האם להגביל אכילת ממתקים

סליחה שאני קטנונית, אבל אני מבינה שניצן עצמה כן אוכלת דברים שהיא מחשיבה כ"לא אוכל", אז איך זה בכלל מסתדר? ניצן, את לא רואה את הבעייתיות בלאכול מאחורי גבה של הילדה? זה נראה לי מוסר כפול ועומד לגמרי בסתירה לאותה "אמת פנימית" בנוגע למזון.
היי אום, קודם כל כמה אי דיוקים:
אני מחשיבה את זה כ"לא מזין" ולא כ"לא אוכל". זה אוכל.
ואני לא אוכלת מאחורי גבהּ.

אני אוכלת (מעט) מולהּ, ויש בי אשם ובושה בקשר לזה, אני לא סופרוומן. אם כבר זה נותן לי מוטיבציה להפסיק עם ההתנהגות הנלוזה הזאת שאני חושבת שמזיקה לילדה שלי.
כתבתי למעלה על ההתייחסות לאכילה הזאת כמו אל לעשן מולה.

(פורשת מהדיון ובכלל לכמה זמן. יצאתי לרגע. נראה מה ילד יום.)

עד שכתבתי ושלחתי שוב, אפרת כבר ענתה פעמיים...

את כותבת דברים יפים שעם חלקם אני בהחלט מסכימה.
למשל, גם אני חושבת שלשם הבריאות לא צריך לסבול ולאכול מאכלים שלא טעימים, או להעמיד תנאים בפני ילדים בנוגע למזון (או בנוגע לדברים אחרים).
אני גם מאמינה שאנרגיות טובות כמו אהבה עוברות אל המזון שאנחנו מכינות ומזינות את ילדינו.
ואני בהחלט מסכימה שאני לא כל יודעת. אבל נכון לכרגע, אני משתדלת על סמך כל הידע והניסיון שצברתי לפעול כמיטבי.

כשאני קוראת את דברייך שוב, עולה בי המחשבה שאת כבר בחרת את דרכך, ואת מאוד שלמה איתה. כן? אני קוראת אותך נכון?

אני ממשיכה לחשוב בקול רם.
איך אוכל להשיג מטרתי התזונתית (בלי אוכל תעשייתי, בלי ממתקים תעשייתים, בלי סוכר) ללא כפייה.

דוגמה אישית
חזית אחידה במשפחה - כלומר אין חילוקי דעות בנושא זה
אמונה חזקה ואהבה לחזון שלנו
שיתוף הילדים בניהול התזונה (קניות, החלטות לגבי ארוחות) והסברים מפורטים על החזון שלנו. עידוד תקשורת בנושא.
המנעות ממצבי קונפליקטים ככל האפשר ע"י שיתוף משפחה וחברים בחזון שלנו, המנעות מהגעה למצבים של חשיפה לתזונה שלא עומדת בקנה אחד עם החזון שלנו.

עכשיו אני מיישמת עקרונות מחינוך ללא כפייה:

מחליטים החלטה עקרונית שהרצון של הילד שלנו הוא חשוב כמו הרצון שלנו חשוב לי לכבד את רצון הילדה. חשוב לי שתדע שרצונה חשוב לי.

האם באמת חשוב לנו מה שאנחנו מתעקשים עליו? מה יקרה אם נרפה? במקרה שלי, אם ארפה אקבל ילדה בקריז, ילדה שחולה לעיתים קרובות יותר, ילדה קשה ולא נעימה. לי באמת חשוב להתעקש על כך. אני מודעת לכך שיש פעמים שבהם עדיף לי להרפות, קשה לי.

_אם זה אמנם חשוב, מנסים להבין: איזה צורך מסתתר מאחורי הרצון של הילד? האם יש דרך לספק לו את הצורך באופן שיהיה מקובל עלינו?

במקום לומר "לא", למצוא מה כן. למצוא מה כן, כך שיענה על הצורך שזיהינו_

אפשרויות לצורך של הילדה בממתקים או מזונות תעשייתים ופתרונות אפשריים:

צורך במזון - רעב. אפשר למנוע ע"י הקדמת תרופה למכה, סיפוק מזון לאורך היום במנות קטנות (הצעה של בשמת). לקיחת מזון ביציאה מן הבית. יציאה מן האירוע לפני שמתחיל הרעב. אם כבר רעבים אז אפשר להציע ללכת מהר הביתה ולאכול ארוחת ערב, או לבקש או לחפש מזון שמקובל עלינו במקום הממתקים.

צורך להיות כמו כולם. אפשר למנוע לפעמים אם מבקשים מ'כולם' שיהיו כמונו. אפשר להביא מספיק מזון תחליפי שמקובל עלינו בשביל כולם ואז כולם אוכלים את הפירות שהבאנו במקום את העוגיות (הצעה של ניצן). אפשר להיות כמו כולם בתחומים אחרים שלא קשורים לתזונה. בדרך כלל מספיק להיות כמו החברה הטובה שלך, זה יותר קל למשוך את החברה הטובה לעשות משהו ביחד איתנו מאשר את כל החבורה.

צורך בסוכרים. אפשר לספק על ידי תחליפים בריאים ומתוקים (לדוגמה פירות יבשים).

צורך לאכול משקיות מרשרשות. אפשר לעטוף את האוכל הביתי שלוקחים איתנו בנייר מתנות, בנייר צלופן, בסרטים... (לא הכי אקולוגי, אבל עובד).

צורך בשינה. להמנע ע"י שינה מספקת, הגעה הביתה בזמן לשינה וכו'.

צורך בתשומת לב ואהבה. לפתור ע"י הגברת תשומת הלב וחיזוק האהבה.

לנסות להמנע מאיסורים, לחפש את הצורך, לספק את הצורך, לכבד את הרצון של הילדה, להציע חלופות, לתת לה להציע חלופות. למצוא את דרך המלך.

חניתה - מנוסח היטב - תודה - האם בסדר לשים את דברייך האחרונים בדף טבעונאות וטף?

ברור שבסדר (-:

מש מבעס אותי מה שאני חווה כחוסר כבוד לעצמכם.

אגב, אני חושבת שיש ילדים שחייבים מתוק אחה"צ כי הם בעצם עייפים, והולכים לישון מאוחר מדי. בלי הממתק הם פשוט לא מצליחים "לסחוב".

יש לי כל כך הרבה ציטוטים שאני רוצה לצטט מהדף הז .
יש לי רק בעיה טכנית, שאם אני מצטטת, אחר כך זה סיפור למצוא איפה הייתי, כי המחשב מקפיץ אותי לסוף הדיון.

לא קראתי הכל, ותודה לנעה על ההמלצה לקרוא את הדף, אבל אני במקום טוב באמצע..

מבחינתי, עם הבן הבכור (6,5), זה היה קל מאוד - הוא לא נחשף לשום סוכר כשהיה קטן .
ממש הפנמתי את המסר שתינוקות יודעים מה הם אמורים לספק לגוף שלהם, כל עוד לא מבלבלים אותם עם סוכר תעשיתי.
אחד הדברים המופלאים אצלו זה שלרוב הוא רוצה אוכל.
פשוט לאכול.
אחרי שהוא שבע הוא קם מהשולחן.

עם הקטנה (3), זה אחרת.
היא רואה אותנו, במעידות שלנו, חברה שכן אוכלים בה אוכל תעשיתי וכו'

היא מבנה אישיות אחר, היא מקבלת פחות תשומת לב ומטלטלים אותה וסוחבים אותה וכו', זה מאוד שונה בין משפחות שבהן יש רק ילד אחד קטן , לבין מצב שבו יש ילדים בגילאים שונים ונוסיף לזה (ואת זה אני מעידה על עצמי) את השחיקה של האמא.

היא בתשוקה למתוקים, לפחממות, לאיך שלא יקראו לזה.
לפעמים היא ממש טוחנת, לפעמים היא רק מכרכרת סביב זה ואז בקושי אוכלת רבע.

אני מודה שאני לא הטבחית הכי טובה בעולם, לפעמים האוכל שאני מכינה לא הכי מפתה לעומת המוצרים התעשיתיים.
מצד שני , אני מגוונת ברמות כמעט אולימפיות:
אני כמעט לא מכינה שום דבר פעמיים.
תמיד המרכיבים משתנים בהתאם לעונה, למצב הרוח, למה שניצנץ לי בשוק ולמה שלמדתי מחברה.

אתמול הבת שלי שבעה /הסתבעה (לא בטוח שאייתתי נכון, התכונתי לזה שכביכול השתכרה) מקרקרים מקמח לבן, מלח, שומן קלוקל וכו'

אני לא קונה כאלה, היו אצל חברה.

הרגשתי שאין לי כוח למלחמות איתה.

מצד שני :
למה כן יש לי כוח?

לדעת שהילדה שלי אכלה אוכל לא מזין?
(ובבטן של ילד אין מקום לכמות של שתי ארוחות , זה בא על חשבון .)
לדעת שהיא אכלה אוכל שמזיק לבריאותה?
לחשוב שאין לי מספיק כוח לטפל בילדה שלי ?
לדעת שהיא מראש בסדר עדיפות משני אצלי לעומת 'מה יחשבו'..?
להתחבר למחשבה שהאוכל שלי לא נראה משהו, ובהמשך להתמקד באיך נראה האוכל במקום במה שיש בו, ובהמשך להתמקד ברגשות הנחיתות שלי ?
להרהר בכמה כסף אני אמורה לשלם לאמהות שמביאות אוכל לילדים שלהן, (כמובן שאני לא אומרת לאף אחד מה להביא), והבת שלי זוללת את זה ?
לאכול שוב את כל האוכל שהיא לא אוכלת במקומה ?

זה בדיוק כמו שאם אין לי כוח לסדר ולנקות אני חיה בבלאגן ומשלמת היטב את מחירו.

די . אני רוצה לצאת מהמקום הזה.

אני רוצה להיות מה שיותר שלמה עם מה שאני עושה ולקחת אחריות.

אז אולי יהיו קצת בכיות וצרחות .
שיהיו.
אני חזקה, אני אסופה, אני צעירה ואני עושה מה שאני רואה לנכון.
אם היא תבכה, זה רק סימן שזה הזמן שלה לבכות ולקבל חיבוק .

השבוע היום הולדת שלה: כבר התפתיתי לחשוב על לערוך קניות של כל האוכל החביב עליה לאחרונה (שבא גם בשקיות מרשרשות ואפשר לקנות במכולת),
אבל הנה מישהי כתבה פה:
השינוי יבוא מהאמהות, המאכילות הראשוניות.
תודה.

עוד לא החלטתי לגיי העוגה: אולי משהו נא ואולי משהו עם שוקולד מריר ומוצרי חלב, אולי טבעוני,
בתור 'הפתעה' כל הילדים והמבוגרים יוכלו להתכבד ב'קיפוד' מנגו.

אפרת,
אולי אני נשמעת "רוחנית" מדי.
מאוד אהבתי את הגישה שהצגת לאוכל שלכם.
תודה.

אתמול הבת שלי שבעה /הסתבעה (לא בטוח שאיתתי נכון , התכונתי לזה שכביכול השתכרה)
סבאה

לגבי השקיות המרשרשות - דווקא זה צורך שאפשר לפתור בקלות יחסית. כייף לילדים, במיוחד לפעוטות, להתעסק בקופסא/שקית שבתוכה האוכל (או כל דבר אחר), כי הם אוהבים להתעסק בדברים כאלה וכי זה גורם להם להרגיש חשובים, לשלוט על מינון וקצב האכילה וכולי. אז כמה ענבים או פלחי תפוח בתוך קופסת פלסטיק קטנה עגולה, או כמה עוגיות קטנות תוצרת בית בתוך שקית, לגמרי מספקים. כך זה אצלנו לפחות.

אני לא חושבת שאפשר להשוות את זה לנסיעה ללא חגורת בטיחות. כשאנחנו היינו ילדים בשר ועוף היה הכי בריא.
כשאנחנו היינו ילדים נסענו ללא חגורות בטיחות. נהרגו יותר אנשים בתאונות.

