הגבירה בחום ארכיון 2

[מי_מה*]

וסחטיין על אלוהים שככה שמר עלייך. טפו טפו טפו!

[חוחית*]

קצת נמאס לו מההייטק והוא חושב לעשות הסבה לשזירת זרים D-:
אכן, נראה שאלוהים היה איתך.
ואני מ'זה מקנאה בך שהזדמן לך לקום בוקר כל כך מוקדם למדוט.
חוחית מרגישה גיבורה אם היא קמה בשמונה P-:

[כוכב_נגה*]

תודה גבירתי. אפשר עוד? (ועוד ועוד)
מעוררים חשקים ישנים הסיפורים שלך.
נשמע שהיה לכם הודו לה' כי טוב.
ואת כותבת נפלא כתמיד.

_למשל, להקיא במשך עשר שעות באוטובוס בנסיעת לילה בחיפוש מתמיד אחר שקיות ניילון- היה רגע לא טוב.
גם לגלות שבשקית הניילון שסופסוף מצאתי יש חור (אחרי שכבר הקאתי בה...) - היה לא משו_
D-: זה הכי קרע אותי, פשוט צחקתי בקול מול המחשב. שוב תודה.@}

[מתחדשת*]

תודה גבירתי. אפשר עוד? (ועוד ועוד)
@}

[אמא_ללי*]

מרגישה את האגן יושב על המיטה ואת הראש רחוק רחוק ממנו. כאילו מפרידה ג'ירפה בין החלק התחתון של הגוף לחלקו העליון. ובתוכם הייתי רק מתבוננת בהשתאות, בהכרה מלאה בהזיה המציאותית הזו. במציאות ההזויה.
הקסמת אותי עם התיאור הזה...

[הגבירה_בחום*]

תודה גבירתי. אפשר עוד? (ועוד ועוד)
תודה יקירותיי, שאתן קוראות ומגיבות @}
אם אפשר עוד? אני אנסה לגרד עוד כמה דברים. אחרי הכל את המסה המרכזית שלי על אלוהים כבר הורדתי (-:
אבל אתן כבר מכירות אותי ויודעות שאני לא לוקה בתמציתיות, כך שוודאי אמצא עוד שביבי סיפורים ופרטים שאינם חשובים לאיש כדי לשטוח בפניכן, חברותיי האהובות
לכולכן

[קרן_שמש_מאוחרת*]

אויש, המסה המרכזית שלך על אלהים פשוט מבריקה @} >תודה..

[פלוני_אלמונית*]

באתי להגיד לך תודה שיעצת לי לתרגל יוגה (בדף של ורידים ברגליים ממש מזמן)- בזכותך באמת תירגלתי יוגה באופן קבוע במשך ההריון ומצב הורידים לא החמיר ואפילו קצת השתפר עם התקדמות ההריון. (-:

[הגבירה_בחום*]

באמת תירגלתי יוגה באופן קבוע במשך ההריון ומצב הורידים לא החמיר ואפילו קצת השתפר עם התקדמות ההריון.
וואו, איזה יופי! @}
כ"כ משמח לשמוע. ותודה שבאת לספר לי אפילו שעבר זמן.
למרות שאני כבר רואה שנים את היוגה משפרת ומבריאה ומחוללת שינויים בעצמי ובאחרים, זה עדיין נדמה לי כמו קסם כל פעם מחדש שאני שומעת סיפורים שכאלה.

[הגבירה_בחום*]

תנודות מחשבה. תנודות בכלל,
אצלי, מאז חזרתי טווח התנועה שלהם כ"כ גדול והן עוברות מקיצוניות לקיצוניות כ"כ מהר.
הכנתי ארוחת בוקר מאוחרת. בחרתי צלחת בצבע טורקיז כרקע. עליה כתמים ירוקים של מלפפון, אדומים של עגבניה, צהובים של ביצה ולבנבנים של לחמניה (מקמח לבן, רחמנא לצלן שמצאתי במכולת). סידרתי אותה בקומפוזיציה מיוחדת והתחלתי לאכול בידיים. עם כל ביס משתנה הקומפוזיציה ואני מסדרת אחת חדשה, נקשרת אליה ונאלצת להיפרד ממנה עם הביס הבא - יש ימים שצריך כ"כ מעט כדי להיות מאושרת.
יש ימים שזה מגיע עד כדי אושר קיומי. מכלום. מהכל. מהאופן שבו פורץ האור פנימה דרך התריסים שלי, מערימת תפוזים כתומה שמונחת לצד ערימת אבוקדו ירוקה באותה קערה, ממדפי הספרים שכורעים תחת נטל הספרים שלי ומחלצים ממני אנחת השתאות: "ואוו...כמה מילים..".
לפני שבוע, זה ממש החריף עד כדי תחושת אושר ממלכת לרופא החניכיים שלי (אם להודות על האמת, זה כבר קצת הדאיג אותי (-:), ואפילו בשורת ניתוח החניכיים לא הצליחה להאפיל על תחושת הסיפוק הזו, על תחושת הפיוס שלי עצמי ועם העולם.
אבל יש ימים..... שבהם אני לא מסתפקת במועט. למעשה, כשאני לא מסתפקת במועט, אני לא מסתפקת בכלום. גם לא בהמון. ומה שיש לי בחיים הוא המון.
אבל בימים האלה, אני לא רואה אותו. בימים האלה, אני לא מרוצה מעצמי, פוזלת לצדדים, מקנאת (כןכן, אומרים מקנאת, לא מקנאה) באחרים, חושבת כמה הייתי יכולה להתקדם יותר בחיים אם לא הייתי: עצלנית, וכחנית, פלצנית, ליכלוכית, רוחנית, חולנית, כוחנית, רכרוכית - ועוד המון מילים שנגמרות באית.
בימים האלה, אפילו ההמון המון הזה, נראה לא מספיק, לא מספיק כדי להיות מאושרת ואני מרגישה כ"כ עניה, חסרת כל, ריקנית.
אח"כ זה עובר ואני שוב עשירה. מיליונרית.
הבעיה היא שאני יכולה לקום בבוקר שרי אריסון, עד הערב לרדת מנכסי ובלילה ללכת לישון הגיבן מנוטרדם. (ושלא יובן כאן מדברי שיש בי רצון קל שבקלים להיות שרי אריסון - היא נראית לי בנאדם עם המון צרות בחיים (-:) גם ההיפך קורה, אני מתעוררת עלובי החיים ובמשך היום, זוכה בלוטו ובלילה אני מתכרבלת על הספה ומרגישה הנסיכה ממונקו.
אבל בימים האחרונים, אני מרגישה מן שינוי שכזה. וכמו שינויים עמוקים הוא מתחיל במן תחושה קלושה כזו מרפרפת, מחלחל בטיפטופים קטנים, לא בבום גדול.
אני מרגישה שהאושר הקיומי, תקע הפעם יתד עמוקה איפשהו בתוכי, הצליח לזרוע זרע אחד, קטן אבל ערס, והוא לא זז כ"כ מהר. (-:
גם כשאני מתערערת, גם כשאני עלובה, גם כשאני קווזימודו במלוא תפארתו - אני מרגישה לאחרונה את הזרע הזה נמצא שם. גם כשאני ממטירה על עצמי גשמי זעם, יש בי מן תחושה מאוד קטנה (ולפעמים מטושטשת מאוד מרוב ערפל מחשבתי) אבל ברורה שבעצם, מתחת לכל שכבות הרפש שאני נותנת לעצמי להתפלש בהן, יש בחורה נקיה.
כשמתבהר בחוץ, הזרע הזה מתנפח ותופס מקום גדול יותר וממלא שטח גדול יותר בגוף שלי, וכשמודיעים שהולכת להיות סערה הוא קטן וחוזר לפעמים למימדים הראשוניים שלו - אבל לא נעלם.
האם אפשר לומר שרואים יבשה באופק? האם באמת באמת אפשר לומר בהיסוס שרואים אי של _{יציבות פנימית} בתוך האוקיינוס האטלנטי הסוער הזה?
כנראה שנמשיך לשלוח מסרים בבקבוק ולקוות שכן.
כן. למה לא בעצם?

[יול*]

כל כך, כל כך, כל כך, כל כך! מזדהה. אין מילים לתאר כמה אני מזדהה.
איך בן אדם אחר יכול לכתוב בצורה כל כך מדויקת מה שאני מרגישה?
תודה!
@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

טוב נו באמת..
נכנעת לכתיבה היפה שלך ולניסוחים המדוייקים שלך וכמובן להזדהות הכמעט טוטאלית שלי. אמנם את לא מכירה אותי מאתמול ואצלי התנודות הרבה הרבה פחות חריפות משלך וגם אני יודעת להיות מאושרת מקרן שמש או מצבע יפה ליד צבע יפה או...מכלום, גם אני קמה חוזליטו, ממשיכה נינט והולכת לישון ציפי ליבני ((-;) אבל פחות נזרקת לביבים ממך....
לגבי הזרע הוא שם!!! יש!!!
את לא יודעת כמה השתנית, כל כך משמח (-: מרגש @} מעודד

[פרח_הלימון*]

איך בן אדם אחר יכול לכתוב בצורה כל כך מדויקת מה שאני מרגישה?
זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי כשקראתי את המילים.
בעצם כולנו אותו הדבר:-)

[הגבירה_בחום*]

אחרי האווירה החורפית מלנכולית שהתפתחה אצל חוחית,
ומשנותרתי היום לבדי, התחלתי לפתע להרגיש שחורף לי מידי
והחלטתי לחמם את האווירה עם מרק ועם אלבום מופלא שחרשתי לפני כמה חודשים עד שיצא עשן מכל החורים ואז הנחתי בצד.
שני אלה עשו את העבודה היטב:
1
2
עכשיו אני צריכה להרגע וגם איזה משהו צונן להצמיד למצח לא יזיק לי (-:

[אמא_ללי*]

איזה יופי של שירים. תודה!

[ב_עילום*]

נכנסתי לאתר שלך בעקבות ההזמנה הארוכה (?) בככר השוק.
צילומים מדהימים. ממש. הרגשתי לרגע ממש שם. בתוך הרכבות האינסופיות... בנוף המוזר והמיוחד של המפי...
פשוט נפלא.
וגם הדף שלך מרתק.
בהצלחה בהכל.
יה בהרט הא קוצ'ה בי הו סאטה הא. (בתרגום חופשי- כן זאת הודו , מה שאומר שהכל יכול לקרות...)

[קרן_שמש_מאוחרת*]

התמונות שלך משו-משו. תופסות אותך בביצים (או בביציות במקרה שלנו )
ודיברתי היום עם נירה יורב. היא נשמעת בדיוק מה שאני מחפשת. מקווה שיסתדר לי מבחינת הפרטים הטכניים. המון תודה!

