרתי להוריד אבק במקומות איזוטריים במיוחד, סידרתי את הספרים בספרייה לפי הגובה ומיינתי צעצועים.
אני משאירה לעצמי פרוייקטים לעשייה בעמידה, כי הגורה אוהבת שעומדים איתה, יותר נכון היא אוהבת להיות בתנועה כל הזמן ואני שונאת לזוז ללא תוצאה ניכרת לעין.
אתמול הייתי לראשונה בחיי אצל אסטרולוגית, עד עכשיו היה בי פחד לשמוע דברים נוראיים על העתיד, אבל נפלה בגורלי, שכנה מקסימה שהיא גם אסטרולוגית שאף פעם לא מדברת על העתיד אלה על ההווה ועל האופי של האדם ומכיוון ששבוע הבא יום הולדתי, החלטתי ללמוד עוד קצת על עצמי. בין הדברים שהיא אמרה שאני צריכה לעשות, זה לעשות, כלומר תמיד יש דברים שאני מתכננת, לרוב אני מתקשה להוציא אותם לפועל.
אחד מהדברים האלו הוא לכתוב באתר הזה, הסיבה לכתיבה היא כי אני רוצה, אני מרגישה שיש לי המון מה להגיד. הסיבות לדחייה היו רבות ומגוונות כגון קשיים במציאת שם
לדף_ הבית והסיבה העיקרית שגם עליה דברנו אתמול, היא ההרגשה שלמרות מה שעברתי, אני לא טובה או מנוסה מספיק כדי לייעץ לאחרים.
בנוף לכתיבה כאן, אני מתכננת לפרסם מודעה ביישוב שבו אני גרה, על מנת למצוא אמהות ששוהות בבית, כדי שנארח חברה אחת לשנייה, לפניי שאני אשתגע מהמחסור בחברה אנושית, אני מציינת את זה, כי לא בא לי להתחמק יותר, משעמם לי, אני זקוקה לחברה אנושית, הגינה המרכזית כאן נטושה בבקרים, כול האימהות נעלמו, אני מקווה שלא כולן חזרו לעבודה, אני מקווה למצוא עוד אחת או שתיים ושתהייה לנו שפה משותפת ואני אוכל לצאת מהבדידות הכפויה.
אני אוהבת להיות בתנועה ואני אוהבת להיות מחוץ לבית, אבל הגורה לא אוהבת נסיעות והגור שהוא כבר בן 4 מעדיף להיות כל היום בבית ולהוציא אותו משם, אפילו לגינה, בעיקר לגינה זה כמעט בלתי אפשרי.
כך שאני מרגישה כאסירה בעל כורחי.
והשאלות, תמיד יש לי המון שאלות, הן רצות במוח שלי ללא פתרון נראה לעין, בעצם, לפעמים אני כן מוצאת פתרונות באתר הנפלא הזה:
אז להלן שאלה ראשונה "האם אפשר להרגיל תינוקות בת חצי שנה לנסיעה בטוחה?" או בעצם לשאלה היותר חשובה "מתי עובר הגבול שבין הצרכים שלי, לצרכים של הילדים שלי, הגור רוצה להיות בבית, אני זקוקה לחברה אנושית, אני זקוקה לו כתירוץ להיות שם, האם במקרה כזה קיפוח הנפש דוחה את הרצון החופשי, ואותו דבר בנוגע לגורה, מה יותר גרוע, הנזק ששנגרם לה בזמן שהיא בוכה במכונית, או העצבנות שלי כי שוב נשארתי תקועה בבית".
הגורה התעוררה הגור הגדול רוצה לשחק אז זהו לעכשיו מקווה לשוב בקרוב.

ובהמשך להערות האסטרולוגיות, יש הצלחה במפה שלי, אני ממש רוצה להצליח, אבל כדי להיות שם אני צריכה "להפנים" הצלחה.
אני מנסה להבין מה זאת "הפנמה" או אולי כיצד לגרום לתת מודע המקובע שלי "להפנים" את העובדה שחוץ מלהיות אימא טובה ועקרת בית למופת אני יכולה גם להצליח בעולם החיצוני.

ברוך בואך.

ברכות על ה-דף בית אישי שלך.

תודה על הברכה וגם על הערה
זה בהחלט מרגיש פחות בודד, להיות סגורה בדירה כי חום אימים בחוץ ולדעת שיש עוד מישהו שנמצא איתי..
העוגיות שלי כבר בתנור ועכשיו אני מנסה לעשות פסל מעיסת נייר בעמידה. מעניין עם חוסר המנוחה שלי הוא בריחה מהשקט, או סתם שעמום בנאלי שנובע מהתעסקות רצופה בילדים ובצורכיהם.

ברוכה הבאה @}

מה לגבי חברה אנושית בלי הילדים (או לפחות בלי הגדול), בערב, לדוגמה?

שלום גם לך, קראתי מספר פעמים דברים שכתבת ומאוד נהנתי.
לגבי הערב, אני סחוטה, אני גמורה, אין לי כוח לנסוע עם הקטנה כי אני יודעת שהיא תבכה והיא עדיין צמודה אליי בגלל שהיא יונקת, ללא סדר מסויים, אז אני אומרת לעצמי זאת תקופה והכול עובר, אבל כשבעלי אמר לי שהוא מתכוון לצאת היום בערב, רציתי להרוג אותו, אבל לא אמרתי כלום כי זאת זכותו והוא יוצא רק כשכולם ישנים, אבל אמרתי לעצמי למה הוא כן ואני לא? אני מקנאת בו לפעמים למרות שאני מאוד שלמה עם הבחירות שלי.
בגלל זה קראתי לדף, דרך המלכה, אני כול הזמן מחפשת את הדרך הנכונה שבה כולם יהיו מאושרים, אני לא יודעת אם זה אפשרי, אבל אני ממשיכה לנסות.
עכשיו הגור רוצה לאכול, היום הוא לא רצה קייטנה ואני לא הכרחתי, למרות שהבוקר קדוש בשבילי ובשביל הדברים שאני כל כך אוהבת לעשות, מקווה שיעבור בשלום, קשה לי כי הוא בתקופה של דיבור בלתי פוסק ומשחקי דמיון שדורשים שיתוף פעולה.
אבל העיקר הבריאות ועל זה אני אכתוב כשיהיה לי קצת יותר זמן וגם על איך עליתי על הדרך החדשה שבה אני משתדלת לצעוד.

נקודת המפנה, כמו כל נקודת מפנה, התחילה באירוע טראומתי שגרר אחריו תוצאות בריאותיות.
לפני יותר משמונה שנים (כל כך הרבה זמן עבר מאז) פרצו שני גברים לדירה שהייתי בה, אז חזרתי מטיול נפלא בהודו חסרת אמצעים וגרתי עם החבר שלי, שהוא בעלי בהווה, אצל ההורים שלי. ערב בהיר אחד, כשרק אני הייתי בבית, מישהו דפק בדלת, פתחתי כמובן מבלי להסתכל בעיניית ושני גברים פרצו פנימה - אילו היו עשר דקות ואולי יותר הכי מפחידות בחיים שלי, אמנם פיזית למזלי לא נפגעתי, להוציא דחיפות ואיומים עם אקדח, אבל הפחד המשתק, הרגשת חוסר האונים, החיים הבטוחים שמטלטלים בשנייה..
בהתחלה לא ייחסתי למקרה יותר מידי חשיבות, הרגליים רעדו שתיתי מים חיכיתי שהחבר יחזור, התקשרתי למשטרה שכמובן עד היום לא עשתה כלום בנושא.
חשבתי שנגמר.
אבל התחלתי לפחד, דברים ממה שקרה לי חזרו שוב ושוב למחשבות שלי. לא רציתי להישאר לבד בבית, פחדתי לצאת לרחוב בלילה, הייתי בטוחה שאורבים לי, הייתי בטוחה שהטרור שעברתי קשור אליי באיזו צורה מעוותת. היה לי קשה לקבל את העובדה שכנראה הייתה טעות בזיהוי, ומדובר על אנשים מקצועיים שפרצו לדירה הלא נכונה וחיפשו מישהו אחר.
הגורל מקבל משמעות אחרת ופתאום נשאלת השאלה למה דווקא אני?
לא רציתי טיפול, הייתי בטוחה שאני אתגבר לבד אבל חליתי, חטפתי כיבים בקיבה ומדובר על כאבים איומים, הקאות מתמשכות לתוך הלילה, ריצה לחדרי מיון להפסיק את הכאב ואת ההקאות, לקיחת כדורים על בסיס יום יומי.
עוד דבר שחשוב לי לציין, לפני שהאירוע קרה, הייתה בי תחושת בהילות חריפה לעבור דירה. לא יכולתי להסביר את זה בצורה רציונלית, רק אמרתי לאישי ולכול מי שרק הקשיב שאני חייבת לעבור דירה, רציתי כל כך לעזוב זה בער לי בעצמות אבל לא היה לנו כסף. יום אחרי התקיפה חברה טובה, התקשרה להגיד לי שבגלל שאני כל כך נואשת שאני אעבור לגור איתה ועם שותפים שלה, אמרתי לה שעכשיו זה לא משנה, כבר אין לי ממה לברוח. עכשיו אני צריכה להתמודד.