אז אני לא מאמינה למחקרים
גם אני לא מאמינה למחקרים, תמיד יהיה מחקר שיסתור את קודמו. ובכל זאת אנחנו רואים היום שהסביבה כולל החיים בה חולה יותר. רואים את עם ובלי מחקרים.

לילדים שלי זה לא טעים. אז מה אני אעשה? אכריח אותם כמו שאמא שלי הכריחה את אחותי?
זו באמת בעיה. ובכל זאת אני חושבת שג'אנק הוא לא הפתרון לבעיה וגם להכריח זה לא פתרון. השאלה היא עד כמה את מוכנה להשקיע, בכדי ליצור עבורו מזון טעים ומזין. כזכור לי מטבח זה לא הצד החזק שלך

הבנתי שאפשר לא לאהוב פירות וירקות ולהמשיך לחיות בבריאות
לא בטוחה שאני מסכימה לגמרי. תלוי מה נחשב אצלך בריא. אני בריאה, אבל עם מיליון חורים בשיניים (טיפולים בהרדמה מלאה בגיל 5-6 בערך), כזכור לי גם בנך ככה. אני לא חושבת שצריך לסבול כשאוכלים (אפילו שאנחנו עירקים), אז בטוח ניהיה חולים. השאלה איפה גבול בין אוכל שלא ממש מזין לאוכל שממש פוגע בנו ועושה נזקים בלתי הפיכים לגוף שלנו.

מירב ב כתבה כשאני קוראת את דברייך שוב, עולה בי המחשבה שאת כבר בחרת את דרכך, ואת מאוד שלמה איתה. כן? אני קוראת אותך נכון?
גם אותי מעניין לדעת אם את שלמה עם עצמך.

הכוח שמניע את העולם הוא לא ויטמינים אלא אהבה
אני מסכימה, אפילו שזה קצת פלצני. כנראה מזמן לא התחבקנו

בהתחלה לא הייתי בטוחה שזו את, עכשיו אין לי ספק, אז המון אהבה.....

צורך במזון - רעב. אפשר למנוע ע"י הקדמת תרופה למכה, סיפוק מזון לאורך היום במנות קטנות (הצעה של בשמת). אצל הגדול שלי, אם אני שוכחת לארגן ארוחת בינים כלשהי, הוא תמיד יגיע אליי ובפיו המשפט: בא לי משהו מתוק. אני תמיד משתדלת להקדים פירות חתוכים ושלל מזונות אחרים לאמירה הזו.

חניתה,
תודה על הסיכום והניסוח של דרכך (ודרכי...).
אשמח לשתף איך הדרך מתממשת אצלנו בחיי היומיום. אני לא בטוחה שזה יהיה בדיון הזה.

לגבי השקיות המרשרשות - דווקא זה צורך שאפשר לפתור בקלות יחסית. כייף לילדים, במיוחד לפעוטות, להתעסק בקופסא/שקית שבתוכה האוכל (או כל דבר אחר), כי הם אוהבים להתעסק בדברים כאלה
כמה נכון!
הבת שלי כל הזמן מבקשת שאתן לה "בשקית" כשהיא אוכלת צימוקים, קורנפלקס ואפילו פירות גדולים (למשל אם אני נותנת לה אפרסק או שזיף, היא רוצה עוד אחד ו"שיהיו בשקית") אז יש לנו שקיות סנדביצ'ים בבית (בלתי אקולוגי בעליל) וכל נשנוש כזה נכנס לשקית ונשאר בידיה הנאמנות עד שנגמר או נהיה קווץ' מוחלט. היא כל כך נהנית מזה!

לגבי השקיות המרשרשות...
גם אני נתקלתי ברצון למזון בשקית/בקופסה ובהנאה בהתעסקות איתם.
מזונות יבשים (אגוזים, חרובים, קרקרים ביתיים) וגם פירות שלמים אני נותנת לבתי בשקיות בד קטנות וצבעוניות, ולפעמים בקופסת נירוסטה קטנה עם מכסה.
גם צבעוני, גם רב פעמי וגם אקולוגי. D-:

יש אנשים וילדים שבעקבות אכילת מזון מעובד ומבושל רווי תבלינים וכימיקלים (חומרי טעם וריח, צבעי מאכל, משפרי טעם, ממתיקים, חומרים משמרים, חומרים מייצבים וכדומה) מאבדים את הרגישות לטעמים ולריחות. לדוגמה פירות טריים לא מספיק מתוקים עבורם,

אתמול היתה לי דוגמה מצערת לזה: הכנתי גלידה מקשיו ובננה קפואה. יצא - לדעתי - טעים כל כך עד שהייתי אוכלת חצי קילו אם היה, אבל לא היה כי הכנתי מעט לניסיון והילדים ואני טרפנו הכל, מלבד צלוחית שהשארנו לאיש. הגשתי לו אותה בערב ברוב טקס, ולא היה לו טעים )-:
גם רוטב העגבניות החי שהכנתי ושהילדים ואני אכלנו בתיאבון (עם פסטה, כן?) היה "מוזר" לחיכו.
בדרך כלל הוא אוהב את המאכלים שלי, גם כשהם "בריאים", אבל מדי פעם יוצאת איזו אמת שכזאת - שהוא צריך להוסיף עוד ועוד מלח ופלפל כדי להרגיש שהוא אוכל משהו טעים... ש"אין לזה טעם"... שזה לא מתוק... אני שואלת בעצבים (מיד לנטרל אותם! זה לא עוזר!) - מה, בננה זה לא מתוק?
אבל אז אני נזכרת בטעם של גלידת הבננה האהובה עליו (ועלי) ומבינה שאף שהיא נחשבת איכותית, מן הסתם מוסיפים לה סוכר, לכל הפחות.

זה עניין של הרגל, של מצב רגשי, של השפעת הסביבה ועוד ועוד.
לפחות כבר אין לנו חילוקי דעות על הדרך. אנחנו מסכימים על העיקרון של אכילה בריאה ומזינה. אחחח, איזה איש!
ועדיין, זאת הדרך שלי. אני צריכה להוביל. לפעמים זה נמאס.

_אני נותנת לבתי בשקיות בד קטנות וצבעוניות, ולפעמים בקופסת נירוסטה קטנה עם מכסה.
גם צבעוני, גם רב פעמי וגם אקולוגי._
נשמע טוב... נראה לי שהיא גם תתלהב הרבה יותר משקית בד צבעונית...
תודה על הרעיון.
את פשוט מכבסת אותן אחר כך?

_אני כמעט לא מכינה שום דבר פעמיים.
תמיד המרכיבים משתנים בהתאם לעונה, למצב הרוח, למה שניצנץ לי בשוק ולמה שלמדתי מחברה_
לדעתי, אם יש משהו שהילדים אוהבים, רצוי להכין להם את זה בכל פעם בדיוק אותו דבר. זה עושה להם טוב ונותן תחושה של יציבות. אפשר לקרוא על כך גם בספרים של פיזיקה משפחתית. (וגם אני מעידה על כך מניסיון אישי)

חושבת כמו פלמונית. עדיף למצוא 5-6 מאכלים מסוג "מנה עיקרית" שהילדים אוהבים, ולחזור עליהם (אפשר אפילו בימים קבועים.) כמו שילדים אוהבים דובי ישן וטוב ומוכר, כך גם עם אוכל. לאמא שלא טובה במיוחד בבישול, זה בכלל מומלץ. לחזור שוב ושוב על אותו דבר, ולהשתפר בו כל פעם.

האם מישהי אחת מכל האמהות ל"ילדים גדולים" יכולה להגיד בלב שלם שבגיל שנתיים הילד שלה לא ידע מה זו סוכריה, לא שמע בחיים את המילה שוקולד, ומבחינתו גלידה זה בננה קפואה בבלנדר? (יותר טעים מהתעשייתי, אבל אף אחת לא חייבת להאמין לי.) וזה בלי בידוד חברתי.

כן אני יכולה להגיד את זה בלב שלם. אבל מה מאז עברה רק שנה וקצת והמצב היום שונה לגמרי. היא הרבה יותר פקחית והיא גם לא כל הזמן איתי (גן, סבא סבתא אבא) ואי אפשר להסתיר ממנה כלום. היא כבר יודעת טוב מאוד מה זה סוכריה ושוקולד וגלידה. וגם אני הרפתי, כלומר החלטתי כשאנחנו מחוץ לבית וכשנתקלים בממתקים ובמוצרי חלב (שזה יותר גרוע לפי דעתי) אני מאפשרת לה לאכול, אבל תמיד אנסה לכוון אותה אם יש מבחר לממתקים שהם פחות גרועים.

ובכלל יותר משאוכל מזין או לא מזין למדתי שחשוב לשים לב מה חושבים ואיך מרגישים בזמן שאוכלים אותו. וזה מנהג שהרבה יותר חשוב לי בשלב הזה ללמד אותה ואותי מאשר להמנע מאוכל שאחרים אוכלים ליידינו.

לדעתי, אם יש משהו שהילדים אוהבים, רצוי להכין להם את זה בכל פעם בדיוק אותו דבר. זה עושה להם טוב ונותן תחושה של יציבות.
הזכרתם לי (לטובה) את ארוחות הצהרים בקיבוץ בו גדלתי...
< יש ! יום רביעי ! פלאפל ! >

אבל מה לעשות אם רוב הדברים הבריאים לא טעימים לו?
לי זה נורא ברור:
אני צריכה למצוא דרך שדברים בריאים (כלשהם) יהיו טעימים להם.
זה עניין של מתכון!
יכול להיות שמרק הירקות שלי לא טעים להם (נגיד, סתם המצאתי), אבל מרק הירקות של דודתי כן טעים להם.
יכול להיות שהם אוהבים שעועית ירוקה, אבל לא שעועית צהובה.
יכול להיות שהילד לא אוהב עוף בתנור במתכון X, אבל אוהב עוף במרק עוף של אמא.
העבודה שלי היא לחפש, להכין, להיות יצירתית, ולהציע שוב ושוב כי יש חוק ה"להגיש עשר פעמים" עם ילדים בררנים.

לפעמים זה גם תלוי בשילוב של הדברים המוגשים להם.
אצל הגדולה שלי, אם יש עוף ואורז מלא- היא תאכל קודם את האורז, תבקש עוד ואז תעשה טובה אם תאכל מהעוף.
אבל אם יש עוף וקינואה, היא תאכל את העוף בתאבון ואולי תבקש עוד ובסוף תעשה טובה ותאכל קצת מהקינואה.
אבל... אם יש קינואה ובשר או דג או משהו אחר שהיא פחות רוצה לאכול באותו רגע, היא תטרוף את הקינואה, תבקש עוד... וכו'

אז אצלה, אני יודעת שאוהבת או לא אוהבת זה יחסי, משתנה ותלוי בכל מיני דברים.

ומקום לקינוח תמיד יש. גם אם היא לא אכלה מהקינואה כי היא שבעה...

ועדיין, זאת הדרך שלי. אני צריכה להוביל. לפעמים זה נמאס.
הדף הזה פשוט מדהים בעיני. אני עוד רווקה ונטולת ילדים אבל ככל שהדרך שלי נהיית לי יותר ברורה עולות בי יותר ויותר השאלות האלו בדיוק. איך אני אתמודד עם ילדי לא יבחרו בדרך בה אני בחרתי,האם אני אהיה מספיק חזקה כדי לשמור על הבית שלי כפי שהוא עכשיו כאשר יצטרפו אליו שותפים? כמובן שרק הזמן יגיד.
רק רציתי לומר שמאוד מחזק ומעניין לקרוא מה שאתן כותבות מנסיונכן ואני רואה את עצמי חוזרת לדף הזה עוד מספר שנים כאשר יהיו לי ילדים משלי. בינתיים יש אחיין בן 3.5, שחי בבית בו אוכלים כל מה שאני לא אוכלת (אוכל לבן, מעובד, ממתקים, חטיפים, בשר, מוצרי חלב) ולמרות שאחותי מבשלת ומקפידה שיהיו הרבה פירות וירקות (שפע כשאני באה,אבל תמיד יש) היא עדיין אומרת בחיוך שקולורבי הוא רק אוכל כשאני באה...ואני מתנסה איתו ורואה שבאמת יש דברים שהוא מצהיר מיד שלא אוהב אבל מנסה כל מה שאני מניחה בצלחת. ומסתבר שהוא ממש אוהב, כמוני, "סנדויץ" מפרוסות קולורבי, טחינה ועגבניה. הסטיות הקולינריות אולי ימשיכו במשפחה

הסטיות הקולינריות אולי ימשיכו במשפחה

סטיות קולינריות זה גנטי!

