האם אני עושה לעצמי חיים קשים בחינוך ביתי

[עדינה_ניפו*]

ידיד התקשר אלי הערב, השעה היתה 21:15 הילדים עדיין ערים...
"מה שלומכם?" הוא שאל אותי בעליזות "יכול להיות יותר טוב" עניתי קצת בעצבנות "אני מותשת ולא מבינה למה כל הילדים שלי עדיין ערים..."
"טוב, את איתם בבית כל יום כל היום בטח שתהיי מותשת ועצבנית".
"איך אצלכם?" שאלתי
"הכל בסדר, הילדים בקייטנה חצי יום, עושים כל מיני דברים מעניינים..."
אצלי כולם צעקו, השתוללו, בכו...
בצד שלו-שקט.
סיימתי מהר את השיחה.

כל כמה זמן חבר/ה אחר מעז לומר לי במילים כאילו או אחרות "את לא עושה לעצמך חיים קשים?"
או- כל אשה שאני מכירה שלא בבית עם הילדים שלה אומרת לי " אני הייתי משתגעת כל היום עם הילדים שלי בבית."

יש לי 3 ילדים בני 4, 2.5 ושנה, (כולם בנים) לא שלחתי אותם אף פעם למסגרת
ומידי פעם אני שואלת את עצמי "האם אני לא עושה לעצמי חיים קשים?"
"האם הייתי אמא יותר רגועה, נעימה, סבלנית... אם הם לא היו איתי חלק מהיום?"
אני בכנות לא יודעת, לפעמים הייתי רוצה לבדוק איך זה רק בשביל לבחור שוב.
לדעת בשביל עצמי שככה יותר נכון לי.

כמובן שהאופציה הזאת תמיד קיימת ואני יכולה תמיד לנסות אם זה באמת מה שאני רוצה לעשות.
יכול להיות שיבוא יום וכן נחליט לשלוח את הילדים למסגרת שום דבר לא חקוק בסלע. מי יודע?
בנתיים, אני איתם, הם איתי וזה מה שאני רוצה
אבל יש לי שאלות ותהיות לפעמים...
איך החיים שלי היו נראים אילו...?

יש דבר אחד מעניין בהקשר ל האם הייתי אמא יותר רגועה...אילו...?
כל כמה זמן אני לוקחת יום חופש והילדים נשארים עם בעלי.
אני תמיד מצפה שאחרי היום הזה אהיה רעננה יותר עם כוחות מחודשים ויותר סבלנות (שונאת את המילה הזאת אבל לא מוצאת לה חילופית כרגע)
אבל במציאות ההיפך קורה, במפגש שלי איתם מחדש תמיד מתעורר אצלי איזה קושי או עצבים ולוקח לי זמן לחזור לטבעיות של הזרימה ביחד.
אני שואלת את עצמי האם דבר כזה קורה כל יום במשפחה שבה הילדים נפרדים כל יום מההורים למספר שעות ואז נפגשים שוב יותר מאוחר...?
או שמא גם לזה פשוט מתרגלים?

[אילה*]

לא קל להיות אמא לשלושה קטנים. ההפרשים בין הגילאים אצלך הוא קטן מאוד. כבר כמה שנים לדעתי , לא היה לך את השקט הזה ו'ההרמת ראש' מעיניני החיתולים , ניקוי פירורי האוכל וניגובי ישבן ..
ובכל זאת את עושה את זה .
אני מצדיעה לך.

היות והילדים שלי לא במסגרות אני לא יכולה לענות לך על השאלה 'איך זה ?', אני יכולה לכתוב לך בשיא הודאות : החבר שלך , כל החברים האלה שמדי פעם מתקשרים ומעלים אצלך את השאלה , עושים לך שירות חשוב.
בעצם העלאת הספק , יש משהו חיובי , בעיניי.

מה לא טוב עכשיו ?
איפה ניתן לשפר ?
ממה אפשר להתחזק?

כל אלה שאלות חשובות (ויש עוד 100),לכל הורה.

כשיש לך תינוק בן שנה , כשיש ילד סנביץ בן שנתיים וחצי , אני לא חושבת שזה בכלל ריאלי להיות ברעננות .לי הרעננות להזו נראית רחוקה כמו שנורווגיה רחוקה.
לפעמים יש כמה שעות שישנתי טוב , או שהספקתי לקרוא משהו מעינין (כמה עמודים , או פסקאות ), שתיתי לי תה בניחותה - אני בסבבה !!
אני לא יכולה לקחת חופש מהם.
זה לא משתלם לי .
כמו שכתבת , מופיעים קשיים ועצבים.
באופן אישי , אני מעדיפה תמיד לנוע ביחד כל המשפחה כיחדיה אחת . לא להתפצל . לחזק את המשפחתיות , להיות עם בן הזוג , לתת לו להענות לצרכים של הילדים בעיקר הזמן (סוף סוף שידע איך זה ושאני אוכל להנות מהמחזה המתוק של אבא שמשחק/מאכיל / מטפל בילד).
תמיד יש משהו שזקוק לאמא - להנקה /לתשומת לב רגועה בלי שתוטרדי מהאחריות על עוד אח יותר קטן. כך זה מתאפשר.

לפי האנטרופוסופים , רק בגיל 3 יש מקום לרווח בין האמא והתינוק ,שכבר אפשר לכנותו ילד קטן. כמובן ששעה או שעתיים ואולי קצת יותר בגיל הינקות הצעירה , הם בהחלט סבירים , לדעתי . אבל צריך לזכור שאולי , אם אצלכם המצב הוא כמו רוב הבתים בארץ האבא לא בקי כמוך בטיפול בהם וגם , מה לעשות , קשה יהיה לו גם ככה להענות לצרכים של יותר מאחד .
מה שמסביר את הכעס של הילדים על העדרותך , צרכים שלהם לא נענו ,כי האבא לא הספיק , או לא עשה את מה שהם רגילים. (למשל, מאיפה הוא יודע שאת האורז הם אוהבים לאכול עם כפית לא עם מזלג).

חשוב לציין , שככל שתהיי בחברת אמהות ואבות בחינוך ביתי , כך יהיו לך יותר חיזוקים ופתרונות מעשיים לדרך הזו.
אופס, פתאום אני קולטת שכתבת באתר הגדול ולא באתר של חינוך ביתי כי באמת לא רצית את השטנץ של החינוך ביתי ,אלא את הדעה של כאלה שהם לא בחינוך הביתי .
אם זה לא מתאים לך תערכי או תמחקי .

[שגית_רי*]

אצלנו שלושה ילדים בחינוך ביתי, גדולים יותר: כמעט 6, כמעט 4, כמעט שנה וחצי.
מסכימה עם אילה בעניין הרעננות. יש לך איתך שלושה תינוקות. זה קשה ודורש איך שלא תסתכלי על זה. גן לא ישנה את זה.

אני כן שלחתי את הגדול לגן לשנה אחת, מגיל 3 ועד גיל 4. ולי זה היה קשה יותר.
ההתפצלות של המשפחה, הוא הלך לגן ואחותו נשארה איתי, הקושי להפרד, הקושי כשנפגשים.
ההרגשה שלי היתה שכל הדברים שהיה לו לפרוק מולי, קשיים בכלל וקשיים בפרט, במקום שיתפזרו על יום שלם, נדחסו לכמה שעות אחה"צ. היה לי קשה יותר לנהל אותנו כקבוצה. היה לו קשה יותר להתנהל איתנו כקבוצה. וכל זה בשביל מה, בקושי חמש שעות של "שקט" בבית.
ואני לא נכנסת אפילו לענייני הגן.

בסופו של דבר, ספרתי את הימים עד שיסתיים הגן ואוכל להחזיר אותו הביתה. ואז לקח לנו עוד שנה או יותר לנקות את תופעות הלוואי של המערכת.

אולי יעזור לכם להנהיג שעת השכבה בבית. (אולי בגלל זה שקט אצל החבר בערב, בלי קשר לגן..) להחליט על שעה שהולכים לישון וסוגרים את היום. אם את מצליחה להשאר ערה אחרי שכולם נרדמים, יש לך קצת זמן התאוששות והתארגנות לעצמך. (זמן פציעות )
אני יודעת, בגדול, צריך ללמוד לנוח גם עם הילדים והם לא עול שרוצים להסיר. אבל לפעמים, 3 תינוקות זה הרבה רעש והמולה וצריך קצת שקט בסוף היום.

[תבשיל_קדרה*]

נדמה לי שאילו היית דוחסת את כל מה שקורה עם הילדים במשך היום לכמה שעות של אחה"ץ, ובנוסף היית כמה שעות בעבודה, לא היה לך (לי) קל יותר.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

שאלה מצויינת. כשחזרתי מהפגיה הם בתי, יצאה באותו זמן עוד חברה מהפגיה עם תאומים. החיים שלה עם שניים היו הרבה יותר קלים משלי. היא ויתרה על הנקה (אני לא שופטת, רק מספרת) ואילו אני התעקשתי לשאוב חלב ארבעה חודשים. היא ישנה הרבה יותר טוב בלילה, הם הלכו לישון בשעה יותר מוקדמת, בקיצור תמיד שאלתי את עצמי איך זה שאתה בוחר בדרך הנכונה והטבעית ביותר זה מרגיש יותר קשה??
והתשובה לכך היא בחברה שאני חיים בה, שלמרות מפגשי החינוך ביתי, עדיין האימהות צמודות לילדים שלהןבמשך כל היממה...
והפיתרון לכך הוא כנראה לנשום עמוק, לראות את כל הטוב שבזה, לנסות להשיג עזרה אם זה מתאפשר כלכלית, ולזכור שבסוף הם יגדלו...