זאת הייתה תקופה איומה, הייתי חולה, הקאתי המון, הייתי חלשה עבדתי במקום ששנאתי, הפחד היכה שורשים חזקים בבטן שלי.
היחס של הרופאים במיון היה אפטי על גבול הדוחה. הרופא המשפחתי דחף לי עוד ועוד אנטביוטיקה וכדורים.
אפילו ההומופאט הראשון שאליו ניגשתי, היה מאוד לא קורקטי, בלשון המעטה, כשהוא שאל בקור רוח "נו אז הם אנסו אותך?" כמובן שהפסקתי את הטיפול אצלו.
ובלית ברירה מתוך ידיעה שיותר נמוך מזה אני לא רוצה להגיע התחלתי לטפל בעצמי.
הדרך הובילה לשם, לכיוון הרוחני, לידיעה שאני צריכה לעשות את זה לבד.

השיעור הראשון שנלמד היה לסמוך על האינטואיציה, אם את מרגישה שכול איבר הגוף שלך, צורח ברצון שלו לברוח מהמקום, אל תשאלי יותר מידי שאלות, אל תתלי בבעיות כמו כסף ומה יהיה בעתיד, פשוט תקחי את הרגליים שלך ותעזבי.
אבל מצד שני איך הייתי לומדת את כל מה שלמדתי עד היום?

תודה רבה,
היום הגור בן ה- 4 אמר לי שהוא אוהב אותי עד אלוהים ושישים ושתיים...
אני ממש נהנית לכתוב כאן. במשך שנים כתבתי יומנים ששמשו לי ככלי לטפל בעצמי ועכשיו אני מנסה לראות איך זה יהיה לכתוב יומן וירטואלי, קצת מוזר בלי ההרגשה של העט והנייר.

בוקר,
הגעתי למסקנה שרגעי השבירה שלי עם הילדים, מתחילים בערך בשעה 16:00 אחרי שהגור חוזר מהגן ונח ואחרי שאני הייתי כל היום בבית ולא ראיתי נפש חיה, משהו בי זועק לתנועה, הגור מעדיף להישאר בבית, לגינה הוא מסרב ללכת ואני לא יודעת אם יהיו לי כוחות נפשיים לנסוע איתם במכונית, כי היא בטוח תבכה, היא פשוט שונאת נסיעות. בבוקר אני אוהבת להישאר בבית כי כשהיא ישנה יש לי זמן לעצמי ולדברים שאני אוהבת לעשות, כמו שוטטות באתר. אבל אחרי הצהריים העייפות והשחיקה משתלטים עליי.
יש לי חיפושית אדומה ואהובה ובימים אלו אני נאלצת להיפרד ממנה כדי לקנות רכב עם מזגן, להקל על חווית הנסיעה. שלושה ימים ללא תנועה, בגלל החום הנורא ששרר בחוץ והוציא מכלל אפשרות נסיעה בחיפושית הבהירו לי שאין ברירה, אני חייבת להתבגר ולקנות רכב שמתאים יותר ושיהיה לו מזגן חזק.
חבל אהבתי את החיפושית היא סימנה עוד משהו באופי שלי.

בקשר לזכרונות מהעבר, כתבתי ועזבתי לצורכי היומיום ושכחתי את מה שהכי חשוב לי להגיד:
עשיתי את זה לבד וכול אחד יכול להבריא את עצמו. הידע נמצא בחוץ, בספרים ובאינטרנט, התנועה "הטבעית" פתחה בפניי כולנו אופציה לטיפולים מסוגים שונים, לצמחי מרפא וכד'
אמנם מרגיז ומבאס שטיפולים אלטרנטיביים שאמורים להיות עממיים עולים כל כך הרבה כסף, אבל יש דרכים אחרות, או אם אין ברירה אפשר לקחת את הכסף הזה, ממקומות אחרים שאנחנו פחות זקוקים להם.
ועיקר העיקרים, כוחה של המחשבה, כוח הדמיון.
אנחנו יכולים ליצור את המציאות שלנו, התת מודע הוא כוח בעל עוצמה גדולה לטוב ולרע ואפשר להפנות אותו לטוב.
צריכה לסיים הגורה חושבת שהגזמתי עם ההתלהבות.

שרגעי השבירה שלי עם הילדים, מתחילים בערך בשעה 16:00 אחרי שהגור חוזר מהגן ונח ואחרי שאני הייתי כל היום בבית ולא ראיתי נפש חיה
אז אולי כדאי שתמלאי מצברי-חברתיות שלך בבקרים.

עכשיו חזרתי מסיור גינות ביישוב שאני גרה בו, הגינות שוממות, אני מרגישה כמו רובינזון קרוזו על אי בודד, אין לי מושג היכן מתחבאות שאר האימהות או המטפלות.
כנראה שלא תהייה לנו ברירה, אלא לנסות לנסוע מפה בבקרים. זאת רק נסיעה של עשרים דקות עד לכפר סבא או רעננה, אבל קשה לי כשהיא בוכה ועדיין לא מצאתי מה הזמן הנכון בשבילה לנסיעה, אם היא נרדמת, היא יכולה להתעורר כשאני שמה אותה, אם היא עייפה אז היא עצבנית מידי בשביל להירדם ואם היא עירנית כנראה שמשעמם לה.
אוף, אני מרגישה שאני מתבכיינת על משהו כל כך קטן שהפך למפלצתי בראש שלי.
אולי אני פשוט צריכה לנסוע ולהתפלל לטוב, במיוחד שהחל מיום ראשון יהיה לי רכב עם מזגן נורמלי.

שלום !ברוכה הבאה ותתחדשי על דף הבית

הניק שלך סקרן אותי אז נכנסתי להציץ...
בקשר למה ששאלת וסיפרת-

למה שלא תזמיני אנשים אלייך הביתה ?ככה גם לא תצטרכי לנסוע וגם תהיה לך חברה.
הסיפור שלך עם הפריצה-וואו,איזה סיפור!

אכן טראומה ונקודת מפנה כמו שציינת .מקווה שבסופו של דבר תהווה נקודת התעוררות חיובית עבורך.
נעים להכיר בכל מקרה!@}

הי

קוראת בעניין רב. @}

אני מרגישה שאני מתבכיינת על משהו כל כך קטן שהפך למפלצתי בראש שלי.
זה בכלל לא קטן. אני מכירה את הנושא מקרוב וזה באמת הוריד אצלנו את הנסיעות למינימום ההכרחי. החדשות הטובות הן שזה משתפר.

אין לי מושג היכן מתחבאות שאר האימהות או המטפלות.
מכירה את הרשימה הצהובה או הרשימה הלבנה ובכלל את קבוצות חינוך ביתי? (זה יותר בענייני אמהות מאשר מטפלות

)

תצטרפי אלינו בשבוע הבא ל מפגשים בפארק רעננה ?
ראיתי שכתבת שם.יהיה נחמד אם תבואי.אנחנו רק בהתחלה,ועד אין קבוצה וזמן מגובשים.
מה שנקרא-"בחיתולים"<או בלי בעצם ?!

>

שלום לכולכן ושיהיה לנו אחלה סוף שבוע,
כן אני אבוא בשמחה למפגשים ברעננה, בתקווה שהנסיעה תעבור בצורה רגועה, כי אני באמת לא אוהבת לשמוע אותה בוכה.
בקשר ללהזמין אליי הבייתה, אני גם לא מכירה אמהות מהסביבה הקרובה, אולי אני אעזור אומץ ואתלה פתקים בטיפת חלב פה. אני מרגישה מוזר לעשות את זה, כאילו שאני מתחננת לחברה, אבל האמת שזה נכון אני באמת זקוקה לבני אנוש, אני רוצה להיות חלק מהמארג החברתי.

