הגבירה בחום

[שוות_נפש*]

את צריכה לראות את הפנים שלי עכשו. כמה צחקתי לקרוא על החתול הטיפשון שלך... הלוואי עלי זכרון כמו שיש לו. אין שכל אין דאגות..
הפוסט הזה -- וואוו !

[מי_מה*]

הרבה אקשן יש אצלך. עוד לא קראתי הכל, אבל מה שכן מענין לאללא. יכולת הריכוז שלי בתחת עכשיו. נראה לי שאני אלך לנקות את הבית. לא במובן המטאפורי, אשכרה לשים דברים במקום ולטאטא רצפה ואולי, שומו שמיים, להעביר איזה סמרטוט.
נשיקות ואהבה..

[קן_לציפור*]

שהדימויים שלנו לא רק משקפים את המציאות הפנימית אלא גם מעצבים אותה...._ _אבל כדאי גם לזכור שהדימוי הזה פועל להנכחה שלהם
כמה זה נכון אצלי. וגם בביטוי של הדימוי והמצב הפנימי החוצה.
למשל, אני בדיוק שמה לב, שכששואלים אותי "מה שלומך?" בזמן האחרון בא לי להגיד "מצוין" ואני באופן מדורג אומרת: "בסדר" - "די טוב" - "טוב" - "טוב מאד" - "מצוין"
כל כך קשה לי לומר קבל עם ושומע את ה"מצוין" הזה.
אבל אז, כשאני מעיזה זה באמת פתאום מרגיש מצוין וטוב מאד, ו... מה זה הרי לא ישאר כך, אז אולי לא כדאי להגיד יותר מדי...
ואז ה- זה הרי לא ישאר כך מונכח ואז זה באמת לא נשאר כך...
וחוזר חלילה...

^{מבינים ת'לופּ?}

[אמא_של_שחר*]

יצאתי החוצה ושמעתי מהחלון של השכנים את יוסי בנאי שר את השיר "שלך". הוא נהדר!!!!!
מתי את מגיעה לאמא שלי?

[קן_לציפור*]

אני בעיצומה של מערכה טעונה (האקדח כבר הופיע בראשונה) נגד עצמי.
קבלי ממני באופן אישי. מכירה את התקופות האלו.
נשמע שיש לך כלים נהדרים לעבור כל יום (גם אם נדמה שיש בו הרבה יותר מ-24 שעות)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום.
החלטתי שדי לנו והנה אני מתייצבת בצעדים קטנים וזהירים..

[הגבירה_בחום*]

נשמע שיש לך כלים נהדרים לעבור כל יום (גם אם נדמה שיש בו הרבה יותר מ-24 שעות)
חוזרת להתייחס למשפט הזה.
הוא מאוד מדוייק לגביי, גם החלק הראשון שלו לגבי ארגז הכלים שלי וגם לגבי החלק בסוגריים שממש ממש מתלבש עלי לאור העובדה שהיממות שלי נראות כרצף אחיד (ומתיש) של שעות שלא נגמרות. כלומר, הן באמת לא נגמרות... אבל הייתי מצפה שתהיה לי הפוגה מידי פעם. ואין. לא ביום ולא בלילה.
מאז הדיון שעלה פה, על נחיצות השימוש המבוקר בדימוי הלוחמת הפנימית ובשאר מושגי לחימה, אני חושבת עליו הרבה.
אני מנסה ממש לראות מה קורה בזמן אמת כשאני חווה רגשות מסויימים, מה הדימויים שמשרתים אותי ברגע הנתון הזה, איך אני דואגת להיות בוחרת בכל רגע ונזהרת לא ליפול לאוטומט כמו שכ"כ צפוי שיקרה ליצורים של הרגל שכמותי (שכמותינו)
ומה שאני רואה הוא דבר מדהים, אני קולטת שהכלים האלה שאני הולכת ומלקטת ואוספת לאורך שנים ממש מלווים אותי תוך כדי הקושי. במקביל לגבירה הכועסת, המתוסכלת, הדומעת, יושבת ד"ר הגבירה בחום (ברונטית מצודדת במשקפיים ובחלוק אוף וואייט מחשש לחרדת החלוק הלבן) מעל ארגז הכלים, ובודקת אותי. רואה את הסימפטומים שלי ואומרת אוקיי: עכשיו תנשמי עמוק. עכשיו תסתכלי על התסכול שלך ותתני לו לבוא, ואז תתני לו ללכת. עכשיו את תקבלי החלטה שאת לא מכניסה לראש מחשבות מסוג X, וכדי שלא יהיה לה מקום את תמלאי את הראש שלך במחשבות מסוג Y.
וכך אני, הופכת להיות המעבדה של הד"ר שבי. הרופאה שאני, נותנת מרשמים לתרופות, לפעמים עירויים ישירים לווריד. לפעמים היא נוהגת בי כמו בתינוק שרוצים לקחת ממנו חפץ חד ומסוכן, ונותנת לי במקום להתעסק עם איזה צעצוע רך ומצפצף אחר כדי שלא אעשה לה סצנה איומה.
לפעמים היא בודקת עלי תרופה של שחרור ועזיבה, לפעמים טיפולי שורש, ולפעמים.... ממש התבוננתי בזה, לפעמים היא ממש נלחמת. נלחמת כדי להשאיר אותי בחיים, נלחמת כדי לא לתת לעלוקות מחשבתיות וטפילים רגשיים להשתלט על יומי, לפעמים היא רק מחבקת ואומרת: אני מבינה שזה לא נעים, אבל זה יעבור בקרוב.
ומה שמדהים באמת הוא זה שהכלים האלה שלי, לא גרמו שאפסיק לחוות קושי בחיי (בעזרתם אומנם הקושי פחת ב-70% לערך (-:), אבל אפשרו לי לחוות כל דבר בעיניים פקוחות. אפשרו לי לעשות הכרות עם החלק שבי שרואה את הקושי מבחוץ בעוד שאר החלקים שבי חווים אותו.

[פלוני_אלמונית*]

היא ממש מוצאת חן בעיניי, הרופאה שלך.
מאד מתחברת לניסוחים שלך. אני עובדת קשה לפתח את החלק הזה בתוכי.
< נוסעת סמויה >

[ב_עילום*]

היא ממש מוצאת חן בעיניי, הרופאה שלך.

גם בעיניי.

דבריך הזכירו לי דימוי שפעם קיבלתי ממטפלת נהדרת שלי (והיא לא רק ד"ר היום היא כבר פרופסור.. באמת.. )

'כשנלכדים בעין המערבולת בים, הדבר הכי טוב זה לצוף, עד שמגיע גל גדול וסוחף הרחק משם...'

ונראה לי שאותו עיקרון גם עם חול טובעני- ככל שמנסים להיחלץ משם, שוקעים עמוק ונתקעים....