הזכרתם לי (לטובה) את ארוחות הצהרים בקיבוץ בו גדלתי...
אני לא זוכרת שהיו אצלנו ארוחות קבועות, אני דוקא זוכרת שהינו באים בסקרנות לראות מה יש היום.
י-ש מ-ר-ק א-ד-ו-ם!

ומקום לקינוח תמיד יש. גם אם היא לא אכלה מהקינואה כי היא שבעה...
למיטב ידיעתי, יש מנגנון שגורם למוח להרגיש "שבע" למאכל אחד, אבל אז אם הוא נתקל במאכל אחר הוא פתאום ירגיש "לא שבע" למאכל האחר. מנגנון ידוע. במוח. אפילו מתווך-סרוטונין אם אני זוכרת נכון.

את פשוט מכבסת אותן אחר כך?
לא אחרי כל שימוש, אלא רק אחרי שהשקית כבר ממש מוכתמת. לרוב מדובר במזונות יבשים, שניעור טוב מנקה לחלוטין את הפירורים שלהם מהשקית.
ואם כבר בענייני שקיות בד קטנות - קיבלתי מקרובת משפחה ערמה של שקיות בד שהיה בהן אורז בשמתי. הבד עשוי כותנה מלאה וצבעונית. הגודל שלהן אידיאלי לידיים קטנות, ובמידת הצורך אני סוגרת אותן בגומייה כיוון שאין להן שרוך.

מדהים כמה נשים קוראות וכותבות בדף הזה. בגלל שבעלי במילואים פתאום יש לי זמן לשבת מול המשב ולגלות עולם...
אז ככה- כן. אני יכולה להפסיק לאכול כמעט כל דבר -עשיתי את זה כשבני היה תינוק ולא הפסיק לבכות, חייתי בערך חודש על 5-6 סוגי פירות ועוד כמה ירקות (לא שזה שינה משהו בתדירות ועוצמת הבכי שלו..) לא הרגשתי כמיהה למשהו. לפעמים בא לי משהו אחר אבל זה בהחלט לא היה ברמה של כמיהה. דווקא בתקופה האחרונה אני מרגישה כמיהה וזה דווקא לאבוקדו (דווקא כשאי אפשר להשיג אותם..).
זה מצחיק שהעלית את נושא השיניים אצל הבן שלי נועה, זה רק מחזק את הטענה שלי. הוא ינק כמעט בלעדית עד כמעט גיל שנתיים (אז חשבתי שמשהו בטח לא בסדר) וכשהוא הסכים לאכול נתתי לו רק פירות וירקות וגם קצת עוף (הכל אורגניים) ודווקא אז בגיל שנתיים היו לו חורים בשיניים כאילו ניזון רק ממתקים כל חייו(11 חורים, כולל 4 טיפולי שורש). אין ערבויות בחיים...מדהים איך פעם הוטרדתי מאוד מזה שהוא רק יונק ולא אוכל כלום היום אני שמחה על כך. בתקופות קשות אני אומרת לעצמי "לפחות הוא ינק עד גיל 4.5"
האם אני שלמה עם הדרך?
יש לי נטייה "להתאהב" בעקרונות מסוימים (למשל, תזונה נכונה) וללכת בדרך ולקדש את המטרה גםאם איבדתי את מה שנכון לי ולילדי או את האמת שלי, או נזקים אחרים בדרך. דיברתי עם אחותי בעקבות הדף הזה והיא סיפרה לי עם הקשיים איתם היא מתמודדת בעקבות "עיקרון התזונה הנכונה". אני יודעת שלא צריך להכריח, מספיק פרצוף לא מרוצה או טון דיבור כדי להעביר מסר "אתה לא בסדר". אני חושבת שזה משמעותי יותר. אני לא שלמה עם הדרך אני יותר בעיניין של ניסוי וטעיה אבל מנסה להיות כמו בשיר שאתן בטח מכירות "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם...".
האם מרגרינה יכולה להכיל ויטמינים?
כן!!! אנרגיה של אהבה כן. אם מילים, מחשבות יכולות לרפא אז למה אי אפשר להעביר אנרגיה של אהבה למרגרינה?

וידוי קטן= כל פעם שאני מגישה אוכל (וגם מים) אני מברכת את האוכל
נכון מטבח הוא לא הצד החזק שלי ואני מודה בשמת שלא ניסיתי מיליוני תבשילים. בדר"כ אחרי כמה נסיונות כושלים אני מתייאשת עד לפעם הבאה. אבל גיליתי עיקרון מסייע- מה שהבן זוג אוהב הוא גם אוהב. ככה יוצא שבשבוע האחרון הוא אוכל תבשיל צ'ילי חריף שבחיים לא הייתי חושבת לנסות אותו על ילדים...

.
הרבה אהבה לכולם (לא יודעת איך עושים את הפרח החמוד)

ודווקא אז בגיל שנתיים היו לו חורים בשיניים כאילו ניזון רק ממתקים כל חייו(11 חורים, כולל 4 טיפולי שורש). אין ערבויות בחיים...
אמרת שאת לא מאמינה למחקרים, אבל דווקא הדף שעוסק ברופא השיניים והחוקר ד"ר ווסטון פרייס ({{}}הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף) יכול להסביר את התגלגלות מצב השיניים אצלכם במשפחה.

אני יודעת שלא צריך להכריח, מספיק פרצוף לא מרוצה או טון דיבור כדי להעביר מסר "אתה לא בסדר".
זה נכון להתנהלות היומיומית בבית ובמשפחה בנוגע לכל תחומי החיים, ולא רק לענייני מזון.

כן!!! אנרגיה של אהבה כן. אם מילים, מחשבות יכולות לרפא אז למה אי אפשר להעביר אנרגיה של אהבה למרגרינה?

אני מאמינה לך שאפשר להעביר אנרגיית אהבה למרגרינה, אבל מי רוצה לאכול אותה בכלל... D-:

אבל גיליתי עיקרון מסייע- מה שהבן זוג אוהב הוא גם אוהב.
אני חושבת שאולי זה יכול להסביר מדוע בנך לא מסכים לאכול מזונות מסוימים שבעינייך נחשבים בריאים - כי הוא אוהב לאכול רק את מה שאבא אוכל.
@} @} @}

_{@ } ברצף בלי רווח נותנים את הפרח}

אילה, כמה נהניתי לקרוא את מה שכתבת.

בכלל, נהניתי לקרוא את מה שכתבתן, ואני כבר מרגישה שיפור מאז שהתחלנו את הדיון ועד היום.
שיפור קטן בנחישות שלי לכך שיאכלו אוכל מזין.
שיפור קטן בנסיון לזהות את הצורך האמיתי שלהם כשהם מבקשים מתוק (כמו למשל תשומת לב).
שיפור קטן בנסיון שלי להגדיר את הגבולות שלי יותר במדויק.

ככה שהיה מוצלח ביותר מבחינתנו... (-:

אני נהנית מאוד לקרוא את כולן. זה גורם לי להרגיש כאילו יש תקווה...

אנחנו גם התחזקנו בדרכנו התזונתית בעקבות הדף. תודה לכולן על השיתוף!

הגיג שעלה לי בעקבות הדף ובעקבות בכורתי הגמולה שביקשה שוב לינוק,
גם הנקה היא הזנה שהיא גם רגשית וגם מתוקה,
וכולנו בעדה,
כך שבעצם אכילה רגשית, כלומר קישור של אכילה לרגש של חמימות וביטחון ורגשות טובים אחרים קיים מגיל לידה,
האם השאיפה היא ליצור היצמדויות בריאות ומזינות או לחלוטין לנסות ולבטל את הקשר שבין אוכל ורגש?

לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר בין אוכל לרגש.
אבל אפשר להעביר מסר, שיש דברים שהם לא אוכל, ולכן לא אופציה, ובשביל הרגש יש גם דברים בריאים.
אולי לא התנסחתי נכון. אבל ככה זה בשביל אנשים שבשביל הרגש אוכלים במבה, ולא אפרסק.

חבל שבשביל הרגש, נאכל דברים מזיקים. (בכוונה לא אמרתי "לא מזינים"). אם נפנים שיש דברים שמזיקים לנו ולבריאותנו העתידית, אז נוכל למצוא אלטרנטיבות בשביל הנפש. שהם אוכל בריא, או לאו דווקא אוכל. אבל הפרדה של ממש - לא נראה שאפשרית.

ליצור היצמדויות בריאות נשמע לי טוב.

השאלה היא איך.
במיוחד כשבן הזוג לא חושב כמוך. פה התסכול שלי. ואני רואה שאני לא היחידה פה בדף...

למה צריך לאכול בשביל הנפש ובשם הרגש?
כי התרגלנו...כי קשה להפסיק, כי קשה למצוא תחליף מספק..כי זה כיף
לא יודעת. אשמח לתובנות @}

אני נוטה להאמין שאוכל מאז ומעולם היה קשור בחוזקה גם לדברים רגשיים, ושככה אנחנו בנויים.

נכון, וזה עבד בסדר גמור כל עוד היה רק "אוכל".
אבל במאה ומשהו השנים האחרונות, פתאום הולך ומתגבר אחוז ה"לא אוכל" בתוך הדברים שניתנים לנו לאכילה. דברים שלא היינו אמורים לאכול בכלל. אנחנו מייצרים אותם, ואוכלים אותם. הם בונים על המסלולים המוכרים שהמוח שלנו מכוונן אליהם, אבל זאת רמאות. זה מנגנון שנועד לרמות את המערכת, לגרום לה להאמין שזה "אוכל" (משהו מזין שטוב לנו) ויותר מזה, לגרום לה להתמכר לחומרים האלה כדי שנרצה לאכול מהם עוד ועוד, אף על פי שבעצם הם בכלל לא "אוכל" אלא מתחזים.
זו המלכודת הגדולה.
אנחנו אוכלים סמים שמתחפשים לאוכל, והם עושים לנו היי אז אנחנו מתקשים לוותר על האשליה שהם סמים ולא אוכל.

אכן, ומצד שני, לדעתי, התרבות יוצרת לרבים מאיתנו גם חסכים רגשיים אופייניים שהאוכל-לכאורה הזה מתיישב עליהם, והתגובה בין שני אלה יוצרת פיצוץ.

מסכימה לגמרי.

תודה לכל הכותבות@}
רוצה להוסיף משהו קטן, כתבו כאן על "קינוח" ועל רצון למשהו מתוק אחרי האוכל-זה בדרך כלל קורה כשאין סיפוק מהארוחה עצמה. אם האוכל תעשייתי ולא מזין. או אם אוכלים מהר מדי, למשל.
אם אוכלים אוכל גולמי, פשוט, ללא תוספת טעמים חזקים, שנהנים ממנו בדרך כלל לא מרגישים צורך במתוק.
וגם הצורך במתוק אחרי האוכל הוא התמכרות /הרגל.