בקשר לניק, חשבתי בהתחלה על דרך המלך, החיפוש אחרי הדרך הנכונה בשבילי ומדרך המלך הגעתי לדרך המלכה שאחריה אני עדיין מחפשת. כפי שכתבתי קודם כול מה שעברתי במפגש עם רופאים מזנים שונים כולל ההומופאט, גרמו לי לרצות לטפל בעצמי לבד. קראתי המון ספרים בנושא, החל מלואיס היי, צ'ופרה וכלה באינטילגנציה רגשית, קראתי ספרים על דמיון מודרך, אתרים שונים באינטרנט וזה היה נפלא, נחשפתי לכמות עצומה של מידע על המחלה שלי גם הפיזית וגם על הגורמים הרוחניים שלה, פחד, פחד ועוד פחד.
התחלתי לעבוד עם אמירות חיוביות, הרגעת הגוף, נשימות עמוקות לבטן, לדמיין את המחלה עוזבת את הגוף שלי וכמובן עבדתי ואני עדיין עובדת על שחרור הפחד, כי ברגע שזה התחיל, ברגע שהגוף שלי הבין פחד מהו, התחלתי לפחד מעוד דברים, מהכאב כשהבטן לא מרגישה טוב, להגיע לבית חולים והדברים יוצאים לי לפעמים מפרופוציות, אחרי שהגורה נולדה היה לי התקף והייתי בטוחה שזהו אני לא אוכל להניק אותה ואני אגיע ישר לבית חולים..
כולם ערים עכשיו אז אני לא כל כך יכולה להמשיך
בכול מקרה, לכול אחד יש את השיעור שלו בחיים ולפעמים יותר מאחד, השיעור שלי זה לבטוח בגוף שלי ולהאמין בו ולא לפחד, כי בסופו של דבר לפחד ודאגה אין מקום בחיים שלנו במיוחד לא בדברים שלא נתונים בשליטתינו, ועד שאני לא אלמד, אני חוזרת שוב ושוב על התנסויות שהן קשות בשבילי ועליהן אני גם רוצה לכתוב, כל מה שאני צריכה זה עוד קצת זמן.

תוך כדי שטיפת הרצפה, חשבתי לעצמי אם יש אפשרות להשיג נעליים עם מטאטא בקצה כמו שהיו לבלבי סתם בשביל הכיף, להחליק על הרצפה הרטובה ותוך כדי גם לנקות . בכול מקרה החלטתי לוותר על העוזרת שהייתה מגיעה אלינו פעם בשבועיים ולחסוך 300 שקל כדי שיהיה לי כסף לדברים החשובים באמת, ישיבה בבתי קפה והליכה לבריכה. בינתיים אני מנקה כול יום חדר אחר וזה מקל על העניין, שטיפה יסודית, כולל הזזת רהיטים אני אעשה פעם בשבועיים בעזרת העזר כנגדי.
אילו דברים מסעירים מעסיקים את עקרת הבית שלנו, תיכף אני אכתוב על צבע הקקי שהיה לגורה היום בערב.
האמהות נמצאת בפרטים הקטנים

אני לא יודעת איפה את גרה,אבל אפשר לעשות מפגשים בבית של דרך המלכה ...

בהחלט אפשר ואפילו בשמחה, אני גרה באורנית ליד ראש העין

אפשר לפתוח דף מפגשים באורנית ולראות מי רוצה להצטרף-לכתוב מקום,יום ושעה,כמו שעשו בדף
מפגשים באזור חדרה.

בוקר טוב,
רבע לשבע, מובן שרק אני פעילה עכשיו, הייתי צריכה לקום ולהחליף לגורה, נכנסתי מהסקרנות ועכשיו אלך לי לשתות כוס תה עם טוסטים

לפניי כמה ימים הייתי עם הגורה שלי בבית מרקחת. הגורה הייתה בתנוחת ערסול במנשא לופי. מישהו שאל אותי אם נוח לה ואני שכבר מורגלת בשאלות האלו, עניתי לו "שאם לא היה לה נוח היא כנראה הייתה בוכה".
האיש ענה לי, שהוא לגמריי לא בטוח לגבי זה ואז הוא שאל אותי "איך הייתי מרגישה אם אותי היו מקפלים ככה לתוך מנשא".
לא הייתה לי תשובה חכמה למשפט הזה, עד עכשיו אני חופרת בראש ומחפשת אחרי מענה המחץ..

טכניקה מאוד נחמדה בעיסת נייר.
לעצב פסל מפלסטלינה ואחר כך לצפות ברצועות מנייר עיתון ודבק פלסטי.
מאוד קל ונוח לעבודה, מתאים גם לילדים קטנים והתוצאה כבדה (אפשר להשתמש כמקולת נייר או מעצור לספרים) ומקסימה

"איך הייתי מרגישה אם אותי היו מקפלים ככה לתוך מנשא".
הייתי מרגישה נפלא!

הייתי מרגישה כמו ברחם...מוגנת וקרובה לאמא!

היום לפניי שלושים ושלוש שנה נולדתי.
לצערי היום בעלי הולך למילואים, אבל השתדלנו לחגוג בסוף שבוע, קבלתי ממנו טלסקופ במתנה, שזאת מתנה אדירה, סתם ציינתי לתומי לפני הרבה זמן שתמיד רציתי טלסקופ, אבל זה מסוג הדברים שאני אף פעם לא אקנה ובום הפתעה, יש לי טלסקופ להסתכל על השמיים ובמיוחד על הירח.
אני הולכת לישון היום עם הילדים אצל ההורים שלי, אני לא רוצה לישון לבד היום ואולי אני אפילו אצליח להשאיר את הגורה אצל אימא שלי ולקפוץ לקפה ליד עם חברה טובה. זה חלום קצת נועז, כי היא מאוד קשורה אליי ולציצי שלי, אז נראה מה יהיה.
כמו בכול שנה אני ארשום רשימה של משאלות לשנה הבאה, תמיד זה מפתיע אותי איך בצורה כזו או אחרת דברים מתגשמים.

מזל טוב!!!

מזל טוב, דרך המלכה . את ממש בגילי.
אני קוראת כאן בשקט ונהנית.
את עוברת כמו מישהי כנה מאוד, ו...אה... טוב, הבדידות שאת מתארת כל כך מוכרת.
גם אצלנו הגינות לא מאוישות.
סיגל ב ו ההולכת בדרכים הציעו לך הצעות טובות, אבל לי יש הרושם שאולי את רוצה/צריכה
להתבשל בתוך מיץ התובנות שלך עוד קצת, שאולי הבדידות הזו היא חלק מדרכך לריפוי.

מלכה'לה...

ראשית כל מזל טוב ענקי!

גיליתי אותך רק היום וקראתי את הדף שלך בעניין.
יש לי הרבה מה לכתוב לך אך מפאת קוצר הזמן (הגורה עלי נעשית כבדה מרגע לרגע...

)
חייבת להתייחס לניק המקסים שלך:
מלכה - התחבר לי בראש להימור, כמו ב"מלכת הקלפים"...
אולי הימור על דרך חדשה?
סתם אסוציאציה פרטית שלי..
מאחלת לך יומולדת שמח עם קלף מנצח!
תלתל.

