עונה באריכות (כאילו... דא?!) וכותבת לכל ממוענת את שמה כדי שלא תצטרכו לעבוד קשה
תפילה
נראה לי קשה להגיע לתזונה ביתית כמו אצל גוגוס
אני חושבת שזו בכלל לא צריכה להיות המטרה, ולדעתי זה מרפה ידיים לחשוב על מה שאחרים עושים.
תבדקי אם מה שקורה אצלי נותן לך השראה.
אם הוא לא, והוא גורם לך להיאנח או להתבאס, אז סימן טוב בשבילך לשחרר את הסיפורים שלי לדרכם.
קשה לי להימנע מלחוש אחראית
זו נקודה מאוד חשובה לדעתי.
כי את מניחה שאם את חשה אחראית אז דברים מאוד מסוימים צריכים לקרות בגלל זה.
וזה לא כך.
תחושת האחריות שלך, קודם כל טוב שתהיה. את אמא, וזה בסדר גמור.
איך לפרוט אותה לפרוטות היומיום וכמה רחוק היא צריכה להגיע ברמת התוצאה זה כבר סיפור אחר לגמרי.
את האחריות האימהית שלך את מבטאת בכך שאת מרגישה אחראית, שאת לא עוצמת עיניים, שאת שומרת על מודעות ושאכפת לך.
שם מסתיים לדעתי החלק הנחוץ.
הבחירות שלך איך לבטא את האחריות הזו יכולות להיות מאוד שונות מאלו שיש לך כרגע, ועדיין תהיי אחראית ונהדרת באותה מידה בדיוק.
זה קצת מזכיר מה שכתבתי על להיות צודקת. אני יכולה להיות צודקת גם בלי להגיד על זה אף מילה לאף אחד, או בלהגיד מעט מילים או בלהצחיק.
מקווה שהנקודה הזו יוצאת לי מובנת.
בא לי שוקולד כ-ל הזמן
אני מעריכה שחלק מזה הוא פיזי, כי אולי בגוף שלך, אם את אוכלת ממנו מעט, הוא נורא מפעיל את מנגנון התלות.
וחלק מזה הוא רגשי וקשור לצרכים שלך שלא מקבלים מענה, ומכאן שגם הוא קשור למנגנוני תלות.
כל זה לא קשור לשאר התזונה הטובה שלך. את יכולה לאכול ממש ממש מעולה
וגם לאכול שוקולד. וזה יהיה עדיף על פני לאכול מעולה ולהשתוקק כל הזמן לשוקולד הזה. זו דעתי האישית וכך אני נוהגת כאשר נכנס בי הקרייב. אוכלת מעולה וגם זבל. עד שזה עובר.
תמי
כתבתי לתפילה בנוגע לשאלת האחריות, ואני מוסיפה כאן משהו אחר.
זה מין כוח נגד להצפה שבחוץ באוכל זבל.
אני חושבת שכתבת היטב, ודרך זה אפשר לראות שזה קודם כל כוח.
זה שהוא נגד, לא הופך אותו לפחות כוח. אפילו להפך.
כאילו... לא מספיק שהבנות מתמודדות עם הכוח של הסביבה, עכשיו יש להן להתמודד גם עם הכוח שלך.
אני מציעה לך לשקול את זה.
הרי גם בתחומים אחרים אני לא משחררת - מסבירה, מדברת, מלמדת. איפה עובר הגבול?
במקום שבו את בטוחה שההסברים נקלטו, והן הבינו. והן יודעות מה זה אוכל ומה לא ומה סתם באמצע ולמה.
שם עובר הגבול לדעתי, כי מה שאחרי זה הוא בעיקר ניג'וס והפעלת כוח, בדיוק כמו שכתבת.
אני מציעה - או במעשים, או שלא. את החלק המילולי שממשיך לייעץ ולדחוף אחרי שהמסר בוודאות מובן - אותו לשחרר.
ואת האחריות לבטא בזה שבביתך תגישי אוכל מעולה, וכמיטב יכולתך תדאגי שיהיה להן אוכל כזה גם במקומות אחרים. ואיפה שאינך יכולה כי זה אחרים דואגים ומגישים - שם לשחרר לגמרי.
אני לא שמחה בשבילן. היה טעים, נכון, אבל גם ממש זיבלי. אני לא מצליחה לשמוח.
אז אל תשמחי.