לפעמים אי אפשר לעשות כלום, והכלים לא עוזרים. זה הזמן להניח, להתבונן, ואפילו.... לנוח.

[סגו_לה*]

כן יקירתי,בשישי לפנות בוקר.
היה טוב,אחר מהפעמים הקודמות,בכל זאת ציפצופינה הייתה איתי.אבל היו ועדיין יש המון תובנות ו"מתנות" שקיבלתי מהצדיק.
אספתי כמה מהאבדות שלי שם...
שפה של ברסלבים...אפרט בהמשך.

[סגו_לה*]

שמתי כמה תמונות בפייסבוק,תציצי.

[סגו_לה*]

תודה ממי,@}
הוספתי עוד כמה-אני לא מצליחה להעלות קבצים שלמים אז לכל תמונה לוקח שנה לעלות
<יש לזה יתרון,ככה בוחרים את הכי משמעותיות>

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

משעשעת הגברת עם החלוק הבג' , צריך לצלם אותה.
אני פה לא ממש מעודכנת, קראתי רק הודעה אחרונה.
עייפה.
לילה טוב.

[דפחה_דש*]

כן יקירתי,
מכירות בהחלט, קצרצר אבל זכור לטוב,

[קרן_שמש_מאוחרת*]

סתם כך.. באמצע היום...חשבתי עלייך

[הגבירה_בחום*]

אז כמו שכבר כתבה מימה בבלוג שלה, גם אצלי באה הסדנא הזו בדיוק בזמן הנכון.
אחרי תקופה לא פשוטה, תקופה של מאבקים ומלחמות פנימיות וחיצוניות, באה הסדנא הזו לדבר איתי על כניעה.
גם אצלי כמו אצל מימה, חוללה הסדנא הזו מערבולות פנימיות, טלטלה את הלב שלי כמו כדור זכוכית וגרמה לסערת שלג מפלסטיק בפנים, והניחה אותי שוב במקומי על המדף, ועכשיו לאט לאט שוקעים הדברים למקומם.
כתבתי פוסט שמנסה להעלות חלקי תמונה בפזל גדול, לרשום שברירי מחשבות לא גמורות בתנועה ולעשות סדר במה שנאמר שם. במה שנמסר שם במיוחד בשבילי.
ואף חרגתי לשם שינוי ממנהגי, לא ליצור כפילויות, (לא יודעת למה) והבאתי אותו במלואו גם בבלוג היוגה שלי וגם כאן:

---

אנחנו יצורים מוגבלים, הוא אומר.
מוגבלים ביכולת התפיסה שלנו, מוגבלים ביכולת ההבנה, מוגבלים ביכולת הראיה והשמיעה. מוגבלים בזמן.
כמו אוויר הכלוא בתוך בלון, אנחנו מסתובבים בתוך הגוף שלנו, משוכנעים שהבלון שלנו הוא יחיד ומיוחד, שהוא טוב יותר או טוב פחות מבלונים אחרים, ובפנים, יש אוויר. ממש כמו זה שבחוץ או בתוך כל בלון אחר.
כשהדבר היחיד שמפריד בין האוויר שבתוך הבלון שלנו ובין האוויר שבחוץ, הוא חתיכה של גומי.
הרבה דברים שקורים סביבנו ובתוכנו, אנחנו לא יכולים להבין. לא ברגע שהם קורים, לפעמים רק בדיעבד, לפעמים לא בכלל.
בינתיים בזמן שאנחנו מגששים באפלת הבלון שלנו, יש תכנית גדולה יותר שלוקחת אותנו בחשבון, תכנית -על, הוא אומר.

הדברים ממשיכים לקרות בבלגן שיטתי. לפעמים נדמה לנו שאנחנו קולטים את השיטה, ורגע אחרי, אנחנו שוב אבודים. תמיד רואים חלק קטן מהתמונה הכללית.
אנחנו עובדים קשה על עצמנו, להתבונן ולהיות מודעים, כדי להשיג כמה שיותר רגעי צלילות, רגעים בהירים של הבנה, אבל לפעמים, אנחנו נאלצים לפעול מתוך חוסר בהירות, לא תמיד אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
לפעמים מוכרחים לקחת סיכון, לירות באפלה ולקוות שאנחנו עדיין בדרך עם הפנים לכיוון הנכון.
מכיוון שכל פעולה שנעשית בעולמנו גוררת בעקבותיה תגובה מסויימת (מה שמהווה בסיס לכל תפיסת הקרמה), ומכיוון שהפעולות שלנו הן לא תמיד תוצר של בהירות צרופה, לפעמים התגובות שאנחנו מקבלים בחיינו, לא מוצאות חן בעינינו, כך הוא אומר, המורה החכם בסדנא.

אני מוצאת את עצמי לא אחת מאוכזבת מהאופן שבו המציאות מתנהלת מולי.
מאוכזבת כשאני מביעה כלפי אנשים דברים נרגשים ומקבלת תגובה לקונית.
מאוכזבת כשאני מביעה אהבה ומקבלת יחס צונן.
מאוכזבת כשאני עושה כל שביכולתי לכוון את חיי כרצוני, והעולם נוהג כמנהגו ועושה כרצונו.
לפעמים קשה לקבל תגובה לפעולה כלשהי בלי לדעת למה ומדוע היא הגיעה.
תגובה בהירה על פעולה שנעשתה אי שם מתוך אי בהירות.

surrender - הוא אומר. פשוט להיכנע.
לא במובן הפאסיבי של המילה, אלא במובן האקטיבי שלה.
לראות את מה שקורה, להבחין בו, להיות מודעת, לקבל את זה שזה מה שקורה עכשיו, שככה זה, גם אם אני לא מבינה או אין שום סיבה נראית לעין המוגבלת שלי למה שקורה, ולעשות את הטוב ביותר שאני יכולה עם המצב החדש, המצב הקיים.
לבטוח בכך שלעולם יש תכניות בשבילי, תכניות שאני עדיין לא רואה. ולהאמין שהוא פועל ומניע אותי בדרכים נסתרות לקראת ארועים ומצבים בחיי, בזמן שאני מדשדשת בביצת האכזבה שלי ממשהו שלא נועד לקרות.
להיכנע בפעולה. לפעול מתוך כניעה. לא לוותר על הוויתור.

אני רוצה לחייך חיוך סקרני, ממתיק סוד אל העולם, כמו ילדת יומולדת שרוצה כבר לפתוח את ההפתעה שהיא יודעת שאבא ואמא הכינו לה.
להמשיך להתפלל גם השנה לקבל כלב במתנה מההורים, ולחכות בסבלנות לזמן הנכון, עד שאדע.