[הגבירה_בחום*]

שבת בבוקר. אנחנו מנקים את הבית.
העניינים מתנהלים כהרגלם, בחלוקת התפקידים הרגילה בבית: אני מנקה, והבנזוג אחראי על הפלייליסט (-:
בעודו מחזיק איזה מטאטא בשביל הפוזה, הוא שוקד באינטנסיביות על החלפת דיסקים, משמיע דיסק במערכת, וכשזה נגמר עובר לרשימת המוסיקות במחשב, מברר אם בא לי לשמוע את זה או את זה.
אחרי כמה דיסקים שהושמעו, אני שומעת את קולו שואל אותי בזהירות: "תגידי....אפשר לשמוע רוקפור?", על פניו מבט מהוסס כשל מי שמבין היטב שהוא עומד על נקודה רגישה. כבר 4 שנים, שהשמעתם בבית אסורה. בחוק לא כתוב.
"בסדר" אני אומרת, ומחכה. לוקחת נשימה.
רוקפור היא נקודה רגישה. לפני ארבע שנים התחלנו הבנזוג ואנוכי לצלם סרט דקומנטרי עליהם ואיתם.
הם היו אז להקה שזקוקה לשינוי. להקה שמחכה בקוצר רוח לשינוי שיקרה. חבורה של ארבעה מוסיקאים מחוננים, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שמכירים ועובדים יחד מגיל ילדות כמעט. מצד אחד זכו להצלחה לא מבוטלת בחו"ל. סיבובי הופעות תכופים בארה"ב, חברת תקליטים אמריקאית שמוציאה את אלבומיהם, מצד שני - עדיין לא עברו איזה סף הצלחה כדי להפוך למשהו גדול באמת. בינתיים בארץ ההופעות מוגבלות, מעבר לקהל מעריצים קבוע שבא לכל ההופעות אין הצטברות. ברדיו הם לא מוכנסים לפלייליסטים כמעט. ובגלל שאורח חייהם חייב יציאה כל כמה זמן לחודשים של סיבובי הופעות, אף מקום עבודה בארץ לא ממש הסכים להעסיק אותם. זה בסדר כשאתה בן עשרים, אבל אחרי 16 שנה, התחילה לצוץ עייפות וחוסר סבלנות מסויים וקשיים אמיתיים לשרוד, ליצור, לפרנס משפחה ולעשות אמנות, מוסיקה - רוקנרול.
אנחנו נשאבנו אל עולם ההופעות, אל השיחות איתם וביניהם, אל מערכות היחסים שלהם, אל השאיפות והחלומות, האכזבות והדיסונאנס הבלתי אפשרי בין עולם הרוקנרול לבין המציאות היומיומית, הישראלית. (כבר ציינתי בעבר שיש לי רגישות גדולה למוסיקאים?) - החיים של להקת רוק כשאתה מתקרב לגיל ארבעים כנראה כבר לא כ"כ סקס, סמים ורוקנרול ויותר חיתולים, משכנתא ורוקנרול.
צילמנו אותם כשנה בארץ, בבתים שלהם, באינספור הופעות, בשיחות, בריבים, בחיכוכים, בכעסים ארוכי השנים ובהכרות והקירבה העמוקים, בציפיה לשינוי שיבוא ובאיום התמידי לפרק את החבילה במידה והשינוי לא יבוא בקרוב שתמיד ריחף מעל וצץ ברגעי משבר. היינו אמורים להתלוות אליהם לסיבוב ההופעות הבא שלהם לארה"ב. סיבוב שבו ציפו לשינוי הגדול, לקפיצת מדרגה, למשהו אחר שיקרה.
אבל הם לא היו היחידים שהיו זקוקים לשינוי אז. גם אנחנו כזוג היינו זקוקים לשינוי, והוא לא בא. יחסינו אז היו שבירים ובמהלך העבודה על הסרט הלכו והחריפו, הוחלט על פרידה זמנית בינינו, אבל כיוון שהיינו קשורים בעשייה של סרט היו ברור לשנינו שאנחנו לא באמת יכולים להפריד כוחות, וכך נשארנו לחוד אבל יחד, יחד ולחוד באותו החלל. היה משבר גדול. וכמו תמיד אצלי, אין משברים קטנים. יש רק כוויות מדרגה ראשונה.
היה כאב, בלבול ואנרגיות קשות, על רקע עולם הרוקנרול, צילומי הופעות, ראיונות וישיבות אל תוך הלילה על הגשות לקרנות ועבודה על התסריט ובנוסף (כבר ציינתי בעבר שיש לי רגישות גדולה למוסיקאים?) היו במקביל כמה אנרגיות מבלבלות, ויברציות טעונות. סיר לחץ. טלנובלה.
כשהגיע זמן ההתארגנות לקראת סיבוב ההופעות בחו"ל, קיבלתי סירוב משגרירות ארה"ב לקבל ויזה ושבועיים לפני הטיסה (שהבנזוג היה אמור לעלות עליה בלעדיי...) משכה ההפקה של הסרט את ידיה מהסרט והחליטה שלא נכון לה להשקיע בסרט כרגע ובעצם אין מימון.
אנחנו נשארנו חבולים ומבולבלים בארץ. הלהקה נסעה. עשרה ימים לפני חזרתם לארץ, החליט הסולן שהוא נשבר, עזב את הלהקה באמצע סיבוב ההופעות בלי סולן וחזר לארץ. שאר חברי הלהקה שעד אז עשו בעיקר קולות רקע וניגנו, בחרו להמשיך את מסע ההופעות ככה, בלעדיו. הגיע השינוי שלהם, ואנחנו לא היינו שם כדי לצלם אותו.
מאז הפכה רוקפור ללהקה עם שלושה חברים (היום יש להם קלידן ונינט ועניינים....), הנגנים הפכו זמרים.
אני והבנזוג, הבנו שאנחנו בלתי ניתנים להפרדה ועברנו מאז דרך משותפת וארוכה, גדילה והתבגרות, אחריות, מחוייבות, כנות.
אבל סיפור רוקפור נשאר פצע פתוח בלב. תזכורת לכישלון, תזכורת לרגשות מעורבים. כל היתקלות אקראית בשיר שלהם, החזיר אותי אחורה אל ימים ותחושות שלא רציתי לזכור, שלא נדבר על ערמת האלבומים שלהם שהתייתמה על המדף.
לפעמים היינו נפגשים במקרה בהופעות, מחייכים ונותנים חיבוקים יבשים (עקרים) ושבים שותקים הביתה, כל אחד במחשבותיו, כל אחד בזכרונותיו הכואבים. ומתחילים שוב במלאכת ההדחקה, הדחיפה אל הבויעדם ההכרתי.
ועכשיו בשבת בבוקר, ביום שמשי, עם מגב ביד, הצלילים המוכרים ששמעתי כ"כ הרבה פעמים באינספור הופעות חיות, ממלאים את החדר ואני שוקעת לזכרונות, אבל לא לדיכאון כמו פעם. אני מרגישה מוצפת ברגשות, אבל לא מאבדת את הקרקע ונסחפת איתם כמו פעם.
מרגישה את האיש בוחן אותי ממרחק עם מטאטא הפלאים שלו, מתבונן בי מצטנפת ונותן לי לעבור את שלי. לצלוח את כל הדיסק שכל שיר בו הוא סוג של צלקת.
כשנגמר הדיסק יכולתי שוב להרים את המבט ולראות את האיש שלי, מתבונן בי מקצה אחר של הבית, מחייך אלי חיוך מבין וממשיך לטאטא את האיזור שמזמן כבר ניקיתי לפניו.

ואם חשבתם שאחרי כל זה אשאיר אתכם בלי טעימה משניים מהאלבומים הטובים, ומבלי שנערות הרוק שבינינו יחסירו פעימה - טעיתם (-:
1 ו- 2

[אשה_שמחה*]

איזה סיפור מרגש. (הולכת לשטוף כלים עם רוקפור)

[חוחית*]

ריגשת אותי בדברייך, גם לי כמובן מיד התנגנו השירים תוך כדי קריאה.
אצלי רוקפור מחוץ לתחום בעיקר בגלל שליוו את שנות התבגרותי המייסרות ועכשיו פחות מדבר אלי באופן כללי,
הדברים שכתבת עשו לי קווץ' הרבה יותר מהמוזיקה.
@}

[עדינה_ניפו*]

היי גבירה,
נכנסתי לאתר שלך ולשאר התמונות,
מאד מאד נהניתי!
הצילומים יפייפיים לטעמי.
אווירה מיוחדת, חלקם הזכירו לי משהו איטלקי כזה (חולשה למראה האיטלקי).

[מי_מה*]

וואו מותק! איזה סיפור! לא מכירה כמעט את רוקפור (למרות האולסטאר אנחנו בספירות מוזיקליות שונות) .
ואיזה יפה כתבה עפרונית.
בהצלחה לשתיכן בגננות @} _{(פרח שלא נובל)}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מתבונן בי מקצה אחר של הבית, מחייך אלי חיוך מבין וממשיך לטאטא את האיזור שמזמן כבר ניקיתי לפניו.

איזה אלוף!!

[הגבירה_בחום*]

הבקרים שלי בזמן האחרון מתחילים בנאחס. נאחס טהור. בלי סיבה, בלי נסיבות.
אני מתעוררת בבוקר בגבות מכווצות, פוקחת עיניים טרודות והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא אוף. הרגש הראשון שעולה לי בלב הוא אוף.
ואז אני מתחילה לחשוב למה, ולא מוצאת סיבה, מעבר לאיזה מן חוסר חשק גלובלי כולל.
אני קמה כמו קפיץ מתוח וגוררת את עצמי לסלון, ועם הקפה על הספה, מנסה לקבל תובנות, לחפש סיבות, להמציא נסיבות. וכמו שאמרה לי פעם רופאת המשפחה שלי במבטא צרפתי כבד: "אל תחפשי יותר מידי, כי אם מחפשים טוב טוב, בד"כ בסוף מוצאים" - ואני...אני מחפשת טוב טוב ובסוף - מוצאת.
מוצאת סיבות למה להיות עם פרצוף חמוץ, מוצאת סיבות למה הכל באופן כללי לא משהו. או כמו ש אלטר אגו ניסחה זאת בחכמה "הכל טוב אבל לא נהדר".
במשך היום הקפיץ הזה המתוח, המכווץ הולך ומשתחרר לי. אני מתאמנת או הולכת ללמד ומפשירה, נוסעת בכביש בין נופים ירוקים ושמש חמימה (שאין לי הרבה סיבות לשמוח בה בדצמבר, אבל אני נאחזת בה בכל זאת) ומרגישה איך המתיקות חוזרת לי ללחיים, איך הכרת התודה מקבלת שוב את המקום הראוי לה, איך מולקולות של טוב מפעפעות לאט לאט באוסמוזה איטית לתאים שלי ואיך הכרה פשוטה של אושר מציפה אותי. סתם ככה. בלי סיבה. בלי נסיבות.

---

ומשהו אחר, שלא קשור אבל כמו תמיד קשור.
אתמול הייתי בהרצאה ונחשפתי בה לרעיון מקסים שנראה לי הולך להיות מאוד משמעותי בחיי.
זו היתה הרצאה שניה מתוך סדרה של חמישה מפגשים שמנסים לקיים דיון באופן שבו עקרונות בסיסיים של היוגה שזורים ומוטמעים במיתולוגיה ההודית שהיא גם המיתולוגיה היוגית, ואיך העקרונות האלה טבועים עמוק בשני האפוסים ההודיים המרכזיים (המהבהארטה והראמיאנה) ומתוך כך גם בחיים ובתרבות ההודיים.
בכל מקרה, בתוך מבוא ארוך ומרתק על הטקסטים היוגיים וההודיים בכלל, אתמול אמר המרצה אמירה מופלאה בעיניי, שלמרות שידעתי אותה, אף פעם לא ראיתי באופן הזה.
הוא דיבר על העניין הזה שהמיתולוגיה ההודית במיוחד שני האפוסים הנ"ל עמוסים בסיפורי מסגרת גדולים שבתוכם אלפי סיפורים קטנים ותמיד יש בהם גיבורים טובים, גיבורים רעים, שדים, שדות,טיפשים, שוטים וחכמים - סרט הודי!! ויש עקרון נורא בולט לאורך הסיפורים האלה (והם ארוכים טיכו..)
תמיד לגיבור הראשי הטוב, קורה משהו רע שבעקבותיו הוא צריך לעזוב את הממלכה שלו ולצאת לגלות. הגלות בסיפורים ההודיים נמצאת ביער ונמשכת עשר, חמש עשרה שנים, תלוי בסיפור. בגלות הזאת, תמיד יש קונפליקטים והתמודדויות. בד"כ הוא צריך להתמודד עם רעב ולצוד את האוכל שלו, להיזהר מחיות טורפות, להלחם בשדים ובסכנות שאורבות בדרך, להתגבר על תלאות, לעבור משברים וכ'. בתום הגלות הזו הוא חוזר לממלכה שלו בכוחות מחודשים ומקבל את שמגיע לו, מנצח את הרעים, משיג חזרה את אהובתו שנחטפה ממנו וחוזר לשלוט בממלכה.... - עד הפעם הבאה ש משהו קורה והוא צריך לצאת שוב לגלות. העקרון הזה מושתת על שני מונחים גלות וגאולה. כדי לזכות בגאולה, חייב הגיבור תמיד לצאת לגלות, שבה יקרו לו דברים, הוא יצטרך להשתנות, להתחזק, להזדכך, להתגבר כדי שיוכל לחזור ולחיות כמו מלך בממלכה שלו.
ואז אמר יובל המרצה שבעצם עקרון היציאה לגלות והחזרה לממלכה, שחוזר על עצמו כ"כ הרבה פעמים בכ"כ הרבה סיפורים ותתי סיפורים מקביל ומסמל את התירגול. בעצם, בכל פעם שאנחנו יושבים למדיטציה או מתרגלים יוגה, אנחנו יוצאים לגלות. נכנסים פנימה למעבה היער, למפגש עם חיות טרף ועטלפים, מתמודדים עם השדים שלנו וכוחות הרשע, פוגשים את הפיות והכוחות החיוביים ששומרים עלינו, עוברים שינוי ואז חוזרים חזרה החוצה אל הממלכה שלנו כדי ליישם את מה שלמדנו, את כוחותינו המחודשים, את צלילותנו הטריה. לחוות את החיים שלנו ולהתמודד איתם טוב יותר.
בכל פעם מחדש אנחנו צריכים לצאת שוב אל הגלות, לעזוב את הממלכה שלנו (המחשבות, הרגשות, הטרדות, וכל הנאות וסבלי החושים) ולעבור שוב מסע פנימה אל היער שלנו. ובכל פעם לחזור חזרה אל הממלכה ולחוות אותה ברמה אחרת של קיום.
מצד שני, אמר יובל, אפשר להסתכל על זה מכיוון אחר (בכל זאת, אנחנו בהודו, אי אפשר שתהיה רק פרשנות אחת (-:) מתוך גישה שסוברת שהחיים שלנו כפי שאנחנו חיים אותם ביומיום הם הגלות שלנו, בהם אנחנו רחוקים מעצמיותנו, רחוקים מהאמת הפנימית הטהורה שבנו, והתרגול שלנו מסמל בכל פעם את השיבה לממלכה שלנו, לבית הפנימי, האמיתי שבו אנחנו אהובים, מחוברים, מאוחדים. וממנו, מה לעשות, אנחנו יוצאים כל יום לגלות, עוברים דברים, לומדים, חווים מתמודדים עם החיים ומחכים לרגע שבו נוכל לשוב הביתה