עדיין ברמת גן, חזרנו מביקור בגינה, בהתחלה הוקסמתי כל כך הרבה מטפלות ואפילו שתי אמהות, בקיוסק ממול מוכרים הפוך, אמנם קצת שרוף אבל בכל זאת הפוך. אחרי חצי שעה מהנה הגיעה מטפלת עם ילד בוכה, בכי היסטרי, הבכי הזה שאי אפשר לנשום בו והמטפלת אומרת לו בכעס "מה אתה רוצה, אסור לי לדבר עם אף אחד" והוא מבקש על הידיים והיא אומרת "אתה כבד, אני לא יכולה לסחוב אותך כל היום" "ומה תעשה בגן אתה כל כך מפונק" וחשבתי לעצמי האם האימא שלו אי פעם תדע כמה שהילד הזה בכה, כנראה שלא ונהייה לי רע. "זאת הסיבה שאני לא סומכת על מטפלות" זרקתי לכיוון מטפלת אחרת חפה מפשע ומיד הצטערתי.
הלכנו משם, רציתי לעזור אבל המטפלת העצבנית כבר הייתה מוקפת בשלל של עיצות בעיקרן "תתעלמי ממנו בסוף זה יעבור" וגם "אל תתרגשי" וכולן ניסו לפתות את האומלל באוכל וצעצועים.
אני לא רוצה להיות שיפוטית, אין לי מושג מה הסיפור המלא של המטפלת והפעוט, אני רוצה לחשוב שאולי גם לה יש יום רע כמו לכולנו, גם אני איבדתי את הסבלנות לא פעם ולא פעמיים, אבל..
כשהגור שלי נולד הוא היה קטסטרופה, רוב הזמן הוא רק בכה. אחרי שלושה חודשים, ידעתי שאני נשארת בבית להניק והחזיק אותו במנשא כול היום כי זה מה שהוא צריך, ידעתי שלאף אחת לא תהייה סבלנות ואת היכולת להכיל אותו ולהיות שם בשבילו בקושי שלו, ואני זוכרת ימים שלמים שהייתי מנדנדת אותו בכיסא נדנדה ופשוט בוכה מהייאוש. אני זוכרת ימים שרציתי לזרוק אותו מהחלון ולקפוץ יחד איתו. אבל עשינו את זה, עברנו גדלנו, הוא ילד מקסים, עדיין יש לו קצת קשיים בעיקר עם שינויים אבל בגדול צדקתי.
אני לא רוצה להיות שיפוטית, בבית לידינו יש אימא ששמה את שתי הבנות שלה מגיל שלושה חודשים במעון עד השעה חמש, זה נראה לי מטורף, לפחות שתיקח מטפלת, חשבתי שהיא טיפוס גועלי, אבל דיברנו והיא לא פסיכופטית משום סוג שהוא, היא פשוט לא יודעת אחרת ואנחנו אפילו קצת בקשר.
אני לא רוצה להיות שיפוטית אבל אני כזאת, קשה לי להבין או לקבל אימהות שלא מניקות מבחירה, כאילו שמביאות ילדים לעולם ואחר כך נותנות לאחרים לעשות את העבודה.
אני מרגישה צדקנית ומתייפיפת.
יש שיר של דפשמוד שהמסר שלו זה אל תגיד כלום לפניי שתצעד בנעליים שלי וזה כנראה נכון.

קשר לאתמול בלילה, רציתי לעשות מדיטציה לדברים שהייתי רוצה שיהיו לי בשנה הבאה, המדיטציה היחידה שהצלחתי לארגן היא תפילה לאלוהים שהילדים ירדמו כבר, השעה הייתה עשר בלילה ואני הייתי מעולפת, אני מקווה שבכול זאת מישהו שם יודע מה הם החלומות שלי ושהוא יעזור לי להגשים אותם.
לבית קפה לבד עם החברה הצלחתי להגיע ואני אכתוב על זה יותר מאוחר, כרגע אני מורעבת והגורה ישנה, זמן טוב לאכול אוכל של אימא

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על חוויותייך בגינה.וזה באמת קשה לא לצאת צדקנית או מתנשאת...
אבל מה לעשות,לפעמים את פשוט רואה שאנשים עושים דברים בלי לחשוב עליהם באמת,רק מתוך הרגל
או חינוך או דעה קדומה,או קושי שלהם להתמודד עם הסיטואציה.
<לכולם יש דברים כאלה,בתחומים שונים>
אפשר להבין את זה,אבל זה גם מעצבן וכואב!
כל הכבוד לך על היכולת להכיל את בנך גם במצב הקשה שתיארת!
מה לדעתך היה הגורם לבכי?

חוצמזה-את באה מחר? <מפגשים בפארק רעננה -הכנסי והתפקדי

>

בקשר לשאלה על הגור, אולי זה בגלל ההריון הקשה, היו לי צירים מוקדמים משבוע 25 ונכנסתי לשמירת הריון, עזבתי מקום עבודה שמאוד אהבתי ומצאתי את עצמי בבית עם המון חרדות ופחדים, גם בגלל הצירים וגם בגלל שטויות כמו אגני כליה מוגדלים באולטרסאונד, CMV בתחילת ההריון שהתבררה כטעות מעבדה ועוד כהנה וכהנה. אולי זאת השהות שלו בתינוקייה המחרידה, לא היה ביות מלא ואני רצתי אליו כל חצי שעה לראות אם הוא לא בוכה, אולי זה זה שמיד אחרי שהוא נולד חטפתי התקף אולקוס ענקי, פשוט הקאתי והנקתי, הקאתי והנקתי ואולי זה בכלל האופי שלו. ושכחתי לציין שבתקופת ההריון למדתי נהיגה, כי היה לי רק רישיון לקטנוע עד אז, אצל מורה פסיכופט שרוב הזמן פשוט צרח עליי והכניס אותי ללחץ, למה לא עזבתי? כי כוח הרצון שלו היה כנראה יותר חזק משלי.

אני קופצת מנושא לנושא, אבל זה מה שנחמד לי כאן, אין לי שום מחויבות לסדר או לחוקיות, כי בעיקר אני כותבת לעצמי, למרות שזה ממש ממש נחמד שמישהו קורא ומגיב.
לפניי שלוש שנים בהיותי מעורבת חזק בעניין של משפטים מחזקים ודמיון מודרך, חיפשנו דירה חדשה, הפעם רצינו בית עם קצת נוף וגינה. כדי לקדם את העניינים איירתי בית חמוד כמו שרצינו ותליתי את האיור על המקרר. כעבור כמה זמן שכחתי מהאיור, בערך חודש לאחר מכן מצאנו את הדירה הזאת באורנית ואחרי שעברנו לכאן, נתקלתי באיור וראיתי שהוא דומה לבית שמצאנו. בהתלהבות של אימא שיודעת, שהיא בחיים לא רוצה להיות שכירה יותר, אמרתי לעצמי "היי יש פה רעיון למשהו טוב" אני יכולה לאייר תמונות של כל מיני דברים שאנחנו רוצים: עבודה, בית, כסף, זוגיות, לכתוב ליד את המשפט שכדאי להגיד כדי לחזק את העניין, לרשום דף הוראות שמסביר מה זאת חשיבה חיובית, כמה פעמים צריך להגיד את המשפט, היכן לתלות את הציור וכד'. הכנתי המון איורים, כתבתי הוראות מדויקות והסברים על הנושא, הכנתי שלט מאיר עיניים שמסביר על כוחו של התת מודע ופתחתי דוכן בקניון. אבל, לא יודעת אם זה בארץ או בכלל, אנשים היו ציניים, הם התקשו להאמין שבאמצעים כאלה פשוטים אפשר להגשים חלום, או לפחות להיות בדרך להגשמתו, הרבה החמיאו על האיורים, טכניקה מאוד מעניינת שאני אכתוב עליה בהזדמנות במדור תחביב או משהו כזה, אבל אף אחד לא היה מוכן לשלם 30 ש"ח בשביל הרעיון שכנראה נראה להם אבסורדי.
עכשיו כל האיורים שלי יושבים במחסן ומחכים לישועה.
כמו שאמרתי קודם, אני מנסה להבין ולהפנים הצלחה.

דווקא רעיון יפה! אולי צריך למכור אותו במקום אחר מאשר דוכן בקניון <לחנויות "העידן החדש"?!>
אולי תציירי איך את מוכרת את זה ועושה מליונים

היה נחמד להפגש היום.טוב שבאת @}
ראיתי שיש מישהי מאורנית שרוצה ליצור קשר עם מחנכים מהבית.מגניב,לא?!

אוי, אני כ"כ מזדהה איתך בנושא הבדידות.
הגינות אצלנו שופעות במטפלות, כולן באותו הסגנון "אז מה עם נפלת, מה אתה מיילל" ועוד כאלה.
גם אני חושבת לארגן אצלי מפגשים. אולי אאזור אומץ. נראה.