[בן_השמשות*]

את כותבת נפלא, גבירתנו. נקודות מהותיות שמנוסחות להפליא.
תודה רבה.

[נועה*]

הייתי בסדנה שלו בדרום. רציתי לבוא לתובל אבל את יודעת, 3 ילדים קטנים בחופש ומאות תרוצים למה השנה זה לא יצליח לי... אפרופו בלון,מי מבטיח לי שיגיע שוב בשנה הבאה?
בכל אופן, זכיתי להשתתף בסדנה קצרה. ברובה הוא דיבר ואנחנו הקשבנו. הוא דיבר על שלושת העקרונות של מודעות/קבלה/פעולה. בשבילי,אחרי שנה מאד אינטנסיבית של הוראה, דבריו היו כמו מיים חיים במדבר. עברתי הרבה טלטלות השנה מתוך חווית ההוראה. מצאתי את עצמי מתרחקת מהדרך שלי, ממה שאני רוצה להעביר אל התלמידים... והנה בא פראסרד וכאילו דיבר ישר אל תוך ליבי. בדר'כ אני לא חסידה גדולה של סדנאות חד פעמיות עם מורים כאלו ואחרים. אבל במקרה הזה אני ממש מרגישה שזכיתי וגם אם לא יצאתי עם תובנות מרחיקות לכת בכל מה שקשור בהאת'ה יוגה, יצאתי עם תובנות מדהימות באשר לדרך היוגה שלי על כל המשתמע מכך.
מקווה שנתראה בסדנא הבאה...

[הגבירה_בחום*]

מקווה שנתראה בסדנא הבאה...
גמני (-:

[נוסעת_סמויה*]

לראות את מה שקורה, להבחין בו, להיות מודעת, לקבל את זה שזה מה שקורה עכשיו, שככה זה, גם אם אני לא מבינה או אין שום סיבה נראית לעין המוגבלת שלי למה שקורה, ולעשות את הטוב ביותר שאני יכולה עם המצב החדש, המצב הקיים.

תודה @}

[מי_מה*]

איזו אלופה! איך כבר יצאו לך מילים. שלי עוד מבוחבשות לגמרי. בכלל אני מרגישה תמיד אחרי לימוד משמעותי, כאילו שכחתי הכל. הכל נמחק לי ורק אחרי כמה זמן דברים מתחילים לצוף. כמו במחשב שצריך לכבות אותו אחרי שמעדכנים איזו תוכנה ולהדליק מחדש.
מקווה שתכתבי עוד.

[הגבירה_בחום*]

לחזור הביתה

איך כבר יצאו לך מילים. שלי עוד מבוחבשות לגמרי
אז זהו... שאני ממש מרגישה מבוחבשת מילים בעצמי... לא ממש מצליחה לשזור חוט מקשר בין מה שעברתי לאורך הסדנא ובנוסף לוקה בתסמין החזרה לשגרה, כשלאט לאט הדי ההתרגשות מסופת הרגשות והתובנות הולכת ושוככת, ומן הצד מחכה לה השגרה (אותה אחת שדחפתי הצידה והשארתי מאחור כשנסעתי), למבחן המציאות, כמו אומרת עכשיו נראה אותך מיישמת את כל התובנות האלה כאן ביום יום, לא על פסגת איזה הר.

בסוף הסדנא, ממש לפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו, קיימנו שיחת סיכום וניסינו לעבור בראשי פרקים על כל הנושאים שעסקנו בהם.
וממש לקראת סיום, דיבר המורה על מונח "השיבה הביתה". הוא התכוון לשיבה לבית הפנימי, למסע חזרה הביתה אל הלב. והמליץ לתרגל מדיטציות תוך התמקדות בלב.
הוא דיבר על היכולת לנשום ולהרחיב את הלב בכל פעם שאנחנו חשים חוסר חיבור או מנותקים, או זרים. והמליץ בכל לילה לפני השינה, במקום להעביר את דקות העירות האחרונות במחשבות על היום שהיה או היום שיבוא, פשוט להניח יד על הלב, לנשום לתוכו, ולחזור הביתה. להרגיש בבית.
אז אתמול כשככה התחלתי להרגיש איך קסם הסדנא הולך לאט לאט ומיטשטש ע"י החיים, או אם תרצו, משכך הכאבים שהיוותה הסדנא הזו הולך ומתפוגג ואני עומדת שוב, מול אותם החיים, אותם הבעיות, ראיתי בפייסבוק את הפרופיל של המורה ושל עוד כמה ממשתתפי הסדנא, וכתבתי לו הודעה קצרה בה אני אומרת שמילות החכמה שלו הולכות איתי ושאני מודה לו על הנדיבות והרגישות.
המורה שנמצא עדיין בארץ, ראה שאני אונליין ופנה אלי בצ'אט של האתר, להודות לי על ההודעה. ואחרי כמה משפטי סמול טוק על החיים, על הוראת היוגה ועל כניעה ((-:) נפרדנו לשלום.
have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ......

[אשה_שמחה*]

מרגש כל כך לקרוא אותך. תודה

[קן_לציפור*]

שיר שמתנגן לו בעקבות השיבה ללב. (לא חושבת שיש אותו באינטרנט בקישור, אז רק אכתוב לך את המילים:

Bein' traveling a day
Bein' traveling a year
Bein' traveling a life time to find my way home.

Home is where the heart is...
Home is where the heart is...

[הגבירה_בחום*]

תודה יקיריי ויקירותיי.
המשפט הזה האחרון שנשלח אליי בצ'אט אינטרנטי, בצהרי יום, ריגש כ"כ גם אותי. במיוחד שהגיע ככה מחוץ לקונטקסט מחד, ונוגע בלב ליבו מאידך.
אני ממשיכה להתרגש מהאיחול הזה אחת לכמה דקות. זה אולי אחד האיחולים היפים שנדמה לי שקיבלתי. @}

תודה על השיר קן לציפור. מנסה בכל ליבי ליישם.
מזכיר לי שיר אחר שריגש אותי, מתוך "קאל" של פנינה בר:

oh lord- make my shiva ready
oh lord- thou dont forget
i went so far to meet him
on your foreign land

[קן_לציפור*]

יקירה, עם המנגינה זה מרגש.
מקווה שיום אחד אשיר את השיר באוזנייך, כי היום כבר לא יצא... אלא אם כן תפתיעי

[סגו_לה*]

איזה דבר גדול זה להיות בצילו של מורה דגול,ממש השראה,
כשזה קורה לי אני כל הזמן נזכרת מי אני באמת,מה אני עוד יכולה להיות...
כמו שליד חבר טוב מרגישים טובים יותר,
ליד מורה טוב אתה רואה כמה עוד אתה יכול להיות,
כמה אור יש בנו
כמה שקט
כמה אהבה.
מזדהה עם השיבה הביתה,גם אני ששבתי ממסעי האחרון לאומן,חשתי
איך החוויה הזאת הפכה למין תעתוע.רגע,איפה אני באמת...?באור הגבוה הזה או בהצפה של היום יום,
איך אני משמרת את הנגיעה באור כשאני מול ערמת כביסה,ילד מנג'ז,וכיור גדוש.
זה לא שאני לא יודעת איך להכניס את האלוקות לשם,רק שהתרגלתי להישאב לטירוף שבשגרה.