[נחמה*]

מתחשק לי לומר לך דבר כזה:
כל כמה זמן חבר/ה אחר מעז לומר לי במילים כאילו או אחרות "את לא עושה לעצמך חיים קשים?"
עם חברים כאלה, מי צריך אוייבים??

קודם כל הילדים שלך נמצאים בגיל קשה (משהו סביב גיל 3 הנורא).
אני לא עושה חינוך ביתי, הילדים שלי במסגרת עד שעה 16:00 (בית ספר) ונכון הבית שלי נקי, אני יותר רגועה.
יש לי חברה שהילדים שלה במסגרת עד 12:45 והבית שלה תמיד רועש יותר, אבל בעיקר ב ל א ג ן !!! הילדים שלה מגיעים מבית הספר והגן והם לבד בבית עד שהיא מגיעה 15:30.
יש איזה שהוא "מחיר" שאת משלמת באופן אישי, אבל אולי יש גם רווח (לך כאמא ולילדים שלך ולכם כמשפחה).
ועל הרווח הזה את צריכה להסתכל...
אני אתן לך דוגמאות:

• לאמהות עובדות לא תמיד יש את הפריבילגיה להישאר עם הילד בבית כשהוא לא מרגיש טוב, פגשתי אמהות שנותנות לילד אקמולי ושולחות אותו לגן (לא חשוב שאחרי שעתיים הילד שוב מרגיש רע מאוד וזקוק למיטה שלו ולאמא שלו),
• לאמהות עובדות לא תמיד יש אפשרות בחורף כשיורד גשם בחוץ להישאר בבית עם תה ועוגיות ולהתכרבל בשמיכות עם הילדים ולא להתרוצץ לעבודה.
• לעתים אמהות עובדות מגיעות הביתה ואין להן הרבה סבלנות לשמוע ולהענות לכל בקשה של הילדים שלהם, לשמוע אותם, לשחק יחד, לעבור עם הילדים שלהם חוויות ראשוניות.
• אמהות עובדות לא יכולות להתעורר לאט לאט בבוקר, אמהות עובדות בדרך כלל מאוד ממהרות בבוקר ולא תמיד יש להן זמן לתת לילד את העצמאות שלו (כמו להתלבש לבד).

אז יש לזה מחיר, אז הבית רועש יותר !!! הנה את יודעת לעשות הפוגות ולצאת להתאורר כשאת מרגישה צורך.

אולי מה שאת צריכה זה סדר יום, שהיא גם מן מסגרת, עם מגבלות וגבולות וחוקים.

[שרית_אמיר*]

ונחשוב רגע - הילדים במסגרת, בשעה 15:00 את אוספת אותם הביתה.
כל ילד רוצה קצת התיחסות - לגיטימי 0 לא?
, את רוצה זמן להרגע מהעבודה,
ילד א מציק לילד ב ילד ג רוצה אמא, ואת רק רגע חברה תנו לי שניה שקט להרגע
אמא רוצה לתלות כביסה ולהעמיד מכונה
לא תסריט דמיוני- נהפוכו תסריט מאוד מציאותי
ואז...
תהיי אמא רגועה יותר?
תהיי אמא מקדישה יותר?
האמת- אני ממש לא בטוחה.
לא ושבת שנכון יותר בבית או מחוץ לבית (למרות שאנחנו בבית) אין נכון או לא נכון כללי.
יש אישי לי ולמשפחתי.
בהצלחה בדרך שתבחרי

[אנונימי]

אין לי נסיון של שנים בחינוך הביתי, כך שהמחשבות באות מנסיון די זעום (שנראה לי כמו המון זמן!) ומהגיון פשוט.
אני בבית עם בת שנה וחצי (עוד מעט) ועם בן 4 חודשים. שניהם יונקים. גם אני חושבת לפעמים שבחרתי לי חיים קשים. אז מה? מי אמר שהחיים קלים?
בכל דרך שלא תבחרי יש קשיים. השאלה באמת מה המחיר שכל המעורבים משלמים.

מצאתי את עצמי נטרפת מהבלגן והרעש ומשתגעת למשל, כשהגדולה היתה מעירה את הקטן או הקטן אותה או כשלא הספקתי "להעמיד" סיר בזמן לארוחת צהריים והיא מתאחרת וכתוצאה הילדה עייפה יותר ועצבנית וזה משפיע על כולם.
קודם כל, החלטתי לנקוט בגישת "כל עכבה לטובה" ו"הכל בסדר, כל שינוי מבורך". זה שינה את מצב העיינינים בבית להפליא. קראתי איפושהו באתר פעם שמישהי כתבה שהיא מתייחסת לזמן הזה כאל "לא זמן שלי" ואימצתי את הגישה. זה לא זמן שלי. הילדים קטנים, זה הזמן שלהם. אני בחרתי להביא אותם לעולם ועליי לדאוג להם וכל זמן שיש לעצמי הוא בבחינת מתנה והפתעה. כמובן שיש רגעים שאני מאבדת את הסבלנות ומתרגזת, ברגעים האלו מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שזה לא זמן שלי והדקות האלו שהדברים לא הולכים כפי שציפיתי, יעברו ויגיעו רגעים יפים יותר, יום יפה יותר.

הורדתי את הציפיות (אני מקווה שאמשיך להצליח בזה). למשל, אני לא מצפה שישנו צהריים, אני לא מצפה לפרק זמן מסויים שישנו בו, אני לא מצפה שישנו בשעה X בלילה ואני מאוד מצפה להתעוררויות באמצע הלילה. כך אני מרגישה שיש לי מינימום הפתעות למערך הציפיות שלי.

העצירה הזו לשניה כדי לזכור שבסוף הם יגדלו... מעמידה את הדברים בפרופורציה. ברור לי שעוד אתגעגע לימים האלו. אני כבר מביטה בתמונות של הגדולה מלפני שנה ומתגעגעת נורא (ולחשוב שכבר אז הרגשתי שלא פשוט לי בכלל).

לא אשקר לך, יש לי ימים קשים (למי אין? גם לאמא העובדת יש ימים מאוד קשים) והמקום הנכון למצוא בו עידוד ו/או תמיכה ו/או עצה הוא אצל אנשים שבראש שלך ולא אנשים שמתנגדים לדרכך (בין בגלוי ובין בסמוי).

[בשמת_א*]

עדינה,
חוץ מ גדול,
אני אתייחס רק לדבר אחד: השעה בלילה.
אני רוצה לספר לך, שבניגוד לדעתי בעבר, אני מבינה היום שהילדים שלי ואני, וגם אני והילדים שלי, זקוקים מאוד מאוד לסדר. למין מסגרת בחיים.
כיוון שאנחנו בחינוך ביתי, ואין לי שום כוונה לחבר "מסגרת" עם "מערכת החינוך", חשבתי הרבה מאוד על הנושא, והבנתי מה חשוב:

• ללכת לישון בשעה שמתאימה לילדים קטנים, כי יש חשיבות רבה מאוד לשינה בשעות החושך.
• להתעורר מעצמם אבל בשעה מוקדמת יחסית, לא כש"הלך היום" כי עד ש... ועד ש... אז כבר צהריים.
• לאכול בוקר, צהריים וערב בשעות פחות-או-יותר קבועות, כך שיש סדר בחיים.
• להקפיד לסדר את הבית בשיתוף איתם כמה פעמים ביום באופן שיגרתי, ככה ש:

א. לא מצטבר בלגן בלתי נסבל,
ב. הם לומדים בעצמם שאם רוצים להוציא משחק אז מסדרים את מה שגמרו לשחק בו (הרגל טוב לחיים, והכל מתוך שיתוף פעולה ובנחת, ואני צד בעניין, לא מפקד שמפיל הוראות),
ג. הבית תמיד מרגיש ונראה מסודר ונעים, וכולם יותר רגועים בו (לא ייאמן, פשוט שמתי לב שהם עצבניים כשהבית מבולגן!),
ד. יש להם חשק לשחק שוב ושוב בצעצועים, כשהצעצועים כל פעם מסודרים יפה במקום - בעוד שכאשר דברים נשארו מפוזרים, אז גם אף אחד לא נגע בהם!
ה. כשמסדרים באופן שיגרתי כמה פעמים ביום, אף פעם אין הרבה מה לסדר. צ'יק צ'ק והכל נראה בסדר.
ו. אבא נכנס הביתה לבית נאה ואסתטי, מרגיש נעים וטוב (זה פועל על תת ההכרה) ושמח להיות איתנו.
ז. נעים לי. טוב לי. אני לא מרגישה overwhelmed, אני לא מרגישה "הפוכה", "עמוסה", "מתפזרת" וכדומה.

• אצלי באופן אישי, מתברר שכל התרוצצות מחוץ לבית שאיננה בתוך המשבצת ש"בין ארוחת הבוקר לצהריים" או "אחרי ארוחת הצהריים ולפני ארוחת הערב" - רעה לנו מאוד.