דרך המלכה
היה מאוד נעים להיפגש ולהכיר היום, הגורים שלך מקסימים, אשמח אם ייצא להיפגש שוב
ותמשיכי לכתוב, את כותבת מקסים

בעלי במילואים, זה קשור לחוקי מרפי, בעלי במילואים אז האינטרנט קורס, כי המחשב יודע שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בעצמי ותאמינו לי שניסיתי את "ההתחל מחדש" ולכבות ולהדליק את המודם, בכל מקרה, אני ברמת גן, אצל ההורים ממשיכה בהתמכרות.
גם לי היה ממש נחמד במפגש ברעננה, קצת מוזר כי עם שני גורים התשומת לב שלי יותר אצלהם מאשר אצלכן, אבל נחמד, אשתדל להגיע שוב. הולכת לבדוק את התשובה באורנית

גיליתי למה אלוהים שומר לנו על האצבעות של כפות הרגליים, זה הכול קשור לתינוקות שלא רוצים שיניחו אותם, אלא רק יקחו אותם על הידיים, למנשא ולכאבי גב. יש לנו אצבעות ברגליים כדי שנוכל לסדר את הסלון בזמן שהתינוקת בידיים מבלי להתכופף, אני יכולה לאסוף כמעט את כל הצעצועים של הגור, דפים, שלט של הטלוויזיה, שקיות ניילון וכדומה.
אולי יש תחרות של דברים שאפשר לאסוף עם הרגליים כי אני מנצחת על בטוח.

ממש כף רגלי השמאלית...

איזה דף כיפי!

(תודה ל רסיסים של אור שגריינה)

אימא מזניחה שכמותי, מפתה את הגור עם "הופ" כדי לכתוב במחשב, זורקת ניירות על הרצפה כדי שהגורה תמשיך לזחול.
נא לא להסגיר לרשויות.

רציתי לכתוב על הפגישה עם חברה שלי ב"ארומה" בפעם הראשונה ללא שני הילדים.
רציתי לכתוב על ההרגשה המוזרה, הידיים מרגישות ריקות, נוצר חלל של שקט שהוא ממש עצוב, לפחות בשבילי. חיכיתי לחברה שתגיע וחשבתי רק עליהם, אפילו שקלתי לרגל אחריהם בגינה, אני אלופה בבילוש אבל על זה בפעם אחרת. אחר כך בדרך לקפה התחלתי לדבר על הגורה. ברור, אני בלעדיהם וכול מה שאני יכולה לעשות זה לדבר עליהם, הפסקתי, יש לי חברה רווקה ואני צריכה להתחשב בצורכיה. ישבנו ביחד, חלקנו סלט וסנדוויצים, שתיתי בנחת, הקשבתי לסיפור על הדייט שהיה לה, לא היה גור שמתאבד בקפיצה מכול מיני מקומות בלתי אפשריים, לא הייתה גורה שריח האוכל גורם לה מחשבות על יניקה לא פוסקת. השעה עברה במהירות.
חזרתי הבייתה מלאת געגועים.
נ.ב.
כמעט והייתי צריכה לחזור לפניי הזמן, ההורים שלי חרשים לכן אנחנו מתכתבים דרך ה- SMS כשישבתי בקפה קבלתי הודעה שהגור בוכה, אמרתי לעצמי לא נורא הוא ילד גדול והוא יסתדר, אחר כך אימא שלי שלחה הודעה שהוא נרגע והכול בסדר. כשחזרתי הבייתה אימא שלי אמרה לי שכול הכבוד לי שלא חזרתי בריצת אמוק היסטרית בגלל הבכי, עניתי לה שידעתי שהגור יכול כבר להסתדר לבד, התברר לי שהיא טעתה ורשמה את השם של הגור במקום של התינוקת, כך שהרווחתי עוד חצי שעה של שקט.

בעלי במילואים;
יש לי רסטות בשיער של אחת שחזרה מטרק בהודו. הגבות שלי מאיימות להיפגש אחת עם השנייה, ולקוצים ברגליים שלי כבר מזמן אי אפשר לקרוא קןצים.
מזל שהגעתי להורים שלי.

הצילו, משעמם לי

אני רוצה לבלות זמן איכות עם הילדים, כי זמן איכות זה אומר שאיכשהו היית במקום אחר ועכשיו את מרגישה מצפון ומבלה זמן איכותי איתם. אני איתם מהבוקר עד הלילה לכן אני רוצה זמן איכות, כי לפעמים בא לי להיות שם ולהתעגעגע אליהם, במיוחד בחום הזה כשכבר ממש דביק לי להחזיק אותה כל היום על הידיים.

למה תמיד הקופאין ששתיתי כדי לא להיות עייפה בזמן שאני איתם, נדלק לי בגוף כשיש לי אפשרות לישון?
אני עדיין ברמת גן וכיף לי כאן. זה היום האחרון, הגור מתגעגע לבית שלו והוא צודק, לי ממש נחמד כי מפנקים אותי ובגלל שאפשר להגיע לכול מקום במהירות והגינות אוף הגינות מלאות באימהות ילדים ומטפלות, חשבתי למרוח עוד קצת את השהות עד למחר, אבל הגור רוצה הבייתה, אז עוד ביקור אצל חברה ונחזור לשממה. לפחות החצי השני שלי חוזר מחר ממילואים ולמרות החששות שלו שאני ממש נהניית, עד כדי כך שלא ארצה לחזור, אני חוזרת גם אליו. אני בטוחה שגם ההורים שלי, במיוחד אבא שלי שאיתו אני נלחמת על זמן המחשב, זקוקים לבית שלהם, כמה הם יכולים להצטופף איתנו?
תמיד חשבתי שאני טיפוס שיכול לחיות בבדידות, ולהפתעתי גיליתי שאני ממש זקוקה לאנשים סביבי, כנראה שזה יותר בגלל הילדים, כי אני חושבת שלבד, אפילו בלעדיי האינטרנט, הייתי מבדרת את עצמי ממש טוב, אבל גם זה עד גבול מסויים. אני חושבת שאנחנו, הנשים, צריכות יותר מגידול ילדים ושטיפת רצפות, העובדה שהחלטתי להישאר בבית כדי להיות איתם, לא אומרת שוויתרתי על תחומי העניין שלי ועל עצמי וזה גורם לי לקונפליקטים ולפעמים לחוסר סבלנות, בעיקר כלפיי הגור. אני רוצה לצאת והוא רוצה להישאר, אני רוצה במחשב והוא נזכר שגם הוא צריך לשחק ובכלל.. לדבר בטלפון.. זה תמיד מזכיר לו משהו ממש חשוב, שלא סובל דיחוי שהוא חייב להגיד. אני חושבת שאני עצבנית יותר בגלל ההתנגשות ברצונות, מצד אחד אני לא רוצה לכפות עליו כלום, מצד ששני אני לא רוצה לוותר עליי, אז כרגיל אני מחפשת את "דרך המלכה" וזה לפעמים מלווה בצעקות.
לפעמים אני חושבת שאני אימא רעה, למרות שאני יודעת שיש דברים הרבה יותר גרועים שאפשר לעשות מלאבד את הסבלנות, אני גם חושבת שמאבקי רצונות, זאת דרך לגיטימית שלו ללמוד, שגם לאחרים, במיוחד לאימא שלו יש רצונות.
אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מכריחה אותו, גם לא כשאני הולכת עם היונקת במנשא, תחת השמש הקופחת ומנסה לשכנע אותו לצאת מהעגלה שלה כי נגמר לי הכוח לסחוב את שניהם.
אני כועסת כשאני מרגישה חסרת אונים, כשאני יודעת שאני צריכה או רוצה עכשיו ולא יכולה לחכות עד שהגור ישוכנע שככה צריך להיות, בעולם אידיאלי היה יכול להיות לי זמן לכול דבר, בעצם הייתי מעדיפה אופרית שתחזיק את היונקת בזמן שאני מסבירה לגור שעכשיו צריך לעשות ככה ולא אחרת.

נפגשים שוב ברעננה? היה נורא נחמד. אולי הפעם אפילו בצד של המתקנים וככה לגורון לא יהיה משעמם... (אם כי הסיפורים שלו מאוד מעניינים!)