(היתה פעם פרסומת כזאת "רפי,שגרה זה רע?"-זוכרות?)

[מי_מה*]

איך אני משמרת את הנגיעה באור כשאני מול ערמת כביסה,ילד מנג'ז,וכיור גדוש.
היום חויתי את זה בדיוק . עמדתי מול כיור גדוש וצעקתי על ילד מנג'ס. אבל מה, הייתי מודעת לזה. אז זה נמשך כלום זמן שבריר שניה ועבר מהר. כי הרי מה החכמה להיות מוארת באומן או בתובל? זה הרי הפס הרחב לאלוהים, החוכמה היא להמשיך להתחבר גם מהתוכנה הרעועה שעומדת לרשותינו כל הזמן וברור שיש בה באגים והפסקות חשמל ומה לא. אבל זאת העבודה ואנחנו פה באנו לעבוד. וגם לפשל מדי פעם ואחר כך לנוח ולהמשיך.

[הגבירה_בחום*]

זה הרי הפס הרחב לאלוהים
בשעות האלה.... בימים האלה.. ברגעים האלה, יש לי תחושה שאני צריכה יותר זמן איתו עם הפס הרחב...
אני יודעת שזה לא לבחירתי, ואנחנו פה בעניין של surrender, אבל ככה אני עכשיו, מנסה לעשות אפקטים מורכבים בתוכנה הרעועה שלי.. ולפחות כרגע, זה לא נראה שעובד.
אבל מה אני מבינה? (-:

[עדינה_ניפו*]

_have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ......_
ממש זולגות לי הדמעות.
כמה הייתי צריכה לשמוע את המילים האילו הערב (בעצם בכל ערב).
תודה גדולה גבירה יקרה, את ממש שולחת אותי לישון עם מתנה.
הולכת להניח את היד על הלב...
לילה טוב

[עדינה_ניפו*]

רק חייבת להוסיף דבר קטן.
לי ולאיש שלי היתה שיחה ארוכה לפני יומיים על האתר של באופן.
הוא נורא ביקורתי לגבי כל עניין הבלוגים...
לא אכנס לפרטי השיחה, יש לי הרי גם כן אמביוולנטיות תמידית סביב זה...
אבל כשאני נכנסנת וקוראת כאן למשל את הדברים שלך שכל כך עוררו בי השראה, ניחמו אותי...
אני לא יכולה שלא להרגיש אסירת תודה לפורמט הזה.
וזה קורה הרבה בבלוגים הנבחרים שלי (-:

[הגבירה_בחום*]

תודה עדינה יקרה
את מחזקת אותי חזרה (-:

[הגבירה_בחום*]

הו פס רחב לאלוהים...
כבר יומיים שאני מתרוצצת בתוכי, מטפסת על כל גבעה, מחפשת פסגה של הר, לעמוד עליה ולהתחבר.
מסתבר שהחוויה שעברתי טלטלה את הסירה שלי, לקחה אותי למקום מאוד עמוק והררי/ משונן, ומסתבר שאני חווה מאז קשיי הסתגלות לאקלים העמקים שלי, הלח והדביק משהו.
אז אני מחפשת בתוכי פסגות הרים, ויושבת שם ומתבוננת ומבקשת, ומבטיחה להיכנע, לשחרר, ומכינה את הגוף והמוח שלי לבואו, עם כל הטכניקות והכלים שאני מכירה.
לפעמים נדמה לי שאני ממלאת את כל היום שלי רק בתפילות, בבקשות, בהבטחות שביני לבין המקום (מבקשת בקשה ומיד מבטיחה לקבל על עצמי כל דבר שיגיע. להיכנע.), אבל בין לבין אני שמה לב שכשאני מצליחה להרגיע את התסיסה הזו שאני נמצאת בה, אני מקבלת את מה שאני מבקשת באופן די מיידי.
אז לפעמים אני מעקמת פרצוף, או מתקשה לראות התפתחויות כתשובה לשאלה, אבל אז נזכרת ומחפשת על איזו שאלה יכולה ההזדמנות הזו שבאה להוות תשובה הולמת. לפעמים אני מוצאת. ומתמלאת הכרת תודה.
עוד דבר שקורה לי, הוא שאני לא ישנה. ישנה מעט מאוד. ועירנית כל הזמן. עכשיו, שינה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, וזו לא תופעה נדירה בשבילי לא להירדם אבל הפעם יש בה משהו אחר. עירנות אחרת. כאילו הגוף שלי לא מבקש את השינה, בוער מבפנים לחפש מרחבים חדשים, לטפס גבוה, להתמלא..
כך שיוצא שאני "מנמנמת" שלוש שעות וקמה שוב למדיטציה של שחר.
הגוף שלי מרגיש עייף, אבל אני ממש מרגישה איך הנפש שלי לא רוצה לנוח. זה לא הזמן שלה. היא מתגעגעת לפס הרחב ובינתיים עושה כל שביכולתה להרחיב עם המרפקים את הפס הצר שלה.

[קן_לציפור*]

היא מתגעגעת לפס הרחב ובינתיים עושה כל שביכולתה להרחיב עם המרפקים את הפס הצר שלה.
געגועים וכמיהה מסמנים לנו את הדרך, מאירים אותה בפנס, כדי שנדע לאיזה כיוון להתקדם.

[שוות_נפש*]

שמת לב אם עירנות הזאת של המוח שקשה להירדם קורה לך בלילות האלה של ירח מלא?
אספר לך שלי זה קורה כמעט בכל מחזור כזה של הירח. לקח לי זמן לעלות על זה ..

בלילות כאלה אני מתהפכת במיטה בחוסר שקט, קמה. מעשנת סיגריה במרפסת. שוב חוזרת למיטה.. ושוב מתהפכת על צד ימין, ואז על שמאל, ואז על הבטן ושוב על הגב, ואז עם רגליים מוגבהות ואז עם כרית מוגבההת... משתגעת מתסכול..
כן, בלילות כאלה הנשמה כמהה למשהו ואני לא מספקת לה את הסחורה. ככה אני מרגישה.

אולי זה אצלך גם ככה?