אני עוד עובדת על זה, אבל אני יכולה להגיד לך שתוך כמה שבועות הגענו משעת שינה שסביב 23 בלילה, לשעת שינה שסביב שמונה וחצי-תשע. ויש שיפור גדול בהרגשה שלי, ובהתנהלות של כולנו.
כרגע גם אני עדיין הולכת לישון עם הילדים, כי גם אני הרוסה ונרדמת איתם.
אני חושבת שבקרוב אני אתאושש, ואוכל לפחות חלק מהימים להישאר ערה ולבלות קצת "זמן איכות" עם הבןזוג אחרי שהילדים נרדמו.
מה עשינו?

• בן זוגי התחיל לקחת על עצמו את ארוחת הערב והרחצה של הילדים. הוא לא עשה את זה במשך יותר מכמה ימים, אבל זאת היתה התחלה שהייתי זקוקה לה (בערב הייתי הרוסה, והיה לוקח לי זמן רב יותר להגיע לדברים).
• רוב הימים אנחנו מצליחים לעמוד בזמן נכון של ארוחת הערב (בערך 7) ולדאוג שהיא תהיה מלאה ומשביעה ומשפחתית.
• אחרי ארוחת הערב - לאמבטיה.
• אחרי הרחצה - סיפור לפני השינה, עיסוי ברגליים, חיבוקים וכאלה. במלים אחרות: תהליך התרגעות נעים עם אמא, שכמובן אפשרי כשהשעה סבירה.
• מתכרבלים והולכים לישון - הקטן בהנקה, הגדולה בחיבוק מהצד השני.
• סעיף לא פחות חשוב: במשך זמן מה פשוט יזמתי השכמה באופן מלאכותי, במובן זה שקמתי והכנתי ארוחת בוקר בשעה יותר מוקדמת, וככה הם היו עייפים יותר מוקדם.
• עוד סעיף לא פחות חשוב: השקענו בפעילויות מעייפות אחרי הצהריים, כמו גן השעשועים וכדומה.

שיתוף פעולה חשוב של בעלי: הסכים לכיבוי כמה שיותר אורות בבית בשעה מוקדמת, והסכים להחליש את הטלביזיה למינימום ואפילו לצפות עם אוזניות. הוא הסכים להבין את החשיבות של החושך והשקט להליכה לישון, וזה עזר מאוד (בעבר היה להם קשה מאוד ללכת לישון בביתנו הפיצפון כשכל האורות דולקים - גם כשאני כיביתי בעלי התנגד והדליק - וכשהטלביזיה דולקת ברעש והיבהובים. לא היתה שום אווירת שינה).

מקווה שזה תורם למישהו (במיוחד לאנשים שיש להם "חולשה ביסוד האדמה", כמוני, וזקוקים להרבה טיפים וטריקים לסדר לעצמם את החיים שיהיו קלים יותר, פשוטים יותר ונעימים יותר).

ועוד הערה אחרונה: אני מוכרחה להגיד שבעבר הייתי בעד "זרימה", אבל לאט לאט הבנתי כמה אני מושפעת מדברים שנראו לי בעבר שוליים, כמו: שהבית יהיה תמיד נקי ומסודר, שהארוחות יהיו בערך באותו זמן, ששעת השינה תהיה מוקדמת, ששעת הקימה תהיה "נורמלית" [8 בבוקר אולי] ועוד ועוד.

[טליה_אלמתן*]

לי תמיד היה יותר קל, עם 2 ילדים בבית, מאשר עם ילד אחד לבד בבית
אני שואלת את עצמי איך מתארגנים על לקחת-לגן-ולאסוף-מהגן במקביל לשעות אכילה ושינה של ילד שנמצא בבית

[שגית_רי*]

טליה,
זה חלק ממה שהיה קשה.
הקטנה היתה נרדמת רבע שעה לפני שצריך לצאת, או באוטו בדרך לגן, ובחורף להוציא תינוק בגשם וברוח ובקיץ, להיכנס ב13:00 לאוטו שעמד בשמש כל היום...אחחח, אני עדיין מרגישה את ההקלה של הויתור על ה"תענוג" הזה. ממש לא היה שווה לי את הכמה שעות ילד בגן.

[עדינה_ניפו*]

תודה לכל המגיבות.
אילה כל החברים האלה שמדי פעם מתקשרים ומעלים אצלך את השאלה , עושים לך שירות חשוב.
אני מסכימה איתך ומודה לך על התיזכורת.

אחרי שכתבתי את מה שכתבתי אתמול וחזרתי לקרוא את כל התגובות הרגשתי מעט נכלמת (לא יותר מידי!).
הרי החיים שלי הם טובים ואפילו לא קשים מידי (יש ימים שאגיד אחרת)
אני גרה במושב עם עוד שתי משפחות של חינוך ביתי (השכנים מימין והשכנים משמאל!)
רב קהילת חינוך הביתי עושים את מרבית היום יום לבד (כך גם היינו אנחנו עד לפני 8 חודשים)
והילדים שלי בדרך כלל ישנים עד 21:00
והבית שלי לרב די (מדגישה די ) מסודר...
ואני לא מתלוננת רק תוהה...?
שואלת את עצמי...?

מצאתי שאני אמא די עצבנית ואני מאמינה שעם או בלי חינוך ביתי הייתי כנראה אותו דבר
אני נזכרת פתאום שכל אחי ואחיותי הקטנים (אני הבכורה מבין 7 ילדים) תמיד אמרו לי כשהיינו קטנים שהילדים שיהיו לי יום אחד יהיו מסכנים כי אני צועקת כל כך הרבה!!

טליה אלטמן אבל אני לא חושבת שאני הייתי יכולה להיות מאושרת יותר לו החיים שלי היו קלים יותר
מסכימה עם כל מילה, תודה לך

ובכלל תודה על כל התיזכורות של מה חשוב לי ומה אני באמת מחפשת בחיים שלי

[רסיסים_של_אור*]

עדינה יקרה, כותבת לך בעיניים חצי עצומות... (לוקחת את ההמלצות של בשמת בשתי ידיים)

דווקא משהו על הקטע הזה:
"האם הייתי אמא יותר רגועה, נעימה, סבלנית... אם הם לא היו איתי חלק מהיום?"

זאת שאלה שאני מכירה טוב טוב. פוגשת אותה לפחות פעם ביום... ורוצה להגיד לך כמה דברים:
קודם כל, כדאי לוותר כבר על הדמוי האוטופי של האמא האידיאלית זאת שמעולם לא הרימה את קולה, זאת שיש לה סבלנות בכמויות בלתי נגמרות, זאת שתמיד מלאת אהבה אל כולם, זאת שתמיד תמיד שמה את צרכיה אחרונים בסדר העדיפויות, זאת שמרוצה מהכל כל הזמן.
אין חיה כזאת. כמו שאין בן אדם שמושלם בכל מעלותיו ותכונותיו .
וחייבת להגיד שמהצד, (כמו שקורה לכולנו...): דווקא את נראית לי בדיוק זו - האמא הכי רגועה, הכי סבלנית וכו' (וכשלי עכשיו קצת קשה עם גיל הילדים והקטנצ'יק אני חושבת לעצמי עלייך ונוזפת בעצמי על עצם הקיטור...). ולא מזמן הייתי אצל חברה שהיא אשת קריירה והיא שאלה אותי בדחילו ורחימו: "לפעמים את כועסת עליהם, לפעמים הם כועסים עלייך ? " ולא יכולתי לענות מרב צחוק. אחר כך הסברתי לה שבדיוק באותם רגעים חשבתי אני לשאול אותה בדיוק את אותו הדבר. ואז הבנתי כמה תמיד הדשא של השכן נראה לנו ירוק יותר...

חוצמזה, מנסיוני האישי, היו ימים שהייתי חוזרת אל הילדים אחרי 7 שעות עבודה או יותר, חסרת סבלנות, עצבנית בגלל דברים מהעבודה שבכלל לא קשורים אליהם ומתה שהם כבר ירדמו ודי.

ועוד דבר אחרון: יש רגעים קסומים שבהם אני כן. אני כן סבלנית, אני כן מכילה. אני כן מפוקסת. אני כן רגועה. וברגעים האלה אני רואה את ילדיי (ובכלל את העולם) בשלל גווניו המרהיבים. אני רואה את כל רגעי הקסם שמרכיבים את התמונה המתחלפת בן רגע שנקראת "חיים". ואם לא היו לי רגעי הצעקנות, הכעסנות וכו'... האם הייתי באמת מצליחה לראות את היופי שבכל זה ? ?

לילה טוב

[פשוט_הדס*]

עדינה יקרה
..חשבת אולי להתקשר לאותו ידיד בשעות הבקר?(ככה 7:30-8:00 (ולא בחופש הגדול..)

סתם הרהור חולף..אבל ברצינות - חושבת שזה בעיקר מספר הילדים וההפרש הקטן ביניהם, שהופך את זה לאינטנסיבי ומעייף כלכך. ומעייפות זו צומחת עצבנות וחוסר סבלנות רבה (מנסיון!!). ובהחלט מכירה חברות שילדיהן במסגרות..ורק תנסי להחליף איתן מילה בשעות הערב (המוקדמות והמאוחרות..)