אם אוכלים אוכל גולמי, פשוט, ללא תוספת טעמים חזקים, שנהנים ממנו בדרך כלל לא מרגישים צורך במתוק.
מסכימה מאוד.
אני מרגישה צורך עז במיוחד במתוק אחרי ארוחה "תעשייתית", למשל פאסט פוד מתובל מאוד.
(אבל חייבת לסייג - אני מוכנה לחיות על מתוק ורוב הזמן יש לי חשק למתוק... ובכל זאת אפשר לאתר חשקים, מתי יותר מתי פחות)

רוצה להוסיף משהו קטן, כתבו כאן על "קינוח" ועל רצון למשהו מתוק אחרי האוכל-זה בדרך כלל קורה כשאין סיפוק מהארוחה עצמה. אם האוכל תעשייתי ולא מזין. או אם אוכלים מהר מדי, למשל.
לא רק:
גם אם מה שאכלנו לא מתאים לנו. למשל, אצלי זה קורה מעירוב של בשר (למשל עוף) עם דגנים (למשל אורז). הצירוף אורז-סלט-טחינה לא גורם לי את זה, וגם הצירוף בשר-ירקות לא עושה לי את זה (אם יש מספיק אוכל...).
ד"ר מרקולה מסביר, שהתשוקה למתוק אחרי אוכל היא אחד הסימנים שההרכב התזונתי לא מתאים לנו. יש לו חלוקה לטיפוסי תזונה, אבל יש איזה תהליך עם שאלון וצריך לשלם וגם צריך בדיקת דם (בררררר.........) אז אני לא יודעת איזה אני (-:

לא חשבתי על זה ככה אף פעם. אצלי אני מזהה בחשק לקינוח בסוף הארוחה את חוסר הרצון להיפרד מהארוחה ולהפסיק לאכול. זה משהה את הפרידה לעוד רגע.

בלי להתייחס כמעט לנושא הממתקים, רוצה לשפוך אור או לפתוח כיוון מחשבה נוסף לגבי ההכרזות שלנו על אוכל כ"בריא" או "לא בריא":

כילדה שנים שכנעו אותי שפירות הדר הם הדבר הכי בריא בעולם, או לפחות בריא, בייחוד בחורף, כי הם כמובן עשירים בויטמין סי.
ניסו להציע לי גם לאכול גמבה, חצילים ועוד כל מיני.
כילדה ידעתי טוב מאד מה אני אוהבת לאכול ומה אני לא מוכנה להכניס לפה, ולגבי פירות הדר, הלכה והתבססה בי תחושה חזקה שלא כדאי לי לאכול אותם, כיוון שאכילה שלהם השאירה אותי עם כאבי בטן.
כבר בגיל הנערות סבלתי מאבטות בפה וכמובן שכולם המליצו לי על תוספי וימטמינים בדגש על ויטמין סי.

רק בגיל 30 כשהלכתי לטיפול באייפק גיליתי שאני אלרגית לויטמין סי. כן, כן, נשמע הזוי, מטורף, לא הגיוני, אבל פתק עם המילה ויטמין סי יכל לעורר אצלי גרד מטורף בכל הגוף ! באותו טיפול גיליתי גם אלרגיה לאורז מלא ! חיטה מלאה ! ועוד כל מיני.

למה אני משתפת במידע האישי הזה ? רק כדי לנסות לפתוח אותנו לראות שאין שום דבר מוחלט (אני כבר רואה איזה תגובות אקבל על המשפט הזה

) כמו בהרבה דברים חשוב לזכור לראות את מי שנמצא מולנו, את מי שהוא, את מה שהוא ולעזור לו למצוא את מה שטוב לו,
יש ילדים שמעולם לא נחשפו לממתקים וזה גם לא מעניין אותם, יש כאלה שאכלו ימבה ועכשיו כבר לא רוצים ויש עוד מיליון ואחת שילובים והמסקנה היא שאין מסקנה, אין כלל אצבע שיהיה תמיד נכון לכולם, כי בעיניי אין איזה נכון אולטמטיבי.
אני דתיה אז בבית שלנו מקפידים על כללי הכשרות, אבל גם בזה יש הרי כאלה שמקפידים אחרת מאתנו (הרי ידוע שיש קהילות ששומרות 6 שעות בין בשר לחלב בעוד שבקצה השני יש ששומרות על חצי שעה בלבד וכל אחד מאלה, מסורת אבותם בידיהם)
ועוד כמה מילים אחרונות: בעיניי האוכל שאמא שלי הכינה לנו ועדיין מכינה, יכול אולי לכלול את כול מרכיבי ה"רעל" כפי שאתן קוראות לו אבל אנרגיית האהבה שהושקעה בתוכו טורפת את כל הרעל ומשאירה עבורי משהו מזין להפליא

קוראת פה בשקט ולומדת המון מכולן. הבת שלי עוד לא אוכלת מוצקים, אז עכשיו הזמן לגבש עמדות. שמתי לב שהכל פה נראה לי הגיוני לגמרי - אין לי שום בעיה לוותר על מתוק, אף פעם לא ממש אהבתי גם ככה ועוגות עד היום אני לא אוכלת, דגנים אנחנו עוד אוכלים אבל הם גם ככה בדרך החוצה, ויצירת שפע מזון טוב ומזין וטעים בבית זה גם ככה הכיוון הכללי (שם אני בעיקר נתקעת, האמת, אין לי כל כך בעיות בקשר הרגשי עם אוכל אבל הצד הטכני של ללמוד סוג חדש של צרכנות מזון ואכילה כרגע כבד לי). בקשר למשפחה, אני עוד לא יודעת מה תהיה ההחלטה, אבל זה לא נראה לי נורא בעייתי, קודם כל כי יש כבוד בסיסי, דבר שני כי אנחנו לא מתראים המון (יבשות שונות) אז ההפרדה הלוגית בין מה שעושים אצלינו למה שעושים אצל סבא/סבתא יותר חזקה, ודבר שלישי כי אין אצלינו במשפחות כ"כ נטיות להתמכרות, אפשר אפילו לומר שההיפך נכון.

אבל, שמתי לב שיש לי שני דברים שקשה לי לוותר עליהם, ואלו דווקא הסמים הברורים: קפה ואלכוהול. כרגע אני לא שותה אלכוהול בכלל וקפה לעיתים מאד רחוקות, ואף פעם לא היה מדובר בכמויות גדולות במיוחד, אבל אני נהנית מאד משניהם והרעיון של לוותר עליהם לתמיד נראה לי ממש נורא. אני צריכה עוד לברר עם עצמי מה המשמעות שלהם בעיני - ככה בשלוף יוצא לי שאלו סממני בגרות, יש להם אלמנטים טקסיים, וההנאה מאלכוהול טוב הוא חלק חשוב מהקשר שלי עם אבא שלי. זה גם טעים לי לאללה... אני אוהבת את הטעמים המורכבים שם. זה כ"כ בבירור לא אוכל, שאני לא יודעת אם זה קשור, אבל זה בדיוק מה שכולן משוות אליו כל הזמן ודוקא זו מבחינתי הבעיה המרכזית.

הבעיה השניה, ואני חושבת ש{{}}חני תה העלתה משהו דומה, זה שאנחנו חיים בקהילה, וממש לא לכולם יש פה את אותה מודעות למזון. חברה אחרת שלי פה, עם ילדים גדולים יותר, סיפרה לי שהילדים שלה לא הכירו שוקולד עד שהם עברו לפה, ורק אחרי תקופה היא גילתה שהם היו מקבלים שוקולד כל יום (!) אצל אחת השכנות. הילדים פה מסתובבים חופשי מגיל מאד צעיר, ויש כאן לא מעט סבתות (בגיל וברוח), מה שנהדר בעיני אבל לא מקל על עניין הממתקים באופן ספציפי. אם למישהי יש רעיונות להתמודדות ברוח יצירת שפע ולא הגבלה, אני ממש אשמח לשמוע

רק כדי לנסות לפתוח אותנו לראות שאין שום דבר מוחלט (אני כבר רואה איזה תגובות אקבל על המשפט הזה)
הנה אחת:

ברור!

ואני יכולה לתת הרבה דוגמאות של מה שכנעו ועדיין משכנעים ילדים לאכול במאמץ רב מתוך אמונה שזה בריא להם, בזמן שהם פשוט יודעים טוב יותר. אבל הם מאבדים את הידע הזה, ולראיה, אנחנו שלא תמיד יודעים מה טוב לנו, וגם אנחנו היינו פעם ילדים.

שליחה על ידי ממ* » 08 אוגוסט 2008, 14:34

אבל, שמתי לב שיש לי שני דברים שקשה לי לוותר עליהם, ואלו דווקא הסמים הברורים: קפה ואלכוהול. כרגע אני לא שותה אלכוהול בכלל וקפה לעיתים מאד רחוקות, ואף פעם לא היה מדובר בכמויות גדולות במיוחד, אבל אני נהנית מאד משניהם והרעיון של לוותר עליהם לתמיד נראה לי ממש נורא
אל תוותרי עליהם! אין כל סיבה. אם את שומרת על מידה נכונה, אז הנאה מכוס יין משובח או מכוס קפה עם ארומה נפלאה היא בריאות.

עברתי תהפוכות עם הדף הזה. בהתחלה נכנסתי לקיצוניות ולדאגות איך להתמודד עם הסביבה שופעת הרעלים ואחר כך אמרתי לעצמי שצריך לזרום עם מה שיש והמאבקים יגרמו לקטנה הפרעות אכילה. ועכשיו אני חוזרת לגישת האמצע. לימוד המידה הטובה.
מה שהביא אותי להבנה הזאת הוא:
_ושאלה אחרת שעולה בי בהקשר ליום הולדת היא לשם מה צריך עוגה?
המנהג הזה הוא כל כך בעוכרינו._
פתאום הבנתי שיש פה, לדעתי, פניה לכיוון לא נכון. עוגת יום הולדת זה דבר נפלא. היא רוויה במסורת של חגיגת החיים, של חום ושל אהבה. היא מופיעה בשירים ובסיפורים. להכין עם ילד/ה עוגת יום הולדת ולקשט אותה כרצונה זה אושר גדול. זה לא מחייב צריכת ג'אנק חוץ מזה. ממש לא.
גם לשבת עם הקטנה פעם בכמה זמן בבית קפה שכונתי, שאנשים יושבים בו וכותבים וקוראים ומשוחחים, ולשתות קפה משובח עם פרוסה קטנה של עוגה טובה ומיץ תפוזים בשבילה זה נפלא.
עכשיו אני מבינה שהכל הוא עניין המידה.
ההורים שלי והסבים תמיד אכלו עוגות. אבל תמיד פרוסה קטנה, אפילו קטנטנה, ליד הקפה. וזהו. בלי ג'אנק אחר במשך היום. הם תמיד היו רזים ובלי עניינים של אוכל.

הבעיה היא הטירוף האמריקאי הדוחה של הכמויות והאוכל המסמם. אבל התשובה לזה היא לא הימנעות מוחלטת
כי
לחשוב על חיים שלמים ללא כיסונים או לביבות? זה כמו שמישהו מת.
אמא שלי תמיד הגישה אוכל טרי, מזין, מלא ובריא. ופעם בשבוע היינו אופות יחד עוגה משובחת שהספיקה לכל המשפחה לארבעה ימים. אלה זכרונות חמימים של משפחתיות.
לדעתי, יש הבדל עקרוני בין קישור נעים של עוגה לחמימות משפחתית נעימה, לבין קישור מעוות של האבסה וסימום לטשטוש רגשי.

לימוד המידה הטובה

כל מילה

עניין המידה
יש אנשים שמסוגלים לעשן במידה. מעט, אבל יש.
יש אנשים שמסוגלים לשתות קפה במידה. מעט, אבל יש.
יש אנשים שמסוגלים לשתות אלכוהול במידה. ויש כאלה שכוסית אחת אחרי 10 שנים פותחת פתח לדפוס הרסני...
עושה רושם שיש הבדל בין אדם לאדם בנוגע לחולשה להתמכרות מסוימת - אבל עדיין ישנם התמכרויות מסוימות שלרובינו יש חולשות לגביהן וצריך להיות מודעים לזה - לפני המידתיות.

כשאנו בוחנים חומרים החשודים בהתמכרות פוטנציאלית.. צריך לשים לב, איך רוב הילדים מגיבים אחרי שהם צורכים את החומרים האלה? כמה קשה לנו להפסיק לצרוך אותם? איך משתנים הרגלי הצריכה שלנו של החומר כאשר אנו חווים משבר נפשי?

אם יש לי חולשה לאלכוהול או חומר אחר - כך שכוסית אחת מחרפנת אותי להרסנות.. כדאי שעניין המידה יהיה סגור - באפס. אני מכיר בעניין המידה - ואני גם נזהר לא להשתמש במידתיות ככיסוי להתמכרות ממשית.