אבל מי אמר שאת היעדר השמחה הזה את חייבת להפגין? את יכולה להיות אותה תמי עם אותה אחריות גם בלי שהיעדר השמחה שלך ייתקע להן בגרון (כמעט תרתי משמע
>
האם אחריות לא בניגוד ל"לשחרר"?
להפך. המון פעמים שיא האחריות טמון ביכולת לשחרר במקום המתאים. ולדעתי אנחנו עוסקות כאן בדוגמה ממש טובה לזה.
כי אם עולה החשש, או שכבר ברור ברמת התוצאה, שהלחץ לא משיג תוצאה רצויה, או שהוא משיג תוצאה רצויה אבל עם תופעות לוואי ממש לא רצויות, אז הדבר הנכון בכל רמה הוא לשחרר, ובכך לבטא את האחריות המלאה שלך כלפי הבנות.
כי זה שהן תאכלנה אוכל מצוין זה לא הדבר היחיד שחשוב בחייהן. ויש מצב שאפילו זה ייפגע מרוב הלחץ ויתחילו הסתרות או שקרים או בגיל מאוחר - תנועת נגד בעזרת הכסף שלהן או דרכים אחרות.
ועוד מילה - במחשבה שלי, הילדים שלי צריכים לאכול היטב רוב הזמן, לא כ-ל הזמן. אם הם אוכלים היטב 70% מהזמן, וממש רוב הזמן הם אוכלים היטב 90%, אז דייני.
המאבק על האחוזים שנשארו הוא בעיקר מאבק עקרוני, ולכן מיותר לדעתי ונושא את המחירים הידועים של מאבק.
בשמת
למה בעצם לשאול אם היה טעים?
את האמת? כי חלק עצום מהפעמים הם אומרים שלא היה משהו, או לא היה טעים
וזה חשוב לי לחבר להם את השניים. זו גם הדרך הקצרה לחיבור בין לא טעים לבין אי הנעימות שיש אחר כך בגוף, שרוב הילדים לא שמים לב אליה, או לא מחברים אותה כי זה מגיע בדיליי.
בעיקר אם הם מספרים שהיה לא טעים אבל גם שאכלו יותר מדי. זה מקדם שיחה שמאוד חשובה בעיניי.
כשאני שואלת אם טעים אני מסמנת שטעם זה דבר חשוב. לא שאוכל זבל הוא טעים.
והרבה פעמים מסתבר כך שאוכל זבל הוא דווקא לא טעים, בטח לא מאוד, וכך אפשר באטיות רבה לחבר בין העובדה שאוכלים ממנו כאילו בהנאה וכמעט תמיד יותר מדי, לבין זה שהוא כנראה מפעיל אצלנו משהו שאינו חוש הטעם.
ואם היה להם באמת טעים והם אכלו במידה ומרגישים טוב - אז אני הכי שמחה בשבילם.
לדעת לאכול במידה אוכל גרוע זו מיומנות חשובה ואני הראשנה לפרגן עליה. ולדעת להנות מאוכל באשר הוא זו גם מיומנות.
אני לא רוצה ילדים חמוצים ולכן אני לא חמוצה בעצמי, גם כאשר יש לי סיבה להיות לא מרוצה לכאורה.
אם לילד שלי יש חוויה טובה והוא מדווח עליה בשמחה אמיתית ושלמה אז אני שותפה. אני לא רוצה לשפוט לו את זה, והוא יודע היטב שהיעדר תגובה שלי או תגובה מהסוג המתקן היא בעצם שיפוט. הוא לא טמבל.
ואני לעולם לא מעמידה פנים עם הילדים שלי. תמיד אומרת באמת מה שאני מרגישה, וגם מסבירה.
כלומר, אם אני שמחה מזה שהם אכלו משהו זבלי בכמות שנוחה להם בגוף אני אומר את זה בדיוק ככה.
ואם אני שמחה שפשוט היה להם טעים אני אומר את זה בדיוק ככה.
אז אכלו. לא קרה אסון גדול.
אני רוצה שאם הילדים שלי אכלו זבל בחוץ אז המחשבה על אסון בכלל לא תחצה את סף התודעה שלהם.
אני לא רוצה שהם יחשבו שהם עשו בכלל משהו רע שמבקש תיקון.
אם מישהו יתלונן על כאב בטן אני אציע לארוחה בבאה להסתפק בירקות טריים או משהו מאזן. אבל בלי תלונה אני לא רוצה לתת להם הרגשה שצריך לתקן כי הראש של אמא אומר שצריך לתקן.
אני מתחשבת בגיל שלהם. אחרי כל השנים האלה הם יודעים בדיוק בדיוק כל מה שצריך לדעת. עכשיו נותר לי לכבד את הבחירות המעטות שהם שותפים להן בלי ביקורת. אחרת, הם לא יספרו לי.
ואחר כך יהיו עוד דברים שהם לא יספרו עליהם, כי אוכל זו רק תחילת הדרך...
שמנדובה
לשאלתך על ההומור והציניות - בטח, שמנדובה, מיליון.
אני אתן לך כמה נפוצות בביתנו. רק תזכרי שגם כשאת שומעת ציניות היא לעולם לעולם בחיוך, והוא אמיתי ולא בכאילו ועוד לא קרה לי שילד שלי פספס את זה ונעלב או התחיל לכעוס בגלל זה. אז זה הרבה עניין של סגנון שמוכר בבית שלנו.
ועוד שווה להזכיר שהמטרה של ההומור היא קודם כל אני. כי כשאני ככה, אני פשוט פחות נוטה לכעס או עצבנות. זה מקליל קודם כל אותי.
בנוסף, וזה נראה לי חשוב, ההומור אף פעם לא בא במקום התייחסות רצינית. הוא שובר את הקרח של הטרוניה או העצבנות בהתחלה, מקליל את האווירה, ומשם ממשיכים למשהו יעיל שמתייחס למה שעלה.
אני אתחיל בדוגמה הפוכה, שתראה לך איך הילדים שלי נהיו כמוני. לפני יומיים האיש והבכור צבעו שתי גדרות שלנו (מתוך שלוש). כל פעם שיצאתי החוצה היתה לי איזו שאלה או הערה. הכל ברוח טובה, ועם המון מחמאות כי יצא להם מהמם, אבל כל פעם הוספתי להם משהו. בסוף כשיצאתי החוצה אמר לי בכורי בן העשר בחיוך רחב – או, אמא, טוב שבאת, הבאת לנו איזו תוכנית לצבוע גם את הגדר השלישית? או אולי להראות לנו עוד פינה שפספסנו? או אולי איזה צמח שצבענו בטעות בשחור?
ומתוך איך שבנויה המשפחה ובנויים היחסים יכולתי פשוט לחייך אליו בחזרה ולצחוק. הוא הראה לי את עצמי בנדיבות ובחיוך וזה היה לי אשכרה נעים. הרבה יותר נעים מאשר אם הוא היה אומר – אמא, זה נורא מעצבן שכל פעם שאת באה יש לך איזה ביקורת או משהו להוסיף לעבודה.
הנה דוגמאות -
תשובות לקיטורים ממשמשים ובאים:
אמא, מה יש היום אחרי הסלט?
שעועית ירוקה עם בטטות בתנור.
אוף, אמא, אפשר משהו אחר?
בטח, מתוק, אפשר לאפות
אותך בתנור. בטח יצא סופר טעים. אני אחלק אותך בין כולם ולעצמי אשמור את האף כי זה החלק הכי מתוק בפרצוף שלך.
<בשלב הזה אני אבדוק איזה רעיונות יש לו לשיפור מה שבחרתי להכין, אבל לא להחלפה מלאה של זה>
מטיילים בסופר, מישהו מבקש משהו מהסוג של שוקולד או איזה ממתק אחר:
אמא, אולי נקנה קינדר?
כמה אתה רוצה?
מה, אפשר יותר מאחד?
בטח, אפשר את כל הקרטון, ואפשר גם שזה יהיה במקום הסלט.
<במצב הזה אני לרוב מציעה משהו אחר שאני כן מסכימה לו ואני יודעת שהם אוהבים. למשל, קשיו קלוי, או מן חטיפי פירות מיובשים כאלה כמו לדר>
טרוניות על האוכל:
אמא, אני לא אוכל את זה. אני לא אוהב שעועית ירוקה.
ומה אתה כן אוהב? אותי? אוי, איזה כיף לי, כל כך חיכיתי שתגיד לי את זה... ובטח גם אבוא אליו ואחבק אותו ואנשק אותו על הפרצוף בהפתעה ושמחה מוגזמת.
<בשלב הזה נהיה חיוך, וכל הדיון מסתובב אחרת. הוא ממשיך ובסוף יהיה לו טעים בדרך כזו או אחרת, אבל כל העוקץ יצא מהטרוניה>
שעמום שגורם ליתר התעסקות באוכל:
אמא, את מכינה כבר אוכל? אני רעב.
אוי, גם אני רעבה, אני שוקלת ברצינות לאכול אותך.
אמא, נו די, ברצינות, אני רעב.
התגובה שלא תאחר לבוא תהיה ביס ביד שלו.
<ומבלי לשחרר את היד אני אקח אותו למטבח ונתחיל להכין ביחד אוכל. אבל הטרוניה – נעלמה לה>
אני מרבה מאוד לגעת בילדים שלי, ואין מניעה שילד יבוא אלי עם איזו טרוניה מנג'סת ואני פשוט אתפוס לו את הפרצוף ואמעך אותו. זה יבטא היטב את דעתי על מה שהוא אמר והוא יבין ושנינו נצחק. חלק גדול מהשמחה שלנו בבית היא פיזית. אנחנו מכים בחביבות, תופסים, מתגוששים, רוקדים, מחבקים וצובטים.
והטיפ הכי טוב שלי לשימוש בהומור עם ילדים הוא לערב אותם בתוך ההומור, ולסובב כל דבר מעצבן או מנג'ס לצד המצחיק או המתוק שלו.
ואם הסתבר שזה לא יום טוב לדברים כאלה ושהילד אשכרה בקריזה כלשהי אז תמיד אפשר לסגת מזה – אוי, זה כנראה לא זמן טוב להומור שלי. בוא תסביר לי שוב מה רצית (כי גם אם שמעתי והבנתי, לדעתי, בשביל להתחיל מהתחלה צריך באמת להתחיל מהתחלה).
אני מעריכה שיש מלא משפחות שהומור כזה בכלל לא יעבוד בהן, או אפילו יהיה ממש איום ונורא. כלומר, זה משהו שמאוד מתאים לנו, ומערבב את ההומור שלי ושל האיש בצורה ממש מוצלחת ועובד היטב עם הילדים שלנו. אבל זו דוגמה מאוד פרטית.
ההומור שלך צריך להתאים
לך, ולדרך המיוחדת שבה הילדים שלך מכירים אותך. את יכולה להתחיל לחפש מה באמת מצחיק
אותך, ולעשות בזה שימוש. אבל אם מה שיש להם להגיד לך בנוגע לאוכל לא מצחיק אותך אלא מכעיס או מטריד או מעצבן בדרך כלשהי, אז יהיה לך קשה למצוא שם את ההומור שלך. כי הומור כייפי הוא משהו שבאמת מצחיק לפחות מישהו אחד, ובמצב הרוח הקליל הזה הוא כבר ידביק מישהו אחר.
אז זו חייבת להיות נקודת המוצא שלך. אם הציניות שלך מגיעה מאיזה מקום מריר אז באמת לא כדאי לעשות בה שימוש, כי מה שהיא תעביר החוצה זה את המרירות.
מקווה שזה איכשהו מועיל ועונה לך על השאלה.
תביני שזה צעד מאוד משמעותי בשבילי. כלהחיים שלי, כבר 40 שנה, אני נעה בין להקפיד להקפיד להקפיד להקפיד - להשבר! שנים שהקפדתי שלא יכנסו הביתה דברים שאני לא רוצה לאכול, פשוט כי לא יכולתי להתאפק אם הם כן היו. גם אם ישבו בארון מרוחק וגבוה, אם ידעתי על קיומם הם פשוט ״קראו לי״... לא הצלחתי לעמוד בזה. אני חושבת שהדגש שלי בכל השנים האלה היה על המקום הלא נכון. היום מצאתי את הדגש שמתאים לי, ואני נהנית ושמחה כל כך לאכול את הדברים שאני כן מאמינה שמיטיבים עם הגוף שלי, שהדברים שאני לא רוצה לאכול הפכו מ״אסור לגעת בזה״ ל ״אני בוחרת לא לגעת בזה״, והבחירה הזו דינמית, אני בוחרת בה כל פעם מחדש.
אני דווקא חושבת שזה כיף, להנות ככה מאוכל. או להנות ככה בכלל.
בדיוק כך.