ונזכרת גם - שכשהבנות שלי הלכו לגן - עדיין בערב הייתה המולה רבה!

שולחת לך אנרגיה טובה ואוהבת (הייתי שולחת גם סבלנות - אם הייתה לי..)
ותודה גדולה על השיתוף והכנות!

<ושתמשיכו להינות לכם מהשבט הדרומי>

[גלית_ועמרי*]

שהילדים שלי ואני, וגם אני והילדים שלי, זקוקים מאוד מאוד לסדר. למין מסגרת בחיים.

תודה בשמת, זה היה ממש במקום בשבילי
נמצאת כרגע עם כל הארבעה בבית בגלל החופש הגדול, מהר מאוד הכנסתי סדר יום אבל בימים האחרונים הוא קצת התרופף וממש מרגישים את זה בעצבנות ששורה על הבית, תוסיפו לזה את המתח שבחוץ ונוצר כאוס.

עדינה ניפו
עם שלושה כאלה קטנים זה טיפול יומיומי מתיש , אבל הדשא של השכן בטוח לא ירוק יותר , את פשוט לא רואה אותו בשעות הקשות שלו
מה גם שיש לגברים מסוימים נטייה "להפעיל" את הילדים בכל פעם שהם נמצאים איתם ולכן אם הילד רק היה בבית כל היום ולא הלך לקיטנה מבחינתם זה בזבוז של יום.

[אנונימי]

איזה הבדל: כשיש לך מחשב משלך, ממש יכולה להרגיש אותך לידי
אז הכי חשוב, שאולי תצליחי להרגיש קצת את החיבוק

ובהקשר של הדף - נראה לי שזה מאד מאד אישי.
כשאני מקבלת זמן לעצמי, לא זמן עבודה, אלא זמן כיף, כמו למשל השלמת שינה, החזרה אליהם היא כן מלאת שמחה, סבלנות וכאלה.
כשלא, זה כמו להמשיך לעבוד, רק בעבודה הרבה יותר תובענית.
אמנם זו העבודה האהובה עלי מכל, מלאת סיפוקים והנאות קטנות וגדולות; עבודה שלא הייתי מחליפה בשום עבודה אחרת; ובכל זאת - עבודה.

כשאני חושבת על עצמי חוזרת מיום עבודה קונבנצוינאלי, לאסוף אותם ממסגרות, זה נראה לי טירוף מוחלט.
עבדתי בד"כ עד שש, שבע בערב. כשהייתי חוזרת הביתה, כל מה שרציתי לעשות היה להירגע, לשבת מול הטלוויזיה, לעשות אמבטיה וכאלה.
המחשבה על חזרה הביתה, אפילו יותר מוקדם, על מנת להיות אמא מתפקדת, מכילה, אכפתית, אמפתית - נראית לי כדבר בלתי אפשרי בעליל. עבורי כמובן.
אז להגיד שקשה? לא יודעת. אולי מאתגר. בכלל, המילים שלנו בוראות לנו מציאות, והמילה מאתגר (תודה לאורנה ד.א.) שמה את המציאות בפרספקטיבה חיובית יותר.

ואפרופו סדר יום.
התיאור של בשמת נשמע לי מקסים.
אבל רחוק שנות אור מחיי.
לי מתאים שהם ילכו לישון מאוחר. ככה, כשאני קמה מוקדם, אני מקבלת זמן איכות לקריאה, לאתר, למה שאני רוצה. והם עדין ישנים, ולא נמצאים בכל מקום שאני נמצאת בו.
בפרט עכשיו כשעברנו למצב של כמעט חד-הוריות (בגלל המצב הבטחוני, בו א' חוזר הביתה באמצע הלילה על מנת לישון ויוצא חזרה לפני שמישהו רואה אותו בכלל).
אולי בהמשך, כשישובו ימי השקט, ןהזוגי יחזור להיות בן בית בשעות הערב הסבירות, אצליח להתכוונן לרעיון של שעת השכבה מוקדמת יותר (כך שאפילו יוותר זמן ללהיות עם הזוגי )
וגם אנחנו נעזרים בבייביסיטר / סבתא על מנת להיות רק שנינו לפעמים.

עוד וביי בינתים.

[תמרוש_רוש]

עוד מילה אחת על שינה ותאורה:

קראתי פעם על השפעת התאורה המלאכותית על שעות השינה שלנו.
כשהתאורה היא טבעית, יש בדרך כלל יותר שעות חושך. זה גורם לנו ללכת יותר מוקדם למיטה. אבל, אנחנו לא ישנים יותר שעות נטו. הנטו נשאר אותו הדבר, אבל אנחנו מתעוררים יותר בלילה, התעוררויות לא-מודעות שאנחנו לא זוכרים בבוקר. ומשום-מה זה טוב לתפקוד (בדקו את זה על אנשים שישנו עם תאורה מלאכותית ובלעדיה, וראו תוצאות טובות יותר בכל מני פרמטרים התנהגותיים).

פעם אחת הייתי גם עייפה וגם נרגזת, מצברוח ממש קרבי ואומלל, אז החלטתי שהערב אין חשמל. הדלקתי נר אחד כדי להתמצא ברחבי הבית, והלכתי לישון די מוקדם. זה נתן לי מנוחה מסוג שלא הכרתי קודם.
שווה לנסות. לפחות אפשר לעמעם את האורות החל מהשעה 8 בערב, להשאיר רק אורות צדדיים ורכים (לא פלואורצנט) ולראות את ההשפעה.
אם יש פלורצנט בבית עדיף לעבור ל- PL, זה הדור החדש של הפלורצנטים: לא מהבהב, מכיל את כל צבעי הקשת ולכן אורו פחות "קר", עולה פי שלוש ובעל תוחלת חיים של פי שבע. בהודו משתמשים רק בו, מטעמי חיסכון.

פלורצנט רגיל מהבהב מטבעו הבהוב בלתי מורגש, וזה מגרה את מערכת העצבים ואת העיניים. אחרי כמה זמן בשימוש הוא מתחיל להבהב בצורה יותר מורגשת, וזה בכלל מטריף. יש אנשים שנורא רגישים לזה (אני למשל... ) אבל גם אלה שלא שמים לב לכך - זה משפיע עליהם ברמה תת הכרתית.

[מיכלי*]

_ונחשוב רגע - הילדים במסגרת, בשעה 15:00 את אוספת אותם הביתה.
כל ילד רוצה קצת התיחסות - לגיטימי 0 לא?
, את רוצה זמן להרגע מהעבודה,
ילד א מציק לילד ב ילד ג רוצה אמא, ואת רק רגע חברה תנו לי שניה שקט להרגע
אמא רוצה לתלות כביסה ולהעמיד מכונה
לא תסריט דמיוני- נהפוכו תסריט מאוד מציאותי_
זה לא חייב להיות התסריט, יכול להיות שיהיה גן עד השעה 15:00 ואילו אמא תעבוד בחצי משרה (כמוני) ותגיע הביתה לפני הילדים, יהיה לה זמן לנוח רגע, להעמיד סיר על הגז (אולי כמו אצלי הילדים יאכלו בצהרון או במעון), לתלות כביסה, לחיות... פשוט לחיות.....
עם שלושה ילדים זה לא פשוט מבחינת העלות אבל זה אפשרי.

[נועה_בר*]

נתרמתי מאוד מהדף הזה מכיוון שדרשתי מעצמי לענות על השאלה הזו
האם אני עושה לעצמי חיים קשים בחינוך ביתי.

בכל עיסוק, ובכלל בחיים, יש ימים טובים וימים קשים, שמחתי לראות כאן בדף את החזרה המהירה לאיזון, את ההבנה והפרופורציה שהקושי הזה, שקיים אצל כולם, הוא לא הכי נורא - למרות שלעיתים הוא מרים ראש, שיש זוויות שונות לראות אותו וללמוד ממנו.
אז תודה @}

[ענת_גיגר*]

עדינה,
אין לי מה להוסיף, באמת נהניתי לקרוא את הדף. גם אני עסוקה בזה.
ולפחות הבית של השכנה מימין יותר מבולגן (לפעמים הדשא של השכן צהוב יותר) וגם היא מתעצבנת לפעמים, כידוע לך.
אולי ניפגש מתי שהוא, נעביר את היום ככה ביחד.

<השכנה מימין>

[אמא_בגובה_דשא*]

אבל אני לא חושבת שאני הייתי יכולה להיות מאושרת יותר לו החיים שלי היו קלים יותר

אני מכירה אשה חכמה אחת שניסתה במשך 7 שנים להכנס להריון.
כשהגיע הריון המיוחל הוא היה קשה מאוד-היא כמעט לא תפקדה,
הלידה היתה ארוכה מאוד והסתיימה בניתוח חרום,
הבת שלה היתה ילדה עם המון צרכים, שהיה קשה לספק...

בכל התקופה הזאת היתה לה מנטרה שאני אימצתי:
"קשה לי ורע לי זה לא אותו דבר".
שנים היא לא הצליחה להכנס להריון. זה רע.
עכשיו, שיש ילדים, זה קשה, אבל טוב.