שליחה על ידי ממ* » 08 אוגוסט 2008, 17:16

עושה רושם שיש הבדל בין אדם לאדם בנוגע לחולשה להתמכרות מסוימת - אבל עדיין ישנם התמכרויות מסוימות שלרובינו יש חולשות לגביהן וצריך להיות מודעים לזה - לפני המידתיות.
מסכימה. לדעתי, זהו חלק מעניין לימוד המידה הטובה: לדעת מה מפיל אותנו ומה לא, גם אצל הילדים.
זה, יש להדגיש, עניין אישי, אבל גם תרבותי.
דוגמה: אצל דור הסבתות והדודות הפולניות (מה"אצולה" הפולנית) במשפחה שלי היו תמיד מגישים מנות קטנות (ממש קטנטנות בהשוואה למנות שמוגשות היום), אוכלים מעט. אם שותים אלכוהול, אז כוס אחת. פשוט אכלו ושתו במידה. זה היה הנוהג לגבי אוכל ושתייה. כך היה גם אצל הורי. בדור שלי אני מרגישה שמשהו השתבש.
דוגמה נוספת: בישראל בדור של הורי ושלי היחס לאלכוהול הוא ממש מוצלח. כוסית קטנה בסוף שבוע, בירה אחת בשבת בבוקר. זהו. אם שותים בארוחה שמוזמנים אליה, בקושי גומרים בירה. פעמים רבות מתחלקים בבירה אחת, או בבקבוק יין לסועדים רבים. בזמן שהותי בארצות הברית, הייתי בשוק מכך שכל העמיתים האמריקאים שלי צרכו המון אלכוהול, בתדירות גבוהה. כל פעם שיצאנו לשתות אחרי סמינר, אני ועוד חבר ישראלי בקושי שתינו בירה אחת, כשהם, כולם, חיסלו שלוש וארבע בירות. תמיד תהיתי: איך זה יכול להיות שכמעט כל האמריקנים שאני מכירה שותים כל כך הרבה. זה ממש מין נוהג תרבותי--שאם שותים, אז צריך "לדפוק את הראש". אין שום תרבות המידה הנכונה. כולל פרופסורים שנוהגים באיפוק רב בכל מישור אחר. כשיצאנו לשתות, השתכרו באופן ממש מוטרף. זה היחס שם לאלכוהול. כלומר, החולשה שלהם היא חברתית, מעין מוסכמה.

ממה שמפיל, יש להימנע. ובכל מקרה, לא לצרוך ג'אנק, לא להאביס. כוס קפה ועוגיה יכולות להצטרף פעם ביום לצריכה של מזון טרי ומזין.

טוב שלא נסעת לאנגליה

שליחה על ידי ממ* » 08 אוגוסט 2008, 18:23

טוב שלא נסעת לאנגליה
מצחיק שאת אומרת את זה. כי באמת בפעם הראשונה שבה נתקלתי בשתיה מסיבית של אלכוהול היתה בכנס באנגליה! קודם לקחו אותנו לשתות לפני הארוחה, ואחרי כן שתינו יין בארוחה, ואחרי הארוחה כמובן שיוצאים לשתות... לא הבנתי איך אפשר להרצות למחרת.
אבל משום שמעולם לא חייתי שם, לא יכולתי לעשות הכללות.

בזמן שהותי בארצות הברית, הייתי בשוק מכך שכל העמיתים האמריקאים שלי צרכו המון אלכוהול, בתדירות גבוהה
עזרתי פעם לבת דודה שלי בניו ג'רזי (אמריקאית לחלוטין, בת דודה מנישואין פעמיים, כלומר בן זוגי ובן זוגה דודנים) להכין מסיבה והגעתי לשתי מסקנות ברורות:
א - שתי נשים יכולות להיות תאומות-זהות-שהופרדו-בלידה גם אם אחת ישראלית ממוצא בלקני והשניה נסיכה אמריקאית דרומית ממוצא אירי. עובדה, שתינו ערכנו יחד שולחן ענק עמוס בכל טוב, ממש כל טעם שהלב יכול לחפוץ, ואז הסתובבנו סביבו כשאנחנו פוכרות ידיים בפאניקה ובטוחות לחלוטין שאין מספיק מכלום. (ברור לכם שנשאר כל כך הרבה אוכל שהזמנו ספונטנית בלילה את כולם שוב לבראנץ'...)
ב - שהמונחים שלנו של כמה אוכל צריך וכמה אלכוהול צריך הפוכים לחלוטין. אני הייתי מכינה פי ארבע אוכל ורבע מכמות האלכוהול. האורחים היו כולם אנשים נחמדים, משכילים ותרבותיים בטווח הגילאים 30 עד 50, והם שתו כאילו הם יצאו הרגע מסצינת המסיבה ב"בית החיות".

שליחה על ידי ממ* » 09 אוגוסט 2008, 01:43

המונחים שלנו של כמה אוכל צריך וכמה אלכוהול צריך הפוכים לחלוטין. אני הייתי מכינה פי ארבע אוכל ורבע מכמות האלכוהול.
נכון. הייתי בכמה ברים בארצות הברית שלא היה בהם דבר לאכול (מה שמעצים מאוד את השפעת האלכוהול), וגם במסיבות (של גדולים, לא של נערים) שבהם הוגשו משקאות אלכוהוליים בלבד, ללא אוכל כמעט. וכולם... השתכרו לחלוטין.

טוב שלא נסעת לאנגליה
ועל זה יאמר
The beer in Irland is very cheap

>במבטא אירי כבד<

להלן ה-E
ששכחתי באירלנד (אחרי ה-R)

מישהי כתבה פה בדף אחר, על זה שהיא התנצחה עם איזה ידיד אוסטרלי שלה: היא התלוננה על זה שבכל מאורע חברתי הם שותים, והוא התלונן על זה שבכל מאורע ישראלי - אוכלים.

שליחה על ידי ממ* » 10 אוגוסט 2008, 21:13

מישהי כתבה פה בדף אחר, על זה שהיא התנצחה עם איזה ידיד אוסטרלי שלה: היא התלוננה על זה שבכל מאורע חברתי הם שותים, והוא התלונן על זה שבכל מאורע ישראלי - אוכלים.
לזה בדיוק התכוונתי. עניין המידה הטובה או לחלופין ההגזמה הוא גם חברתי-תרבותי. באמת שהדבר הטוב (היחידי....) אצל הפולנים בדור הסבתות שלי היה עקרון המידה באוכל. ועכשיו ישראל נשטפת בגל ההאבסה וההגזמה האמריקאי. למה צריך כל כך הרבה אוכל באירועים? בעיקר של ילדים? בחגיגת יום ההולדת של הבת שלי (שכללה מבוגרים) הוגשו: אוכל רגיל (סלט ענק, גבינות, זיתים, לחם משובח שאפיתי), עוגת יום הולדת-שוקולד קטנה ויפה, עוגת גבינה וקצת בייגלה מחיטה מלאה. היה מקסים. משהו בשולחן לא הזמין האבסה וטירוף שיוצרים כמויות הממתקים. לא היה אורח שלא החמיא לי לאחר מכן. ואפילו נזכרתי רק בערב שקניתי קרטיבים (בגלל לחץ חברתי...) ושכחתי להגיש אותם! פשוט הכל יצר תחושה של מסופקות, ללא הטירוף הממתקי. כולה קיבלו פרוסת עוגה קטנה אחרי האוכל.
במסיבת יום הולדת אחרת שהייתי בה עם בתי, היה שולחן כל כך עמוס בממתקים, שהיא היתה חייבת לנסות מכל דבר, אכלה אולי 15 סוכריות, עוגה, מילאה כוסות עם ביסלי ובמבה. ממש איבדה את הראש. לזה הצטרפה מפעילה שעשתה כל כך הרבה רעש. כמות הרעש גם היא קשורה למידה הטובה. גם הכלים החד פעמיים משבשים את המידה הטובה. הם משבשים את חווית האוכל, הם ממש מבלבלים. שנה לאחר מכן כבר לא הלכתי ליום ההולדת של המשפחה הזאת. למה צריך את הימום החושים הזה? אני חושבת שזה התחיל בישראל רק לפני כעשר שנים.

אז, שוב, מה שאני רוצה בשביל הבת שלי זה שכשהיא מחוץ לבית, שתדע להסתפק במנה קטנה של ממתק לא ג'אנקי יחסית.

כיוון שאוכל ורגש קשורים זה בזה, מכאן "אכילה רגשית", אזי אולי כדי לגרום להרגלי אכילה בריאים בבגרות צריך לקשור את האוכל הבריא במצבים רגשיים מסויימים בילדות.

אני מנסה כאן את הכיוון ההפוך להפרדה בין המזון לבין הרגש.

לדוגמה: להכין ממתקים בריאים או עוגה בבית ולהגיש באירועים רגשיים כגון ימי הולדת, ארוחות חגיגיות, מאורעות משמחים, יום שבת בבוקר כשהמשפחה כולה מתפנקת יחד, הפתעות קטנות בין אם לבת, בין אב לבתו...

אם נכניס לבית אך ורק מזון בריא, נגיש רק אותו וניצור טקסים ומערכת רגשות של אהבה וחום סביבו אזי אולי יגדלו לנו ילדים שכאשר יהיו עצובים ויצטרכו חיזוק הם יכינו לעצמם איזה עוגת פירות ואגוזים חיה או חלבה חיה במקום שירדו על איזה חבילת במבה.

כדי שזה יעבוד באמת צריך ליצור גם מערכת טקסים ביתית הקשורה להכנה משותפת של האוכל ולליקוט משותף, אחרת בזמנים קשים הם יזכרו אולי במזון המפנק הביתי והבריא אבל יחפשו תחליף מהיר בחנויות. לעומת זאת, אם הכנת המזון הבריא תחרט בזכרון הנפשי כחלק מתהליך אוהב ותומך אזי אולי כשיתקלו במצב נפשי קשה הם יפנו למטבח ויכינו לעצמם משהו בריא כאשר תהליך ההכנה עצמו מעלה את כל סבך הזכרונות הנעים והחמים של הילדות המוגנת. ואולי הם יפנו ויצאו למסע קטן בטבע ללקט ובכל פעם שיתגלגל על לשונם הטעם החמים והטרי של העלה או הפרי, מצב רוחם ישתפר והם יתעודדו.

מקווה שיצאתי ברורה

ברורה מאד. אהבתי.

חניתה, אני מנסה להיזכר מה ההורים שלי עשו - אני חושבת שחלק מהעניין היה הרבה גיוון, ודגש על אכילה ביחד ולא על מה נאכל או כמה. הם הכינו אוכל בריא לפי הסטנדרטים של שנות ה-70 וה-80 (כלומר, הרבה מוצרי חלב וקמח לבן, אבל גם הרבה פירות וירקות והכל בבישול ביתי), ולמרות שיש טעמים שמעלים אצלי זכרונות ילדות - כמו הפנקייקים של אבא שלי - מה שהרבה יותר נוכח אצלי זו הסיטואציה המשפחתית, שאבא מבשל לנו וכולנו אוכלים ביחד. הם גם מאד האמינו ביכולת של הגוף לווסת את עצמו. אני חושבת שזה חילחל ומאפשר לי היום לשנות בקלות את התזונה שלי (מכל מיני סיבות) בלי מטענים כבדים.

ואולי הם יפנו ויצאו למסע קטן בטבע ללקט ובכל פעם שיתגלגל על לשונם הטעם החמים והטרי של העלה או הפרי, מצב רוחם ישתפר והם יתעודדו.
אוי, את לא יודעת איזה אושר זה היה כשגיליתי שגדלות פה חוביזות! כל פעם שאני עוברת על יד השיח הזה אני מנשנשת כמה וזה עושה לי כ"כ טוב. גם אני הייתי מהילדים המלקטים, אכלתי חרדלים וחוביזות וחיטה טריה וכל מיני דברים אחרים שאני כבר לא זוכרת, כל מה שגדל בואדי ליד בית הכרם. אז כן, נשמעת לי בהחלט תכנית טובה!