[קן_לציפור*]

בלילות כאלה הנשמה כמהה למשהו ואני לא מספקת לה את הסחורה. ככה אני מרגישה.
אני מכירה את זה אחרי סדנאות מדיטציה. משהו במרכז של העירנות, של המודעות של ה-עדות מתעורר, החושים מתחדדים ולוקח זמן להתאזן.
וגם... מכירה את זה מתקופות בהן אני מתוחה, ולא מצליחה להגיע לשקט שדרוש להרדם.

בשני המיקרים, אוכל להעיד, שהמקום הפנימי שאינו מתמלא (לעולם) מרים את קולו.
אני שומעת אותו יותר ברור.

[שוות_נפש*]

זה נכון

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי על התגובות
אני משייכת את זה לשני דברים שקורים לי בתקופה האחרונה: האחד קשור למתיחות שגרמה לי בחודשים האחרונים להיות בפעילות מחשבתית יתרה ובימים האחרונים מאז הסדנא זו בפירוש עירנות אחרת.
יש המון התרחשות פנימית. לפעמים כשזה קורה זה דווקא מתבטא בעייפות גדולה, הגוף כל הזמן צריך להחזיר אנרגיה כי הפעילו הפנימית לוקחת הרבה. עכשיו זה להיפך, אני ערה ונכספת (-:

[אהבת_עולם*]

[דפחה_דש*]

שלום לגבירה,
קראתי את בלוג היוגה האחרון,
תודה.
מכירה גם את תחושת העירנות. ואת הקושי לגשר בין הפס הרחב ליומיום.
אצלי זה קשור חזק לתחושת הזמן, להיות בחוויה של אל-זמן, ואז לשוב לזרימת הזמן הרגילה.
זה בדרך כלל קורא לי להיות בטבע. פשוט לבלות כמה שעות בחוץ, אם אפשר לישון בחוץ.
כשזה חזק מאוד זה מדיר אותי בעצמו אל חוף הים באמצע הלילה. ובהחלט בהחלט גובר בעיתות ירח מלא ובעונות מעבר.

מקסים אצלך בדף, מזכירה לעצמי לבקר לעתים יותר קרובות. @}

[הגבירה_בחום*]

מתוסכלת ומבולבלת מסתכלת על העולם הנוהג כמו בכל יום ומנסה לבדוק מה בכל זאת טוב בו.
שכן, אם נוהג כמו בכל יום, בכל זאת, לא יתכן שיש בו רק רע.
בשש בבוקר, הסלון עוד חשוך. העולם ריק ממחשבות של אנשים אחרים. תודה לאל, זה רק אני כאן עם המחשבות העצובות שלי.
הקפה מהביל, הציפורים בחוץ, היום עולה לאיטו עם אותה האופטימיות של ימים חדשים.
מפוכחת מאשליית הפס הרחב, אני יושבת וכותבת כאן בתוך הפס הצר שכמו כדי להבהיר לי שרק דרכו אוכל לנצח, הופך צר יותר יותר. כמו גשר צר. כמו חבל דק.
ושם, על החבל הדק הזה, אני מתנדנדת והולכת לעבוד את עבודת הבורא - ככה, עם הכאב שלי והכעס, ככה, עם התודעה המלאה בפחדים וחששות שמצייצים חזק כמעט כמו ציפורי השחר בחוץ.
ככה, אני מתיישבת ולוחצת log in, דופקת על המכשיר הרעוע ומקווה שיש כאן קליטה.
ככה, אני הולכת ומלמדת אחרים לנשום ולהשקיט את הציוצים הפנימיים שלהם.
ככה, עם הלב השבור הזה. נראה שפה בדיוק אני מוכרחה להתחיל.

[עדינה_ניפו*]

וואו, מה קורה פה?!
כל מה שאני שומעת סביבי בימים אילו זה את אותם המילים והתחושות שמערבלות אותי כל היום.
מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים עברו בהם הדאגות שלי היו פעוטות וקטנוניות...
וההסבר היחיד שמניח את דעתי הוא שכנראה יש צורך אנוש לחזור אל המקור, להתקרב לבורא עולם, לבקש עזרה מלמעלה
להתחבר לכח עליון, לכח פנימי, למהות יותר עמוקה.
אולי המודעות עולה וזה מפחיד, מערבל, מבלבל...?
תוהה האם החיים מרגישים כל כך מורכבים ומבלבלים בגלל שאני הולכת ומתבגרת ויותר נגלה לעיני או שמה יש איזו "תנועה קוסמית" כלשהו...?
לא יודעת...
בכל מקרה גם אני חוזרת שוב ושוב לאותו המקום בו חייבת להיכנע ולפנות אל הלא ידוע, אל האמונה...
יש לי עוד המון מחשבות אבל אני בדרך החוצה.
שיהיה יום טוב גבירה יקרה

[קן_לציפור*]

ככה, עם הלב השבור הזה. נראה שפה בדיוק אני מוכרחה להתחיל

איתך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בסוף לא יצא לדבר,
מבטיחה לנסות היום (אם כי גם היום - יום עמוס משהו...)
יש לי מה להגיד, אבל אני אצא מטיפה וממש לא נראה לי שזה מה שאת צריכה אז רק רוצה

[הגבירה_בחום*]

משכלת רגליים בסלון האפלולי
עוצמת עיניים. במה להתחיל?
תודה שהרמת אותי גם בשחר הזה וחיברת מחדש את כל המכונה הזו שיושבת עכשיו לפניך ברגליים משוכלות ובעיניים דומעות.
תודה על עיניים שרואות, על אוזניים ששומעות.
תודה על כבד שמנקז את הרעלים וכליות שמפרישות אותם החוצה.
תודה על הלב הזה ששואב ושולח ומרגיש
תודה על הדמעות האלה שזורמות החוצה וסוחטות ממני כל טיפה של כוח לשאול שאלות מיותרות כמו: למה, או למה אני, או מתי.
ולמרות שאני נאחזת בפרקטיקה ומרגישה קצת כמו מי שמחלצת מתוכה מחמאה יבשה לקרובת משפחה רחוקה, אני מבינה עד כמה כפויית טובה אני לפעמים. עד כמה לוקחת כמובן מאליו את מה שאין לקחת. בעולם הזה, אף אחד לא חייב לי כלום.

אתה משחק לך במשחק הלגו שלך, מפרק את המבנה שבנית ומפזר את הקוביות על פני החיים שלי. קוביות המשחק שלך, הן הקירות שלי.
אני לא רואה את מה שאתה מתכנן הלאה. לא רואה את מכונית הספורט, או הבית עם משטח הדשא מפלסטיק, רואה רק קירות.
תן לי את השלווה לחיות בתוכם, לעשות את שלי ולא להפריע לך לעשות את שלך.
עזור לי ללכת מסביב, להרים רגל מעל, לעקוף מהצד את מה שבשבילי הוא חומה ובשבילך רק צעצוע.
תן לי את הביטחון הזה בכך, שבקרוב יזוזו הקוביות, דברים יתחילו לשנות צורה, מרחבים חדשים יפתחו למעבר, אחרים ידחסו ויבנו לכדי משהו חדש.