(היום היא אמא לחמישה ילדים. קשה להגיד שקל לה, אבל בטוח שטוב לה)

יכול להיות שחינוך ביתי זה חיים "קשים" אבל זה לא אומר שהם לא חיים יותר טובים.

[עדינה_ניפו*]

טוב, כמה מילים קצרות מהר מהר לפני שאנחנו יוצאים לבריכה (עם ענת (השכנה מימין!))
ענתי, את מצחיקה אותי!!!!!!!!!!!!
קודם כל לכל הנשים המקסימות (שאינן השכינות שלי) שאליהן אני מתגעגעת עד אין קץ... כמה כיף לשמוע את קולכן דרך המחשב לפחות!!!

אמא בגובה דשא מאד אהבתי את דברייך
אאמץ גם אני את המשפט הזה "קשה לי ורע לי זה לא אותו דבר"
אני מוצאת שמשפטי מפתח כאילו הם חיוניים ליום יום שלי ואני גם מוצאת שאני צריכה לרענן אותם כל כמה זמן כי הם נשחקים ומפסיקים לעבוד באיזשהו שלב.

כולם צועקים סביבי.....בריייככככהההההה

[טליה_אלמתן*]

"קשה לי ורע לי זה לא אותו דבר"
מזכיר לי משפט שקשור ללידה, ולחלוטין לא לנושא הדף הזה, ובכל זאת: "אישה בצירים היא כואבת, לא סובלת".

[רסיסים_של_אור*]

עוד משהו קטנצ'יק שנשאר איתי במהלך כל היום אחרי שנכנסתי לדף הזה...

כשאנחנו בתוך משהו, חיים את הבחירה שלנו, תמיד יש מבחוץ, את כל הבחירות האחרות או האפשרויות האחרות שלא בחרנו, שלא ניסינו.
לדוגמא: אני יכולה להגיד לעצמי, שעוד אף פעם לא גדלתי תינוק על תחליף חלב מיום שנולד או מהצד השני - שאף פעם לא הנקתי מעל שמונה חודשים.

אבל אני מתעקשת דווקא על הדוגמא הראשונה: אני הרי יודעת שיש אמהות סביבי שלא מניקות, וישנות מעולה, והתינוקות שלהן ישנים מעולה וכו' וכו' וכו'. אז מה ? האם אני עושה לעצמי חיים קשים בזה שאני מניקה ?? (ואני לא סתם שואלת בשביל הדיון, יש ימים או בעיקר לפנות בוקרים שבהם אני מרשה באמת באמת תוהה בנושא...) אבל במהלך היום אני נזכרת שאני בחרתי להניק. אני נזכרת למה ואיך זה טוב לי ומתחזקת.

אני חושבת שמה שקשה לנו הוא לפעמים עצם הידיעה שיש כאלה שבוחרים אחרת, ולכאורה, נראה לנו שאולי להם יש את התשובה היותר נכונה ובעצם עוד לא ניסינו את מה שיש להם...

ואולי זאת הזדמנות (כותבת בעיקר בשביל עצמי) ללמוד לאהוב את הבחירות שלנו, לקבל אותן, לשמוח בהן ובעצם האפשרות שניתנה לנו לבחור בהן ולא לפחד שאולי בחרנו לא נכון או שטעינו בענק.

לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את מה שרציתי, בכל מקרה שולחת חיבוק גדול

[אמא_בבית*]

שלום עדינה
ההתלבטות מאוד מוכרת גם לי ואצלי לפחות, אחרי ניסיון של מסגרות לילדים, יותר קל בלי המסגרות בעיקר בגלל זמן ההתרגלות הזה שדיברת עליו.
כאשר מתרחקים לוקח זמן להתרגל לקצב אחד של השני ולתפקד ביחד מחדש. כאשר שני הצדדים גם האמא וגם הילדים מתרחקים מהבית בכל שעות הבוקר, אין אף אחד שבעצם חי את הקצב הטבעי שלו ואז רוב שעות אחר הצהריים הופכות לכניסה ל"זמן הבית".
כאשר הייתי בלי ילדי בבוקר, קשה היה לי אחר הצהריים, קשה היה לי בבקרים, ומאוד קשה בפגישות הורים ומסיבות גן.
הבן שלי עכשיו הולך לקייטנה כל יום חמש שעות. זו בחירה שלו, הם לא מנסים ללמד אותו כלום והוא יודע שיוכל לחזור הביתה מתי שירצה.
במילים אחרות - כשהילדים גדלים, יש להם צורך להתרחק קצת ואז הם מוצאים לעצמם את החברים או את המסגרת שמתאימה לצורך הזה.
אני מרגישה הבדל מאוד גדול בקשיים בין החינוך במסגרות לחינוך הביתי. אני תמיד מגדירה זאת לעצמי קצת בפשטנות כקושי נפשי והקלה פיזית מול קושי פיזי והקלה נפשית. אני לא יודעת אם זה ברור אז אנסה להסביר:
כאשר הילדים במסגרות, הקושי שלי הוא יותר נפשי. ההסתגלות אחד לשני, הצורך להכיל ולרכך חוויות שונות שעברו במשך היום בלעדי, רגשי אשמה, עיבוד והתמודדות עם החוויות שהיו לי בלעדיהם במשך הבוקר וכו'. מצד שני - הבית יותר נקי ומסודר, אני יותר נקיה ומטופחת, יש לי יותר כסף.
כאשר הילדים בבית, הקושי שלי הוא יותר פיזי או תפקודי. העייפות, זמן לעבודות הבית, התמרון בין כמה ילדים קטנים, מציאת פתרונות לבעיות שונות שעולות במשך היום וכו'. מצד שני - אני רואה איך הילדים שלי גדלים ומתפתחים, אנחנו חיים בקצב שלנו ועושים רק מה שמתאים לנו בזמן מסויים. אנחנו רגילים ואוהבים להיות ביחד.
כאמור, זה מה שקורה אצלי ובטח אצל כל אחד הדברים מורגשים אחרת. לי יותר קל עם הקשיים של החינוך הביתי.

[עדינה_ניפו*]

אחרי שפתחתי את הדף הזה חשבתי מיד למחוק אותו
חשבתי לעצמי "מה,החיים שלי כל כך קשים? נראה שאני מתלוננת? מישהו יחשוב חס וחלילה שאני כבר לא רוצה להיות ב "חינוך ביתי" ? אני כבר לא אהיה חלק מה"קהילה" החזקה והבטוחה? ..." מחשבות טורדניות...קולות קטנים קטנים אבל הם שם ובכל זאת ואולי בגלל זאת החלטתי לא למחוק אותו ולשתף במחשבות והתלבטויות שיש לי ביום יום.
בהתחלה כשהתחלתי לקרוא את התגובות היה לי קשה.
מה כולם נותנות לי עצות?
אני לא צריכה עצות, אני כבר יודעת את כל זה, אני זאת שרוצה לתת את העצות.......bla bla bla ....
היה קצת קשה לאגו אבל התגברתי ואני קוראת וקוראת ומתחילה ממש להיפתח ןלהנות מהשיח הזה
כל כך נהניתי ממה שכתבתן עכשיו רסיסים של אור ו _אמא בבית

אני חושבת שמה שקשה לנו הוא לפעמים עצם הידיעה שיש כאלה שבוחרים אחרת, ולכאורה, נראה לנו שאולי להם יש את התשובה היותר נכונה ובעצם עוד לא ניסינו את מה שיש להם..._
זה כמו עם בן זוג, אפשר להתבלבל ולחשוב שאולי הבחירה שלנו פשוט לא נכונה ושיש שם בחוץ משהו יותר טוב ואז להתבלבל ב גדול ...
אבל כל כך מרגיעה הידיעה שהאושר הפנימי שלי לא מגיע משם להחליף אחד בשני...
האפשרויות הן אינסופיות אבל הן כולן אשליה, הן רק תמונות רקע או שיקוף או הידהוד של אותו מצב פנימי...

ו אמא בבית דרך התיאור שלך ראיתי כל כך בבירור את הקושי והשגעת שיכולים להתעורר כתוצאה מלקיחה והחזרה ממסגרות ופתאום הרגשתי ברת מזל כל כך על השקט שיש לי מכל מיני בחינות בחינוך ביתי. זה פתח לי את העיניים למציאות אחרת שאני לא ממש מכירה.

בכלל, באפן כללי אני נהנית מהילדים והבית בימים האחרונים ויש לי יותר מודעות והערכה לבחירה שלנו כתוצאה מפתיחת הדף הזה
תודה!

[בשמת_א*]

מאוד מרגש מה שכתבת, עדינה.

חשבתי על זה והבנתי, שגם אני עוברת ימים קשים פה ושם (הרבה, הרבה) אבל מפני שהחינוך הביתי הוא משהו שאין לי לגביו שום היסוס, אז את התשובות לקשיים אני מחפשת במקומות אחרים.
כשקשה, אני מחפשת איפה אני יכולה לעשות אצלי שינוי, ככה שיהיה יותר טוב.
מצא חן בעיני שליאת קראה למשל את מה שכתבתי, וזה דווקא הדגיש אצלה שהיא רוצה להיפך - למשל, שעת שינה מאוחרת.
זה כל כך ממחיש כמה חשוב שכל אחת תחפש מה המטרות שלה, מה יעזור לה, איפה לחזק, ותלך עם זה.
והעיקר, כשטוב לנו עם עצמנו - הכל נראה פשוט יותר.