הרעיון הזה הקסים אותי לגמרי והטעין את כל הווית התירגול שלי במשמעות חדשה. בתחושה של שליחות וכבוד עצמי - אליי, "הגיבורה" שמוצאת את האומץ והתעוזה בכל יום לצאת אל היער (גם אם הוא סתם 4 עצי אקליפטוס) ולחזור ממנו בשלום.
עוזר קצת להתמודד עם הבקרים שבהם אני מתעוררת במיטה שלי ומרגישה כ"כ רחוקה מהבית.

[מי_מה*]

אין מה לומר - הגבירה הגיבורה!

[אשה_שמחה*]

_בתחושה של שליחות וכבוד עצמי - אליי, "הגיבורה" שמוצאת את האומץ והתעוזה בכל יום לצאת אל היער (גם אם הוא סתם 4 עצי אקליפטוס) ולחזור ממנו בשלום.
עוזר קצת להתמודד עם הבקרים שבהם אני מתעוררת במיטה שלי ומרגישה כ"כ רחוקה מהבית._

איזה יופי.
במשך היום הקפיץ הזה המתוח, המכווץ הולך ומשתחרר לי. אני מתאמנת או הולכת ללמד ומפשירה, נוסעת בכביש בין נופים ירוקים ושמש חמימה (שאין לי הרבה סיבות לשמוח בה בדצמבר, אבל אני נאחזת בה בכל זאת) ומרגישה איך המתיקות חוזרת לי ללחיים, איך הכרת התודה מקבלת שוב את המקום הראוי לה, איך מולקולות של טוב מפעפעות לאט לאט באוסמוזה איטית לתאים שלי ואיך הכרה פשוטה של אושר מציפה אותי. סתם ככה. בלי סיבה. בלי נסיבות.

כתבת מקסים. וגם תיארת בדיוק את מה שחוויתי השבוע. (מדהים הקטע הזה. כל הזמן אנחנו אומרות וכותבות שהכל וכולם אחד, אבל ההוכחות הממשיות האלו לכך מרטיטות את הלב).

[קרן_שמש_מאוחרת*]

ואז אמר יובל המרצה שבעצם עקרון היציאה לגלות והחזרה לממלכה, שחוזר על עצמו כ"כ הרבה פעמים בכ"כ הרבה סיפורים ותתי סיפורים מקביל ומסמל את התירגול. בעצם, בכל פעם שאנחנו יושבים למדיטציה או מתרגלים יוגה, אנחנו יוצאים לגלות. נכנסים פנימה למעבה היער, למפגש עם חיות טרף ועטלפים, מתמודדים עם השדים שלנו וכוחות הרשע, פוגשים את הפיות והכוחות החיוביים ששומרים עלינו, עוברים שינוי ואז חוזרים חזרה החוצה אל הממלכה שלנו כדי ליישם את מה שלמדנו, את כוחותינו המחודשים, את צלילותנו הטריה. לחוות את החיים שלנו ולהתמודד איתם טוב יותר.
דיברתי היום עם קולגה על העבודה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי והטראגדיה שגלומה בחוויה שם ואולי בחיים בכלל, ומצאתי את עצמי מצטטת אותך.. וחושבת על החוויה הכלל אנושית הזו, על כך שבתוך הדרמה הזו של הטרגדיה יש גם גלות וגם אפשרות לגאולה .
קיבלתי במתנה מבן שיחי את המשפט היפה הזה של ליאונרד כהן
There is a crack in everything
That's how the light gets in.

תודה.

[פלוני_אלמונית*]

זה מהשיר anthem מסתבר. גם אני לא הכרתי. את יודעת, לי זה הזכיר שיעור שהיה לי עם המורה לריקודי בטן שלי (גורו בפני עצמה). היא ניגשה לאחת התלמידות הוותיקות שעמדה זקופה וגאה באיזה פוזת בלרינה (שגרמה לי כמובן להרגיש כמו פיל בחנות חרסינה) ואמרה לה בהומור "מה את עומדת כמו איזה מגדל שן, תראי קצת סדקים, גיברת.." ואני חשבתי לעצמי שחלק ניכר מהזמן אני מסתובבת בתחושה שאני במאמץ מתמיד לטייח את הסדקים אצלי.זה היה מקסים בעיני אז שמותר (ואף רצוי) להראות את הסדקים. אז בא מר כהן ואמר לי שלא רק שמותר להראות אותם אלא שהם קיימים בהכל, בכולנו ומאפשרים לאור להיכנס. שיעור.

[פלוני_אלמונית*]

אה, וזו כמובן אני (קרן שמש מאוחרת) ממחשב אחר.

[הגבירה_בחום*]

ואחרי זה, זה היה בלתי נמנע.
הרבה רגעים שחורים העברתי בשנים השחורות שלי עם השיר הזה.
ממלמלת לעצמי במיוחד את המשפט הזה: isnt it a strange way down?y

כמה טוב להסתכל על הדיכאון שלך מבחוץ, ולנופף לו לשלום בנוסטלגיה

[מי_מה*]

צ'מעי כבר שמעתי כל מני אום נמה שיוויה אבל זה שהבאת לי נכנס לי למחזור הדם. זה מקפיץ בנעימות ואני מדמיינת את עצמי רצה בינות לדקלים ושיחי בוגונביליה פורחים, עוטה צעיפים דקיקים ומציצה מעבר לדקל, בחיוך פתייני, אל בחור מטופח שפם עם שביל בצד.

[אשה_שמחה*]

_להתענג על מילים מענגות. לתת לכאב שבהן לצרוב קצת. להתענג על הגאונות המרירה ולהשאיר את זה מחוץ לחיים.
לחייך ולהבין איך בכל אחד יש את המקום הזה, המריר הסרקסטי שמסתכל במראה ורואה את איזנ מן דימוי של עצמו, עקום או ישר.
עכשיו כשאני אדם הרבה יותר חזק ויציב, אני מרשה לעצמי להתענג על הדיכאון._

תודה על המילים האלו (הרצון להודות לך גבר על הפאדיחה שבעובדה שעקבתי אחרי ההתכתבות שלך עם פרח הלימון )
עכשיו עם שני הדיסקים החדשים שלי של ניק דרייק זה ממש בא לי בזמן.

[ב_עילום*]

הרצון להודות לך גבר על הפאדיחה שבעובדה שעקבתי אחרי ההתכתבות שלך עם פרח הלימון )

טוב גם אני מתפקדת בעניין. והייתי שמחה לדעת מה זה ה"אום נמה שיוויה " שדיברתן עליו.
תודה

[מי_מה*]

טוב, אז אני הלכתי וחיפשתי ומצאתי משהו בגרסה מקוצרת אבל דומה מאוד למה שהבאת לי (מי גאון של מימה?) הנה
יאללה תתפננו

[הגבירה_בחום*]

עם כל הדיבור פה על לאונרד כהן ועל היכולת להקשיב למוסיקה שמחוברת אצלנו לאנשים ולרגעים קשים, להקשיב ממקום אחר - היה זה אך טבעי שהיום בבוקר אמר הקריין ברדיו בזמן שנסעתי באוטו שעם החורף עולה גם הגעגוע למעיל הגשם הכחול המפורסם (העיניים שלי מייד נדלקו), שגם עם המבצע שלו, המשיך הקריין נערכים בימים אלה מגעים כדי להביא אותו לארץ (מייד נהיה לי גוש בגרון ואוסף השיחות שלנו כאן התחיל להסתחרר לי בראש) ואז מייד התחיל השיר שאם מישהו יתעקש לעשות סלקציה ולבחור את קומץ השירים הכי מצמררים ברגש שלהם, הכי פוצעים בכאב שעומד מאחוריהם, הכי מכאיבים בהשלמה שלהם עם העבר, בגעגוע, בשנאה ובאהבה, הכי גאוניים ביכולת שלהם להביע משהו כ"כ עמוק ואמורפי עם אוסף של מילים - זה בטח היה אחד מהם.

[הגבירה_בחום*]

תקופה יפה. ימים טובים.
יש שלווה ועשיה, יש פרנסה, יש אהבה, יש קסם והתרגשות. התרגשות חולין מבוקרו של יום, מרדת ליל.
אני מרגישה שאני עושה טוב והעולם סביבי קולט אותי ומבשר לי שאכן טוב אני עושה. באמצעות מילים חמות של אנשים, באמצעות מעשים של אנשים, באמצעות אהובים שמקיפים אותי. אני מרגישה את הטוב מציף וממלא כל פינה יבשה בלב שלי ואומרת תודה.
זוכרת כל הזמן שכל זה הוא אשליה אחת גדולה, משחק שמיימי, משתנה כל הזמן, ניתנת בחסד, אולי מחר תלך. מציפה כמו שיטפון וממשיכה. משנה תמיד צורה.
מזכירה לעצמי רק לומר תודה על שיטפון הברכה הזה, על הברכה שניתנה לי להיות טובה במה שאני עושה. להתענג ולהתבשם על כל הנעים הזה מבלי להאחז בו. לומר תודה ולזכור שלא תמיד היה כך, ואולי לא תמיד יהיה. שמתחת לכל מלבושי החג והאבלות, יש אני. רק אני.
לומר תודה ולזכור שזה לא באמת שלי, רק בהשאלה.

[מי_מה*]

מקסימה אחת.

[חוחית*]

מקסימה אחת.
כמה יפה כתבת @}

[אשה_שמחה*]

כמה יפה כתבת
מקסים. ומעודד, למי שנמצאת, כמוני, בצד היורד של הקרוסלה הזו. הזכרת לי שיש למה לחכות.

[אמא_ללי*]

מתחת לכל מלבושי החג והאבלות, יש אני. רק אני. וזה בסדר.
אם זה בסדר, אז זה בעצם הכל. וזה המון, המון.

ואפשר לקבל הרבה כוחות גם מדברים שהם רק בהשאלה, כוחות שאם משתמשים בהם נכונה יכולים לעזור לנו הרבה בימים שבהם לא הכל זורם בקלות ובטוב.

את מקסימה

[הגבירה_בחום*]

אני חוזרת ליום האחרון שלנו בבומביי. היום בו עלינו על מונית לשדה התעופה עם נהג מוסלמי אדוק וחששנו לחיינו. מה שהסתבר תוך פחות מחודש (!!) כחשש מוצדק ביותר.(הקוראים שמצטרפים אלינו רק עכשיו מוזמנים להתעדכן בפרטים בפוסט מה- 2.11 (-:)
כשהכרחנו את הנהג סופסוף לעצור לנו את המונית באמצע הדרך וירדנו מהמונית, היינו מיוזעים וחרדתיים. לא ידענו אם לבכות או לצחוק מהסיטואציה ההזויה שנקלענו אליה, אז ליתר בטחון עשינו קצת משניהם. ובאמצע האוטוסטרדה של בומביי, עם 14 קילו על הגב אמרתי לבנזוג: "צ'מע, החופשה הבאה חייבת להיות בפריס! או משהו כזה..."
הבנזוג החזיר לי מבט מותש ואמר: "סגרנו על פריס! או ראש פינה...."