כשאני מבקשת את הבקשה הנכונה, פתאום משהו קורה. הידיים המונחות על הברכיים בבת אחת שוקעות למטה יצוקות בבטון, הראש והגוף מתרומים למעלה. כמו האבן הנכונה נלחצת פנימה אל תוך חומת האבנים, והמערה של עלי בבא נפתחת. אני נכנסת לעולם מקביל.
אני חושבת שאני זקוקה להיות מטופלת, נעטפת, ומקבלת כל הזמן אנשים אחרים לטפל בהם.
ככל שגדל הצורך שלי בקבלה, כך נשלחים אלי עוד ועוד אנשים לקבל ממני תשובה, נחמה, כוחות.
אני רוצה להתמוטט בידיים החסונות של מישהו, ובמקום זה מקבלת אנשים שבאים ליפול בזרועותיי שלי.
אני מפנה את החץ החוצה, משתוקקת למישהו שיטפל בי לשם שינוי, והוא מפנה אותו חזרה אליי - תטפלי את.
איך לעשות את זה? מאיפה לקחת כוחות? איך לתת למישהו את מה שאין?
יש, הוא עונה, אחרת הם לא היו באים.

"בנטשו, את ההתקשרות לפירות פעולותיו, הוא תמיד מסופק ובלתי תלוי בדבר.
אף כי שקוע בפעילות, כמוהו כמי שאינו עושה דבר.
חופשי מתשוקות, נפשו מרוסנת, והוא משולל התאוות לנכס ופועל לפי צרכי הגוף בלבד, אין החטא דבק במעשיו.
כי ישבע רצון מן ההישג אשר הושג באקראי, מתעלה על השניות, חפשי מקינאה, שווה נפש אל מול הצלחה וכישלון, אף כי יפעל - אדם כזה אינו נכבל"

_{הבהגווד גיטא, פרק 4, 20-22}

[קן_לציפור*]

_תודה שהרמת אותי גם בשחר הזה וחיברת מחדש את כל המכונה הזו שיושבת עכשיו לפניך ברגליים משוכלות ובעיניים דומעות.
תודה על עיניים שרואות, על אוזניים ששומעות.
תודה על כבד שמנקז את הרעלים וכליות שמפרישות אותם החוצה.
תודה על הלב הזה ששואב ושולח ומרגיש
תודה על הדמעות האלה שזורמות החוצה וסוחטות ממני כל טיפה של כוח לשאול שאלות מיותרות כמו: למה, או למה אני, או מתי._

תן לי את השלווה לחיות בתוכם, לעשות את שלי ולא להפריע לך לעשות את שלך.

_עזור לי ללכת מסביב, להרים רגל מעל, לעקוף מהצד את מה שבשבילי הוא חומה ובשבילך רק צעצוע.
תן לי את הביטחון הזה בכך, שבקרוב יזוזו הקוביות, דברים יתחילו לשנות צורה, מרחבים חדשים יפתחו למעבר, אחרים ידחסו ויבנו לכדי משהו חדש._

חיפשתי מין תפילה שאוכל להגיד בלילה לפני שהולכת לישון, אולי בבוקר כשאני קמה, או סתם ברגע שמתאפשר...
לא הצלחתי לנסח.

מצאתי. תודה
^{בעיניים דומעות גם אני}

[הגבירה_בחום*]

ואיי ואייי...
מה יהיה עם כל העיניים הדומעות האלה, עכשיו הדמעת אותי חזרה... (-:
אני לא חיפשתי תפילה, ביאושי הגדול גרדתי מילים, אבל עכשיו דרך העיניים שלך, אני מוצאת.
תודה גדולה @}

[סגו_לה*]

כמו גשר צר והעיקר שלא יתפחד כלל.


הכל טוב
הכל בסדר
את בסדר,זאת רק דרך שאת עוברת בה עכשיו,רק דרך.
<ויש למה לצפות מדרך כזאת...>

[אום_שלום*]

מרגש @}

[שוות_נפש*]

ריגשת אותי

מקנאה בדרך שבה את יודעת לבטא את הרגשתך.

_"בנטשו, את ההתקשרות לפירות פעולותיו, הוא תמיד מסופק ובלתי תלוי בדבר.
אף כי שקוע בפעילות, כמוהו כמי שאינו עושה דבר.
חופשי מתשוקות, נפשו מרוסנת, והוא משולל התאוות לנכס ופועל לפי צרכי הגוף בלבד, אין החטא דבק במעשיו.
כי ישבע רצון מן ההישג אשר הושג באקראי, מתעלה על השניות, חפשי מקינאה, שווה נפש אל מול הצלחה וכישלון, אף כי יפעל - אדם כזה אינו נכבל"_

אמן ואמן

[הגבירה_בחום*]

תודה רבה נשים יקרות
אתן מחזקות, מחבקות ומרגשות אותי בעצמכן

[לנצח_אנגנך*]

ככה, עם הלב השבור הזה. נראה שפה בדיוק אני מוכרחה להתחיל.
מגריינת.
את כותבת מדהים, עמוק ונוגע.
כמו שהייתי רוצה, ולא מצליחה...
ימים טובים.

[קן_לציפור*]

תראי מי ראשונה
חיבוק

[קן_לציפור*]

לא עולה לי כלום, יקרה, אבל זה בטח עניין של סרבר.
שמחה, איפה שלא אהיה.
תודה. זה היה רעיון טוב.

[קן_לציפור*]

תודה יקרה, איזה חמודה את, בחיי. לילה טוב!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תראי מי ראשונה
בואנה סחתיין!

[נוסעת_סמויה*]

_אני חושבת שאני זקוקה להיות מטופלת, נעטפת, ומקבלת כל הזמן אנשים אחרים לטפל בהם.
ככל שגדל הצורך שלי בקבלה, כך נשלחים אלי עוד ועוד אנשים לקבל ממני תשובה, נחמה, כוחות.
אני רוצה להתמוטט בידיים החסונות של מישהו, ובמקום זה מקבלת אנשים שבאים ליפול בזרועותיי שלי._
מזדהה עד כאב.
הלוואי שתגלי את עוצמותיך, הלוואי שתלמדי איך לנוח בתוך המאמץ הגדול, הלוואי שבקרוב יבואו ימים בהירים ויפים יותר.