אני מנסה להיזכר מה ההורים שלי עשו - אני חושבת שחלק מהעניין היה הרבה גיוון, ודגש על אכילה ביחד ולא על מה נאכל או כמה. הם הכינו אוכל בריא לפי הסטנדרטים של שנות ה-70 וה-80 (כלומר, הרבה מוצרי חלב וקמח לבן, אבל גם הרבה פירות וירקות והכל בבישול ביתי),
אצלנו אכלו כנ"ל - אבל עם דגש נוסף - על מסורת .
היו תבשילים שידעתי שהם עוברים מדורי דורות, היו תבשילים שרק דודה אחת (ז"ל) ידעה להכין אותם והיתה מחלקת מנות לכולם. היו ילדים בוגרים שבאים לאכול צהריים אצל אמא שלהם פשוט כי היא מבשלת בחסד דברים שהם אף פעם לא הצליחו ללמוד, או לעולם לא יהיה להם זמן להכין.

למזונות נהדרים כמו עוגת פירות ואגוזים חיה או חלבה חיה אין את התווית הזו למרבית הצער. אין להם שום עומק מבחינת המסורת. זה חלק מהבעיה של הטמעה תמידית שלהם בתפריט המשפחתי - אין להם הרבה סיכוי מול קובות טובלות ברוטב אדום או צהוב (סלק/קישואים, בהתאמה), עוגיות "מהעדה שלנו" עם הל וקימל, או לימונים כבושים בנוסח הספציפי, שאני יודעת שגם ההורים שלי ואבותיהם אכלו בתור ילדים.

אם ככה, כדאי לא לאבד אף רגע ולהתחיל יצור מסורת עם המאכלים האלה! זה לוקח דורות, צריך למהר!

אם הכנת המזון הבריא תחרט בזכרון הנפשי כחלק מתהליך אוהב ותומך אזי אולי כשיתקלו במצב נפשי קשה הם יפנו למטבח ויכינו לעצמם משהו בריא כאשר תהליך ההכנה עצמו מעלה את כל סבך הזכרונות הנעים והחמים של הילדות המוגנת
בדיוק מה שאת אומרת נופל לי על תובנה מהשבוע שעבר (תודה, דינה!): הבנתי כמה חשוב להזמין את ילדי למטבח להכנה משותפת של אוכל, לא רק כדי ללמד אותם להכין אוכל (מה שאני עושה) אלא כדי לקשר בשבילם את המטבח לחוויות טובות, נעימות וחיוביות של הכנת אוכל משותפת. בדיוק מה שכתבת.

_אני רואה שבהרבה ארועים חברתיים בכלל ומשפחתיים בפרט, ההתרכזות באוכל גורמת לכך שיש הרבה פחות סוגים אחרים של אינטראקציה ובכלל יש המון חסרונות לנטיה הזו לספק המון אוכל:
המזמינים טרודים כל הזמן בהכנות והגשה ופינוי ולא פנויים בכלל לאורחים. לפעמים הטרדה הזו גורמת למארחים להיות כל כך עצבניים עד שהם רק מחכים שהסיוט ייגמר. הסיפוק שהם מקבלים מהאירוח מסתכם בכך שכל אורח שיוצא אומר "היה מאוד טעים!"
ההוצאה על האוכל היא אדירה, מכיוון שצריך להגיש הרבה אוכל וגם דברים "מיוחדים", וגורמת לכך שאנשים יימנעו לפעמים בכלל מלארח.
אנשים עוברים כמעט את כל האירוח תוך כדי לעיסה, מפצלים את הקשב בין השיחה שהם מנסים לנהל ובין העיסוק באכילה, לא מרוכזים מספיק באף אחד מהעיסוקים, שכל אחד מהם מצריך תשומת לב.
אנשים יוצאים מאירוח לעתים קרובות "מפוצצים", בהרגשה כבדה ועם בחילה, מכיוון שלא הצליחו לסרב מספיק להצעות הכיבוד גם לאחר ששבעו לגמרי._

אמן ואמן ושוב אמן.
בביקור הנוכחי שלנו בארץ, ארוחה משפחתית בהשתתפות תשעה מבוגרים (ביניהם שתיים בגילאי שמונים פלוס שאוכלות מעט מאוד) וארבעה ילדים בני שנה וחצי עד שבע וחצי. סיר ענק של תבשיל אורז עם עוף, שכולם אכלו ממנו לשובע, מולאו ממנו שתי קופסאות למשלוחה, ועוד נשאר לא מעט. תבנית עם עוף ותפוחי אדמה. קערה של פירה. פשטידה (הרבה קמח, מעט ירקות). סלט ירקות סמלי עם הרבה שמן. ערימת פיתות טריות וקופסת חומוס שהביא בנדוד שלי. עוד כמה סלטים, עם מיונז כמובן. קוביות אבטיח מוחמצות. מרק עוף עם אטריות, איך שכחתי. ואחרי כל זה הגיעו הקינוחים: עוגת מרנג-אגוזים, עוגת גבינה, הר עוגיות מאפה בית, ריבועי עוגת פירורים. וגם לפתן. וקפה. ותה. ועוד קופסאות למשלוח. ונדמה לי שהיה גם דג אבל התערפלתי מתישהו והפסקתי לרשום.

שם בצפונאמריקה, ארוחה אצל חברים שלנו, לא ישראלים, בהשתתפות ארבעה זוגות בגודל ובתיאבון ממוצע. על השולחן בסלון שני מגשים עם כלמיני לכרסום, בכמות של שלושה-ארבעה ביסים לאדם. (ויין. ובירה). מתיישבים, והמארחת מביאה סיר בינוני לגמרי עם תבשיל כבש מרוקאי ועוד קערה בינונית עם קוסקוס. כל אחד מקבל שתי כפות גדושות של קוסקוס ועוד שתי כפות תבשיל, וסלט ירקות. וזהו. הכל מאוד טעים וטרי ובכמות מדודה. נשאר משהו אם רוצים תוספת, אבל זה הכל - מה שנשאר לא היה ממלא אפילו קופסה קטנה. מגיעים לקינוח במצב בלתי מעולף ועם הרבה נכונות ליהנות מפאי הלימון המצוין (ברור שמצוין. אני הכנתי). תם הטקס, גמרנו לאכול, נשארים לדבר עד חצי הלילה או לפחות עד שהילדות שהתנמנמו להן על הספה בחדר השני מגיעות ומבקשות הביתה.

אני מזהה באמא שלי המון מתח סביב כל מה שקשור באוכל ואם יש-או-אין מספיק, ואצלי המון מתח כשאני באה להתארח אצל בני משפחה מסוימים שאצלם לא יעלה על דעתם של המארחים לא להציע שלוש פעמים לפחות לאורח לאכול, ולא יעלה על דעתו של האורח לסרב באמת, לא סירוב של "לא, תודה, היה מצוין, טוב, אולי רק עוד פרוסה קטנה".

כמויות האוכל האלה הן בדיוק מה שקורה במשפחה שלי. וגם אני נדהמת בכל ביקור מחדש.
לא יכול להיות שלא יהיו לפחות 3 סוגי בשר ו-4 סוגי תוספות. יש קצת יותר ירקות, אבל העיקר שלכולם יהיה מה לאכול...

ברור לי שזה עבר לאמא שלי מסבתא שלי. ניצולת שואה. תמיד מבשלת המון, העיקר שלא יחסר. וכמובן שהנטיה הזאת לכמויות עוברת לדורות הבאים...
אני עוד לא מגרדת את הרמה של אמא שלי, ומקווה להעצר איפהשהוא בדרך, אבל כשיש סטנדרטים - קשה שלא לראות אותם בתור משהו לשאוף אליו.

ועכשיו ישראל נשטפת בגל ההאבסה וההגזמה האמריקאי. אני לא חושבת. זה נמצא פה כבר שנים, רעיון ההאבסה. בעיני זה קשור יותר להיותנו אומה ניצולת-שואה.

אם ככה, כדאי לא לאבד אף רגע ולהתחיל יצור מסורת עם המאכלים האלה! זה לוקח דורות, צריך למהר! happy
עוד לא קראתי הכל, אבל על זה אני חייבת לומר בדיוק!

אצל אחת אלה פנקייקים, אצל אחרת עוגה, אצל אחת ממתקים, אצלי זה פיצה.

עוד לא ברור??
זה בכלל לא העוגה והממתקים. זו האהבה והשיתוף והמסורת.
מצדי אני יכולה לחיות בלי לביבות ובלי עוגות עד שאני אמות ולא ארגיש שום חוסר. לא יכולה לחשוב אותו הדבר על פיצה.
אז ביכולתנו לתת לילדים האהובים שלנו את כל זה מבלי לתת את העוגה!

אני יכולה לדמיין שטקס חיתוך מנגו בישיבה מזרחית במעגל מדי שבוע יכול להפוך לתמצית האהבה בעיני ילד. כי יש שם אותם האלמנטים. אהבה, תשומת לב, השקעה, שיתוף, טקס. בריאות הגוף ובריאות הנפש.
אני יכולה בקלות לראות איך לאכול אצות אחת אחת כשאני שולחת אותן מעבר לכתף תוך כדי נהיגה הופך למשהו משמעותי בשביל הבת שלי. אני יכולה בקלות לראות איך טקס הכנת קציצות הגזר השבועי עם אבא הופך למשהו משמעותי בשביל הבת שלי.
ואני יכולה גם בקלות לראות איך אכילת קורנפלייקס תעשייתי עם חלב פרה כל בוקר הופך להיות תמצית האהבה ולא קשור כלל לתזונה אצל מליוני אמריקאים. כנ"ל ללכת יחד למקדונלדס או לדנקין דונטס.

אז אהבה יש אצל כולנו, וכולנו מבינות את המשמעות של הדברים האלה, כל אחת עם מזון אחר... אז למה לא ליצור את זה עם תזונה נפלאה לילדים שלנו?
נניח שהאמהות שלנו היו נותנות לנו את האהבה הזאת עם... מקדונלדס. (אני מנסה לחשוב על מה האוכל הכי גרוע שאולי כולם יסכימו איתי פה..

) ונגיד שאנחנו לא רוצות בשום אופן לעשות את זה לילדים שלנו.
יש לנו ברירה פה!
אנחנו יכולות לקשור את הרגש הזה אך ורק עם המבורגרים ולתת גרסה בריאה לילדים (בשר אורגני אוכל עשב, הכנה ביתית, מפרה אחת. סתם OFF THE TOP OF MY HEAD) או להעביר את הרגש המצויין והנפלא והטוב הזה לילדים במקום אחר בכלל. הלא עובדה שזה לא קשור למקדונלדס או ללביבות או לפיצה או לעוגה או לממתקים - כי כל אחת מאיתנו קיבלה את זה עם תזונה אחרת! אז אפשר לעשות את זה עם סלט פירות, או אפילו עם סלט ירקות!

מקווה שברור.

שבוע שעבר הלכנו לקחת סרט מהספריה. נויה ראתה שם מסטיקים must (מכירה מהבת דודה והסבתא

) וביקשה, סירבתי והתחילה סצנה.
יצאתי איתה החוצה לדבר על זה, שום שכנוע והסבר לא עזר."זה כל כך טעים שאי אפשר לא לקנות את זה" היא אמרה.
בסוף הסכמתי לקנות, לתת לה אחד ולזרוק את הקופסא.
נכנסנו ולקחתי קופסא אחת לקרוא את המרכיבים. הזדעזתי ולקחתי אחרת ואז עוד אחת. אמרתי לה
"אני כל כך אוהבת אותך, איך אני אני יכולה לתת לך לאכול את הדבר הזה? את רוצה לשמוע ממה זה עשוי?"
אמרה כן , התיישבנו על הריצפה והקראתי לה את כל המרכיבים (מלטיטול, סורביטול..........ועוד לפחות עשר מילים בלתי מזוהות ובוודאי לא קשורות לאוכל.)
"זה נשמע לך כמו משהו שראוי למאכל?" שאלתי
אמרה "לא", לקחה, החזירה למקום ויצאנו בשמחה ורננה.