נראה לי שאני היחידה פה שאין לה ילדים, אבל אני חושבת שמותר לי... את אמא נהדרת, אני לומדת ממך המון, הגורים שלך מקסימים, עד אלוהים וששים ושתיים. את באמת מלכה, אני אוהבת אותך עד כלות. את כותבת מקסים ואני מעריכה את האומץ. את אדם חזק, גם אם את לא תמיד מודעת לזה. אל תשכחי שאת לימדת אותי שאין כזה דבר "אני חלשה", לכל היותר "היום אין לי כוח". במילים אחרות, day by day. תקופה חדשה בפתח, תקופה שאת (ואולי גם אני) מייחלת לה כבר זמן רב. עוד קצת, ממש קצת, והכל ייראה אחרת, את יודעת את זה. זה בתוכך, זה בא מבפנים. ותמיד תזכרי, איפה שלא טוב לא נשארים...

הייתי עסוקה, התייבש לי המוח מהחום, לא התחשק לי לכתוב למרות שחשבתי על המון דברים שאני עדיין רוצה ואולי צריכה להגיד. יש ימים שיש לי קוצים בטוסיק ואני חייבת לנסוע, לעשות משהו ויש ימים שפשוט לא וזה בסדר גמור מבחינתי להיות כול היום בבית עם הילדים. הבעיה היא שאני לא יודעת על איזה יום אני אתעורר ואז אם אני ביום שבו אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו ולא תכננתי מראש מה לעשות, מתבזבזות לי שעות יקרות על המחשבה לאן ניסע. אני צריכה תוכנית מגירה לנסיעות, בעיקר אני מחפשת מקומות מוצלים ושוברת את הראש בקשר לארוחת הצהריים של הגור, כי הוא לא כל כך מסמפט לחם ובכלל לא איכפת לו שהוא בן 4 ושוקל רק עשרה קילו בימים טובים.
בכלל הגור לימד אותי שתאוריות ומציאות הן שני דברים שונים לחלוטין. העניין עם האוכל, שכל כך חשוב לי לא להיות "פולנייה" בו ולא לדחוף ולא לשכנע, אבל כשאני רואה אותו רק שותה ושותה ולא רוצה לאכול כלום, אני מתה לרדת על הברכיים ולהתחנן בפניו שיאכל, הסירו דאגה מלבכם, אני מסתירה את סימני המצוקה.
לא רציתי שיהיו בבית כלי נשק או חרבות, לא רציתי שיראה סדרות אנימציה יפניות מפגרות ואת הכול הוא עושה בשמחה של ילד בן 4.
אני משתדלת לזרום ולהתגמש, עשיתי ככה גם אתמול כשהגורה התחילה לטעום עלה מהעציץ. בסוף הוא נתקע לה בגרון, לא זז לא לכאן ולא לשם וזה גירד לה והיא השתעלה וכמעט הקיאה עד שלבסוף הוא נבלע. "אין יותר באופן טבעי בשבילך" אמרתי לה וניסיתי להחזיר את הלב שלי בחזרה למקום המקורי שלו.

הפחד בעיניי הוא רק אשלייה של שליטה, אני חושבת שאם אני אהיה עסוקה בלפחד ממשהו, אז אני אוכל לשלוט בו על ידי כך שאני אצפה את הגרוע מכול ואחכה לו. אבל ההגיון יודע שזאת התעסקות מיותרת. הגרוע יקרה, אם הוא יקרה, בלי שום קשר לאם אני אפחד ממנו או אדאג בגללו, לכן אני מעדיפה לוותר על זה, אני משתדלת לדחוק מחשבות רעות ולהתמקד בטובות לפעמים אני מתפללת רק שהכול ימשיך להיות בסדר, אבל אני יודעת שגם אם לא, אני אצליח להתמודד.
ביום הראשון לנסיעה של בעלי למילואים חטפתי וירוס של הקאות ושילשולים, הייתי עם שני הקטנים והרגשתי חסרת אונים, מפלצת הפחד זקפה את ראשה ושוב הייתי בטוחה שאני לא אצליח להתמודד עם זה לבד ומה יקרה אם היא תצטרך אותי ואני אקיא בשירותים ואולי היא בדיוק תהיה רעבה. כתבתי להורים שלי שיבואו כי אני לא מרגישה טוב והם נסעו מיד, אבל כמו בכול סיפור טוב, הרכב שלהם נתקע בגלילות ואני נשארתי לבד, מרגישה נורא, מקיאה מידי פעם, עם חולשה נוראית וכמובן הפחד. רק לקראת שעות הערב המאוחרות ההורים שלי הגיעו. ואני למדתי דבר אחד שהצלחתי להיות איתם גם כשאני מרגישה זוועות, היונקת לא נשארה רעבה, הגור המשיך לשחק ובכלל לא שם לב שאימא שלו במצב נוראי כולל רגע שהוא קרא לי לעזור לו ואני עניתי "חכה רגע אימא מקיאה קצת". שכנה שלי אמרה לי שהטבע אף פעם לא יגרום לי להיות חלשה מכדי לטפל בגורים שלי, אני מאמינה שזה נכון, אני מאמינה
שברגעי צרה כוחות חדשים באים לקראתינו.
ואולי גם המשפט שאלוהים לא ייתן לנו משהו שלא נוכל להתמודד איתו, או משהו דומה לזה, הוא נכון.

"אין יותר באופן טבעי בשבילך"

את גדולה

ראית-חינוך ביתי חלקי ?

לזרום זה טוב

אני כותבת בדרך כלל רק כשרע לי או עצוב, זאת דרך לפרוק מהלב. כשכתבתי ליומן לא הרגשתי צורך להעיר את הערה הזאת, אבל מכיוון שאני מכירה חלק מכן ומכיוון שאני מודעת לעובדה שמישהו יכול קרוא את דבריי, רציתי להבהיר, כשהכול טוב ובדרך כלל זה ככה אין בי צורך לכתוב, כנראה שאני פשוט נהניית.
אז מה מטריד אותי?
חוץ מהחום הנורא, ששוב כולא אותנו בבית.
חוץ מהתפרצויות של חוסר סבלנות שגורמות לי להרגיש אימא רעה, כן אני יודעת קראתי על לקיחת אחריות ועל אשמה, אני מבינה את ההבדל ואני מנסה להקדים תרופה להתפרצות אבל לפעמים זה פשוט יוצא, לפעמים אני חושבת שבמקום לכעוס עליה, על יום נודניקי במיוחד, אני כועסת עליו על שטויות כי היא רק תינוקת.
עכשיו גם לא בא לי לכתוב..

אני מקשיבה לכל הדברים - הטובים והפחות טובים

קוראת ונהנית
מרגישה שאת כלכך קרובה לחיים..................
כמעט נשמע כמו שלי...........
ילדים,בעל, אהבה, בית, שעמום, רוחניות........
נפלא ובנאלי
שיהיה יום טוב

אז ככה.. היום השארתי את הגור אצל השכנה שלי שיש לה צהרון, אנחנו חברות ממש טובות ואני מאוד מעריכה ואוהבת אותה היא מטפלת בילדים בגיל של הגור והוא לפעמים רוצה להישאר אצלה לשחק שם, לפעמים זה אומר לעיתים נדירות, כי בדרך כלל הוא מעדיף להישאר איתי במיוחד מאז שאחותו נולדה.
אז הוא נשאר ואני חזרתי הבייתה עם היונקת. חצי שעה עברה ואני שומעת את השכנה שלי צועקת לי שאני אפתח את הדלת ואני רואה את הגור בידיים שלה בוכה וכמעט מקיא. היא "זורקת" אותו עליי אולי היא אמרה משהו על זה שהוא אכל עוף ונחנק ואולי לא אני לא זוכרת, היא חזרה לבית שלה.. שמתי את היונקת על הרצפה תפסתי את הגור מעל הכיור וניסיתי להבין מה קורה, הוא לא נחנק הוא פשוט ניסה להקיא, בסוף הצלחתי לשחרר חתיכה של סחוס שנתקעה לו בשיניים וכנראה שהגעילה אותו או שאולי הוא אפילו נחנק. אני לא יודעת. מספר דקות אחרי זה השכנה מתקשרת היא שאלה מה קורה? אמרתי לה שהוא בסדר אבל אני יותר מידי כועסת בשביל לדבר עכשיו. אחר כך היא התקשרה שוב ובקשה להסביר לי שהיא ראתה שהגור כנראה נחנק ממשהו והיא ניסתה לעזור לו, אבל הוא נלחץ יותר, התחיל לבכות ולעשות את הקולות של הלהקיא אז היא נלחצה ומיד רצה איתו אליי (רק גדר מפרידה בנינו כך שהיא פשוט העבירה לי אותו דרך הגדר).
מצד אחד אני מבינה אותה, היא ראתה שהוא נלחץ וחשבה שהדרך הכי טובה לעזור לו היא אימא שלו והיא ידעה שאני במרחק של שניות והיא גם הייתה צריכה לחזור לילדים שבצהרון שלה.
מצד שני, מהצד הרגשי, אני מרגישה שהיא פשוט זרקה אותו עליי, "זרקה" "השליכה" לא יודעת איך לתאר את זה ואם הוא באמת נחנק, השניות האלו יכלו להיות יקרות מפז. יכול להיות שהיא ראתה שזה לא המצב ואז באמת העדיפות היא לאימא שלו. אבל... בתחום הרגשי אני מרגישה חרא, לא בא לי לדבר איתה, לא בא לי לנסות להבהיר לה איך אני מרגישה. אבל כרגע אני לא מצליחה לשחרר.
וגם נבהלתי נורא, כול הגוף שלי רעד. בלעתי כמעט בקבוק שלם של רסקיו כדי להירגע אחר כך.
אז מה אתן אומרות קוראות או קוראים יקרים. אני לא מחפשת הצדקה, אני מבינה אותה, אבל אני כועסת, לא יודעת?... אני חושבת שיהיה לי ממש קשה לדבר איתה..