[הגבירה_בחום*]

בעקבות הפוסטים האחרונים שלי פה והרבה בזכות התגובות המחזקות והמלטפות שלכם, החלטתי לעשות ניסיון ולנהל בבלוג היוגה שלי, מעקב אחרי ארועים וחוויות שאני חווה במהלך תירגולי המדיטציה שלי.
אז הנה יריית הפתיחה: מדיטציה - יומן מסע
תודה על הליווי הצמוד והמסור שלכן, נשים אהובות @}

[אשה_שמחה*]

סוף סוף קראתי. מרגש מאוד מה שאת עוברת, ואיך שאת מספרת

תראי מי ראשונה איזה יופי!!

[נוסעת_סמויה*]

מכירה את הבלוג של מיה דיין אוצר בלום בעיניי. הצלמת, הכותבת והמורה ליוגה שאת - שלושתן יהנו מאוד @}.

[הגבירה_בחום*]

מכירה גם מכירה, אכן אוצר בלום - הוא בפייבוריטס שלי. (-:

[הגבירה_בחום*]

שוכבים בלילה על שמיכה בגינה, מסתכלים בכוכבים. הבטיחו גשם של מטאורים.

ע': הופ, הנה אחד.

אני: איפה? לא ראיתי.

ע': היי, הנה עוד אחד...!

אני: איפה? שוב פספסתי. איך אתה מספיק לראות?

ע': כי אני מסתכל לכיוון הנכון.

אני: מז'תומרת? איך אתה יודע מה הכיוון הנכון שבו יעבור מטאור?

ע': כי ככה זה, הם בד"כ נופלים בקו אופק נמוך יחסית ולא ממש למעלה בזווית של 90 מעלות מהעין (:pouty: )

אני (מפגינה בורות מדאיגה שמראה איפה הייתי כשלמדתי עובדות בסיסיות על היקום): מה זה בעצם מטאור? איך בדיוק הוא מוגדר?

ע' (מפגין בקיאות מרשימה שמוכיחה את היתרון שבלקרוא ספרי אסטרונומיה במקום ללכת לבית ספר): מטאור הוא גרם שמיים קטן, בד"כ חלקיק מכוכבי לכת או שריד של ירחים שנע בשמיים, נקלע אל האטמוספירה ונמשך ע"י כוח הכבידה של כדור הארץ.

אני (מתעקשת להביך): להבדיל ממה?

ע': להבדיל מכוכבי לכת שיש להם כוח משיכה. כשמטאור שכזה נקלע לאטמוספירה של אחד מכוכבי הלכת, הוא נשאב עי" כוח המשיכה של אותו כוכב. את המטאורים שנקלעים לאטמוסיפירה של כדור הארץ, אנחנו יכולים לראות.

אני (ממשיכה בשאלות שהשתיקה יפה להם): והירח?

ע': מה איתו?

אני: איזה מן כוכב הוא?

ע': הירח הוא לא כוכב. הוא גרם שמיים אחר.

אני (מנסה להסיט את השיחה קלות כדי להרגיש קצת פחות מטומטמת): אתה יודע שהמרחק בין כדור הארץ לירח הוא 108 פעמים קוטר הירח?

ע': כן, אני חושב שסיפרת לי פעם.

אני: והמרחק בין כדור הארץ לשמש הוא 108 פעמים קוטר השמש. זאת אחת הסיבות שהמספר 108 כ"כ משמעותי ביוגה.

ע': את יודעת, לא כל דבר בחיים קשור תמיד ליוגה.

אני (מתעודדת מכך שהשיחה מתפתחת לכיוון שיש לי מה לומר בו): לא זה לא מדוייק. לא הכל תמיד קשור ליוגה, אבל הרבה דברים, ובפרט השמש והירח כן.
כי היוגה היא מדע החיים. היא יוצאת מנקודת הנחה שהאדם ופנימיותו הם השתקפות של היקום וחוקרת בקדחתנות את הקשר הזה שבין המיקרוקוסמוס למאקרו קוסמוס.
לשמש ולירח משמעות עמוקה בפילוסופיה היוגית: השמש מייצגת את הנשמה הטהורה (atman), האני האלוהי השוכן בתוכנו והמזדהה עם האבסולוטי. הירח מיצג את התודעה והרגשות (manas) ואת הטבע הגשמי.
כך שעל הרקע הזה, המספר 108 מייצג את ה"מרחק" בין גופו של האדם ובין האלוהים: זה הנמצא ביקום החיצוני וזה שבפנים.
חזרה על המספר הזה, בתפילה, בשינון מנטרות, או בתרגול ברכות לשמש מנסה להטמיע את חוקי היקום בתוכנו, בגופנו ובנפשנו, ולעודד את תחושת האיחוד הזו של טבעינו הפנימי עם הקוסמוס.

ע': טוב בסדר, לא צריך לעשות מזה כזה עניין...

אני (מנסה להחליף לגמרי נושא): תגיד, מתי נאמץ כבר כלב?

ע': דיברנו על זה, והסכמנו כבר שזה לא זמן טוב להביא עכשיו כלב הביתה כשאנחנו מחפשים בית חדש.

אני: ועוד חתול קטן?

ע': מאותה הסיבה, זמן לא טוב.

אני: וגרם שמיים קטן?

ע': בסדר. נודניק קטן.

[אלטר_אגו*]

אולי תאמצו מטאור.

[הגבירה_בחום*]

אולי תאמצו מטאור.
לזה בדיוק התכוונתי כששאלתי וגרם שמיים קטן? (-:
כנראה שזה מה שנעשה...

[מי_מה*]

תמיד אפשר, במקום, לעשות איזה ילד

[אלטר_אגו*]

איך תקראו לו?

[קן_לציפור*]

לזה בדיוק התכוונתי כששאלתי וגרם שמיים קטן? כנראה שזה מה שנעשה...
ואני שמעתי מבין השורות את....
תמיד אפשר, במקום, לעשות איזה ילד....

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יפה .
הסיפור.

איך תקראו לו?

זובין?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רגע, היה גשם של מטאורים או לא?

[עדינה_ניפו*]

יפה גבירה,
פיסת חיים.
נהניתי,
תודה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/928/821.html

והנה למי שרוצה לקרוא מעט, תראי ל- ע' שם כתוב שזה אבק...
אבל מה אנחנו מתעכבים על דקויות?
ברוקולי, כרובית... העיקר שזה אכיל (ומה שנכון- נכון)

[הגבירה_בחום*]

תמיד אפשר, במקום, לעשות איזה ילד
נשבעת לכן, ששקלתי לכתוב בסוגריים הקדשה לבנות האתר לא לכתוב "ואולי ילד קטן"? ובסוף שכחתי מזה, אבל זה היה צפוי, הגיע לי - קיבלתי (-:
ואני שמעתי מבין השורות את....
ולכל התוהות, אין כאן בסוגיה הזאת שום דבר בין השורות. הנושא נמצא לגמרי פרוש על השולחן. הוא מדוסקס ומדובר. וההתעסקות בו כמו ההימנעות ממנו צלולות כבדולח. מבטיחה לבשר כשיהיה מה. בינתיים אנחנו מאמצים מטאורים (-:

[קן_לציפור*]

ההתעסקות בו כמו ההימנעות ממנו צלולות כבדולח. מבטיחה לבשר כשיהיה מה. בינתיים אנחנו מאמצים מטאורים
לא חשבתי אחרת איתך... יא צלולה אחת...
אימוץ מטאורים נעים!