[הילית*]

כאשר עולה תחושת חוסר נוחות, היא באה מהעולם הפנימי.
היא תעלה ולא משנה באיזה חינוך את.
כי תחושה זו באה על מנת להירפא.
כשאת בוחנת אותה בסקרנות ואהבה ורואה שזו רק תחושה שעלתה ולמעשה אין לה קשר למי שאת באמת, היא יכולה להשתחרר.
ובכל זאת יש לבחון גם את המציאות הפיסית. האם באמת מתאים לי כאן. האם אני באמת קשובה גם לצרכים שלי ויש לי אפשרות למלא אותם?
כדי לגדל נסיכים ונסיכות יש צורך במלכות ומלכים.
האם את מלכה ביום יום?

[בלה_שנדמה_לה*]

תודה רבה על הדף הזה. אני לא במצב לתרום משהו, אבל בהחלט בהחלט נתרמת.


<אין, אין כמו באופן טבעי>

[אנונימי]

הילית,
אני ממש תוהה למה את כותבת
כדי לגדל נסיכים ונסיכות יש צורך במלכות ומלכים ?

אני לא מגדלת נסיכים.
מה שאני כן מ מנסה לעשות, זה ליצור סביבה שמאפשרת לי ולילדי לגדול, ולהם להיות לאנשים.
אנשים שמסוגלים לבחור מה ואיך לנהוג, מה ואיך להיות, ובינתיים, להיות מי שהם, האנשים שהם כבר עכשיו.

הדר (בן 5 אוטוטו), מתעסק לא מעט בנושא של נסיכים נסיכות, אנשי החצר וכו'.
וזה בהחלט מעורר בי שאלות בהקשר הזה.
על מלוכה, איך זה היה כשהיו באמת מלכים ומלכות ונתינים ואנשי חצר וכל זה.
אין לי תמונת עולם סדורה לגבי זה אלא פיסות פיסות, שלא חוברות יחדיו למכלול.
קצת מדמינת את דוד המלך, שלמה המל, קצת רואה לעיני רוחי את עולם המלוכה מתוך "ערפילי אבלון" (המומלץ בחום), חושבת על המלוכה בבריטניה, שנראית לי כחיזר ושנדמה לי שמאבדת את משמעותה לא כל כך לאט.

אולי התכוונת למילים האלה מתוך משמעות אחרת, אולי לא; אבל אשמח להבהרה, מתוך ענין ומתוך הרלוונטיות של זה לחיי.

ועדינה,
אותי מאד מרגש שפתחת דף כזה.
בכלל, הדברים שאת כותבת, הצוהר שאת פותחת לעולם האמיתי שלך, האומץ לשתף בדברים המהותיים והמשמעותיים - נוגע לי בלב, גורם לי להתגעגע אליך מאד.

בדיוק השאלות האלה, הן השאלות שמבחינתי מגדירות את מי שמרגישה שייכת לקהילה הזו.
עצם שאילתן, עצם קיומן מתוך נסיון למצוא את הדרך שנכונה לי ולמשפחתי בכל רגע נתון.
להבדיל מהליכה / הסחפות בדרך הנורמטיבית, הדרך המקובלת.
וזה לא משנה אם השאולת היא בחינוך חופשי, מניקה, ישנה עם הילדים הכלב והחתול, מחסנת, אוכלת אורגני ביודינמי - או לא.
הבדיקה, התהיות, ומתן תשובות אישיות, מהתחושה הפנימית , מהקריאה של הסיפורים של אנשים אחרים, מהגילוי והקבלה של השוני ומתוכם הגילוי והקבלה את עצמנו.

את משמחת אותי. תודה

[פלוני_אלמונית*]

לליאת
"נסיכה" "מלכה"
זו מציאות שבה כל מה שקורה בחיי תואם תחושת מלכות.
זו שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה פעמים ביום: האם אני פועלת ממקום של מלכה או לא?
למרבה הפלא כאשר אני מתחברת למלכה שבי, הרבה דברים שאני מתלבטת עליהם נהיים ברורים ונכונים .
למלכה "מגיע" לחיות בשפע. שפע זמן,כסף,עזרה,כבוד,וכו'.

נדמה לי שבחברה שלנו להיות מלכה נחשב לאגואיסטי, מפונק, נרקסיסטי או ביצ'י.
כאשר אני מחוברת למלכה שבי, אני דואגת לעצמי יותר טוב מקשיבה לעצמי, ממלאה את צרכי ובלי רגשות אשם שזה על חשבון מישהו (הילדים למשל...).
זה די מהופך ממה שלימדו אותי. וזו חוויה טובה.
אני בכל ליבי מאמינה שכאשר אני במקום הזה אני מאפשרת לילדי להיות נסיכים.
במילים אחרות- אם אני על סף התמוטטות עצבים כי אני לא מקבלת עזרה (אין כסף, ההורים רחוקים),כי הילדים זקוקים לכל תשומת ליבי והצרכים שלי הם האחרונים (לישון מספיק, לאכול טוב בריא ומסודר, לקחת פסק זמן כל יום רק לעצמי), אני כנראה לא רואה עצמי כמלכה ואז גם המציאות של ילדי איננה של ארמון.

זו דרך שמציעה הסתכלות אחרת על המציאות שבה אני בחרתי לחיות והשינויים הם קטנים ועדינים (נסיכיים...)

ובאשר לבנך- ההתעסקות עם הנושא הזה מפתחת ,לדעתי, את המקום הזה. פותחת את התודעה וזה מקסים.

[אנונימי]

_הילית,
אני ממש תוהה למה את כותבת
כדי לגדל נסיכים ונסיכות יש צורך במלכות ומלכים ?_

אם אוכל לענות מנקודת מבטי: דוקא לי מאוד עוזר להביט כך על הדברים. אימצתי את הראיה לאחר שקראתי משהו ש אורנה שפרון כתבה פעם (נדמה לי ב"באופן" שמגיע בדואר ישראל, מצד שני, יכול להיות כאן באחד הדפים, ויכול להיות שאני מבלבלת עם fly lady. אני כמעט בטוחה שאורנה כתבה את זה) על עבודות הבית, על ההתייחסות לבית כמו לממלכה שלי וכו' (אני המלכה, הילדים שלי הנסיכים.. זה לא נכתב שם באופן מפורש). זה שינה את ראיית העולם שלי לגבי עבודות הבית פלאים ומאז אני עושה אותם (טוב, רוב הזמן, לא כל הזמן) בשמחה גדולה, בלי טענות כלפי מישהו (טוב, כלפי בעלי) ובמרץ רב (טוב, לא תמיד, אבל השיפור ממש רציני, בוא נגיד, שיפור של 70-90%, שזה המון!)

[טליה_אלמתן*]

_"נסיכה" "מלכה"
זו מציאות שבה כל מה שקורה בחיי תואם תחושת מלכות._
ואני אומרת לעצמי לאחרונה כל בוקר שאנחנו בחופשה שאני יכולה לבחור מה לעשות זמן שלנו, שאנחנו לא "חייבים" לעשות שום דבר שאנחנו לא רוצים, שאנחנו יכולים לזרום לנו נחת... זה ממש מוסיף לי רוגע ושלווה!
ווא, בטח אם אני אלך על מלכה ונסיכים בחופשה זה יהיה בכלל מ-ד-א-י-ם!

[אחת*]

_הילית,
אני ממש תוהה למה את כותבת
כדי לגדל נסיכים ונסיכות יש צורך במלכות ומלכים ?_
ליאת, מכירה את מלכת באדולינה?

[אנונימי]

_זה נשמע לי כמו משהו ש בשמת א כתבה בfly lady? שהיא לא מרגישה כמו משרתת, אלא כמו מלכה שבמטה קסם (המגב?) מסדרת את הממלכה שלה.
רק ביום ששי האחרון, ניסיתי להרגיש את הדימוי הזה, בזמן ששטפתי רצפה..._

בהחלט יכול להיות. לי יש בראש את הגיליון של "עבודות בית" של באופן שהיה לא מזמן. יכול להיות שקראתי גם שם משהו שאורנה כתבה שהשפיע עליי ואני מבלבלת עם מה שבשמת כתבה.

הדימוי הזה די שינה את חיי במישור עבודות הבית. לטובה, כמובן.