תראי
אם הייתה לה אחריות, שעומד מאחוריה שכר טרחה, יענו הילד שלך אצלה בצהרון
בחיים לא הייתה זורקת לך אותו מעל הגדר.
אין לה מחוייבות אלייך, יש לה מחוייבות לילדים "המשולמים" שנשארו לבד בזמן שהיא פותרת לך בעיית חנק, עדיף שאת תתמודדי עם הילד, כי היא רק עושה לך טובה.
את יכולה לכעוס כי זה מצב קריטי, את יכולה להבין אותה שהיא מחזירה את האחריות אלייך כל עוד היא עושה לך טובה.
האנושיות שלנו לא תמיד עומדת במבחנים. לפעמים יש נטייה לפרקטיות, אנוכיות, חיספוס שבא מהחיים.
את יכולה לכעוס או להעביר אותה, ולקחת אחריות.

שכנה של זורבה, הבנתי את דברייך, למרות שכאן המצב הוא שונה, שתינו עושות "טובות" אחת לשנייה ולא רק היא לי, אולי באמת היה לה יותר נוח, בגלל שהגור שלי לא בתשלום, באופן הגיוני אני מבינה את כל מה שקרה, אבל מבחינת הרגש, משהו אצלי עדיין פגוע וכועס אני מנסה להבין מה בדיוק קרה שכ"כ פגע בי.. אני מתארת לעצמי שבסופו של דבר אני אדבר איתה ואסביר לה את ההרגשה לי ובעניין לקחת אחריות.. אין לי מושג למה הכוונה.

לקחת אחריות הכוונה שאת חלק ממארג הטובות שנוצר ביניכן,
את יודעת כמו שאומרים לא לעשות עסקים עם חברים, תמיד יהיה צד נפגע.
וכשזה קורה מה אפשר להגיד איזה מטומטם הייתי עבדתי אצל חבר או להפך נאלצתי לפטר חבר.
בשבילי לקחת אחריות זה להבין לאן אתה נכנס גם אם אתה הכי צודק בעולם.
מקווה שהסברתי את עצמי.
לילה טוב.

חזרנו לא מזמן מההורים שלי, הילדים ישנים עוד יום של חופש נגמר ואני ערה, ולא רק שאני ערה, מתחשק לי להכנס לבית שלי ולכתוב קצת.
לכתוב על זה שראיתי תוכנית על צ'ארלס בוקובסקי והייתי גאה בעצמי שהוא הסופר הנערץ עליי.. התוכנית נתנה לי חיזוק למחשבה ישנה, כמו סימן מהיקום ואני כל כך אוהבת סימנים ממנו ומחכה להם בקוצר רוח..
ועוד דבר מדהים קרה היום, הגורון התחיל לדבר בשפת סימנים ולנסות לתקשר בעצמו עם ההורים שלי, במקום להגיד לי להגיד להם, במקום לדבר באוויר ולקוות שהם יבינו, הגורון הבין סוף כול סוף שהוא צריך לסמן להם כדי שהם יבינו, אז ברור שהוא לא ישאל את אימא שלו איך אומרים "לשתות" וכדומה. הוא פשוט ניגש לסבתא וממציא סימן שבד"כ מאוד תואם את המציאות, היום הוא סימן "לשתות" "אוכל" "לצייר" וכמובן "לא רוצה". הסבתא רוותה נחת, מאז שגורון נולד היא מנסה לשכנע אותו לסמן ועד עכשיו הוא באמת חשב שזה מיותר. היום הוא גילה משחק חדש, הוא נהנה והם בעננים מקווה שלא תעבור לו ההתלהבות. אני נהנית לראות את הסימנים החדשים שהוא ממציא בהגיון של ילד בן 4.
ועוד דבר, היונקת נעמדה לבדה, תוך השענות על הספה וחייכה חיוך של זוכת אוסקר.
אכן יום של דברים חדשים..

הגורון הבין סוף כול סוף שהוא צריך לסמן להם כדי שהם יבינו, וואו, זה נשמע כל-כך מרגש, עבורו, עבורכם אבל בעיקר בעיקר עבור הסבא וסבתא שלו שסופסופ יכולים ל"דבר" איתו בשפה שלהם !!!

ועוד דבר מדהים קרה היום, הגורון התחיל לדבר בשפת סימנים

היונקת נעמדה לבדה,

וואו כמה דברים מרגשים קורים אצלכם
הגורים שלך כאלה מתוקים

אני חושבת שלכול אחד מאיתנו יש חיים ממש מעניינים, כול הזמן מתרחשים אלפי דברים טובים ורעים, כל אחד יכול לכתוב אלף מילים על מה שעבר עליו בכול יום. זה גורם לי לראות את החיים שלי קצת אחרת. היום שבו הגורון שלי כמעט נחנק או הקיא היה יום זוועתי בשבילי ואילו אתמול עם שני הדברים הקטנים האלו שמחינתי הם ענקיים היה יום מלא שמחה

שלום לך, הגעתי לכאן להתעניין לגביי החיפושית שאת מוכרת.. מה המצב שלה? האם היא מטופלת? מה מחירה?

086325435

נכון, לא כול דבר בחיים הוא שיעור ויש לי ידיד שמחפש באופן אובססיבי סימנים שהיקום אמור לשלוח לו, שאפילו קריין הטלוויזיה דובר רוסית, נראה לו כמצפין סוד שנועד רק לו, אבל כשהייתי אתמול אצל חברה חדשה {כמובן אימא עם ילדים בגילאים דומים לגורים שלי} ודברנו על פרנסה וכסף.. אני חושבת שזה הנושא שמעסיק את כול האימהות שרוצות גם להיות כמה שיותר בבית עם הילדים וגם לחיות בכבוד ובתוך החבילה המטורפת הזאת להכניס גם מימוש עצמי וסיפוק רגשי. אמרתי לה את כול הדברים שהייתי צריכה להגיד לעצמי. והראשון הוא, אם יש משהו שאת ממש מאמינה בו, אז תעשי אותו ותאמיני בעצמך ובאלוהים וכול השאר יזרום.. איזה משפט מדהים ואצילי, כמה קל להגיד דבר כזה למישהו אחר, יש לי חלום, אני עובדת עליו כמעט יותר משנתיים, זה כבר לא חלום, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, אני קרובה לסוף.. אני יכולה לחלום שזה יילך, אבל גם אני מכינה לעצמי גלגלי הצלה, פתחיי מילוט שמצביעים על כך שכול מה שאמרתי לה, הם רק קילשאות, כי מאוד קשה, ואולי זה בעצם המבחן האמיתי, להאמין בעצמך כשאת מחשבת קניות במכולת, והמצב אצלינו לא כזה גרוע, אני בטוחה שהדברים שאני נאלצת לוותר עליהם, עקב היותי בבית עם היונקת ועם הגור כשהיה ינקן בעצמו הם מותרות אצל אנשים אחרים.
את יכולה לקרוא ספרים כמו האלכימאי, דרך האומן, הנזיר למינהו ועוד אלפי אחרים, אבל כשזה מגיע אליי, נוגע באופן ישיר בחלום הפרטי שלי, אולי אפילו בעצם מהותי, אוף כמה זה קל לפקפק ולחשוב על נתיבי ההישרדות.