---

לפני יומיים, בשעת לילה מאוחרת נכנסנו למיטה והעברנו את הדקות האחרונות של הערות בפיטפוט. אלה שעות השיחה האהובות עלינו, הכל שקט בחוץ, הכל שקט בפנים, אנחנו מתחת לפוך, מספרים אחד לשני על היום שעבר עלינו, מעדכנים על תוכניות לימים הקרובים, סוגרים עסקאות מי לוקח את האוטו מחר.
ואז נדלקות העיניים של האיש בחיוך: "אהההה, שכחתי לספר לך.."
כשהיה בעבודה והיה צריך "להרוג" זמן בציפיה למחשב שיגמור להוריד משהו הוא נתקל באתר שעורך הגרלה ומחלק חופשות במתנה בארץ ובעולם.
הסלוגן של האתר היה "ספרו לנו למה מגיעה לכם חופשה במתנה" והוא מזמין את הקהל לכתוב על החופשה המטורפת ביותר שהיתה לו או פשוט לשכנע את המערכת למה מגיעה לו חופשה במתנה. הפרס הראשון בתחרות, חופשה בפריס.
האיש לא איבד זמן ומייד שטח במלודרמטיות של תסריטאים את סיפור קורותינו במונית על בן לאדן, את הפחדים והתפילות ואיך סכנה ריחפה מעל ראשנו ובסיומה נחלצנו מציפורני האיסלם, ובסופו של דבר "הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה" שהחופשה הבאה שלנו תהיה בפריס - "וזו הסיבה שמגיעה לנו חופשה בפריס במתנה" חתם את החיבור נוסח "מה עשית בחופש הגדול" (-:

---

אתמול בערב, מוצ"ש. אנחנו בבית אחרי שבת משפחתית לביבתית שכזו, מתחממים ונותנים למחשבות על השבוע הקרוב ומטלותיו לזחול ולהשתחל את תוך הסופ"ש שלנו. הבנזוג יושב ליד המחשב עם סילבוס בערמת דפים ומתכונן לשעור המשחק שהוא מלמד השבוע. הוא בודק עניינים באנטרנט, מתקן תיקונים ורושם רשימות ובשלב מסויים מסתובב אליי ואומר בטון של מי ששלחו אותו לסדר את החדר במקום לשחק כדורגל עם החבר'ה: "אני אצטרך לראות שוב את קזבלנקה עד יום שלישי"
כמה רגעים של ריק מחשבתי עברו עלינו ואחריהם אנחנו שוב מול קזבלנקה מתמכרים ללוק ולסטייל הזה של שנות הארבעים, לגאונות של הסרט הזה (שמעבר לכל הקלישאות הוא ממש סרט גאוני באופן שבו הוא מספר סיפור דרך מצלמה, דרך ג'סטות גופניות), מדקלמים משפטי מפתח: "here's to looking at you kid" - ממש כמו קלישאה מתוך סדרה אמריקאית שבה הבחורה תמיד רוצה לראות עם בנזוגה האדיש קלאסיקות רומנטיות כמו חלף עם הרוח או קזבלנקה. למעט הבנזוג האדיש (-:
וכשמגיעה סצינת הסיום ואינגריד ברגמן (המאממת) אומרת בעיניים נוצצות: "but what about us?" אנחנו מציצים אחד בשני וממלמלים עם המפרי בוגרט (המאאאמם) " we'll always have paris " - פשוט גאוני.

אנחנו מתים על פריס. משוגעים עליה. אני הייתי בה יומיים ובנזוגי לא היה בה מעולם. אבל מה זה חשוב. אחרי כ"כ הרבה קזבלנקות וספרים, ועלובי החיים וגיבנים מנוטרדם ועוד מאות סרטים עם סצנות רומנטיות בסמטאות הציוריות של פריס, איך אפשר שלא למות עליה?
בין אם נזכה בחופשה בפריס או לא, בין אם נממש שם את חופשתינו הבאה או לא, בין אם נהיה בפריס עוד פעם או לא נראה אותה לעולם, אנחנו יודעים - שתמיד תהיה לנו פריס.
@}

[אשה_שמחה*]

את מקסימה.
ואתם בטוח תזכו.

קטעים שהתענגתי עליהם במיוחד-
_לא ידענו אם לבכות או לצחוק מהסיטואציה ההזויה שנקלענו אליה, אז ליתר בטחון עשינו קצת משניהם. ובאמצע האוטוסטרדה של בומביי, עם 14 קילו על הגב אמרתי לבנזוג: "צ'מע, החופשה הבאה חייבת להיות בפריס! או משהו כזה..."
הבנזוג החזיר לי מבט מותש ואמר: "סגרנו על פריס! או ראש פינה...."_

לפני יומיים, בשעת לילה מאוחרת נכנסנו למיטה והעברנו את הדקות האחרונות של הערות בפיטפוט. אלה שעות השיחה האהובות עלינו, הכל שקט בחוץ, הכל שקט בפנים, אנחנו מתחת לפוך, מספרים אחד לשני על היום שעבר עלינו, מעדכנים על תוכניות לימים הקרובים, סוגרים עסקאות מי לוקח את האוטו מחר.

_אנחנו מתים על פריס. משוגעים עליה. אני הייתי בה יומיים ובנזוגי לא היה בה מעולם. אבל מה זה חשוב. אחרי כ"כ הרבה קזבלנקות וספרים, ועלובי החיים וגיבנים מנוטרדם ועוד מאות סרטים עם סצנות רומנטיות בסמטאות הציוריות של פריס, איך אפשר שלא למות עליה?
בין אם נזכה בחופשה בפריס או לא, בין אם נממש שם את חופשתינו הבאה או לא, בין אם נהיה בפריס עוד פעם או לא נראה אותה לעולם, אנחנו יודעים - שתמיד תהיה לנו פריס._

(מקווה שזה לא טרחני, הציטוטים. בתור כותבת אני אוהבת שמפרטים לי, אז חשבתי שאולי גם את ).

[אמא_ללי*]

איזה פוסט כיפי. ממש יכולתי לדמיין את הרגעים שתיארת.
ופריס מהממת עשיתי לי חשק לחזור אליה....

[הגבירה_בחום*]

בתקופה האחרונה אני עסוקה מאוד בשיח האלוהי/ יקומי שלי, בתאום כמו תמיד עם השיח הער כאן עם בנות האתר האהובות אודות הודיה והתכווננות.
בעקבות כך, אני מקדישה תשומת לב רבה להתנהלות שלי מתוך תחושת הודיה, למה שאני מבקשת, לאופן שבו אני מבקשת ולאופן והזמן שבהם בקשותי נענות.
והיום בתור לרופא (מהפוסטים שלי אפשר להבין שאני כל היום מחכה בתור לרופאים. אך לא! פשוט משום מה שם יש לי כל מיני רעיונות) עלתה בי מחשבה מסקנתית שכזו על האופן שבו אלוהים נענה לי.
קלטתי שאלוהים מגיב מיידית לבקשותיי כשהן במידה סמול ובמידה אקסטרה לארג' ואילו כשבקשותיי הן במידות מדיום עד לארג' יש תקיעות. שם השיבר מרגיש לי סתום. ואני כמובן אסביר.
לגבי הבקשות במידה אקסטרה אקסטרה לארג' אני ממש מרגישה את יד אלוהים מובילה אותי. בעניינים החשובים והגדולים באמת בחיים כמו להשאר בחיים, כמו בריאות לי ולאהוביי וכמו אהבה אני מרגישה ליווי צמוד ואלו תמיד הנושאים שאני ממהרת ומקדימה להודות עליהם לפני הכל ולבקש להאריך את חוזה השכירות איתם. ולראיה, היחלצותי מאי אלו סכנות, האהבה שמקיפה אותי והבריאות שטפו טפו טפו מאירה לי פנים
אחריהן באות הבקשות הקטנות המיידיות שאני מבקשת בסיטואציות שונות, באופן מקומי שבד"כ מתמלאות. למשל כמו לא לקבל דו"ח חניה או שתתבטל לי מטלה שמאוד לא מתאים לי לעשות או כמו בתור היום למומחה החניכיים:
(באתי לביקורת שהיתה אמורה לבדוק אם חל שיפור במצב החניכיים שלי כדי שאפשר יהיה לדחות את הדיבור על הניתוח שריחף מעלי באוויר. בשנה האחרונה אני עושה כל שביכולתי להתחמק מניתוח שכזה, אני מנקה ביסודיות כעשרים דקות כל לילה את השיניים מקפידה על ביקורים אצל שיננית אחת לשלושה חודשים ומנסה כל מיני פתרונות טבעיים ורגע לפני שנכנסתי לביקורת ביקשתי: בבקשה שהכיסים בחניכיים שלי התמלאו ולא יהיה צורך בניתוח ואכן הרופא היה מבסוט לאללה ואמר שיש הטבה רצינית.)
אבל בבקשות במידות מדיום ולארג' (אלה תמיד המידות שחסרות במדפים על ההתחלה (-:) כמו בית חדש שאנחנו ממש ממש זקוקים למצוא, כמו פרנסה איתנה ויציבה שלא מתערערת מכל שינוי קטנטן כמו מעיין של יצירה שופעת - שם אלוהים לוקח ת'זמן. שם אני לא מרגישה אותו, לא יודעת מה הוא צופן לי, לא מקבלת תשובות פנימיות, לא יודעת לקרוא את המפה ולהתמצא בשטח. לא חשוב עד כמה אני מבקשת יומיום בדבקות, אני לא מרגישה אותו מוביל אותי, לא משנה עד כמה אני מנסה לשאול את השאלות הנכונות ומחדדת את אוזני, אני לא שומעת את תשובה, ולא חשוב עד כמה אני מבקשת לקבל את התבונה להבחין בסימני הדרך, אני עדיין לוטה בערפל.
כאילו אלוהים אומר לי, אני מטפל בך בדברים האקוטיים, אני מטפל בך בדברים הקטנים והמיידיים שצריך לפעול בהם מהר, עכשיו תעזבי אותי באמשלך עם יצירה שמצירה, חכי בסבלנות, יש לי עוד כמה עניינים דחופים יותר.
ואני מסתכלת למעלה ולצדדים ושואלת מה לעשות? תגיד לי מה לעשות, מחזירה מבט מאוכזב פנימה ואומרת לילד הקטן בתוכי: "סבלנות חמוד, נקנה לך אופניים כשתהיה גדול" והילד הקטן שבי מזעיף פנים, נמאס לו לחכות, הוא רוצה להיות גדול עכשיו.
למזלי (או לא) את הילד שבי עוטף בנאדם כיום שאומר לעצמו שהכל יגיע בשעתו, שמנסה כל יום להתבונן בחייו ולראות את כל הטוב שבהם ולהמשיך להתכוונן אל מה שהוא רוצה (או חושב שהוא רוצה) עד שיפתח לו פתח או ישתנה כיוון הרוח. עד שיגיע זמנם של בקשות מדיום לארג'.

ובהזדמנות זו אני רוצה לשלוח את לחמי גם כאן ולזמן לנו בית חדש.
מחפשים בית בגודל 100 מ"ר לערך עם גינה קטנה ועץ פרי באיזור השרון: כפ"ס, רעננה, הוד"ש והסביבה. בית שנוכל לגדול ולהתפתח בו מכל הבחינות והמישורים.
אם יש למישהו מידע על בית כזה, נשמח מאוד לשמוע עליו.
תודה @}

[הגבירה_בחום*]

פוסט פיוס.

לבקשת הקהל, עשיתי פה קצת סדר.
זרקתי לפח קטעים שעבר זמנם ובטל קורבנם (בעיני). פיניתי מקום למילים חדשות.

עידכון מאתמול:
ובכן, כצפוי, חזרתי אתמול מהשעור אחרת. לא ממש הפכתי את עורי אבל כבר לא הייתי שקועה בבוץ.
לשעור הגיעו שתי בנות חדשות, חוששות ונבוכות קמעה, (סנדרום השעור הראשון), וזה תמיד מוציא ממני את כל הרוך והאימהיות שבי מאפשר לי, בלי להתכוון כמעט, להאיר פנים, לגעת ברכות, להרגיע חששות, לחייך ולתת תשומת לב גדולה יותר, לתת הרגשה שאני רואה אותם ומשגיחה עליהן.
וכשאני מעלה את כל אלה אל פני השטח והחוצה, והם זמינים לי, אני מגלה שקל לי יותר להפנות אותם גם פנימה, להתייחס גם אל עצמי ברוך ובחמלה. אולי זו אחת הסיבות שאני כ"כ אוהבת ללמד.