[יער_נורווגי*]

עדינה שלום. הרבה זמן לא נפגשנו.
התלבטתי כמה פעמים אם לכתוב בדף הזה או לא. בזמן האחרון קולי לא כ"כ נשמע באתר, אולי בגלל שיש לי הרבה סימני שאלה. לא לגבי האידאל, הרעיון, שנראה לי בתחומים רבים כדבר הנכון לעשותו, אלא בתחום היישום. בתכל'ס.
אני חושבת שאף פעם אי אפשר לתת תשובה ברורה לשאלה שלך. האם אני עושה לעצמי חיים קשים בחינוך ביתי? אני חושבת, לגבי עצמי, שכן. שיכולתי לעשות לעצמי חיים קלים יותר. זה לא רק ענין של חינוך ביתי אלא בכלל - אילו הייתי לוקחת שלוש פעמים בשבוע בייביסיטר ופשוט קוראת בחדר, אילו הייתי מרשה לראות שלוש שעות ביום טלויזיה, אם לא היה לי חשוב להכין את כל האוכל שלהם בעצמי והייתי קונה אוכל בחוץ, וגם אילו הייתי אני יוצאת מהבית לעיסוקיי או לחילופין מוציאה ממנו את הילדים ונשארת לבד בבית.
יש לי חברות שהילדים שלהם במע' חינוך כאלה ואחרות, שהיו עם הילדים בבית עד גיל 3 לפחות, ואומרות שזה הציל אותן. שיפר את איכות חייהן לאין שיעור. שזו היתה טעות לחשוב שמה שנשמע כ"כ נכון והגיוני יתאים לכל אחד ואחת. אחת מהן אמרה לי רק לפני כמה ימים שנכון, עדיין קשה לה אחה"צ עם הילד, אבל לפחות בבוקר היא לא במלחמת קיום מתמדת, בנסיון לשמור על בית מסודר, לשעשע את הילד, לבשל, לדבר בטלפון ועוד כמה דברים במקביל (לא זוכרת).
אולי באמת חינוך ביתי נועד לאנשים "מיוחדים". אולי לא. אולי למהר לעבודה בבוקר ובדרך לעבור בשני גני ילדים, עם מעילים ומטריות וכל השאר (לא יודעת, עוד לא ניסיתי) רק מסבך את הענין.
בספט' הקרוב אנחנו מצטרפים למשפחות הפורשות מחינוך ביתי. מנסות את האופציה האחרת. בגיל חמש ילדיי ילכו לראשונה לגן. לא יודעת איך זה יהיה. איך זה יהיה להם ואיך לי. קצת מפחדת לאבד אותם, את מה שיש בינינו, כל כך חזק וברור, גם אם לא קל, לטובת השפעות חיצוניות שאין לי מושג מה יביאו אלינו, מה יקחו. עבורי המצב הנוכחי קשה מדי בכדי שימשך. תובעני מדי, ותמיד מלווה בסימני שאלה (אני מאלה שתמיד מתלבטים, גם אחרי שהם החליטו).
בסופו של דבר זה ענין מאד אישי - מה את מוכנה לעשות כדי שילדייך יגדלו בבית, על מה את מוכנה לוותר, ועל מה לא, מה באמת חשוב לך ועד כמה. ומה אנשים מבחוץ אומרים, זה, לדעתי לפחות, באמת לא צריך לשנות.

[תבשיל_קדרה*]

חשבתי פתאום שהשאלה (להתבוננות עצמית) היא "האם אני עושה לעצמי חיים קשים?".
מי שהוא "כזה", יהיה "כזה" בכל דרך חיים שיבחר. מי שלא - לא.

[אנונימי]

גם לדעתי אורנה כתבה את זה.

קראתי את באדולינה, אבל לא ממש נגע בי, ולא ממש זוכרת.

מכירה מסכימה ומקבלת את הכל ההתייחסות אל עצמי כאל מלכה.
אצל בני זה בא ממקום של סיפורי האגדות שהחברות שלו קוראות, והסרטים שהם רואים.
רעיון טוב להתחיל לחבר לו את זה ליומיום שלנו, בהקשר שאתן העליתן.
תודה

עדינה,
שנעיף לך את הדיון הזה מהדף?

[רחלה*]

דוקא לי מאוד עוזר להביט כך על הדברים
ואני מזכירה לעצמי לפעמים שאני עיקר הבית (עקרת הבית), מרכז הבית, עמוד השדרה שלו, וזה נותן כוח אחר וחדש לכל העבודות הבנליות וההכרחיות.

[עדינה_ניפו*]

כל מיני דברים קרו לי בימים האחרונים.
קודם כל אחותי ילדה ויש לנו כבר נוהג קבוע שאנחנו נמצאות כל אחת בכל לידה של השניה.
בשבילה זאת הלידה השניה, הראשונה הסתיימה בקיסרי ולי היה ברור שמה שלא יהיה אני אהיה בלידה הזאת ללוות אותה.
אלישע (הקטן שלי) עכשיו בן שנה בדיוק ועוד לא עזבתי אותו ליותר משעתיים רצוף עד עכשיו.
דאגתי קצת לגבי לעזוב אותו גם כי הוא בעיקר יונק עדיין וגם כי לא ידעתי איך דוד יסתדר עם כל השלשה במשך הרבה שעות...
הייתי בלחץ מהמחשבות על הזה במשך כמה שבועות.
ואז הגיע היום (לשמחתי זה היה ביום ולא בלילה) יצאתי מהבית ב 6:00 (נסיעה של שעתיים) וחזרתי ב 16:00 ולא היתה שום בעיה.
אלישע לא נזקק לי לרגע, דוד הסתדר בלי בעיה עם שלשתם ולפתע הבנתי שיש לי הרבה יותר חופש ממה שחשבתי.

עוד דבר קטן שהיה-
אני מתכננת נסיעה לתל-אביב (לעיר הגדולה!!!) לסידורים וביקור אצל אחותי וחברה כבר המון זמן.
אני מנסה לתכנן את זה במדויק בזמן שיהיה הכי טוב לדוד (כי הוא נשאר עם הילדים) מבחינת העבודה שלו ומשתגעת מזה, כל הזמן נראה לי שעכשיו בדיוק זה יהיה בשבילו מלחיץ או לא מתאים להפסיד דווקא עכשיו יום עבודה וככה אני דוחה ודוחה את מה שאני רוצה לעשות בשבילי ומתחילה להרגיש קורבן של כל המצב הזה- הכל פועל נגדי, זה בלתי אפשרי בשבילי למצוא זמן לעצמי, למה דוד לא עוזר לי עם זה?...........ועוד ועוד טענות נאגרות בתוכי מבלי לשים לב כי אני כביכול מנסה ל"התחשב" בכולם!
עד שלפתע אתמול בבקר התעוררתי והיה לי ברור ומובן שזה היום לנסיעה שלי.
אמרתי לדוד שאני רוצה לנסוע והוא איחל לי נסיעה טובה ולהפתעתי הרבה זה היה פשוט וקל.
ושוב התברר לי שיש לי חופש .
את מלוא החופש למעשה!

זה בהחלט לוקח לי זמן אבל לאט לאט אני מתחילה להבין את זה.

אני רוצה לומר שאני שמחה על הבחירה שלי בחינוך ביתי
לא כי אני חושבת שזה הדבר "הנכון" לעשות.
אך ורק מהסיבה שעבורי אני מוצאת שזה מאמת אותי עם עצמי בצורה הישירה והחזקה ביותר שאני יכולה לדמיין, אין לי לאן לברוח ואין דבר שמספק אותי יותר מהאפשרות לגדול להתרחב במסגרת הזאת.
בשבילי כרגע הבחירה להיות בבית עם הילדים שלי זה כמו לבחור שוב ושוב להישאר עם בעלי גם דרך הקשה (ויש הרבההההה קשה, תאמינו לי!)
אמנם היום אני כבר לא ממש מוצאת את עצמי בשאלה, לא לגבי החינוך ביתי ולא לגבי בעלי אבל העובדה היא שכל האפשרויות תמיד נמצאות שם פרוסות בפנינו וכשקשה אני בהחלט תוהה לגבי הבחירות שלי...

אני שוב ושוב נזכרת במה ש _רסיסים של אור כתבה
ואולי זאת הזדמנות (כותבת בעיקר בשביל עצמי) ללמוד לאהוב את הבחירות שלנו, לקבל אותן, לשמוח בהן..._
משתדלת לזכור לקחת לעצמי את הזכות לשמוח ולמצוא את האהבה שלי בבחירות שלי, לשמוח בקשה ובטוב, לא כל הזמן מצליחה אבל זה כן מעביר את הפוקוס מהקיטורים והרחמים העצמיים להרגשה של יותר עצמה וביטחון.

ורציתי להגיד בנוסף שאין לי שום בעיה עם כל דיון שעלה או יעלה בדף הזה מבחינתי אין כל צורך במחיקות...

[לילה_טוב*]

מזל טוב עדינה יקרה!
קוראת בעניין את הדף הזה (לא במוזה של כתיבה לצערי) וההודעה האחרונה שלך פשוט מקסימה ומרגשת. איזה כיף למצוא שוב את החופש שלך! תהני!

[רסיסים_של_אור*]

מזל טוב עדינה יקרה!
ושוב תודה על עצם קיום הדף, משחרר אצלי המון עניינים לא פתורים

[לי_אורה*]

וההודעה האחרונה שלך פשוט מקסימה ומרגשת
נכון! כל כך נפלא לקרוא את התהליכים שעברת. מאחלת לך המון צמיחה והתפתחות וכיף ושמחה בבחירות שלך.

[מים_שקטים*]

עם הבת הגדולה שלי חזרתי לעבודה אחרי שלושה חודשים. והיה קל. החיים היו מאוד קלים.
עם הבן הקטן אני בבית. כבר כמעט בן שנה. החיים לא פשוטים. הוא היה חולה הרבה פעמים. והרבה פעמים שאלתי את עצמי אם זה היה קורה גם אם הייתי חוזרת לעבודה.
אבל, עם הגדולה זה נראה כאילו היא בבת אחת זחלה, בבת אחת הלכה, בבת אחת דיברה. אני בכלל לא זוכרת איך היא התחילה לאכול מוצקים. הרבה דברים אני לא יודעת עליה.