עוד יומיים החופש הגדול נגמר, הגור יילך לגן ואני כולי תקווה שתהיה לו התאקלמות יותר קלה ממש שחוינו בשנה שעברה. נכון שספרתי ימים, נכון שכעסתי יותר והייתי עייפה ולפעמים חסרת סבלנות נכון שהתעלפתי במיטה עוד לפני שמחוגי השעון אמרו תשע וחצי ונכון שהוא הולך רק עד אחת ועשרים וזה כלום כי בדרך כלל הוא מתחיל את הגן קרוב לתשע בבוקר והולך לפניי כולם, אבל הגורון ייחסר לי. אני צריכה זמן לעצמי, לבית ולדניאל ואני כנראה גם צריכה קצת זמן בלעדיו כדי להתגעגע אליו.

מאוד מעניין. ומשום שכתבת על היגדים חיוביים וחשיבה חיובית וכו', מציעה לך לשוב ולקרוא בספרים של לואיז היי על הנושאים הרלוונטיים. למשל, בקשר למציאת חברות טובות, בקשר לישיבה בבית וכו'.

כמה היגדים שעלו בדעתי (פרפרזות מההיגדים השונים שקראתי אצל לואיז היי ואצל כותבות וכותבים באותה רוח)
אני מושכת אליי חברות טובות
אני חברה טובה ויש לי חברות טובות

ולגבי הישיבה בבית:
אני נהנית להיות בבית עם ילדיי
אני אוהבת את הבית שלי
אני אוהבת להיות בבית עם הילדים שלי
אני אוהבת לארח בבית שלי את החברות שלי ואני אוהבת להתארח אצלן

ובכלל, כל מה שכתבת כאן את יכולה להפוך להיגדים חיוביים. ואת יכולה כמובן לצייר לך ציור של המצב הרצוי - למשל לצייר אותך יושבת עם כמה חברות וילדיהן וכו'.

ואם עדיין לא ראית את הדף הזה אז כדאי לך: לואיז היי

שיהיה בהצלחה!

לא יצא לנו להיפגש )-: אז באתי לבקר ולקרוא מה שלומך - שמחתי לקרוא הרבה דברים טובים (-:

איזה כיף לי, להכנס לדף שלי ולראות שיש לי חברות שקוראות, מגיבות ועוזרות.
אני מרגישה הרבה יותר טוב לגביי הלבד, המפגשים בפארק עוזרים, פגשתי חברה חדשה/ישנה והיינו אחת אצל השנייה במהלך החופש.
אני חושבת שההקלה הכי גדולה היא שהיונקת כבר לא צורחת בנסיעות ואני יכולה לבלות עם שני הגורים יותר מחוץ לבית. גם הגור סוף כול סוף משחרר קצת את אימא שלו והולך לחברים ואפילו רצה לישון אצל סבתא בלעדיי, מקווה שיהיה לו נחמד השנה בגן.

לפעמים זה מדהים אותי כיצד דברים יכולים להתהפך בשנייה. מרגע מאושר שבו היונקת עליי, ממלמלת באושר בדרך לאסוף את הגור מהגן. אני מרוצה מעצמי כי הספקתי גם לשטוף את הבית וגם לטגן קציצות עוף מדהימות, אני חושבת מחשבות הלל על היותי עקרת בית מושלמת, כשפתאום צרחות כאב, אני לא מבינה מה קורה, היונקת עליי, היא לא קבלה מכה, אני מנענעת אותה אבל היא לא נרגעת, אני מתיישבת על המדרכה ליד המכונית לנסות להניק אותה.. היא עדיין צורחת מסרבת לציצי ופתאום אני רואה עקיצה גדולה על הלחי שלה. אני נלחצת אף פעם לא עקצה אותי דבורה, אין לי מושג אם העוקץ צריך לצאת.. בכלל אני לא יודעת מה לעשות עם עקיצות ואם זאת עקיצת דבורה בכלל, זה לא כתוב במדריך שמגיע איתם מבית החולים "במקרה של עקיצת עצם זר, נא לשים קרח או משהו דומה לזה.. הלב שלי כבר מזמן עזב את התחתונים, היונקת עדיין צורחת, אני מתקשרת לבן זוגי ומצווה עליו לאסוף את הגור, אני רצה בבהלה לשכנה, היא מסתכלת על הלחי של היונקת, לא נשאר עוקץ, בינתיים היונקת נרגעת..

נורא הצחקת אותי עם סיפור הנסיעה (צחוק טטוב)
נשמע כמו משהו ששוה לנסות (-:

שלום לך דרך המלכה. אני חוזרת אלייך בקשר להצעתך לתרום בגדים למיכל. כרגע יש לה מספיק לחודשיים הקרובים. היא תצטרך אחרי כן בגדים לחורף. אם תרצי לסייע בזה, תוכלי להיות איתי בקשר בטלפון 052-8817049

חוכמה על הבוקר של בן 4
"בירושלים ערבים זורקים אבנים בקוטב הצפוני"

קטע מתוך הספר של סיינפלד
"אבל אני חייב להודות שאני נהנה להיות מבוגר. אני נהנה מהעובדה שעכשיו, אם אני רוצה עוגיות, אני לוקח לי עוגיה. בסדר לכם? אני אוכל שלוש עוגיות, או ארבע עוגיות, או אחת עשרה עוגיות אם מתחשק לי. מה הסיפור הגדול הזה עם העוגיות? "לא לפני הארוחה. לא יותר מידי" "כבר אכלת מספיק "לא עכשיו". טוב, אז עכשיו אני מבוגר, תנו לי את העוגיות! המון פעמים אני הורס בכוונה את כל התיאבון שלי. בלי הכרה. ואז אני מתקשר לאימא שלי מיד לאחר מכן כדי להגיד לה. "הלו אמא? הרסתי לי עכשיו את כל התיאבון... עוגיות." אז מה יקרה אם אני אהרוס אותו? בתור מבוגרים אנחנו מבינים, שגם אם אתה הורס את התיאבון שלך, יש עוד תיאבון שמגיע מיד אחריו. אני לא רואה כל סכנה שהתיאבונים יאזלו מתי שהוא".

שליחה על ידי ב.* » 27 ספטמבר 2005, 14:31

שלום לך,

שלחתי לך אימייל ולא הגבת. אני מקווה שיצרו איתך קשר. יהיה נחמד אם תצטרפי אלינו למפגשים בימי ג' בבוקר בראש העין ופ"ת. עדיין מעוניינת?
ב.

לא כתבתי המון זמן, כי הייתי עסוקה באמת, אבל באמת.. עבודה - הדבר הזה שאת עושה ומקבלת עליו תשלום. אמנם דובר כאן, על תרגום מאמר אחר מאנגלית לעברית והוא רק בן 4 עמודים והשכר עליו פחות מ- 200 ש"ח, אבל חשבתי, העלתי מהגנזח מילים באנגלית, ישבתי מול המחשב, בקשתי שקט, אמרתי לבעל שישמור קצת יותר על הילדים, הרגשתי חשובה, הרגשתי את הגלגלים בראש מורידים קצת חלודה, התאים מתנערים מאבק, היה כיף.. מי ייתן ויהיו לי עוד הרבה עבודות כאילו...

ושוב אני שותקת, כי המון מחשבות מתרוצצות לי בראש, אני בשלב הציפייה ואני כל כך מקווה שהכול יסתדר נפלא.

אנחנו ממש לקראת לידה, ואוטוטו עומדים לעבור גם כן לאורנית.
מאד שמחתי כשראיתי שאת מתגוררת שם, אולי אפשר באמת יהיה להיפגש?
אמנם נעבור רק בסביבות מרץ, אבל אפשר להתחיל להכיר (לפחות וירטואלית) כבר עכשיו....

איזה יופי לשמוע ממך. אם אפשר לשאול, איך אורנית בעינייך? "הנאים השכנים בעינייך"? (דירה להשכיר המופלא)...אתם שוקלים לעזוב מסיבות שקשורות במקום/אנשים?
וכבר אני מצרה על כך....

אנונימי

אתם עדיין גרים באורנית?

היי את עדיין גרה באורנית? איך שם? גרים בנווה ירק ממש לידך, נשמח עם תגיעו לביקור