היום אמא שלי שמרה אליה אצל הבני דודים וכשבאתי לקחת אותה היא לעסה מסטיק

האם השאיפה היא ליצור היצמדויות בריאות ומזינות או לחלוטין לנסות ולבטל את הקשר שבין אוכל ורגש?
השאלה הזאת מהדהדת בי כבר כמה ימים. כי מה בעצם עשיתי בעצמי בכך שבחודשים האחרונים נהייתי טבעונית/כמעט טבעונאית? אפשרתי לעצמי חופש בפעם הראשונה שזכורה לי בחיי מאובססיות בקשר לאוכל.בקשר לכמות/איכות. מגיל צעיר מאוד עשיתי דיאטות והפרעת דימוי גוף תמיד נכחה בחיי,תמיד התעסקתי עם שאלת המידה הטובה ואפילו שנתיים בשומרי משקל בהן מדדתי ו"למדתי" מהו הגודל האידאלי של מנת מזון לא עזרו מאחר והיה חוסר הגיון הכך עם הגוף שלי. עם כל הכבוד לכך ש"מנת" רביולי צריכה להיות בגודל של כוס, כוס של רביולי לא הייתה משביעה אותי (לפחות לא פסיכולוגית) וכך גם עם לחם, עוגות איכותיות, שוקולד מענג. ידיעת המידה הטובה הייתה קיימת אך תמיד גררה תחושה של חסך, של אכזבה (מה זה כל מה ש"מותר" לי? ) .ואני לא אדם שמן. ואני אוהבת אהבת אמת פירות וירקות.תמיד אהבתי. וגם אותם למדתי להגביל-כי פירות זה סוכר...
אך מרגע שבוטלו העמילנים (ללא כאב לב וגעגועים, אצלי זה באמת לא היה קשה) והמבחר נהיה, כל הפירות שאני אוהבת, כל הירקות שאני אוהבת, נבטים מכל הסוגים, קטניות, אגוזים, פירות יבשים - פתאום גם הפסיקה התחושה שאני מפסידה משהו, שאני צריכה להגביל את עצמי עם אוכל טעים. ואז הגוף הפליא אותי בכך שהוא מכיר תחושת רעב ושובע (מדהים כמה מהר המנגנונים האלה השתקמו) .
אבא שלי שף. מגיל 10 זו הייתה הדרך המיוחדת שלנו לתקשר, במטבח, בבישול. עד היום זה מרכזי בקשר שלנו. לשמחתי הורי מאוד מעודדים את השינויים בחיי ואף מושפעים מהם (הפסיקו עם חלב,עם קפה). החיבור שלי עם אוכל מלא רבדים שונים אך עם חווית האכילה עצמה הוא קשור כמעט אך ורק לתחושות אשמה ושליטה.
אני שמחה לומר שאני לא חשה זאת יותר בקשר למה שאני אוכלת. אני מרגישה שמה שאני אוכלת מזין אותי וטעים לי ונותן לי אנרגיה לרוץ 40 דק' על ההליכון... ואני לא דואגת למשקל, ולא סופרת או מודדת מה אכלתי.
אולי קצת לא קשור לנושא המקורי של הדף אבל תודה לקיומו ולכן שכתבתן בו והעלתן בי את המחשבות החיוביות הללו.
תודה.

לפני שבוע בדיוק ביתי נסעה עם אביה ליום כייף עם משפחתו בכנרת. היו שם כל מני דברים, החל מבמבה ועד שוקולדים דרך סוכריות וכל מני צבעי מאכלים למניהם. האיש הניח לקטנה לעשות ככל העולה על רוחה. לא התסמן כל עניין בכבודה (וכן, היא כבר יודעת מה זה, כן, היא רואה ילדים אחרים ואת בני משפחתה באותה סיטואציה וכו'). כשאנחנו מטיילות יחד, היא רואה בחנויות ממתקים, סוכריות על מקל ושאר מיני פיכסה ורק בחנות הטבע מבקשת לטעום כל מני דברים, השבוע יצאה משם עם שקית של זרעי פשתן טחונים שנשנשה באושר רב ישירות מאבני הריחיים, לפני שבוע זה היה טחינת שקדים טחונה ישירות מאותן אבנים (גם השבלולון הלעיט עצמו בעיסה הלבנה והטעימה הזו, איך אפשר שלא, איזה ריח מעולה עמד שם בזמן הטחינה!).
אגב, אני נוקטת בדיוק בשיטה של חוט השני, מקריאה לה מה יש בפנים, בדרך כלל די מהר היא תבין שזה לא מזון מונו כמו שהיא אוהבת ושיש שם דברים לא מזוהים ודי. מבחינתה זה כבר נקרא איכסה. מה נעשה כשהרגישות התחושתית שלה בתחום המזון גם תשתחרר?

פתאום היום הבנתי מה הוא החלק החסר בפאזל התזונה שלי כדי שהתמונה תהיה הרמונית ובדרך כלל ללא חיכוכים מיותרים.
הבנתי את זה כשביליתי בפארק עירוני. זהו איזור מגורים של חילוניים ודתיים והם מבלים אלה בצד אלה בפארק השכונתי.
היה חם, כל החילוניות לבשו גופיות ומכנסיים קצרות עד שלשת רבעי. הדתיות וילדיהן היו מכוסים מכף רגל ועד ראש, שרוול ארוך, חצאית וגרביונים כהים.
זו לי הפעם הראשונה שאני שמה לב לפער הזה ומבינה עד כמה הוא מובנה בתוך החברה שלנו. מדוע הילדות הדתיות אינן מתמרדות, מתפשטות וזוכות בהקלה מן החום ותחושה של חופש של קיץ. מהו הכח ששומר על הילדות הקטנות האלה לבושות כל כך בחום הכבד, משחקות לצידן של חברותיהן החילוניות החשופות.
אם אמצא את התשובה לכך. אולי אוכל ליישם גם בתזונה של ילדי, אולי הם יוכלו להיות לצידם של מנשנשי השקיות המרשרשות ובכלל לא לתהות מדוע הם אוכלים אוכל שונה לחלוטין שאמא הביאה מהבית.
אלה התשובות שהגעתי אליהן (אשמח לעזרה):

ההורים הדתיים אינם מתלבטים בסוגיית הלבוש. להם ברור איך צריך להתלבש ולכן הילדים אינם חשים אמביוולנטיות וחוסר החלטיות.
הילדים הדתיים חשים שייכות חזקה לקהילה של ילדים והורים בדיוק כמוהם. קל להיות לבוש כשאתה לא יוצא דופן.
יש בטח איזשהן סנקציות חברתיות על יוצאי הדופן.
חוקי הלבוש די פשוטים. הויכוח כנראה מתחיל כשמדובר בווריאציות.

עכשיו איישם תשובות אלה בתזונה:
כבר הבנתי שעלי להיות בדעה אחת עם האיש ולהיות בטוחה לגמרי בדרכי ׁ(כל היסוס מתבטא בקונפליקט עם הילדים). גם הבנתי שיש צורך בחוקים די פשוטים שכל ילד יכול ליישם (לדוגמה: אני אוכל רק אוכל ביתי, אני לא אוכל מוצרים מן החי וכו').
עכשיו הבנתי גם את החשיבות הגדולה שיש לשייכות לקהילה שדומה לך. עכשיו רק נותר למצא דרך ליצור את קהילת ה'אוכל הביתי'.

כבר הבנתי שעלי להיות בדעה אחת עם האיש ולהיות בטוחה לגמרי בדרכי ׁ(כל היסוס מתבטא בקונפליקט עם הילדים). גם הבנתי שיש צורך בחוקים די פשוטים שכל ילד יכול ליישם (לדוגמה: אני אוכל רק אוכל ביתי, אני לא אוכל מוצרים מן החי וכו').
כל מילה!
דעה אחת עם האיש אצלנו עדיין לא אומרת שאנחנו אוכלים זהה. אבל יש הסכמה לגבי הדרך בנוגע לילדה.

חניתה
זוכרת שכשגרנו במטע,היינו מסתובבים בעיר ביתר עילית וילדיי אמרו לא אחת "איזה מסכנים הם,בחום הזה הם לובשים ארוך"
ואני ההיתי מחזירה באותו המטבע: "תארו לכם את האנשים האלו מסתכלים עלייכם ואומרים: "איזה מסכנים,הם לא הולכים לגן ולביה"ס"
אתם מרגישים מסכנים? שאלתי אותם,שאתם לא הולכים לביה"ס?
"לא,ממש לא"
אז זהו. לפעמים מישהו שלא מכיר דרך אחרת,בטוח שאיך שהוא חי זה הכי טוב,אבל אין באמת באמת משהו טוב אחד. לכל אדם יש את מה שטוב בשבילו,גם אם אחרים מסתכלים הצד ואומרים עלייך שאתה מסכן. זה לא משנה מה הם אומרים. משנה מה אתה חושב.
הילדים האלו שמחים ללבוש ארוך גם בשיא החום בקייץ,כי הם מרגישים שכך צריכים לנהוג-בצניעות,והם שמחים לעשות את רצון השם,או לכבד את איך שאבא ואמא שלהם לימדו אותם שצריך לעשות,כי הם זוכים במצוות כיבוד אב ואם ובמצווה של קיום חוקי ההלכה שהם מאמינים בהם.
אם אתה מאמין במשהו-אז אתה לא מרגיש "מסכן" אלא בר מזל שאתה יכול לחיות כמו שאתה מאמין.

ולגבי ההסכמה עם הבעל:
הו...הו...
כמה אנחנו דשים ודשים בנושא התזונה אצלנו בבית. תחום עיקרי של חילוקי הדעות.מקור להרבה בעיות,גם בזוגיות וגם בהורות.
נכון שכדי להצליח להטמיע בילדים את הבטחון בדרך-שכך נכון לאכול אם אתה רוצה להיות בריא,אבל מה עושים כששני ההורים כל כך שונים בגישתם? לא פלא שהילדים מנסים ורוצים לטעום מהכל- כי זה המסר שאנחנו משדרים להם- שהכל בסדר ושאנשים שונים וכל אחד מחליט מה טוב בשבילו. אני אמא שלכם,אני מחליטה מה טוב בשבילכם כרגע,אבל העניין הוא שיש גם אבא וגם הוא מחליט שטוב לו לאכול בשר,והרבה,ומוצרי חלב וגלידות ושוקו ועוד...
הייתי שמחה מאד אם הייתי יכולה לשדר לילדיי מסר חד משמעי לגבי התזונה הטבעית שאני דוגלת בה,כמו בנושאי חינוך, אבל מה לעשות שאני לא יכולה? כי יש גם אבא שמשמש מודל לחיקוי וגם לו יש זכויות,בדיוק כמוני,להשפיע על גידול הילדים שלו?...
מה שאני באה להגיד לך חניתה הוא שהמטרה שלך אולי לא חייבת להיות השגת קו הורי אחיד בנושאי תזונה,אלא העברת מסר של לקיחת אחריות על הבחירות שלנו
ילדיי עשויים להתפתות הרבה פעמים לאכול אוכל שאינו בריא לדעתי. מה שקובע את יחסם לאוכל הזה אינו רק דעתי כאמא אלא גם חווית ההתנסות שלהם: אם הם מקיאים/משלשלים אחרי כל מוצר מזון "מורעל" בחומרים כימיים גועליים,אז הם יידעו לבד שלהבא לא כדאי להם להתפתות. זה עניין של ניסוי וטעייה. בדיוק כמונו. גם אני מנסה וטועה ושוב מנסה,כל פעם משהו אחר. חשוב לתת לגיטימציה לתהליך הניסוי והטעיה של הילדים
(נעמה רושמת לעצמה בתאים האפורים במוח-לא לשכוח את המילים האלו בפעם הבאה שהילדים יבקשו גלידה)
המסר שהאהבה יכולה לגשר על כל הפערים חשוב יותר מהתעקשות על תזונה כזו או אחרת.
(צריכה לזכור גם את זה בפעם הבאה שאני רבה ומתעקשת עם הבעל...)