מישהו אחר גידל את הילדה שלי. והיה לי מאוד קל. אבל אין לי מושג איך היא גדלה. והייתי איתה משעה ארבע כל יום. והנקתי אותה עד גיל שנתיים וחצי. ומגיל ארבעה חודשים קמתי כמעט כל שעה וחצי להנקה. והיא ישנה איתי. אבל היום אני יודעת שאין לי מושג איך היא גדלה. 11 שעות ביום לא באמת ידעתי מה עובר עליה.

אז כן זה קשה. קשה מאוד. אבל אחרי שמגדלים ילד בבית, נראה לי שמאוד קשה יהיה לתת למישהו אחר לגדל אותם.

<ולמרות הקושי, והרגשה לפעמים של חוסר מימוש עצמי, עדיין מקווה שהגדולה תרצה להיות יותר בבית>

[בשמת_א*]

אני כמעט בטוחה שאורנה כתבה את זה
אחת ההשראות למה שאני כתבתי היתה משהו שאורנה כתבה. לא זוכרת איפה. ועוד לינקים לנושא המלוכה הנשית שהיו פה באתר.
חיפשתי ולא מצאתי את זה.

[בשמת_א*]

וההודעה האחרונה שלך פשוט מקסימה ומרגשת
מצטרפת.

ומסכימה עם תבשיל קדירה ש:

_חשבתי פתאום שהשאלה (להתבוננות עצמית) היא "האם אני עושה לעצמי חיים קשים?".
מי שהוא "כזה", יהיה "כזה" בכל דרך חיים שיבחר. מי שלא - לא._

[אילה*]

הי עדינה ,
רק רציתי לכתוב שאני קוראת פה , אני שמחה שהוספת ושהתפתח דיון.העליות והמורדות הם חלק בלתי נפרד מהדרך, בעצם בכל דרך.
אני חושבת עליך שהיית עם אחותך בלידה , מזל טוב להולדת האחיין, וגם מזל טוב לך , שעשית משהו שחשוב לך.גם נראה לי שכל המשפחה התגייסה למשהו משמעותי באופן מוצלח.
זה מה שנראה לי טוב בחינוך ביתי ובדרך הבאופנית : שכשרוצים אז הכל זורם .
תבורכי.

והערה קטנה לגבי עינין המלכות , המלכים והאצולה של פעם , ספר נפלא " האפיפיורית יוהנה " , שנכתב ע"י הסטוריונית (ששכחתי את שמה )והקיסרית קטרינה , מתאר את תקופתם כחושך גדול.
אולי עצם השליטה בחיים הוא שכה קוסם לנו.בניגוד לאריסים , ברור שזכויותיהם של בני האצולה היו פנטסטיות , אבל גם הם היו שבויים.למשל , לשים כתר ששוקל יותר מקילוגרם על הראש וללבוש מחוך וכ'
והעיקר , לפחד כל הזמן ממרידה בשילטון .

[אמא_בבית*]

גם אני מסכימה מאוד ל:
_חשבתי פתאום שהשאלה (להתבוננות עצמית) היא "האם אני עושה לעצמי חיים קשים?".
מי שהוא "כזה", יהיה "כזה" בכל דרך חיים שיבחר. מי שלא - לא._
וגם אצלי, אני תמיד מנסה להתחשב בכל האילוצים וכשכבר מחליטה לעשות משהו, פתאום רואה כמה זה יותר קל ממה שחשבתי.

[אלמונית*]

עדינה - תודה על הדף המעניין והכנה.

לא ברור לי אם התכוונת לקבל כאן תמיכה עצות או תובנות...
המחשבות שעלו לי בנושא מתחברות בעיקר לכיוון של "מי שהוא כזה"...

שאלת הכותרת (האם אני עושה לעצמי חיים קשים...?) מובילה לכמה כיוונים:

• שאלת האלטרנטיבה – האם יותר קלה? יותר טובה? מתאימה?...

• נראה לי שאת עסוקה בקושי. אני מציעה לנתח את המצב:

מה קשה?* (לא למה - אלא מה)
האינטנסיביות, המאמץ הפיזי, הרעש, הבלאגן...?
אחרי שמגדירים את הבעיה קל יותר למצוא פתרונות.

איך ניתן לתכנן ולהתארגן מראש* כדי שהחיים יהיו יותר כמו שאת רוצה?
אצלנו הערבים בדרך כלל יותר נעימים אחרי שאנחנו יוצאים לפני השקיעה לזמן של פריקת אנרגיות -
כדי שהילדים יגיעו לערב עייפים (רצוי לא עייפים מדי כבר בשעה מוקדמת - אז יכול להיווצר מצב של היפר).
לדעתי זה עוזר במיוחד בימים שנמצאים הרבה במיזוג ותאורה מלאכותית.
מאפשר חיבור לתהליך הטבעי של רדת החשכה ונשימה של אוויר צח.
אח"כ אוכלים, מתקלחים (נשארים הרבה במקלחת - בשאיפה שתצא מוכנה לישון), סיפור, שיר, חיבוקים...
אני משתדלת לצאת מהמקלחת לבית מסודר (מסדרים מראש או שבן הזוג מסדר בזמן המקלחת).
עם אורות מעומעמים ומוסיקה מרגיעה...

עוד דבר שלמדתי לאחרונה –
כשיש הפוגה כלשהי בצהריים במקום לנצל אותה להספיק עוד משהו – עדיף להתרענן ולאגור כוחות.
להתקלח, לשבת כמה דקות עם רגליים למעלה, אם אפשר אפילו לישון, להתכונן ליום העבודה החדש המצפה לנו אחה"צ ובערב.
הדברים שרצינו להספיק לוקחים פחות זמן כשאנו רעננים. חוץ מזה שתמיד יהיו דברים להספיק אבל החיים זה עכשיו.
כשאת במצב טוב הסביבה תושפע מכך וגם תיראה לך אחרת.

איך להתמודד טוב יותר ברגעים הקשים?*
אני מצאתי שקשה לי לשנות מצב קשה או לברוח ממנו.
לעומת זה קל יותר לחשוב מה קשה ולמה, אם ניתן לקבל את המצב, רק להיות, לנשום, להכיל את עצמך והסובבים, לחבק...
לא לעשות מה שלא קריטי באותו רגע.

איך היית רוצה להתייחס למחשבות שאחרי הקושי?
בקריאה לקראת הלידה נתקלתי ברעיון שחלק ניכר מהכאב הוא הפחד המגיע לפניו והמחשבות שאחריו.
אם משחררים את אלו ונשארים רק עם הכאב עצמו זה יותר פשוט.
מתמודדים עם המצב נטו בדומה לתגובות של תינוקות לכאב.

לסיום אני רוצה לשתף בתרגיל שעוזר לי להתלבט:
בתחילת קורס לתכנון כלכלי של חיי המשפחה נתבקשנו למלא שאלון בו הגדרנו את המטרה הפרטית שלנו.
בהמשך הנחנו שהגענו ליעדנו. עכשיו היינו צריכים לתאר את חיינו. מכאן עלו שאלות אמיתיות ומעניינות:
מה באמת אנחנו רוצים?
איך את רוצה שיראו חיי המשפחה שלך?

אפשר להציע שאלות שונות:
מה המטרה שלך בחינוך הביתי?
איך היית רוצה שתהיה האווירה בביתך (שקטה? רגועה? אולי דווקא תוססת?)
איך היית מרגישה אילו היה לך יותר קל וכייף? התגובה הראשונית היא "נפלא".
למעשה גיליתי שזה לא כל כך פשוט. יותר מקובל להתלונן מאשר להיות מרוצה.

פתחתי צוהר לעולם של מחשבות אשמח להרחיב ולהבהיר.

מאחלת לך שהדרך שתבחרי תתאים לך.

[רסיסים_של_אור*]

_איך היית מרגישה אילו היה לך יותר קל וכייף? התגובה הראשונית היא "נפלא".
למעשה גיליתי שזה לא כל כך פשוט. יותר מקובל להתלונן מאשר להיות מרוצה._

אלמונית, תודה על כל מה שכתבת. אני המון עסוקה לאחרונה בשני המשפטים האלה שלך, ותוהה באמת אם לא מדובר פשוט בקושי "לשמוח בחלקי", לראות ולהתמקד בטוב...
נכון, תמיד תמיד אפשר למצוא על מה להתלונן. ואולי זה האופי המובנה שלי ??
אני לא אדבר בשם עדינה, אבל אני אישית, בונה על ההבטחה שלך ש:
פתחתי צוהר לעולם של מחשבות אשמח להרחיב ולהבהיר.

תודה

[אמא_בבית*]

תודה גם ממני לאלמונית, ורציתי לחזק את עניין המנוחה בצהריים. אצלינו, כל יום אחרי ארוחת צהריים זו שעת הטלויזיה. יש לילדים כשעה וחצי-שעתיים זמן לטלויזיה או למחשב ואני הולכת לישון עם התינוק!
ואין מה לדבר, החיים אחרים.