היום, מוקדם יחסית בבוקר קמתי ללמד (זה יום עמוס עם 3 שעורים, ואני מעבירה את רובו בנסיעות משעור לשעור. הלוואי היו רוב הימים כאלה),
נסעתי בכבישים הרטובים של הבוקר, באווירה הצוננת והאפורה. רמזורים מתחלפים מאדום לירוק ובאחד מהם פניתי פניה חדה ימינה ופתאום משהו דרמטי השתנה בכל האווירה, שמש גדולה מכה בפנים ומשתלטת על כל השימשה הקידמית, מסנוורת כל מ"מר בפריים ונכנסת לנשמה כך שהלב שלי החסיר פעימה והתרגש ממומנט ההפתעה ועוצמתו. ופתאום קלטתי משהו. קלטתי שלפעמים אני קצת רוצה שמן אור גדול כזה יכה בי, פתאום משום מקום, יערבל אותי ויציף.
לפעמים אני מואסת בהתקדמות האפורה הזו שרק אם מסתכלים טוב טוב ומחדדים את הראיה מבחינים שיש בה אלפי נקודות צבעוניות ונצנצים מבריקים
לפעמים אני רוצה להרגיש מן אדום בוהק או כחול עמוק. ורגע אחרי כשהמשכתי בדרך והשמש נעלמה מאחורי ענן, הבנתי שוב שזה לא אפשרי. שהחיים שלי הם מן אפור עמוק שכזה מחליף צבעים וטוב שכך, שאי אפשר כל הזמן לקבל דליים של צבע בפנים, וגם אם היה אפשר זה וודאי היה הופך מטריד ומערער עבור אדם שכמותי שאוהב שגרה. הבנתי שכמו המקרה שקרה לי כך גם בחיים שלי, השמש מסתתרת לפעמים מעבר לפניה חדה ימינה ומתנפלת עלי כשאני צריכה אותה ואז חוזרת להתקיים מאחורי ענן ולהאיר את הכל באופן רך ומפוזר יותר.
כשנגמר השעור, התקבצו כמה תלמידות לשאול שאלות, לקבל הנחיות ספציפיות, הפניות לחומר קריאה ותוך כדי שאני עונה קלטתי שוב עד כמה אני אוהבת את מה שאני עושה. אני אולי מלקטת פרורים בחיים אבל אלה הפרורים שלי ואני כ"כ אוהבת אותם. לפעמים הם כ"כ ממלאים אותי שהם לא מרגישים כ"כ פרורים. (מינימום עוגת פרורים)
כשהגעתי בצהריים הביתה אחרי השעור השני אכלתי ארוחה טובה והלכתי לנוח קצת וכשנכנסתי מתחת לפוך (אוחח השניות הראשונות האלה מתחת לפוך) התפשטה בי שוב תחושה של תודה קודם כל על הרגע הזה מתחת לפוך, על הפריביליגיה שיש לי להכנס למיטה לשעה באמצע היום כשאני משאירה מאחורי עשיה מתוקה ולפני עוד עשיה ממלאת, וככה מתחת לפוך התפייסתי שוב עם עצמי, עשיתי שולם עם הפרורים שלי ואמרתי להם שאני אוהבת אותם ולא הייתי רוצה פרורים אחרים.
ועכשיו הולכת שוב להתארגן לקראת הפרור הבא

[קופצת_ראש*]

. עוגת פירורים זה הכי טעים.
ופירורים על החולצה זה סימן שהיה טעים.
תחי הפירורים!
איזה כייף לקרוא!
כרגיל את כותבת את התחושות שלי יותר טוב ממני.
(שלחתי לך מייל)
ע-נ-ק

[אשה_שמחה*]

כשהגעתי בצהריים הביתה אחרי השעור השני אכלתי ארוחה טובה והלכתי לנוח קצת וכשנכנסתי מתחת לפוך (אוחח השניות הראשונות האלה מתחת לפוך) התפשטה בי שוב תחושה של תודה קודם כל על הרגע הזה מתחת לפוך, על הפריביליגיה שיש לי להכנס למיטה לשעה באמצע היום כשאני משאירה מאחורי עשיה מתוקה ולפני עוד עשיה ממלאת, וככה מתחת לפוך התפייסתי שוב עם עצמי, עשיתי שולם עם הפרורים שלי ואמרתי להם שאני אוהבת אותם ולא הייתי רוצה פרורים אחרים.

קודם, אחר הצהריים, קראתי את התכתובת הקודמת, התרגשתי והזדהיתי וצחקתי (הקטע עם החילזון היה קורע ), ורציתי לכתוב משהו מעודד ולא מצאתי מילים וויתרתי, וגם ידעתי שהמילים הטובות כבר יגיעו אלייך בעצמן, ואכן הגיעו.
ועוד על גבי קרן שמש בפנייה חדה ימינה, לא סתם!! אני שמחה בשבילך ואיתך

[הגבירה_בחום*]

וככה בשביל המצב רוח הנה שיר שתמיד עושה לי טוב

[קרן_שמש_מאוחרת*]

שמעתי קרן שמש - אז באתי גבירתי הנאווה. הכתיבה שלך תמיד מעוררת בי השראה. גם בגאות וגם בשפל. אני מפנטזת לבוא אלייך לשיעור יוגה מתישהו, איכשהו. העבודה שלך באמת מדהימה בעיני.נשיקות.

[הגבירה_בחום*]

בטח, מה, עבודת פרך. צריך לנוח מזה מדי פעם. בגלל זה אני מפרגנת לעצמי מדי פעם דכדוך כבד פלוס הלקאה עצמית פלוס יאוש
אווו! לזה אני קוראת נופש ראוי (פלוס ג'קוזי פלוס ארוחת בוקר)
קרן, ואלטר - תודה רבה על התגובות המחממות. נפלתן עלי בזמן ממש מתאים.
מסתמן שאני בסוג של רכבת הרים נפשית, יום אוהבת אותי, יום ממש לא אוהבת - היום זה יום ממש לא.
לקרוא את המילים שלכן, מציף אותי בחום (אם כי לא ממש משכנע אותי....במיוחד לא עניין ההשראה...אולי השריה?) וגורם לי להזכר בבחורה נשכחת שאי שם אתמול פגשתי בתוכי וחשבתי שהיא בסדר, זאתי, אפילו בסדר גמור.
תודה יקירותיי @}

[אשה_שמחה*]

אולי השריה? D-:

[הגבירה_בחום*]

בד"כ, הבנזוג שלי לא קורא פה. לפעמים אני מספרת לו דברים שאני כותבת, לפעמים אני מצטטת לו פנינים נבחרות ואת חלקיכן הלא מבוטל הוא מכיר כבר אישית.
הוא רק יודע שאני מכורה רצינית ומבין שאני כותבת כאן הרבה. ולפני שבוע הראתי לו את הקטע שכתבתי על פריס, קטע שמערב גם אותו ואת הגיגיו. הוא היה מאוד משועשע ואז אמר לי: "בוא'נה, אני פתאום מבין משהו. אני מבין שאת כותבת. את יודעת, לא סתם כותבת בלוג, אלא כותבת. זה פשוט עוד אחד מהדברים שאת עושה. את צלמת, את מלמדת יוגה, את כותבת. את צריכה לכתוב"
עכשיו, אני לא סיפרתי את זה אף פעם (עד עכשיו) אבל כבר פעמיים בחיי קיבל עניין הכתיבה שלי התייחסות מאנשים שלא הכירו אותי.
בפעם הראשונה, זה היה כשהלכתי בפעם היחידה בחיי לפני כמה שנים טובות (במצב נפשי מזעזע) למתקשרת שקיבלתי עליה המלצה. התיישבתי מולה על כיסא ועוד לפני שדיברתי היא שאלה אותי שתי שאלות: 1. האם אחד ההורים נפטר או האם הם פרודים 2. האם אני סופרת או מתעסקת בכתיבה - התשובה על שתיהן היתה כמובן "מה פתאום".
הפעם השניה היתה כשפגשתי לראשונה את מ' החכמה והיקרה (אותה אחת מהסדנה) עשינו פתיחה בקריסטלים ושוב נשאלתי שאלה מאוד ממוקדת: " האם אני נמצאת בעיצומה של כתיבת ספר" - אני: "מה פתאום"
מ': "אה, עוד לא"
אני: לא, אני צלמת ומורה ליוגה.
מ' : כן, גם.

ועכשיו, גם האיש הסתכל עלי פתאום במן פרצוף רציני כבוחן איזה מוצג זיאולוגי: "המממ כן.... זה ברור... יש לנו כאן מקרה קלאסי של צריכה לכתוב מצויה"
לא, התנערתי ממנו, לכתוב זה התחביב שלי, לא המקצוע. כבר הפכתי שני תחביבים למקצועות. אל תיקח לי את התחביב. אל תיגעו לי בתחביב.
הוא: מי אמר מקצוע, מקצוע זו הגדרה של טפסים. משלח יד: ^%&&^#. יש אנשים שהמקצוע שלהם הוא הוראה והם בכלל לא עושים את זה, יש אנשים שהם "פסיכולוגים במקצועם" והם ממש לא עושים את זה. ואת פשוט כותבת. תכתבי עוד.
אני: אבל אני כותבת רק בשביל הכיף
הוא: כן, גם.

אז הנה אני כותבת, כל עוד לא אצטרך לכתוב בטפסים: משלח יד: צלמת, מורה ליוגה וכותבת - זה נשמע ממש מוגזם.
_{חוץ מזה אני גם סנדלרית לעת מצוא} (-:

[מי_מה*]

איזה מתוק הגביר!
מה? את באמת לא ידעת שאת כותבת?
את כותבת. זהו, שתדעי.

[פרח_הלימון*]

אני חושבת שאת כותבת נפלא ומצחיק. ואני לא חושבת שאת צריכה להחליט משהו,אם יום אחד פתאום תכתבי משהו וזה יתפרסם,אז נפלא.מי יודע מה יקרה..מי יודע
ואני נוטלת תמציות חדשות ומרגישה מחוזקת ומעודדת.יותר רגוע ונעים לי
@}

[אמא_ללי*]

את מותק. תודה על מה שכתבת לי.
ונראה לי שלהיות חלשה זה בדיוק הכיוון, זה הדבר היחיד, והכי נכון, שאני יכולה להיות עכשיו.

[אשה_שמחה*]

איזה מתוק הגביר!
לגמרי. נכס רציני

ואת לגמרי כותבת

כמה מרגיע (וגם קשה לפעמים) לרוקן את הכלי שלי מכל מה שאני יודעת ומכל מה שאני חושבת שאני יודעת ופשוט לשמוע, בלי לשפוט אם זה עובד או לא, אם אני מסכימה עם זה או לא, פשוט לעבור ממצב play למצב record ולהקשיב.
מאוד מאוד מזדהה. בדיוק רציתי לכתוב על זה משהו גם (כמה מפתיע ), אולי בקרוב.

[הגבירה_בחום*]

זהירות! פוסט מוסיקלי

אז כבר כמה ימים הפוסט הזה נמצא לי בראש ואיכשהו בכל יום נבלעות המילים ונראות מיותרות בתוך הדי המלחמה האיומה הזו.

בזמן האחרון הבנתי משהו. קלטתי שאלוהים מתגלה לאנשים שונים במקומות שדרכם קל להם להרגיש אותו. אצל אשה שמחה אני קוראת איך אלוהים מתקשר איתה בזמן ההליכות בשבילי הישוב, אנשים אחרים מרגישים אותו בטבע ולי הוא ממתין ברדיו ובמוסיקה. אלוהים שלי הוא שדרן רדיו. (לא כ"כ אוהבת לקרוא לאלוהים "הוא" זה הרבה יותר "זה" או "הם" בשבילי)
יש לי מן קטע קבוע כזה כשאני נכנסת למכונית, מדליקה את הרדיו ומיד מתחיל להתנגן שיר עם מסר בשבילי. מסר שמתאים בדיוק למה שאני צריכה לשמוע. מסר שנישא על גבי מילים המדוייקות למצבי, בצלילים שפותחים את המנעול שלי, בזכרונות מן העבר. זה קורה באופן עקבי ותמיד ברור לי לגמרי בתחושה שזה תשובה לשאלה בליבי. תרופה לפצע שלי. השיר הזה מתנגן בכל רדיו, אבל מכוון לתדר שלי.
יום ג'
_היום, מוקדם יחסית בבוקר קמתי ללמד (זה יום עמוס עם 3 שעורים, ואני מעבירה את רובו בנסיעות משעור לשעור. הלוואי היו רוב הימים כאלה),
נסעתי בכבישים הרטובים של הבוקר, באווירה הצוננת והאפורה. רמזורים מתחלפים מאדום לירוק ובאחד מהם פניתי פניה חדה ימינה ופתאום משהו דרמטי השתנה בכל האווירה, שמש גדולה מכה בפנים ומשתלטת על כל השימשה הקידמית, מסנוורת כל מ"מר בפריים ונכנסת לנשמה כך שהלב שלי החסיר פעימה והתרגש ממומנט ההפתעה ועוצמתו. ופתאום קלטתי משהו._
הבאתי שוב את המשפט הזה שכתבתי לפני כמה ימים כי ביום שלישי האחרון, הבנתי שהפניה הזו ימינה היא לא סתם פניה. האלוהות יושבת שם ומחכה לי.
ואני נפגשת בה בבוקרו של כל יום שלישי. גם השבוע נסעתי לי לשעור הבוקר בפרצוף זעוף, באנרגיות קודרות, הפעם השמש היתה כבר מראש בשמיים והשמיים היו כחולים ואני לא ידעתי בכלל שאני ככה מעוכה וכשהגעתי לרמזור שבו אני פונה ימינה, שוב משהו קרה. למרות שהשמיים היו בהירים כבר קודם היה ברור שהשמש שורחת מעבר לפניה ימינה ופתאום נפתח בי איזה שסתום, קלטתי שהגבות שלי מכווצות, שהאגרופים קפוצים, כבמטה קסמים הסתכלתי סביב ובחנתי את עצמי ועשיתי בדיקת מלאי, השעה רבע לתשע בבוקר, השמים כחולים, השמש זורחת ואני נוסעת ללמד יוגה....ואוו! הכל נשטף במגע קסם זהוב ובו ברגע זה התחיל בוקע מהרדיו (שמצא את דרכו גם אל הבלוג של חוחית)

---

יום ד'
שוב באותו האופן יצאתי אל היום שלי בבוקר. ימי רביעי הם ימים שבהם אנחנו מתכנסים חבורה של מורים ומורות ליוגה ומתאמנים יחד במשך כמה שעות.
נכנסתי לי לאוטו ומשם אל הפקק עם הגוש בגרון והמועקה והקור הזה. קר לי. כל הזמן קר לי. למרות 4 או 5 השכבות שאני לובשת, למרות שלושת זוגות הגרביים שאני גורבת בבית. למרות שאני מחממת. קר לי, קר לי, קר לי. לפעמים אני אפילו לא קולטת עד כמה אני במצוקה בגלל זה. ושם באוטו ביום רביעי ישבתי ככה, חפונה בתוך כל השכבות עם המזגן פועל והבנתי שקר לי. קור פנימי עמוק. קר לי בלב, קר לי בנשמה ואני רק רוצה לשמור מקרוב על הלב שלי שיפסיק להיות לו קר ועצוב ואז פתחה האלוהות שוב את פיה ושידרה אלי את זה והדמעות התחילו לרדת בשטף ועד שהגעתי לאימון כבר בכיתי בכי תמרורים באוטו כשילדים ואימהות בדרכם לגן הילדים הקרוב בוהים בי.
ניגבתי את הפנים ונכנסתי אל החדר בתקווה שאף אחד לא ישאל אותי למה הפרצוף שלי נפוח ואדום. אף אחד לא שאל. בין חברי לקבוצה יש נשים שבני הזוג שלהן בעזה, אישה שהבן שלה בעזה ועוד כמה נשים שהבנים שלהן בני 16-17 ועוד כמה שנים יהיו בעזה. אווירת נכאים. אנשים דאוגים וחסרי ריכוז, החדר מלא במפזרי חום ותנורים ולי קר כ"כ. אי אפשר שלא לדבר על זה ולפרוק את זה. זה היה כ"כ באוויר. אח"כ התחלנו להתאמן. התחלנו במדיטציה שעושה סקירה על כל הצ'אקרות עם צלילי המנטרות של כל צ'אקרה. המשכנו בשעה של פראניאמה. שאפנו, נשפנו, החזקנו את האוויר, אספנו את הבנדהות עד שחשבנו שהגג יעוף. כבר לא היה קר. זאת היתה הקלה. ואח"כ הגיע האימון הפיסי עמוק וארוך ומטפל בכל תא ותא בגוף. ממוסס כל חלקיק פסולת. וחם, חם חם. חם מבפנים.
כשנגמר האימון ונכנסתי שוב לרכב, ישבתי רגע בעיניים עצומות והתענגתי על קצות האצבעות ברגליים ובידיים שהדם סוף סוף זורם בהן ואז פקחתי עיניים, סובבתי את המפתח בסוויץ' והדלקתי את הרדיו. הרדיו, כמו קיבל סימן מהבוסים מלמעלה ופלט את זה

---

היום
אני והאיש נוסעים בבוקר. אני מקפיצה אותו לתחנת אוטובוס, הרוחות מצטננות אחרי ויכוח והאיש יורד מהאוטו ונכנס לאוטובוס שחיכה בתחנה, אני ממשיכה לנסוע, עוברת את האוטובוס ומגלה שהוא יושב בו לבד, נוסע יחיד. היה בזה משהו מכמיר לב ומצחיק. "מאיפה נשלח לי האיש הזה" חשבתי. ושוב הרדיו, והשיר שבוקע מתוכו שכבר לא מנסה להסתיר שמדברים אלי. "הוא" מדבר אלי, "הם" מדברים אלי, "זה" מדבר אלי ואני צריכה רק להקשיב.

[ב_עילום*]

תודה לך הגבירה בחום.
פשוט תענוג לקרוא ולשמוע.

[הגבירה_בחום*]

ובכן
מאוד כיף לי שאתן ככה מגיבות למוסיקות, שכן כאמור, מוסיקה היא כר פורה אצלי להתעלות.
ואני מאוד נהנית מהגיגים בנושא שמעוררים אותי למחשבות. שמעוררים אותי לדיוק.
אז בזמן האחרון יצא לי לחשוב על גרסאות כיסוי לשירים, או בשמם הסקסי פי אלף covers
חשבתי על זה שאם פעם חשבתי שלעשות גרסת כיסוי לשיר נחשבת פחות מליצור יצירה מקורית, אז היום אני מבינה שלעשות cover זו אמנות בפני עצמה.
היכולת לקחת משהו לא שלך שמישהו אחר הרגיש ויצר, להכניס אותו אליך לפרק ולהרכיב מחדש, להפוך אותו לשלך ולשחרר אותו החוצה - זאת יכולת אדירה. ומכיוון שזה כ"כ קשה, זה הרבה פעמים לא ממריא. אבל כשזה נעשה טוב, לפעמים זה עולה על המקור.
למשל יש את סדרת האלבומים של ג'וני קאש שנקראת american שהיא כולה אוסף של גירסאות כיסוי שהוא עושה לשירים ידועים אחרים, וכל אחת ואחת מהן מעבירה את דמותו ואת המקום ממנו הוא בא. כולן מאוד מרגשות אותי. את אחת מהן הבאתי בפוסט הקודם והיום בחרתי להביא את זאת (במקור של טום פטי) ושומעים בקול שלו את הדחיפות הזאת כאילו הוא שר כדי לשכנע את עצמו לפני הכל.
חוצמזה שמעתי היום ברדיו (איך לא, בקודש הקודשים שלי באוטו (-:) את זה שלקח את המקור הנמוך והמנומנם של לאונרד כהן והפך אותו למשהו מתגרה שמתפוצץ בפנים, ולמרות שזו אותה המנגינה ואותן המילים, זה כמו לשמוע שיר אחר לגמרי.
ואי אפשר לדבר על גרסאות כיסוי בלי להזכיר את נובל ווג ולשמוע למשל את זה (במקור של ג'וי דיוויז'ן הכ"כ הרבה יותר עצבני ונוירוטי)
והאחרון להיום, אם דיברנו על ג'ון קייל (ודיברנו (-:) אז זו אחת מגירסאות הכיסוי הידועות שהתפרסמה הרבה יותר מהמקור. התשואות גם הפעם ללאונרד כהן הגאון שאפשר להמון יוצרים להתחבר לשירה הכ"כ כנה וחותכת בבשר שלו וליצור גירסאות מבריקות כמו
זו.

וזאת בכלל לא גרסת כיסוי אבל ממש בא לי (מומלץ לשמוע בבית חם עם גשם בחוץ)

[אמא_של_שחר*]

ראיתי את מה שכתבת לאמא ללי, ורשמתי בתור תזכורת לעצמי.
מאוד חכם ומדויק.
תודה
_{( איך ששלחתי, הצטערתי. למה שתהיי חזקה? תהיי חלשה אם זה מה שאת מרגישה עכשיו. להיות חזק זה מאוד מעייף, צריך לנוח מזה. )}

[פרח_הלימון*]

גם צלמת גם מורה ליוגה גם סופרת וגם שדרנית בגלגל"ץ
איזה נחת

[הגבירה_בחום*]

ורק בשביל לגוון את מסיבות הסלון של בנות הבלוג, אני מתכבדת להעלות את השלל היומי, כמובן בחסות אלוהי הרדיו שלי.
אז היום, יום ג', הוא היום העמוס שלי, קמתי לי, מעוכה וחורקת קצת אך טובת לב (כןכן) ליום העבודה היישר עם הכוס קפה למכונית וחשבתי לי מחשבות הודיה על החיים שלי, על מזג האוויר, על העבודה שלי (מי יודע אולי התקופה הזו של החודש....) וככה בתוך בליל המחשבות שלי הסתננה לה מחשבה על הטבע המשתנה של העולם, על הגוף המשתנה, על מצבי הרוח שחולפים, על תלמידים שלי שבאים ואח"כ עוזבים, על הזקנה, על המחשבות שלי שמשתנות כל רגע ומתחלפות באחרות. וחשבתי לעצמי, איזה בעסה... אי אפשר להאחז בכלום, הכל חולף ומשתנה, חומק כל הזמן בין האצבעות. אלוהים מצידו פצח בזה (איכות הוידאו איומה, הסאונד גם הוא....לא אפוי טוב...אבל איזו מעולות (-:)
אחריו מייד בא מייד הדבר ההזוי הזה.
ובעודי מנסה להחליט מה השיר האחרון יותר, נוראי זוועתי, מצויין או כל התשובות נכונות, שמתי לב שאני מתקרבת לפניה שלי ימינה, מקום מפגשי הקבוע עם בורא עולם כל יום שלישי ב 8:45, ושם בצומת של בהדונס החומוס והפול ומגרש החניה, ציפיתי לציפיה הזו ברמזור האדום, לשמש שזורחת בעוז מעבר לפניה, אבל כשהגעתי, בכלל לא היה אדום ולא היתה השהיה ופניתי ימינה באכזבה מה, כמו מי שהניחה שן מתחת לכרית אבל לא מצאה שם מתנה בבוקר, נוסעת אל תוך השמש הזורחת, בלי הפתעות מיוחדות או אותות נראים לעין. אבל אז התחלף השיר בתחנה של אלוהים לשיר הזה - ואני הבנתי, כמה קטנת אמונה אני לפעמים, כמה צרת מוח לחשוב שאם אני לא מבינה את החוקים אז הם מפסיקים להתקיים (-:
כשנגמר השעור הראשון והייתי בדרכי לשעור השני, חשבתי לעצמי על התלות הזאת ברדיו שפיתחתי לאחרונה, ועל האובססיה שפיתחתי כלפיו בהתעקשות שישדר רק דברים שמתאימים במדוייק למה שעובר לי בראש, ושאולי כדאי לעבור עם זה איזושהי הצטטננות. זאת קצת חוצפה מצידך, חשבתי לעצמי, אחרי זאת התחנה של אלוהים. למה כבר אי אפשר לשדר סתם שירים טובים ואהובים ברדיו הזה, בלי משמעות נסתרת או מטענים כבדים? וגם...הגדלתי לחשוב, אולי צריך להרגע קצת עם הפלייליסט בבלוג, שלא ימאס ממך ("פולניה לא נהרסה ביום אחד" כמו שמימה הגאונה אמרה לי (-:)
אז כשהגעתי לשעור מס' 2, ממש לפני שכיביתי את הרדיו ויצאתי מהמכונית, התחיל, סתם ככה, לא במיוחד בשבילי השיר היפה הזה

[פשוט_איה*]

את פשוט מדהימה, את יודעת את זה
אבל אני אזכיר לך
ככה מהצד
בלי להכיר
נוגעת בכ"כ הרבה
הגעתי בטעות ואני פה כבר שעה
כמו בסיפור שאינו נגמר
מתקמצנת על האותיות והמשפטים שיהיה לי עוד מה לגלות אחר כך
תודה לך
הפכת לי לילה אפרורי ללילה לבן בהיר ונקי

[הגבירה_בחום*]

יום רביעי.
יום האימון הארוך שלי. 9:00 בבוקר, בחדר עולה השאלה "אז מה נעשה היום?" - "בקאסנות", אני מצייצת בלי לחשוב. (אוסף בלתי נדלה של תנוחות שיווי משקל על הידיים)
החברים שלי מסתכלים על החלשלושה המצייצת שהכירו לפני שש שנים במבט זועף של מי שנבעטו זה עתה מהמיטה ועומדים לסגור איתי חשבון אח"כ: מה בקאסנות? איזה בקאסנות בראש שלך על הבוקר? וחוצמזה, ממתי נהיית חובבת באקסנות יא ציפציף??
אני כבר הבנתי שזו היתה טעות והתחרטתי על פליטת הפה אבל זה כבר היה שם בחוץ בחדר, מאוחר מידי כדי לדחוף אותו חזרה.
זה היה אימון בקאסנות. מה אני אומרת.... לא השארנו בקאסנה בתולה מאחור. תרגלנו את כל סוגי הבאקסנות שהומצאו עד כה מכל כיוון אפשרי, הצידה למעלה, באמצע, מישיבה לשכיבה, משכיבה לישיבה מעמידת ראש ובחזרה, עם הרגליים מעל לכתפיים, מאחורי הראש בים באוויר וביבשה. גם אחרי שעברנו על כולם הוזכרו עוד כמה ורסיות שכף יד אדם לא דרכה בהן (-:
כל כמה דקות מישהו מחבריי סינן בין השיניים בציניות: "ותודה לגבירה על יום מקסים..."
הידיים רועדות, מפרקי הירך כבר לא יודעים לאן להפתח, שורשי כפות הידיים לא מבינים מאיפה זה בא להם, ואיך זה יכול להיות שיש עוד ורסיה אחת של בקאסנה שטרם תירגלנו. "אין מה לדאוג, זה יספיק לגבירה לחודש הקרוב..." נפלטת אמירה לחלל, "אין חשש שנשמע ממנה רעיונות גאוניים כאלה בקרוב, אם נשמע ממנה בכלל..." - הנשמות הטובות מוסיפות (הכל באהבה).
האימון נגמר. כל אחד אוסף את חפציו בקירטוע. "אחחחח", אני פולטת אנחת כאב כשאני מנסה להשחיל יד לשרוול של הסוודר. נדמה שכל גיד בפלג הגוף העליון שלי, מודע לקיומו.
בדרך הביתה, חשבתי על הדרך שלי, על מה שעשיתי היום, על כמה לא יאמן זה. נזכרתי בעצמי לפני שנים, כ"כ חלשה, פיסית, נפשית ומנטלית, כ"כ לא מחוברת, כ"כ מעורערת, קטנת אמונה, כנועה, לא מצליחה להחזיק את עצמי בגרוש. יושבת מתחת לשעון הקיר בשעור ומסתכלת עליו כל חמש דקות לבדוק מתי כבר יגמר.
מסתובבת בתחושה שכלום לא אפשרי.
חשבתי עלי היום, על הבחורה הזו שעמדה בארבע השעות האחרונות בעיקר על הידיים, בתחושה שהכל אפשרי, וסיננתי לעצמי בין השיניים: "בדיוק מה שאני רוצה, אני אהיה" בדיוק כמו בשיר הזה שאומר בדיוק את זה (שיר מס' 2 מימין)

[אשה_שמחה*]

_בדרך הביתה, חשבתי על הדרך שלי, על מה שעשיתי היום, על כמה לא יאמן זה. נזכרתי בעצמי לפני שנים, כ"כ חלשה, פיסית, נפשית ומנטלית, כ"כ לא מחוברת, כ"כ מעורערת, קטנת אמונה, כנועה, לא מצליחה להחזיק את עצמי בגרוש. יושבת מתחת לשעון הקיר בשעור ומסתכלת עליו כל חמש דקות לבדוק מתי כבר יגמר.
מסתובבת בתחושה שכלום לא אפשרי.
חשבתי עלי היום, על הבחורה הזו שעמדה בארבע השעות האחרונות בעיקר על הידיים, בתחושה שהכל אפשרי,_

זה מאוד מעודד. מדהים. @}

[קרן_שמש_מאוחרת*]

"בדיוק מה שאני רוצה, אני אהיה"
אני שומרת רבים מהדברים שאת כותבת פה לימים סגריריים לקרוא אותם שוב ולהתנחם...@}

[אשה_שמחה*]

_אני חושבת שכבר לא חשוב. לא חשוב אם את רוצה או לא רוצה באמת.
לא חשוב אם זה יתמוך בתהליך ההעמקה הפנימי שלך או בעצם יהפוך אותך לבנאדם שטחי (זה ידוע. זה קורה לכל מי שלומד ספרות.... )
לא חשוב אם הקורס הזה יהיה הצלחה מסחררת או סתם משהו כיפי ומגניב או ממש ממש פויה.... זה ממש לא משנה.
משנה שיש כאן הזדמנות. הזדמנות שאת חושבת עלי הרבה זמן. הזדמנות שהכל מסביבה מסתדר לך ומסמן לך ללכת. לפתוח את הדלת הזאת. לעלות על הטרמפ הזה ולראות לאן הוא יקח אותך. מה עשוי להיות המחיר הכבד שתשלמי?
אני כ"כ מזדהה עם ההרגשה הזו. גם אני מוצאת עצמי מצהירה על כוונה מסויימת, עושה את כל המאמצים לברר אם היא אפשרית וכשמתברר שהיא אפשרית אני נסוגה לאחור ונותנת לדברים להצטנן מחדש, לעצמי לצאת מהשוונג, לנוגעים בדבר לאבד עניין, להזדמנות להתפוגג. ואז... אז אני יכולה להמשיך להצהיר בבטחה על כוונותיי מבלי שמישהו ינג'ס וינסה להגשים אותן_

רציתי להודות לך על המילים האלו. הן מאוד מאוד חיזקו אותי כשקראתי, ומאז נשארו אתי והן עולות בי ברגעי הספק שכמובן מנסים שוב ושוב לצנן אותי, כל פעם מזווית ערמומית אחרת .

זה גם מתקשר למה שכתבתי אצלי בפוסט האחרון, ששאלתי את אלוהים מה הוא רוצה ממני.
זה מדהים,כי התשובה שלו היא תמיד אותה תשובה. הוא רוצה שאני אעשה דברים שמשמחים אותי.
מה עם איזה מפגש פסגה?

[הגבירה_בחום*]

אני עולה בזהירות על הדף.
מגששת שוב באצבעות אחרי אותיות המקלדת. מגששת שוב בהיסוס אחרי מילים בראש, מחפשת משפטים ברי קיימא.
לא כתבתי כאן כמעט לאחרונה. הסיבה לכך, היא בעיקר תהליכים פנימיים חזקים שאני עוברת. אני נמצאת במן מערבולת התרחשויות פנימיות, במובן הטוב של המילה אני חושבת, ומרגישה שאין לי אנרגיות "לפטפט" את זה החוצה, ובאופן כללי, יש לי פחות אנרגיות לתקשר כלפי חוץ בכלל, הכל ממורכז פנימה. דבר מאוד משונה ולא שגרתי עבור אדם פטפטן ותקשורתי שכמותי.
מלוות אותי בשבועות האחרונים מדיטציות מאוד חזקות, אני מתעופפת בהם למימדים אחרים לגמרי, אני נוחתת מהם כמו אחרי חלום. ומכיוון שאני מתרגלת אותן על בסיס יומיומי, חצי מהזמן אני לא נמצאת "כאן" במימד הזה הפיסי שיש בו עבודה ואנשים ורגשות מעורבים ובחצי מהזמן שאני כאן, נושמת, עובדת, לומדת, מבשלת, מדברת - אני רוצה להיות שם בחזרה.
המצב הזה החצוי, מוביל אותי לא אחת לקונפליקט וגורם לי להיות עדה לפער הזה שאני חווה בין החיים שלי הפיסיים שיש בהם רגשות של שמחה ואכזבה ותסכול, שבהם אני נפגעת ומתרוממת, מתאמצת להתקדם, מתכננת צעדים, רוקמת תוכניות לעתיד ובין העולמות ההם, בהם אני לא רוצה כלום. בהם אני לא צריכה כלום.
אני מבינה בראש שהדרך היחידה היא לחיות כאן מתוך חיבור תמידי לחלקים ההם, הגבוהים, המופשטים, מרגישה אותם ומונחה על ידיהם. מבינה את זה בראש, אבל בגוף עוד לא יודעת ליישם. ועל אף שאני מרגישה שינוי באופן ההתנהלות שלי כלפי חוץ בעולם, זה עוד לא לגמרי יושב עלי טוב, עוד לא הפך לטבע שני שלי. אני עוד לא לגמרי מצליחה להיות גם "כאן" וגם "שם" בו זמנית.
לפעמים, יש ימים (כמו אתמול), שאני מרגישה איך אני לא מסכימה לשום דבר שקורה כאן בחיים שלי. לא מוכנה לקבל תגובות לא מתחשבות של אנשים, לא מקבלת התנהגויות גסות רוח. לא מרשה להם להתקיים. אבל הם קורים בלאו הכי, בין אם אני מרשה להם או לא. והם לא קורים בגללי. הם פשוט קורים. אנשים לא עושים דברים כדי לפגוע בי או לזלזל ברגשותיי, הם פשוט עושים דברים כמיטב הבנתם ואמונתם ואני רק נקרית בדרכם ונפגשת בהם. ומכיוון שהם קורים ממילא, בכל פעם שאני מתנגדת להם במרץ ואומרת בתוקף בראשי "זה לא מקובל עלי!" אני פשוט יוצרת כזאת התנגדות וחסימה שלא עוזרת לי בכלל, נהפוך הוא, מפריעה להתרכז בשלי.
ברגעים כאלה, אני מרגישה שאני רוצה "לברוח" לעולמות ההם. למרות שאני יודעת שבריחה לא תביא אותי אף פעם לכדי שלווה.
ומה שמביא אותי בכל זאת לכאן היום הוא ציטוט מספר שאני קוראת. כשקראתי אותו כבר ידעתי שלא אוכל להתאפק. שאהיה חייבת לשחרר את הפוסט הזה מההתנזרות הסגפנית שנפלה עליו (-:

הכותרת שלו היתה: אהבה היא השער להארה והנה חלקים נבחרים ממנו:
"אהבו את החלק האנושי שבכם כפי שאתם אוהבים את החלק האלוהי שבכם. אהבו את חוסר הבטחון שלכם ואת רגשותיכם השליליים.
אהבו את כל מה שאתם מכנים הפגמים שלכם. אינכם משנים אותם בכך שאתם מתכחשים להם או שונאים אותם, אתם משנים אותם רק בכך שאתם אוהבים אותם. ככל שאתם אוהבים אותם, הם יכולים להפתח אל ביטויים החיובי.
אהבו את כל מחשבותיכם, גם את אלה המוגבלות או המפוחדות. חשבו עליהן כעל ילדים קטנים שזקוקים לכך שתאהבו ותרגיעו אותם.
כשאתם שונאים אותן, הן מקבלות משנה כוח לשלוט בכם. אהבו את נקודות החולשה שלכם כמו את נקודות העוצמה שלכם, כי אלה הם התחומים הזקוקים ביותר לאהבתכם כדי להתפתח. ככל שאתם אוהבים את רגשותיכם השליליים, עולמכם מתרחב ובחירותיכם מתרבות"

<לוקחת נשימה עמוקה>
מנסה לאהוב יותר, להכיל את חוסר ההכלה, חוסר הבטחון, חוסר האונים, חוסר הידיעה, את סך כל החוסרים. לראות אותם מול העודפים שיש (ויש, תודה לאל)
לאהוב את המכלול, את השלם על סך חלקיו.
להיות יותר אוהבת. נקודה. @}

[אלטר_אגו*]

אוי, כל כך מצויין הציטוט הזה. אני מאמינה בזה וחותרת לזה כבר שנים. למדתי הרבה מההורות, בהקשר הזה, אבל זו תמיד עבודה קשה.

[הגבירה_בחום*]

תקופת ריק.
כותבת כדי להזכיר לעצמי שאני קיימת. למרות שאני יודעת שאני קיימת. קיימת וחצי.
אני מרגישה את השינויים הפנימיים שאני עוברת, אבל אין לזה עדיין ביטוי חיצוני. כשמכרים וחברים שואלים אותי מה חדש , התשובה היא כלום, שומדבר. הכל רגיל.
בפנים הרים ועמקים, בורות ומפלים, בחוץ מישור החוף. אני פחות מדברת, פחות מתקשרת, לפעמים רוצה להגיב על משהו ומוותרת מראש.
מצד אחד יש תחושה שהמון דברים משתנים במהירות ומצד שני.... עוד אין ידיעה ברורה על שומדבר באופק. אני רואה תבניות ישנות שלי שלא משמשות אותי יותר, ועוד אין לי במה להחליף אותן, עוד מפחדת להשאר בלי תבנית בכלל. אני לומדת לחשוב בדרכים חדשות, מגששת את צעדי הראשונים וכיוון שכך קשה לי כבר להשתמש בדרכי החשיבה הישנות. לפעמים אני נותרת מבולבלת, בלי דרך חשיבה....
ריקודים קבועים שאני "רוקדת" עם אנשים במערכות יחסים מקבלים תפנית ולפעמים ממש באמצע שאני עומדת לענות למישהו תשובה צפויה שמתאים לי לענות, משהו נעצר לי ואני מחליטה להגיב אחרת, יוצאת מהלופ, מפסיקה לרקוד את הריקוד הקבוע.
זה מרגיש כמו צעד קטן לאדם, צעד גדול לגבירה הפנימית (-:
ובינתיים, ואקום. הישן עוד לא לגמרי עזב, החדש עוד לא בדיוק התבסס. הם קיימים זה לצד זה.
יש איזה מן זרקור מסנוור שפתאום שינה את כיוונו מבחוץ פנימה ואני רואה כל מיני דברים שאני שומרת במחסנים ומתרגלת לרעיון (המפחיד לפרקים) שאני כבר לא צריכה חלק מהדברים שיש שם. לפעמים זה מרגיש כמו להפרד מהמוצץ או למסור הלאה את הדובי שלקחת לכל מקום.
לפעמים אני מתפתה לחזור אחורה רק כדי שדברים יחזרו להיות מסודרים ובטוחים כשהיו, ונחוצה לי מידה לא מבוטלת של נחישות להזכיר לעצמי שיש סיבה שהדברים משתנים. יש סיבה שהקרקע זזה בלי כיוון מוחשי, בלי וודאות ובלי מבנה.

[אמא_ללי*]

צעד ענק לגבירה הפנימית!
זה פלא, בעיני, התקופות האלה של תזוזות פנימיות. ולמרות הפיתוי לחזור אחורה, לפעמים כבר אי אפשר. כי למרות שהדברים החדשים נדמים שבריריים ועוד בלי אחיזה חזקה, בעצם הם נשענים על דרך שנעשתה וגם הם קיימים וחצי, אפילו שעוד אין להם ודאות או מבנה.
אני נורא מתרגשת לקרוא את זה, בשבילי הדברים הכי גדולים וחשובים צומחים מתוך הריק חסר הודאות....
נשיקות וגם

[אלטר_אגו*]

כיפק היי לגבירה הפנימית!
(הגבירה הפנימית. איזה יופי. גם אני רוצה גבירה פנימית. אולי אני אטפח לי כזו)

[אשה_שמחה*]

הגבירה הפנימית. איזה יופי. גם אני רוצה גבירה פנימית. אולי אני אטפח לי כזו

גם אני! גבירה, נראה לי שטבעת פה (ככה אומרים את זה?) מטבע לשון מעולה. מתחבר לי בדיוק לדברים ששמעתי השבוע מכיוון אחר (בשיעור של הרבנית פישר, שסיפרה על איזה ילד עם תסמונת אספרגר ואמרה שכולנו צריכות להתנהג יותר כמוהו, ).

[מתחדשת*]

הי
מזדהה

[הגבירה_בחום*]

כיפק היי לגבירה הפנימית!
וואו, הגבירה החיצונית רוצה להודות לכן בשם הגבירה הפנימית על תמיכתכן בה. היא לא שיערה בנפשה שהיא טובעת מטבע לשון (כן, כך אומרים) (-:
ואם כבר נגענו בנושא, אני חושבת שלכולכן יש כבר גבירות פנימיות מאוד מפותחות. (-:

[סגו_לה*]

אני חושבת שלכולכן יש כבר גבירות פנימיות מאוד מפותחות לגמרי ! (גם אני בקוראות המהנהנות )

[גמדונת*]

אני רוצה לדעת לגבי המיקום הסטטיסטי מתוך סקרנות גרידא
א. לוקח זמן (אם אני לא טועה) עד שהמיקום בדף הדפים הארוכים ביותר מתעדכן.
ב. בזמן שאת מקצרת, גם אחרות מקצרות, (למשל בשמת היתה [שוב, אם אני לא טועה] במקום רביעי, ועכשיו היא במקום שישי, אז...)

גם אני חושבת ש
יש לך דף מעניין, כתוב נפלא, בבקשה אל תשני אותו בגלל כל מיני סטטיסטיקות! או כדי להגיע למקום ה...

[שלוות_חולין*]

כיף לי שאת כותבת לי.

[נ*]

http://www.youtube.com/watch?v=aKCG3zMEsYs&fmt=18

[שלוות_חולין*]

יש לי זמן לבד עכשיו וקראתי את כל הדף שלך.
היה כיף לקרוא אותך. (-:

[ליהי_פאי_תפוחים*]

דף קסום אמיתי ונוגע ללב. נפלא לבקר ולהכיר אותך!
נ'- מצחיק בטרוף!! (-:

[ליהי_פאי_תפוחים*]

מחמיא לי שהצצת גם אצלי.
האתר שלך משגע את מצלמת מקסים. מהיכן את בארץ ?

[הגבירה_בחום*]

לכתוב משהו על שגרה. לכתוב משהו על שליטה. לכתוב משהו על בחירה.
לבחור בכוח הבחירה שלי בכל רגע נתון. לבחור לשלוט במחשבות שלי נוכח כל מה שקורה סביבי, לבחור במה נכון לי להזין את התודעה שלי ובמה לא נכון. לחשוב אלו זרעי מחשבות יצמיחו קוצים דוקרניים ואלו יניבו פירות מתוקים. להבין ששליטה בכל אלה היא בעצם הרפיה. שחרור.
לבחור להאמין שאני במסלול הטוב ביותר שקיים עבורי והעולם סביבי מתנהל תמיד לטובת הצמיחה שלי, גם כשאני לא מבחינה בזה.

לקבל סופ"ש חמסיני, לשחק בכאילו קיץ. כמו אותם ימים חורפיים בילדותי בהם, ביום סוער וגשום הייתי שולפת את הבגד הקייצי ביותר שיכולתי לדמיין, עומדת ליד תנור ומודדת אותו, עם עור ברווז ושיניים נוקשות, מדמיינת שקיץ. מתקשה להאמין שהיה אי פעם חם. שהחום הזה יחזור בעוד כמה חודשים.
לנסוע בשבת לצפון לפגוש חברים שהם כבר כמו משפחה ואת המשפחה שלהם שהיא כבר כמו חברים. לצאת אל הכבישים העמוסים ולפגוש שם את כל עם ישראל שיוצא מהחורים כמו ג'וקים ביום חמסין. לחייך ולחשוב שאני ג'וק.
להגיע אל החברים (שהם כמו משפחה כאמור), לפגוש את המשפחה שהיא כמו משפחה ולהישאל בפעם המיליון למה, למה עוד אין לי תערוכה במוזיאון ישראל. והאם לא הגיע הזמן שאפסיק לבזבז את הזמן שלי על שטויות. לשבת על הדשא, מוקפת בשמש וחום אנושי פשוט, לחשוב על האנשים האלה שמקיפים אותי ולהבין שהם נמצאים בסביבה שלי כבר יותר מעשור. לבחור להרגיש כמה זה נעים שיש באמת אנשים שמלווים את חיי לאורך כל הזמן הזה.
לשבת מהצד ולהקשיב לשיחות משפחתיות של משפחה אחרת. להנות מהמעורבות והקירבה וההכרות ארוכת השנים של הנפשות הפועלות. להרגיש גם בפנים וגם בחוץ.
לחזור חזרה. לזחול בפקקים, פחות או יותר מרגע היציאה עד רגע החזרה. לשחק כאילו הדרך לא תיגמר אף פעם, כמו בנסיעות לאילת מילדותי. להרגיש איך הזמן עובר והדרך לא נגמרת, לשמוח שיש עוד ה-מון זמן לשיר שירים עם הרדיו, לדבר על מוסיקה וקולנוע, על עשיה, על רעיונות מטופשים, על זכרונות מן העבר, על פנטזיות לעתיד. לחוש את ההקלה הזו שיש עוד ה-מון זמן עד שנהיה גדולים, ה-מון זמן עד שהחופש הגדול יגמר, המון זמן להיות עוד בדרך.
לעצור בדרך ולקנות קפה והרבה יותר מידי כדורי שוקולד. לאכול אותם בידיים ולהבין שבכל כך הרבה קינוחי גורמה שאכלנו בחיים, חיפשנו למצוא בסה"כ את הטעם הזה, שוקולד וקוקוס. להיזכר יום אחרי בכדור שוקולד נשכח שנשאר מיום הנסיעה ולהסתער עליו כמוצאת שלל רב, להרגיש שמצאתי מטמון.
לצאת אל השגרה שלי מתוך מחשבה שהיום הזה יהיה טוב בשבילי. לחשוב את זה במודע. להגיד את זה בכל פעם שעוברת בראש מחשבה על סיטאציה שנואה, על מטלה לא נחשקת.
ללכת לקניות של בגדים, לא רק בגלל שהארון שלי מלא בסחבות מוכתמות ומיושנות שצריך להחליף אותן, אלא בגלל שמגיע לי להתחדש. גם אם אני שונאת זה, להחליט שאני הולכת לטפח את עצמי, להעניק לעצמי את מה שנחוץ לי, להשלים את מה שחסר.
לחפש חניה ולדחוק החוצה את המחשבה "אני לא אמצא חניה לעולם" להחליף אותה במחשבה "אני עומדת למצוא חניה מצויינת בדיוק במקום שאני רוצה" לעשות עוד סיבוב, לעבור שוב ברחוב הנחשק בלי לדעת למה אני עושה את זה. למצוא חניה בפתחו של הקניון, מול השומר הרובץ על כסא פלסטיק ומחטט באף, המחרף את נפשו כדי לשמור בגופו עלי. לשמוח.
לבחור להיות העגלון שמחזיק במושכות של סוסיי החושים המתרוצצים שלי. להיות בעלת הבית במובן הרחב של המילה. כמי שיש לה בית והיא הגבירה בו.
להרגיש שכשאני בעלת הבית אני מאפשרת לבעל הבית הראשי, לעשות את שלו, ולי לעשות את שלי, וזה לעבוד ביחד. כאילו אנחנו אחד.

[מיכל_ע*]

זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא.

[סגו_לה*]

להרגיש שכשאני בעלת הבית אני מאפשרת לבעל הבית הראשי, לעשות את שלו, ולי לעשות את שלי, וזה לעבוד ביחד. כאילו אנחנו אחד.
אחח....משובחת שכמותך !
פורים שמח

[שוות_נפש*]

להרגיש שכשאני בעלת הבית אני מאפשרת לבעל הבית הראשי, לעשות את שלו, ולי לעשות את שלי, וזה לעבוד ביחד. כאילו אנחנו אחד.

איזה יופי

[אשה_שמחה*]

אני דומעת.
עכשיו בוכה.

תודה שכתבת.

[עדינה_ניפו*]

מקסים!

[מארז_אהבה*]

אופטימיות קוסמית. סחה. ראוי לקנאה...
אמר לי פעם אחד ממורי: כשאת מסתכלת סביבך ורואה יופי בכל מקום, זה כי את מייצרת אותו בעצמך.

[הגבירה_בחום*]

תודה חברות יקרות.
משמח ומחזק אותי למצוא אתכן כאן