אני חושבת שהדוגמא עם הלבוש של הדתיים מעלה על פני השטח את הבעיה.

הילדים הדתיים מתלבשים כפי שהם מתלבשים לא מבחירה אישית. אין להם בחירה כי הם חייבים בלבוש הזה.
לא פתוחה בפניהם האופציה להיות לבושים אחרת ולכן הם לא עומדים בפני בחירה והצורך לבחור ולהחליט.
מגיל מסוים הם בעצמם יגידו שכך הם רוצים להתלבש. ויוכלו לטעון טיעונים מעולים לטובת הלבוש הזה. כך הם גודלו והם הפנימו את הערכים האלה.
ולכן זה יחסית קל. זה מוחלט.

הקושי עם התזונה כאן עולה בגלל שההורים פה לא רוצים לכפות על הילדים, מעודדים בחירה חופשית, רוצים ילדים עם רוח חופשית ומצפים שבכל זאת או בזכות זאת הבחירה שלהם תהיה צפויה, מסוימת ואחידה.
זה לא הולך ביחד. עם החופש בא הזכות והסיכון לטעות. החופש לא בא עם הבטחה לבחירה הנכונה.

קונפליקט.

חניתה, מאד אהבתי את מה שכתבת. אני גם מרגישה לפעמים שאם בתזונה היינו יותר "דתיים" זה היה עוזר לישום. כשגרנו בחו"ל והבכור היה צעיר יותר, היה לי מאד קל לומר על דברים שם "לא כשרים=לא אוכל בשבילנו". אבל אז באנו לארץ ויש כאן סוכריות כשרות. האם סוכריות באמת יכולות להיות כשרות?? האם משהו שמזיק לגוף יכול להיות כשר??

האם סוכריות באמת יכולות להיות כשרות?? האם משהו שמזיק לגוף יכול להיות כשר??
זו כמובן שאלה רטורית... את יודעת בעצמך שאין קשר... (-:
אבל אני רוצה להעיר, שפה בארץ יש טירוף של "חותמת כשרות" על כל דבר, הזוי ככל שיהיה. הסיבה העיקרית היא שמישהו מקבל כסף על מתן חותמת הכשרות )-:
ברגע שהכשרות הופכת לאינטרס מסחרי של מישהו, זה מוליך לתופעות משונות.

אני מוצאת שכמו בסיפור הלבוש של הדתיים גם בתזונה
יש אישו מאוד מרכזי של חיפוש הפרצות והגבולות
אצלנו לאחרונה הילדה מבקשת ויטמיני (אצידופולוס), תה (עם רבע כפית מולסה) פרוסה עם ריבה (רק מפרי) - כל מה שיכול להחליף "ממתקים".
ככה אני רואה לא מעט דתיות שמחפשות את החצאית החוקית הכי קצרה וכו.
אולי עניין של אופי אולי של תרבות אולי שהאישו תופס מקום מרכזי במקום להיות טריוויאלי?

ככה אני רואה לא מעט דתיות שמחפשות את החצאית החוקית הכי קצרה וכו.
אולי כי זה לא מנומק היטב מבחינתן? אולי כי זה לא התחיל משיתוף פעולה שלהן אלא מכפייה? (שואלת)

ולמה לא פשוט לחיות את החיים ?
לבשל/לאפות/לצלות/לאדות בבית את מה שרוצים ואיך שרוצים, לאכול עם הילדים, ובזאת להטמיע את הדרך, וכשהם יוצאים החוצה בגיל מתבגר יותר זה כבר התיישב בהם ובהסתכלותם ובהבנתם את מזוננו.
בגיל הקטן והצעיר המסתקרן ו"הרוצה כמו שלו" להבין שצריך שם זמן והבנה של מה טוב ומה לא טוב. גם עצמית!

למה אי אפשר לתת לתהליכי החיים ולשיעורים לבוא ולהיות?

שיאכל שוקולד, מרגרינה, מקדונלד. זה מה שאני אכלתי בצעירותי ונהניתי מכל ביס. לאט לאט תפסתי כיוון והבנה אחרת.

למה כל דבר צריך הכוונה ולהגיד, ומה נכון ומה לא נכון. וזה לא טוב וזה מזין או לא מזין.?

מה עם הכאב בטן המלמד? מה עם השובע המפוצף של "אוף איזה באסה אכלתי יותר מידי מהצ'יפס המטוגן ועכשיו אני מרגישה שכולי שמן"

הפולקע לא עושה לי טוב.

ואוו השוקולד הזה מעולה, אבל נראה לי ששתי החפיסות היו יותר מדי.

לומדים מכל אלו.

תזכרו - מי שלא שותה ולא מעשן (ולא אוכל ג'אנק ולא אוכל בשר) מת בריא

צריך שיהיו גם תובנות משלנו, מסקנות בעקבות סיוט שנגמר (חוויה (-; )

אממ. כל מה שכתבת טוב ויפה ורלבנטי לחיים שלך. לחיים שלי לא. אצלי לא כולם צולים ומבשלים ורק לה אסור זה מגוחך...
מת בריא.
הו לא...

את מציגה את זה כאילו שלשתות ולעשן זה כזה כיף גדול...
NOT

כתבתי את זה בלי פילוסופיות גדולות מאחורי. אלא כדי להכניס דברים לפרופורציות.

רובנו פה למדנו על בשרנו מה טוב ולא טוב, אחרי זמני בילוי לא מעטים, אם כי לא רבים, בחדר השירותים החביב והטוב.
הקירות האזינו לנו, וידית נייר הטואלט התפללה שנרפה, בקללתנו את מה שהכנסנו לפינו .

איך אפשר לנסות או לרצות לגדל ילדים בלי שיחטפו פה ושם "כאפות" מהחיים (אדרבא במה שטוב או לא טוב לבטנם)?

אני לא מעשנת. אבל חיים סטריליים בלי ש אני הגעתי למסקנה אחרי דרך החתחתים שעברתי,
לפעמים זו באסה רצינית.

תשעה מתוך עשרה אנשים אוהבים שוקולד והעשירי משקר

שוב, מצטערת, לא נוגע לי.

מי אמר שמי שלא רוצה להאכיל ילדים בזבבל תעשייתי ממכר לא רוצה שיתמודדו עם החיים? (אני מעדנת, כי כאפות אני בהחלט לא רוצה שהיא תקבל. אני לא אומרת שאני יכולה או רוצה למנוע אותן, אבל אני לא רוצה שהיא תקבל.) זו קפיצה לוגית מרחיקת לכת שאין לה כל קשר למציאות האישית של הרבה אנשים פה.
אז אני כנראה משקרת... נו באמת. סתם לתקוע פה אמירות מוגדשות לא עושה אותן נכונות. שאני אדגים?

רובנו פה למדנו על בשרנו מה טוב ולא טוב
וכשאני מסתכלת אחורה אני רואה שהמחיר היה יקר מדי בשבילי.
פשוט לא ידעתי, כי הייתי ילדה והאמנתי להורים, וגם ההורים לא ידעו. לא היה ידע אז. לא היתה מודעות.
בעצם, לא נכון:
היו אנשים שידעו כבר אז! ועוד הרבה קודם! אבל הידע הזה לא היה נחלת הכלל, והורי לא ידעו אותו.
חבל.
כי מילא הנזק לי, אבל הדברים האלה גרמו נזק עוד יותר גדול לילדים שלי. )-: זה נזק שאפשר היה למנוע. זה ממש מצער אותי.

טוב, נראה לי שבמקרה זה גם אם הייתי אומרת - קוקוריקו, הייתי נתקלת בהתנגדות, וזה חלק מדובשו ועוקצו של "באופן".

ניצן, נראה לי שבהיאחזותך העמקת שורשייך ארצה. ואינני אומרת זאת מלשון של הטחת דבר מה בך, אלא כפשוטו. אני חשה, ממרום גילי הלא מבוגר, שתמיד הבחירה בשחור או בלבן מביאה עימה משא כבד מאוד של נשיאה בהתמודדות היום יומית.
ולחיים שבין כה וכה מביאים עימם כל הזמן, ההיצמדות הזו מכבידה, מתסכלת, מחייבת, מדכדכת וכמו שנוכחתי לדעת גורמת להיאחזות והסתגרות ב"נכון" שלי.

דרך אגב בכוונה שמתי כאפות בגרשיים. כי לחיים אין זרועות וכפות ידיים שהם יכולים לכפכף אותנו. הכוונה הייתה ציורית יותר.

זו קפיצה לוגית מרחיקת לכת שאין לה כל קשר למציאות האישית של הרבה אנשים פה.
לא הבנתי.

סליחה שניה. להגיד תשעה מתוך עשרה אנשים אוהבים שוקולד והעשירי משקר. זה אפור?? זה בדיוק שחור או לבן.
לחיים שבין כה וכה מביאים עימם כל הזמן, ההיצמדות הזו מכבידה, מתסכלת, מחייבת, מדכדכת וכמו שנוכחתי לדעת גורמת להיאחזות והסתגרות ב"נכון" שלי.
שוב, בשבילך.
לא יודעת אם כולם תסכמנה איתך.
אני למשל, לא מרגישה ככה.
מאידך, אני גם ממש לא מרגישה "נצמדת" או "נושאת משא כבד" או "נאחזת" או שאני באיזשהו "מרום" ביחס לאחרים.
לתשומת ליבך.

_אבל אני רוצה להעיר, שפה בארץ יש טירוף של "חותמת כשרות" על כל דבר, הזוי ככל שיהיה. הסיבה העיקרית היא שמישהו מקבל כסף על מתן חותמת הכשרות sad
ברגע שהכשרות הופכת לאינטרס מסחרי של מישהו, זה מוליך לתופעות משונות._

מגיחה לרגע. בשמת, אני בכלל לא מתיחסת לחותמות כשרות. אני לא צריכה חותמת כשרות כדי לדעת מה כשר ומה לא. השאלה שלי יוצאת להגדרה רחבה יותר של מהו אוכל, מה מזון ומה כשר/לא כשר.

עכשיו רק נותר למצא דרך ליצור את קהילת ה'אוכל הביתי'
ת'כלס את חיה בתוך אחת כזאת... מדהים ככל שיהיה יש פה מעט מאוד מהזבל התעשייתי הזה שמדובר עליו פה.

אמן

פלונית אלמונית,
הטיעון שלך לא מובן לי - אם יודעים מהו הכיוון הנכון אז לא לכוון את הילדים אליו? כי "אנחנו יצאנו בסדר"?
יהיו להם קרבות בחוץ, והם כן ילמדו על בשרם (רובם, אני מאמינה) כמה אוכל שומני עושה כואב בבטן, אז למה לתת להם בבית? שיתרגלו?

תשעה מתוך עשרה אנשים אוהבים שוקולד והעשירי משקר. איך עושים אייקון מבולבל?...
את רצינית?
קודם כל זה לא חוכמה, עם מרכיבים שמחקים סרוטונין וגורמים לנו להרגיש הפי-הפי-ג'וי-ג'וי.
ודבר שני, זה לא נכון. יש אנשים שלא אוהבים מתוק. נכון, הם נדירים, בייחוד בימינו, אבל הם בהחלט לא משקרים.
ודבר שלישי, סיסמאות והדגשה לא גורמים למחשבה סובייקטיבית להיות נכונה. ואם זה משהו שקראת או שאת יודעת בוודאות אני אשמח לשמוע מאיפה. @}

מי שלא שותה ולא מעשן (ולא אוכל ג'אנק ולא אוכל בשר) מת בריא.
אהה... ומי שכן מת חולה. אז?
ואם הטעם של האלכוהול לא מושך אותי? אני צריכה לשתות כדי שחלילה לא אמות בריאה?... שוב, אייקון מבולבל.

נראה לי שמה שמאחורי הססמאות שלך נכון - להוריד לחץ. מכל נושא האוכל ובכלל בחיים. תודה @}

תשעה מתוך עשרה אנשים אוהבים שוקולד והעשירי משקר איך עושים אייקון מבולבל?...
בואנה בנות! זו היתה בדיחה! לא הבנתן?