[הגבירה_בחום*]

רגע, היה גשם של מטאורים או לא?
ע' טוען שהוא ראה שניים.
אח"כ, כבר היינו שקועים בתהליכי אימוץ, לא שמנו לב (-:
ברוקולי, כרובית... העיקר שזה אכיל
אחחח.... לעולם לא נשכח ולא נסלח לו על זה הא? אילו רק ידע בזמנו שהאמירה הזו תשנה את גורלו... חחח (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מנסה להתמוטט עם שני החבר'ה לשנ"צ, נראה אם יצא לפועל.
נשתמע ותודה על הביקור - את יודעת, הוא יום אחד יצטרך לבוא להודות לך על המחמאות, כי הרי הוא יקרא זאת פעם.
(שמור במחשב האישי)

[מי_מה*]

שלחתי לך היום SMS מיותר. פשוט שלחתי לרשימות של אירועי יוגה ולא בדקתי מי בפנים. אז אל תתיחסי לנימה הכללית שבו. רק לשורה האחרונה.
הולכת לישון תיכף.

[הגבירה_בחום*]

פוסט חדש בבלוג היוגה שלי מחבואים עם אלוהים @}

[פרודה*]

_נסתרות דרכיו.
בהחלט נסתרות... מצחיק התאום. בדיוק כתבתי עליו גם אני בבלוג.
נורא רוצה כבר לפגוש אותך_
קראתי, גם אני הופתעתי.
גם אני רוצה נורא לפגוש אותך

[פרודה*]

תגידי, יום חמישי הקרוב, חסום לגמרי מהבוקר? אולי קפה איפשהו בבוקר?
מה זה חסום, חנוק. לצערי. הייתי מתה לקפה בבוקר איתך.
אבל עוד יצא, בטוחה בכך.

[מי_מה*]

הי מותק,
אני לא מאמינה באסטרולוגיה ובכל זאת מביאה לך את הציטוט:
"אבל השינוי המשמעותי של היום מגיע ממקום אחר: השמש, מיקוד הדברים, עוברת למזל בתולה, ונראה שהחיים הופכים להיות פרקטיים יותר - ונקודתיים יותר. אחרי הדרמות שחוינו כשהיתה במזל אריה בחודש האחרון, אפשר לעבור לחלוק עבודה, להוציא את הפינצטה, ולהתחיל לבחון בקפדנות - ולעומק - את היומיום שלנו, ולצאת משם למקצה שיפורים זעיר אך מסיבי."
זה מכאן נכנסתי אליו כדי לראות למה כולם כל כך עצבנים בדף של העישון וההנקה והוא פשוט שיעשע והצחיק אותי אז אני בודקת בבוקר מה יש לו להגיד על החיים. עושה לי חיוך. חייכי גם (-:

[הגבירה_בחום*]

קוצב לב
פוסט נוסף ביוגה בלוג @}

[אלטר_אגו*]

שלחתילךמייל

[נוסעת_סמויה*]

@}
לא מחמיצה אף פוסט בבלוג היוגה.

[הגבירה_בחום*]

היום, כך החלטתי הולך להיות היום של מארזי המוסיקה והדיסקים הכפולים.

אני מוצאת שבתקופה האחרונה, בעקבות ההבנה שאני זקוקה לסדר יום, ברור, למסגרת, אני מחוקקת לי כל יום חוקי קטנים ולפיהם משתדלת לשחק את היום שלי (כמובן כל עוד זה מתאים)
אז היום, אחרי רוטינת הבוקר של, הוצאתי כ----ל מארזי הדיסקים הכפולים שלי, בלי הבדלי דת גזע ומין, בלי קשר מוסיקלי ביניהם. סידרתי אותם בערמה על השולחן, והחלטתי שאיתם אני הולכת לחיות עד שעור הערב, עם החוויה המלאה הזו השלמה של לשמוע יריעה כ"כ מקיפה של אמן אחד ברציפות.
בינתיים אני עוד בחווה המדהימה, ולפני עוד נינה סימון והניל יאנגים, והג'וני קשים וה- love וכ'
והחלטתי להביא את אחד השירים היפים שאני מכירה בביצוע כ"כ שונה מהמקור שפשוט מצמרר אותי כל פעם מחדש.

[סגו_לה*]

וואלה....אדישים אי אפשר להיות לביצוע כזה.
לא בטוחה שאוהבת, אני ממש אוהבת את הביצוע המקורי,בזה יש משהו...איך לומר...בכייני ומטורף,
אך עדיין היא הצליחה לשמור את הדרמטיות והמלאות של השיר הזה.

ויום דיסקים זה אחלה רעיון,לגלות מחדש את האוצרות שכבר אצלינו (שזה בכלל עיניין גדול בחיים -עיין ערך ר' נחמן)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ויום דיסקים זה אחלה רעיון,לגלות מחדש את האוצרות שכבר אצלינו
ועוד איזה @}

[אשה_שמחה*]

ויום דיסקים זה אחלה רעיון,לגלות מחדש את האוצרות שכבר אצלינו

וואו! לגמרי. מאמצת למחר. (אנחנו כל כך דומות שזה נורא. גם לי יש את הקטע עם המשחקים האלה. עשית פעם כזה עם הבגדים בארון? (מכניסים יד מוציאים פריט ומה שיוצא חייבים ללבוש, ולהתאים את כל השאר אליו )

[הגבירה_בחום*]

וואו! לגמרי. מאמצת למחר. (אנחנו כל כך דומות שזה נורא
ממש!
עשית פעם כזה עם הבגדים בארון? (מכניסים יד מוציאים פריט ומה שיוצא חייבים ללבוש, ולהתאים את כל השאר אליו )
לא. אבל זה רעיון! (-:
למרות שלא נראה לי שזה יעבוד אצלי...
אני בטח אדחוף את היד שוב ושוב עד שאני אמצא בדיוק מה שנראה לי, שלחפש מה ללבוש כבר נראה לי הדרך הקצרה (-:

[אשה_שמחה*]

אני בטח אדחוף את היד שוב ושוב עד שאני אמצא בדיוק מה שנראה לי, שלחפש מה ללבוש כבר נראה לי הדרך הקצרה

[הגבירה_בחום*]

לא חייבים לכתוב על זה פוסט
פוסט חדש (ואוקסימורון גאה...) בבלוג היוגה (-: