הלך רוח כנוע

[שיר*]

תודה על הדף, הוא מאד מחכים ופוקח עיניים עבורי.

רוב מוחלט של ההורים, 99.9 אחוז מהם, יקבלו הצבת גבולות ברורה. ברגע שהם יבינו שהקשר מותנה בתנאים מאוד ברורים, והבחירה היא בין היעדר קשר לבין קשר לא אלים ולא מתעלל, הם יבחרו בקשר.
אני מסכימה עם זה שרב ההורים יקבלו הצבת גבולות ברורה, אבל לא כל אחד מסוגל להציב גבולות ברורים, זה חייב להגיע מתוך איזה שכנוע פנימי עמוק, חוסן פנימי וביטחון גדול מאד.
ההורים האלימים, הרבה פעמים לא מאפשרים לילדיהם לפתח את החוסן הזה.
זה לא מחייב, כמובן, אבל נפוץ מאד. אני גדלתי עם הורים אלימים מאד, גם פיזית, אבל בעיקר מילולית ונפשית. אני מרגישה שהם לא ממש אפשרו לי לפתח ביטחון עצמי, לדעת מה בעצם אני רוצה והיום אני צריכה ממש
ללמוד צעד צעד לזהות מתי כופים עלי דברים שאינם לרוחי, מתי מדברים אלי בצורה לא מכבדת. אני פשוט כ"כ רגילה לזה (ליחס משפיל, מזלזל, תוקפני) שקשה לי עדיין להבין מה בעצם טוב לי ונכון לי ומה לא מקובל עלי.
אחותי גדלה אתי אצל אותם ההורים אבל היא יודעת היטב להציב גבולות ובאמת היחס של ההורים כלפיה שונה לגמרי, הרבה יותר מכבד. יש בזה רק חלק אחד בעייתי בעיני, היא מאד מאד תוקפנית בהצבת הגבולות שלה
וההורים פשוט מפחדים ממנה, כי אם משהו שהם אומרים או עושים הוא לא לרוחה, היא מתחילה לצרוח, לאיים, לטרוק דלתות, לנתק טלפונים וכו' היא אמנם אדם חזק אבל כוחני מאד ואני חושבת שגם אצלה מתחת לחזות הבטוחה
יש חוסר ביטחון גדול.
הייתי רוצה למצוא את הדרך להיות אסרטיבית בלי לפגוע ובלי להיפגע, הדף הזה בהחלט נותן לי הרבה כיווני מחשבה.

[מצ'רה*]

_והקשבתי מספיק בשביל לדעת מה באופן ככלי הוא אומר, כי פעם אחת כן רציתי להגיב, והגבתי במשפט אחד קצר ופשוט.
הוא לא שאל אותי ולו פעם אחת מה דעתי על מה שאמר, או למה אני עשיתי את מה שעשיתי, או מה שאני חושבת באופן כללי, אז לא טרחתי להביא את דעתי, עמדתי ורגשותי למעמד.
וזהו. כל העסק לקח אולי דקה או שתיים_
מגניב ביותר. רציתי לגריין אבל לא ידעתי איך לקצר...

[ללו*]

מזדהה מאוד עם שיר.
הורים שמציבים גבולות באופן ברור, ומבהירים שכלפיהם לא מתנהגים באלימות - יופי, זה נפלא, זה נהדר, ואשרייך שהתברכת ביכולת הזאת. אז הדף הזה כנראה מיותר לך...
הבעיה היא שמי שגדלה בצל הורים שהבהירו לה חזור והבהר שכלפיה כן מתנהגים באלימות, הרבה פעמים התוצאה תהיה שבלתי אפשרי עבורה להגיע למקום הבהיר והנינוח הזה. שדרים הורים חודרים עמוק, את יודעת. ככה תכנתו אותנו, אנחנו בנויים להאמין במה שההורים אומרים לנו.
בשביל נשים כמוני וכמו שיר (וכמו.... וכמו... רובנו ככה, לא?) דרך המילוט שהוצעה כאן היא גלגל הצלה.

[לי_אורה*]

אחותי גדלה אתי אצל אותם ההורים אבל היא יודעת היטב להציב גבולות ובאמת היחס של ההורים כלפיה שונה לגמרי, הרבה יותר מכבד. יש בזה רק חלק אחד בעייתי בעיני, היא מאד מאד תוקפנית בהצבת הגבולות שלה וההורים פשוט מפחדים ממנה,
כפי שכבר כתבתי, לדעתי, אין רק דרך אחת אופטימלית שנכונה לכללל האנשים ובכללל המצבים. כלומר, לפעמים אגרסיביות היא התגובה המתאימה כלפי אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים... כנראה שהיא מתאימה עם הורייך.
אחותך מצאה את הדרך שעובדת עבורה: גם זוכה ליחס יותר טוב ומכבד מההורים וגם הקשר אינו מתנתק לגמרי. מבחן התוצאה הוא מבחן יעיל למדי. השאלה אם זה מתאים לך. השאלה איזו דרך מתאימה לך אם את מעוניינת להמשיך בקשר עם הורייך. הרי לא תצליחי לשנות אותם, אבל צריך 2 לטנגו. את רואה שהם לא מתנהגים אותו הדבר עם אחותך פשוט משום שהיא לא מאפשרת להם התנהגות שלא רצויה לה. אולי כדאי לך לנסות לנהוג כמוה ולראות איך זה מרגיש ומה התוצאות. כבר שנים את מנסה דרך מסוימת שלא מניבה תוצאות שרצויות לך. אולי במקום להמשיך לעשות שוב ושוב אותו הדבר, נסי דרך שאת רואה שיעילה עבור אחותך.

[לי_אורה*]

_אני גדלתי עם הורים אלימים מאד, גם פיזית, אבל בעיקר מילולית ונפשית...
מתי כופים עלי דברים שאינם לרוחי, מתי מדברים אלי בצורה לא מכבדת. אני פשוט כ"כ רגילה לזה (ליחס משפיל, מזלזל, תוקפני)_
צריך להבחין בין מה שאת מתארת לבין מה שתואר קודם. קודם תואר מצב של הורים שמנדנדים ומנג'סים וחוזרים שוב ושוב ושוב על עצה מסוימת. אחת העצות שניתנה (גם אני כתבתי זאת), לומר להם: תודה על האכפתיות, אחשוב על עצתך.

אבל את מתארת מצב לגמרי אחר לדעתי. מצב של אלימות פיזית בעבר ואלימות נפשית ומילולית כיום, יחס משפיל, מזלזל ותוקפני. מול התנהגות כזו אי אפשר לומר: תודה, אחשוב על עצתך... כאן צריך לעשות כל דבר כדי להפסיק ומייד את ההתעללות הזו: או לנתק מגע (לטווח ארוך או קצר) או לקום על הרגליים, לפתוח פה גדול ופשוט לצעוק:
דייייייייייייי!!!! אני לא מוכנה שתתייחסו אליי ככה!!!
ולאיים שאם עוד פעם הם ידברו אלייך ככה הם ישאו בתוצאות ושאת לא תהיי יותר במקום שבו מתנהגים אלייך ככה, ולצאת בטריקת דלת קולוסלית שתמוטט את כל הבניין!

כנראה שרק ככה הם מבינים. הם כנראה לא מבינים ולא רוצים להבין משהו יותר עדין. הם רואים זאת כחולשה, והם תוקפים רק את מי שחלשה בעיניהם. מהתגובה שלהם כלפי אחותך נראה בבירור שהם לא מעוניינים בניתוק הקשר עם בנותיהם ושאם אחת הבנות שלהם מגיבה בחריפות ובצורה ברורה וחד משמעית - הם נסוגים. מתברר שטריקת דלת וניתוקי טלפון מפחידים אותם. טוב לדעת...

[פיירוזה*]

מסכימה עם ההבחנה של לי אורה בין מצבים שונים ...
יש כל מיני הורים, כל מיני אנשים, היסטוריה אחרת של הקשר וכו'

וגם השיטה הזו של: תודה על האכפתיות וכו', לא יודעת עד כמה אפשר וכדאי ליישם אותה על הורים. אני באופן אישי לא הייתי יכולה.
אני אישית לא הייתי מסוגלת לומר תודה על האכפתיות כי הייתי עצבנית מדי על כל הסיפור וזה ממש לא הרגיש לי כמו אכפתיות (זו כן אכפתיות פשוט בצורה לא נעימה)
ולא הייתי צבועה ולכן גם לא אמרתי את זה.

בשבילי, הצבת הגבולות הזו (העדינה והמכבדת) הספיקה ומה שחשוב הוא מבחן התוצאה - השיחה הפסיקה, ולא הועלה הנושא בשאר הימים שהייתי בבית ההורים

אגב אני רוצה לספר גם שסבא וסבתא שלי עשו איתי בזמן האחרון כמה שיחות על אותו נושא והם גם מאוד לחצו עליי.
וכמה ימים אחרי השיחה האחרונה עם אמא שלי שעדכנתי פה,
סבתא שלי שוב עשתה איתי את השיחה (היה צפוי והייתי מוכנה) ופשוט אמרתי כמה פעמים "טוב, נראה מה יהיה" כל כמה משפטים.
בשאר הזמן שיניתי נושא ונהניתי מלהיות שם איתם. לא קמתי והלכתי, לא הפגנתי (וגם לא ממש הרגשתי) שום כעס או עלבון. פשוט השלמתי עם זה שהם ידברו על זה.

ויום אחר כך קרה משהו מאוד מפתיע, שלא קרה מעולם:
סבתא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שהיא מתנצלת ושהיא מבינה שכנראה שהיא לחצה יותר מדי והתערבה !!!!
ושהיא פתאום הרגישה שיצאתי מהם בהרגשה לא טובה ושהיא מבינה שיכול להיות שזו נקודה רגישה ושהיא לא יודעת עליי הכל
(שוב, לא אמרתי שום מילה בנושא חוץ "אוקיי, נראה").
זה מאוד ריגש אותי וגם הפתיע כי לא הבעתי שום דבר מזה כלפי חוץ.

וכן, אני רוצה לשמור על קשר עם המשפחה שלי. אני לא בכיוון של ישר לנתק קשר. התחלתי את הצבת הגבולות מהגבול העדין ביותר
ואני לא חושבת שצריך להשתמש ישר בתותחים הכבדים -
כאשר האמצעים העדינים והסמויים יותר עובדים.

וממה שלמדתי מהדף הזה ומהאתר בכלל זה שמה שחשוב זה הגבולות הפנימיים שלי - יותר חשוב מלצאת מהחדר, זה לצאת מהדינאמיקה הזו מבפנים
להחליט מבפנים שמה שאני לא רוצה לא נכנס אליי וזהו. אני לא צריכה לטרוק דלתות או להציב אולטימטום של ניתוק הקשר.

תודה שוב לכל הכותבות כאן...

[יוליקו*]

פיירוזה,
כל מילה זהב.
המשיכי בדרכך.
מים שקטים חודרים עמוק.

[לי_אורה*]

פיירוזה, מצוין!!! פשוט נפלא!

_אני לא בכיוון של ישר לנתק קשר. התחלתי את הצבת הגבולות מהגבול העדין ביותר
ואני לא חושבת שצריך להשתמש ישר בתותחים הכבדים -
כאשר האמצעים העדינים והסמויים יותר עובדים._
בוודאי שכאשר האמצעים העדינים עובדים - אין שום צורך להוציא את התותחים הכבדים! כאמור, יש דרכים שונות במצבים שונים וכלפי אנשים שונים. הכי נעים כשאפשר להסתפק בשמירה על הגבולות הפנימיים ולהתבטא בצורה נעימה ומכבדת לשני הצדדים.

[ללו*]

_וממה שלמדתי מהדף הזה ומהאתר בכלל זה שמה שחשוב זה הגבולות הפנימיים שלי - יותר חשוב מלצאת מהחדר, זה לצאת מהדינאמיקה הזו מבפנים
להחליט מבפנים שמה שאני לא רוצה לא נכנס אליי וזהו. אני לא צריכה לטרוק דלתות או להציב אולטימטום של ניתוק הקשר._
גוריין @}

[פיירוזה*]

תודה זה מחמם את הלב שאתן שמחות בשבילי !
אני מרגישה שאני לומדת את האמת הפנימית שלי ואז מצליחה גם לשדר אותה כלפי חוץ.
גם דיברתי עם בן הזוג בשיחה מאוד כנה ופתוחה.
ואם כבר אמת אז אני רוצה להמשיך ולכתוב כאן בדף בכינוי הרגיל שלי - ניחוח אדמה אחרי הגשם
אולי אני אמחוק יותר מאוחר את הפרטים על הנושא שבו הייתה הביקורת מההורים כדי לשמור על פרטיות
@}

[בשמת_א*]

(-:
וואו.
איזה יופי (-:
איזה התפתחויות מרשימות (-:

[תמרוש_רוש]

מה שחשוב זה הגבולות הפנימיים שלי - יותר חשוב מלצאת מהחדר, זה לצאת מהדינאמיקה הזו מבפנים
גם אני רציתי לגריין
איזה תהליך יפהפה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

@}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע

תמרוש רוש

_זה, בהנחה שהבן או הבת מסוגלים לעשות את הצבת הגבולות הברורה הזאת.
אני חושבת שיכולים להיות מצבים שבהם, כאשר הצאצאים הפנימו הלך רוח כנוע ומנסים להציב גבולות, יעשו זאת באופן פחות ברור או יותר "מאבקי" שלא יצליח להציב גבולות באמת אלא רק להסלים את הסיטואציה._
מסכימה. אבל חשוב לי להבהיר שזה אפשרי וזה היעד. כי בינתיים ראיתי עצות שיכולות להיות טובות כצעדי ביניים, מוצגות כיעד הסופי.


_ושוב, זה לא שהעמדתי פנים כמקשיבה ולא הקשבתי. לא על זה אנחנו מדברים. אלא שההקשבה שלי התרחשה ב"חדר ההמתנה" או החדר הציבורי של המרחב המנטלי שלי, ולא במרחב האישי. אפשר להגיד שכשהוא דפק על הדלת, אני יצאתי לקראתו, ולא הנחתי לו להיכנס פנימה.

אבל יש גם הקשבה מסוג אחר לגמרי: כאשר הבנאדם רוצה להשיח את דעתו על עניין שלא קשור ישיר-אישי אליו, מספיקה הקשבה ברמה אחרת לגמרי: הרמה של פשוט לתת לאדם מרחב דיבור, וזמן שבו יוכל להביע את כל הרעיונות והדעות שלו עד לסיום.

מבחינתי זו היתה סיטואציה שכיבדה את שני הצדדים._

כנראה שהוא היה מרוצה מזה. אני לא הייתי מרוצה מזה, ובגלל שאני מאמינה ב"מה ששנוא עליך" ועוד כמה עקרונות מוסריים, הסיטואציה הזאת נראית לי לא מספיק מכבדת. כשאני מביעה רעיונות שחשובים לי, אני מפצה להקשבה במרחב הפנימי.
זה לא אומר שאין מצבים בהם הקשבה כזו היא, לדעתי, הדבר הפחות רע. אבל זה עדיין ישאר פחות-רע, לא טוב, לפי מערכת המוסר שלי.

ןזה מאשש את מה שניסיתי להגיד למעלה: האם קיבלה את סוג ההקשבה שרצתה (אחרת היא כבר היתה מביעה חוסר שביעות רצון...) והבת קיבלה הימנעות מפלישה למרחב האישי שלה. השיחה הסתיימה באוירה שקטה ונינוחה.

מבחינתי זו התנהגות צודקת, אך לא טובה.


ללו
בשביל נשים כמוני וכמו שיר (וכמו.... וכמו... רובנו ככה, לא?) דרך המילוט שהוצעה כאן היא גלגל הצלה.{{}}

בדיוק!!! אמרת כל כך יפה מה שרציתי להגיד. מה שמוצג פה, זה לא דוגמאות להצבת הגבולות הברורה, אלא למשהו אחר. כלי שלפעמים שימושי, קל יותר ללימוד מאשר הצבת גבולות (לדעתי, הדרך היחידה ללמוד להציב אותם לאנשים אחרים היא להציב אותם לעצמי, וזה אומר עבודה עצמית, עבודה עצמית, ועוד עבודה עצמית).

ואין לי שום בעיה עם גלגל ההצלה הזה, כל עוד לא יקראו לו הצבת גבולות.
לא מעט אנשים לא נתקלו בדוגמא חייה של הצבת גבולות ברורה ובהירה. הם עלולים להניח שזו הצבת הגבולות, וזה יהיה ממש חבל, לדעתי.

לי אורה
_כאן צריך לעשות כל דבר כדי להפסיק ומייד את ההתעללות הזו: או לנתק מגע (לטווח ארוך או קצר) או לקום על הרגליים, לפתוח פה גדול ופשוט לצעוק:
דייייייייייייי!!!! אני לא מוכנה שתתייחסו אליי ככה!!!
ולאיים שאם עוד פעם הם ידברו אלייך ככה הם ישאו בתוצאות ושאת לא תהיי יותר במקום שבו מתנהגים אלייך ככה, ולצאת בטריקת דלת קולוסלית שתמוטט את כל הבניין!_

מסכימה לחלוטין

פיירוזה
_וממה שלמדתי מהדף הזה ומהאתר בכלל זה שמה שחשוב זה הגבולות הפנימיים שלי - יותר חשוב מלצאת מהחדר, זה לצאת מהדינאמיקה הזו מבפנים
להחליט מבפנים שמה שאני לא רוצה לא נכנס אליי וזהו. אני לא צריכה לטרוק דלתות או להציב אולטימטום של ניתוק הקשר._

גם אני רציתי לגריין את זה, אבל ללו השיגה אותי...
את מדהימה!

[לי_אורה*]

בינתיים ראיתי עצות שיכולות להיות טובות כצעדי ביניים, מוצגות כיעד הסופי.
הבחנה מאוד נכונה. זה כמו שלמשל טיפול של עזרה ראשונה, שרק נועד למנוע סכנה מיידית, לצאת ממצב מסוכן, לתת טיפול ראשוני וכו' היא בדיוק זה, ולא ריפוי לטווח הרחוק.

וחוץ מזה, אנחנו גם גדלות כל הזמן. ומה שהיה נראה בלתי אפשרי אתמול יותר קל היום ומחר הוא מובן מאליו. כלומר, צריך לאפשר גם זמן לגדילה, לעיכול, להפנמת השינוי, ליצירת שינויים אמיתיים בפנים ובחוץ, להציב גבולות אמיתיים ועוד.

אבל בינתיים, עד שמגיעים לשלב של בשלות, צריך קודם לטפל בבעיה האקוטית ולמנוע את החמרתה. בקיצור, מתחילים בטיפול חירום, בעזרה ראשונה, ואחר אפשר להתחיל בטיפול ארוך טווח.

עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה שהמטפורה הרפואית ממש מתאימה, רק שכאן מדובר בעיקר במשהו מתחום הנפש ולא הגוף (אלא אם מדובר חס וחלילה במצב של התעללות גופנית).

[בשמת_א*]

עצות שיכולות להיות טובות כצעדי ביניים, מוצגות כיעד הסופי
רק מפני שלא קראת מספיק בעיון.
העצות הוצגו כל הזמן כצעדי ביניים.

אדם שנמצא בהלך רוח כנוע, לא מסוגל להימצא באותו זמן בהלך רוח של כבוד עצמי עם עמוד שידרה.
אי אפשר לתת לו עצות שמתאימות למי שכבר פיתח עמוד שידרה. זה אכזרי וחסר תועלת.

למעשה - הגוף שלנו משדר את הכל. זה מדהים. הכל משודר.

ולכן הדבר הכי מדהים שקורה אחרי שאדם מפתח עמוד שידרה?
שפשוט מפסיקים לאתגר אותו בדברים שבגללם באים לדף הזה לבקש עצות.
זה פשוט ככה.
ברגע שיש לך כבוד עצמי, ביטחון עצמי, עמוד שידרה וידיעה ברורה מי אתה ומה אתה רוצה - נדיר ביותר שמישהו מנסה אפילו לקרוא על זה תגר. זה פשוט משודר לסביבה ואף אחד לא מתעסק איתך.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_כשאני מביעה רעיונות שחשובים לי, אני מצפה להקשבה במרחב הפנימי.
זה לא אומר שאין מצבים בהם הקשבה כזו היא, לדעתי, הדבר הפחות רע. אבל זה עדיין ישאר פחות-רע, לא טוב, לפי מערכת המוסר שלי._

לפי מערכת המוסר שלי, דווקא אין שום בעיה בהתנהגות הזו. לתפיסתי, זה לא לגיטימי לצפות להקשבה "במרחב הפנימי" של מישהו אחר, בלי שהסכמתו לכך התקבלה, לפחות במשתמע. אם מישהו היה אומר לי, "תשמעי, מאוד מטריד אותי נושא X. אם זה בסדר מצידך, אני רוצה להסביר לך למה לדעתי כדאי לך לנהוג אחרת ואולי תשתכנעי" (או משהו בסגנון), ואם הייתי מסכימה לפתוח את הנושא לדיון, אז אכן לא יהיה מוסרי מצידי "לנפנף" את אותו אדם בלי הקשבה אמיתית ומלאה (כמובן שיש מערכות יחסים שבהן כל הדיאלוג הזה לא נעשה בצורה כל כך מילולית ומפורשת).
אבל בכל תרחיש אחר, אותו אדם פולש למרחב הפנימי שלי. במקרה כזה, לתפיסתי, אני ממש לא חייבת לו שום דבר. זכותי להגן על עצמי בדרך שהכי נוחה לי. אם אני במצב רוח נדיב, אני יכולה להסביר לו יפה למה אני לא מקשיבה לו כעת. אם אני במצב רוח עצבני אני יכולה לצעוק: דייייייייייייי!!!! אני לא מוכנה שתתייחסו אליי ככה!!!
ואם אני עסוקה בדברים אחרים ולא בא לי להעסיק את עצמי באותו אדם ובשיחה שהוא מנסה לנהל איתי בניגוד לרצוני, אני יכולה להחליט שהכי קל מהיר ונוח יהיה לי לומר איזה "אההממ... כ...ן, מעניין מאוד" לא מחייב. העניין הוא שהתגובה שלי מיועדת אך ורק בשבילי ולטובתי. אני לא חושבת שיש לי חובה מוסרית לגבי איך להגן על עצמי מפני מישהו שפועל בצורה תוקפנית (אולי חוץ מפרופורציונליות, אבל לא על זה היה הדיון).
(טלי ב)

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוץ מזה, אני לגמרי עם:
ברגע שיש לך כבוד עצמי, ביטחון עצמי, עמוד שידרה וידיעה ברורה מי אתה ומה אתה רוצה - נדיר ביותר שמישהו מנסה אפילו לקרוא על זה תגר.

(טלי ב)

[ללו*]

אבל בכל תרחיש אחר, אותו אדם פולש למרחב הפנימי שלי. במקרה כזה, לתפיסתי, אני ממש לא חייבת לו שום דבר. זכותי להגן על עצמי בדרך שהכי נוחה לי.
נכון. נכון. נכון.

[מצ'רה*]

_אבל בכל תרחיש אחר, אותו אדם פולש למרחב הפנימי שלי. במקרה כזה, לתפיסתי, אני ממש לא חייבת לו שום דבר. זכותי להגן על עצמי בדרך שהכי נוחה לי
נכון. נכון. נכון_

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע. אם זה לא השתמע ממה שאמרתי, הרי שמדובר במצב בו ביקשתי הקשבה. במקרה כזה לדעתי האפשרויות הלגיטימות הן להסכים או לסרב, אך לא להסכים ובבעצם לא להקשיב.

הבעיה היא שכשמישהו פשוט לא מבין מה חשוב לי.

אותם הכללים תקפים גם לגביי. אני רואה בסוג ההקשבה המסויים הזה דבר קדוש. להבטיח אותו למישהו ולא לקיים - חילול קודש. אם מישהו מבקש הקשבה כזו, אני לא אעמיד פנים שאני נותנת אותה ולא אתן.

ןזה מאשש את מה שניסיתי להגיד למעלה: האם קיבלה את סוג ההקשבה שרצתה (אחרת היא כבר היתה מביעה חוסר שביעות רצון...) והבת קיבלה הימנעות מפלישה למרחב האישי שלה. השיחה הסתיימה באוירה שקטה ונינוחה.

לזה בדיוק אני לא מסכימה. זה כמו לרמות בכספים ושמישהו לא ישים לזה לב. הוא יצא מרוצה ואויל אפילו לעולם לא ידע שגנבו ממנו. זה לא הופך את זה למוסרי.

גם בהגנה עצמית יש דברים שהם לא לגיטימיים, לדעתי.

[מנטה*]

ישבתי עם המתבגרת וראינו ביחד את רונית אלקבץ מדגימה איך מתנהגים בלי הלך רוח כנוע .
מלכה!
ואיזה דוגמה נהדרת איך לא משתפים פעולה עם מי שמנסה להקטין אותך, ואיך כל הנסיונות לזלזל בה לגמרי מחליקים ברגע שהיא לא משתפת פעולה.

[מריומה*]

נקודות ציון בדרכי אל הלך רוח לא כנוע:
*******
בגיל תיכון למדתי מילה חדשה, שלא זכור לי ששמעתי לפני כן: אסרטיביות. הבנתי שהיא מבטאת הלך רוח שמשלב עמידה על זכויותיי עם כבוד לזולת. המילה החדשה מצאה חן בעיניי מאוד. הערכתי אותה. לא, יותר מזה, הערצתי. קישרתי בינה לבין דמויות נערצות מהמציאות, מהספרים, מהסרטים.
א-סר-טי-בי-ות. איזה צליל נהדר יש למילה הזאת.
זו הייתה מאג החכמה והיפה, שאומרת לדודה מרטש בנחישות ובכבוד עצמי: "אני אתחתן עם מי שאבחר, ואת רשאית להוריש את כספך למי שתחפצי". בוגרת ורצינית שכזאת, שובת לב.
אסרטיביות. הנערה המושלמת, עם השער הארוך המתנפנף ברוח, שיודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, ובעיקר בטון הנכון. הטון שמבהיר את הנחישות השלמה עם עצמה, ואת זה שהיא כל כך צודקת ויפה.
אסרטיביות. זו לא אני כמובן. מי שמע על אסרטיבית מחוצ'קנת. אני הייתי הכי רחוק שאפשר מהתדמית הזאת, ואין סיכוי שאי פעם אגיע אליה. הייתי שקטה ונפחדת ותמיד מנומסת מדי, וידעתי שזה מאוד לא בסדר. למדתי שחשוב מאוד להיות אסרטיבית. וידעתי שאין לי סיכוי, ואני לעולם לא אלמד להגיד את המילים הנכונות, ובטח שלא עם שיער מתנופף ברוח וקול צלול ובהיר וצודק.
כשהתייחסו אליי שלא כהוגן, ידעתי שאני מאוד לא בסדר, כי אני לא אסרטיבית.
*******************
יום אחד, כשהייתי סטודנטית, נמאס לי מכל העלונים המבריקים שגודשים את התיק שלי, ואחר כך את הפח בחדרונצ'יק של המעונות. זה ממש נורא, כל הזמן מצטברים אצלי המון ניירות של פרסומת ותעמולה והשד יודע מה עוד, ואין לי שום דבר לעשות נגד זה. אי אפשר לעבור בקמפוס מרחק של עשרה צעדים בלי שיתקעו לי ביד איזה ברושור.
אני זוכרת את הרגע שקלטתי: אף אחד לא יוכל לתקוע לי שום דבר ביד אם לא אפתח אותה. מה שגורם לדף לעבור לרשותי אלה הפקודות שהמוח שלי משגר לשרירי היד - להיפתח ולתפוס. זה לגמרי בשליטתי. אם לא אפתח את היד אל מול האדם המושיט לי את הזבל שלו - הזבל הזה פשוט לא יעבור לרשותי, ככה פשוט. זה אמנם אוטומטי לגמרי, לציית ולקחת מה שמושיטים לי - אבל זה לא דבר שחייב לקרות, וזה לא יהיה כך אם ארצה אחרת.
זו הייתה תובנה מצחיקה, מפתיעה, מקלה, משחררת. אבל לגמרי לא קישרתי את זה לאסרטיביות הנחשקת. אני לא אסרטיבית ולא יודעת להגיד"לא" צלול ובהיר, אבל כמה נוח - יש לי בכל זאת אפשרות שלא להיתקע עם אלף דפים מיותרים.
**********
בלידה השלישית שלי,כמה דקות אחרי שהגעתי לבית החולים ניגשה אליי המיילדת, והבנתי שהיא מתכוונת לחבר אותי לאינפוזיה. מה פתאום אינפוזיה? על מה ולמה? לא הצלחתי לחלץ ממנה הסבר הגיוני. צריך וזהו. ובכן, היו לי כל מיני תוכניות לגבי הלידה שלי, חיבור לאינפוזיה לא היה אחת מהן. ככה אני לא הולכת להעביר צירים! על מה היא מדברת בכלל? היה לי ברור שזה לא עומד לקרות. זה הרי פשוט כל כך - אני לא הולכת להושיט את היד ולתת לה לחבר אותי. הידיעה השקטה והבוטחת שהדבר ההזוי הזה פשוט לא יקרה, התחברה לי פתאום עם התובנה המפתיעה ההיא בעניין העלונים - מצד אחד, ועם המילה אסרטיביות - מצד שני. פתאום הבנתי, בגוף, בנפש, בכל הרבדים - זו האסרטיביות. ככה היא מרגישה. זה לא עניין של אילו מילים לבחור, ואין מה להתאמן על הטון. זו הידיעה הברורה והשקטה שלא אאפשר לנהוג כלפיי באופנים אלה ואחרים. זו תנועה שמתחוללת בפנים, וזה באמת לא משנה באיזה אופן היא תוצג החוצה.
אחר כך התברר שזו הייתה אי הבנה. היא רצתה רק להשאיר וריד פתוח, ועם זה אני בסדר. משום מה היא קראה לזה אינפוזיה. אבל שמחתי בתרגיל שהרווחתי.
***************
מכאן ואילך ראיתי את עצמי כאדם אסרטיבי.
כשפה ושם פגעו בזכויותיי, התעקשתי עליהן, כמו שאדם אסרטיבי אמור לעשות.
אפילו כשלא באמת היה אכפת לי שהרופאה תעשה לי אולטרסאונד מיותר, עמדתי על כך שאני הקובעת. הרי איך אשא פניי בבאופן אם יום אחד ייוודע שם שהרופאה-אמרה-עכשיו-נעשה-לך-אולטרסאונד-אז-עשיתי? מה אני, נמושה כנועה וצייתנית?
טוב, גם מזה אחרי כמה שנים השתחררתי. החלטתי שהאסרטיביות המבורכת שלי מקנה לי גם את הזכות לא להיות אסרטיבית כשלא בא לי על זה. ממש זכות מלאה. זכותי על גופי - מותר לי לקבל אולטרסאונד מיותר שלא מפריע לי בגרוש.
**********
בלידה החמישית שלי, הרגשתי שהשלמתי תהליך. סירבתי לכמה וכמה דברים, שהיה ברור לי מבפנים שאני לא רוצה אותם, בנימוס מופלג (הנימוס צרוב בי בעומק נשמתי, בלעדיו אני מרגישה שאין לי אחיזה בעולם), ברוח טובה, בעליזות, ללא מורא. הרגשתי בהודיה כמה צמחתי. מצאתי את הסגנון המדויק שבו אני לגמרי אני, לא מנסה לחקות אף אחת אחרת, דואגת בדיוק למה שחשוב לי, ולא למשהו שאמור להיות חשוב לי בעיני אף אחת אחרת, ונהנית, פשוט נהנית מזה.
***************
תודה, תודה, תודה.

[יולי_קו]

תודה!

[תמרוש_רוש]

אפילו כשלא באמת היה אכפת לי שהרופאה תעשה לי אולטרסאונד מיותר, עמדתי על כך שאני הקובעת. הרי איך אשא פניי בבאופן אם יום אחד ייוודע שם שהרופאה-אמרה-עכשיו-נעשה-לך-אולטרסאונד-אז-עשיתי? מה אני, נמושה כנועה וצייתנית?


טוב, גם מזה אחרי כמה שנים השתחררתי. החלטתי שהאסרטיביות המבורכת שלי מקנה לי גם את הזכות לא להיות אסרטיבית כשלא בא לי על זה. ממש זכות מלאה. זכותי על גופי - מותר לי לקבל אולטרסאונד מיותר שלא מפריע לי בגרוש.
את מלכה.

[זרח_הפרח*]

אתמול הלכנו לטרקטורים הרוקדים. אבא, ילדון, אני, ההורים של אבא, ועוד נכדה שלהם (בת 1.5).
הילדון מאוד מאוד שמח שהסבים מצטרפים.
נפגשנו שם. הסבים עסוקים בנכדה, לא מתייחסים לילדון. אבא, ילדון, סבתא ונכדה הלכו לטפס על טרקטורים.
סבא ואני מצאנו מקומות ישיבה.
ילדון הגיע והתיישב בין סבא לביני. סבא הציק לילדון בנגיעות "צחוקים" כאלה. הילדון התחמק פיסית וטיפס עלי. זאת לא הפעם הראשונה. אלה יחסים ארוכים עם הסבא, שדורש נישוקים, חיבוקים ונגיעות ללא קשר לרצון הילדון. כל חייו אני אומרת לו שהוא לא חייב אם הוא לא רוצה. גם הפעם, התכופפתי לילדון ואמרתי "אתה יכול להגיד לו שיפסיק אם זה לא מתאים לך".
לא אמר.
אחרי כמה דקות ביקש להתחלף במקומות ולשבת ליד סבתא. התחלפנו.
ילדון עמד על הכסא והתלהב מהטקס.
סבא ביקש לשבת ליד הילדון.
ואני, במקום לגבות את הילדון, מסכימה ונותנת לסבא שוב לשבת לידו.
ילדון מתבאס ונכנס למצברוח רע, רוח שטות, מטפס על אבא, מאבד עניין בטקס. יורד מהכסא, מתפרע, מנסה לברוח.

היחסים בין הסבא וביני בכי רע מהתחלה (16 שנה). אין פה מה לקלקל. אני המטורללת שלקחה את הילד שלהם, ומאז שיש ילדון המטורללת שמחזיקה אותו בבית (בלי חיתולים, בלי נעליים, בבגדי בנות כשמתחשק לו, בלי סוכר ובלי מסכים). ככל שהזמן עובר היחסים עוד מחמירים, אין לי מה להפסיד.

אז למה אני לא פותחת עליו גרון ומחסלת את הדבר הזה? איך הנימוסים מנצחים את טובת הילד שלי? אוף.

[בשמת_א*]

אז למה אני לא פותחת עליו גרון ומחסלת את הדבר הזה? איך הנימוסים מנצחים את טובת הילד שלי? אוף.
בואי ננסה משהו אחר במקום ביקורת עצמית בעזרת שאלות רטוריות: תנסחי את הרצון שלך. תציירי את התסריט החיובי שלך לפעם הבאה. קודם כל תשכתבי את זה שפה. מה היית רוצה להיות מסוגלת לעשות?
נשמע שאת לגמרי לבד בזה. את כותבת שלילד יש אבא אבל לא נראה שאבא מגן עליו באיזושהי צורה, כנראה גם לא עלייך, ואת מצפה מעצמך להתמודד עם אדם מבוגר חסר כבוד אלייך ולנכד שלו?

אז קודם כל, קצת יותר חמלה לעצמך. קצת יותר אהבה ל-זרח הפרח שבטוח שהיתה לה סיבה טובה להסכים לבקשה של הסבא. כי היא מרגישה קטנה ואפסית ולא שווה והיא מגיבה בעצמה כמו ילדה קטנה מול המנהל. אז באמת, קצת יותר חיבוק לא יזיק לה. נראה שבילדותה היו לה לא מעט מבוגרים כמו הסבא הזה, שהציקו לה ורמסו אותה, וברגע שמתנהגים אליה ככה היא משותקת. זו לא אשמתה. את רואה את זה? זו לא אשמתה. ממש קשה לה.

אחרי החיבוק, ההבנה, החמלה והאהבה כלפי זרח הפרח הקטנה שמרגישה כל כך מותקפת וחסרת אונים,
השלב הבא הוא להתחיל לתסרט את התסריט שלך. שאת רוצה. איך זה נראה כשאת מגיבה כמבוגרת, כאמא של הילדון שלא מסכימה יותר שירמסו את שניכם (בעצם, את שלושתכם, את זרח הפרח הקטנה, את הילדון הקטן, ואת זרח הפרח האמא הבוגרת)?
איך את רוצה שזה ייראה בפעם הבאה?
אני מזמינה אותך ממש לכתוב ולנסח. להעלות את זה במלים מפורשות על הכתב. לדמיין מה את אומרת, איך את מזדקפת, איך את נשמעת, איך זה עם טון יציב, שליו ותקיף?

[זרח_הפרח*]

קודם כל תודה על התגובה, וגם וואו. קראתי והייתי צריכה להפסיק וללכת לשאוף אוויר. מתברר שקשה לקבל בפרצוף שאני קטנה ומרגישה מותקפת, אחרי ותוך כדי ככ הרבה עבודה עצמית.

את רואה את זה? זו לא אשמתה
אני עדיין לא רואה את זה. אבל עכשיו אני קוראת שאת רואה את זה, אז אני יכולה לחשוב על זה. תודה.

איך את רוצה שזה ייראה בפעם הבאה?
בתסריט האופטימי ביותר, ושבו אני גם אומרת בדיוק את מה שאני חושבת, אני מקווה שהייתי יכולה להגיד שלא, הוא לא יכול לחזור לשבת ליד הילד, כי הילד ביקש לעבור כפתרון התחמקות ממצב שלא היה נעים לו.
זה נשמע לי מאוד תוקפני, ואני לא מאמינה שאצליח להגיד את זה בצורה ככ ישירה.

אז מנסה לחשוב על ניסוח יותר עדין.
אולי, לא, אני רוצה להשאר לשבת ליד הילד. כי... מה? או אולי, למה אני צריכה בכלל להסביר? אני רוצה להשאר לשבת ליד הילד. וזהו?

[קור_את*]

זרח יקרה, אחת השיטות היא להתאמן שוב ושוב על משפט שהיית רוצה להגיד ועל פעולה מסוימת--למשל, "אני מבקשת לא לעשות לילדון שום דבר שהוא לא רוצה." או "נא להפסיק להציק לילדון" או "אני מעדיפה להישאר ליד ילדון!"
והפעולה, לקחת את ילדון ולהעביר אותו לשבת לידך בלבד ולא ליד הסבא.
לשנן ולשנן ולשנן כך שתוכלי לשלוף את זה ברגע האמת.

[זרח_הפרח*]

קור את
תודה

[בשמת_א*]

זה נשמע לי מאוד תוקפני, ואני לא מאמינה שאצליח להגיד את זה בצורה ככ ישירה
אני מסכימה איתך.
הנה עוד סיבה לכך שחשוב לעבוד על דברים שקרו ולא היינו מרוצות מהם: כדי שנוכל לגבש בהדרגה, בשקט ולא תחת אש, את התשובה שבאמת היינו רוצות שתייצג אותנו, ועליה להתאמן.
אז אני רק רוצה להראות לך שהיתה לך סיבה נוספת מאוד טובה לא להגיב:
כי לא ידעת מה להגיד ולא רצית להיות תוקפנית בעצמך. היית במילכוד. היו חסרים לך כלים, היתה חסרה לך טקטיקה.

מקווה שיגיעו עוד משתתפות/ים ויציעו הצעות, כי זה באמת סיעור המוחות שנדרש פה. בסוף תגבשי מזה את מה שאת הכי מתחברת אליו ויהיה לך הכי קל להגיד בזמן אמת. את יכולה גם להתאמן להגיד אותו בקול רם לעצמך כשאף אחד לא שומע, כדי שתצליחי לשלוף אותו בקלות בזמן אמת.

אחד הרעיונות שהיו לי לתשובה בשבילך, שעלה כשקראתי אותך:
"תודה, נוח לנו ככה"
(הילדון לידך ואת לא מסכימה להתחלף בכלל, אין מצב). בטון רגוע אך תקיף. ברור לגמרי שמבחינתך, העניין סגור. אבל לא אמרת לו כלום, לא ביקרת אותו, לא סירבת לו אפילו!
רק אמרת "תודה, נוח לנו ככה".
ומעכשיו, תקפידי תמיד להושיב את הילדון בצד שלך ולא ליד סבא וכך למנוע מגע פיזי. ואין שום סיבה להסכים לשינוי בזה. כי יש לך סיבה טובה ליצור הפרדה.

[טלי_ב*]

זרח, סיטואציה מבאסת מאוד ובאמת גם די נפוצה. אני יכולה לומר שגם לי לקח זמן ואימון להתמודד איתה היטב.
מאוד אהבתי את ההצעה של בשמת.
אבל אני רוצה להפנות ת תשומת ליבך לזה שאולי אחת מהסיבות שהיה לך קשה להתבטא היא שבעצם הבעיה היא לא במקומות הישיבה אלא במקום אחר. לא באמת מפריע לך שסבא ישב ליד ילדון, מפריע לך שהוא נוגע בו ולא קשוב לחוסר הרצון של ילדון במגע הזה. לכן הייתי מלכתחילה מנסה לעבוד על תגובה כבר בשלב הזה.
אפשר לבקש בצורה פשוטה וישירה : סבא, ילדון לא רוצה שיידעו בו עכשיו/ככה, תפסיק בבקשה. או: די, הוא לא רוצה.
אפשר לשקף: ילדון מנסה להתרחק כי הוא לא רוצה נגיעות. או אפילו: תראה את ילדון, הוא מנסה להתרחק, לא כיף לו.
אפשר לכוון למשהו אחר: סבא, אולי תסביר לילדון מה אנחנו רואים עכשיו?
אפשר להדגיש שלך זה לא נוח (יש כאלה שזה מדבר אליהם יותר...) - אני ל א רוצה עכשיו משחקי השתוללות באמצע הטקס.

באופן כללי, ככל שזה ירגיש לך יותר טבעי ככה הוא יותר יקבל את זה כמשהו טבעי. ככל שתביעי את עצמך יותר בחופשיות, ככה פחות תכעסי ויצא לך פחות אגרסיבי ויותר בטוח (זה לא רק המילים, זה גם הקול ושפת הגוף). ככל שלא תיבהלי, תיצרי מרחב יותר בטוח עבור הסבא לא להיבהל ולהתנגד.
אני לא אומרת את זה כדי להציב איזה רף, אלא כדי להגיד בעצם שזה מן מעגל חיובי שכשתיכנסי אליו הכל יהיה קל יותר. יש אופק שזה נהיה קל יותר...

[טלי_ב*]

ועוד משהו קטן: אין צורך ללחוש לילדון. את לא אומרת לו משהו "לא בסדר"
עוד דרך לגשת לזה היא באמת להגיד בקול רם וברור: ילדון, נראה שלא כיף לך, אתה רוצה שסבא יפסיק?.

[פלוני_אלמונית*]

תודה על הדיון החשוב.

עוד דרך לגשת לזה היא באמת להגיד בקול רם וברור: ילדון, נראה שלא כיף לך, אתה רוצה שסבא יפסיק?.

לדעתי לא כדאי להגיד את זה לילדון, לא בלחישה ולא בקול. זה שם אותו במצב נורא לא נעים, מצב שלנו בעצמנו קשה איתו, אז בטח שלילדון קטן שכזה.

[נילי*]

ילדון, נראה שלא כיף לך, אתה רוצה שסבא יפסיק?.
זה שם אותו במצב נורא לא נעים,

אז אפשר אולי להגיד: "ילדון, נראה שלא כיף לך. אם אתה רוצה להפסיק, תגיד לי או לסבא".
לא תובעים ממנו תשובה עכשיו, אבל מאפשרים לו להגיד מה שהוא ירצה, כשירצה, למי שיבחר וירגיש בנוח.

אני מזמינה אותך ממש לכתוב ולנסח. להעלות את זה במלים מפורשות על הכתב. לדמיין מה את אומרת, איך את מזדקפת, איך את נשמעת, איך זה עם טון יציב, שליו ותקיף?
זרח הפרח, אני מצטרפת להצעה של בשמת.

תנצלי את ההזדמנות, לא רק להגיד לנו "בתסריט האופטימי ביותר, ושבו אני גם אומרת בדיוק את מה שאני חושבת, אני מקווה שהייתי יכולה להגיד שלא, הוא לא יכול לחזור לשבת ליד הילד",
אלא לכתוב את התסריט האופטימי הזה לפרטי פרטים, הלכה למעשה.
תחילה לדמיין אותו, על כל פרטיו, מההתחלה המוכרת דרך ההמשך הרצוי, עם התגובה המדומיינת של הילד והסבא (את מכירה אותם מספיק כדי לשער תגובה סבירה), ואז לספר אותו כמו סיפור שהיה.

בהדמייה כזאת, בכתיבה כזאת, יש המון כוח. את חיה את הסיטואציה שאת רוצה הלכה למעשה, ולא רק חושבת עליה.
וכך, את זוכה בתרגול "אמיתי" יותר ואפקטיבי יותר. את לא רק משננת איזה משפט רצוי, במנותק מהקשרו, כי שינון כזה די מוגבל באפקטיביות שלו.
לעומת זאת, כשאת חיה את הסיטואציה בתוך ראשך, את נישאת בכוח שיש בה, פועלת מתוך הלחצים והמשיכות והדחיפות של הנפשות הפועלות, וזוכה לתרגול שהוא הרבה יותר "רטוב" מ"יבש", ובכל זאת הרבה יותר קל מהרטוב האמיתי. וההצלחה המדומיינת-לפרטי-פרטיה משאירה בפה שלך טעם אמיתי של יכולת. ושל סיפוק וגאווה על ההישג. כאילו הוא כבר קרה.


אנ אוהבת אותך ומעריכה אותך מאוד


<תלונה כללית ליקום: למה אף אחד לא מספר לאנשים אילו כוחות וכלים ותעצומות והזזות-הרים יש להם בגולגולת הזאת שבין האזניים? למה אף אחד לא מלמד אותם איך להשתמש במוח שלהם?>

[בשמת_א*]

אף אחד לא מספר לאנשים אילו כוחות וכלים ותעצומות והזזות-הרים יש להם בגולגולת הזאת שבין האזניים?
אני אומרת.
אני מלמדת.
אני מספרת.
בכל הדפים, לא שמת לב? ואולי זה מה שאנשים באים ומודים לי עליו. שהם קראו אותי והלכו והבינו שהם יכולים להזיז הרים, ואז הלכו והזיזו הרים!
זו השליחות שלי. ולדעתי אני ממש עושה אותה.

ותודה שהרחבת לגבי מה שהצעתי ל-זרח הפרח, המחשת נהדר.

אישית אני לא בעד הצעות ששמות את הילדון במצב לא נעים (הרי אמא יודעת מה הוא מרגיש, זה תפקידה לדאוג לו בלי להעמיד אותו בחזית מול הסבא שלו. למה להעמיד פנים שהיא לא יודעת מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה? לא נראה לי רצוי, אבל כמובן זו סתם דעה אישית) ולא בעד הצעות ששמות את הסבא במקום לא נעים. לא צריך לגרום לו להרגיש רע. רק לעצור אותו בעדינות ובאדיבות.

אני מרגישה ש זרח הפרח לא מחפשת ריב. לא מחפשת עימות. זה בדיוק מה שהכי מפחיד אותה. היא לא רוצה את זה. זה חלק ממה שכל כך קשה ב"תוקפנות" של הסבא (עם ובלי מרכאות). קשה לה שתוקפים אותה והיא לא מסוגלת לתקוף בחזרה ולא רוצה.
אני פה כדי להגיד שאפשר להישאר יציבה ומאוזנת במרכז שלך (דמייני עמידת מוצא בכל אמנות לחימה אם אי פעם ראית), ומשם לעצור תוקפנות בשקט ובשלווה.

מיסטר מיאגי מנער הקראטה, כבר אמרתי? (-: הוא מדגים את זה בכל רמ"ח איבריו ובכל שס"ה גידיו, בכל מבט, בכל מלה. לצפות ולספוג.

[נילי*]

בכל הדפים, לא שמת לב?
מוזר, כנראה פיספסתי.

[בשמת_א*]

לא פספסת. פשוט את לא מקדדת את זה תחת הכותרת שנתת כי אני רוב הפעמים לא כותבת במפורש "יש לך המון כוח במיינד, את יכולה להשתמש בו" כי ברוב המקרים וברוב הניסוחים זה יישמע מתנשא. אני פשוט מלמדת ומנחה איך לעשות את זה ואנשים עושים את זה ואז זה עובד והם באים להודות לי.

[קור_את*]

_בכל הדפים, לא שמת לב? ואולי זה מה שאנשים באים ומודים לי עליו. שהם קראו אותי והלכו והבינו שהם יכולים להזיז הרים, ואז הלכו והזיזו הרים!
זו השליחות שלי. ולדעתי אני ממש עושה אותה._

את בהחלט מגשימה את השליחות הזאת, בשמת היקרה!

אישית אני לא בעד הצעות ששמות את הילדון במצב לא נעים

גם אני לא. הוא עוד צעיר מדי. ואם לנו כמבוגרות קשה כל כך להעמיד אנשים במקומם או לבטא הסתייגות ממצב שלא נעים לנו, על אחת כמה וכמה לילדונים.

אני פה כדי להגיד שאפשר להישאר יציבה ומאוזנת במרכז שלך (דמייני עמידת מוצא בכל אמנות לחימה אם אי פעם ראית), ומשם לעצור תוקפנות בשקט ובשלווה.

נכון. לכן המשפט שמתאמנים עליו צריך להיות משהו כמו "אני מעדיפה שיישאר לידי". ולקיחת הילד ליד זרח. וזהו.

[מיכל_בז*]

אוף זרח, אני איתך. גם לעלמה יש סבא (נפלא, יש לומר) שדורש ממנה כל הזמן חיבוקים ונישוקים ואמא שלה לא מצליחה להגן עליה.

זה סבא נהדר, שאני אישית מאוד אוהבת ואני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי להגיד לו שיפסיק. מביך אותי נורא ואני מרגישה שאני מפקירה אותה בשטח.

[קור_את*]

תלונה כללית ליקום: למה אף אחד לא מספר לאנשים אילו כוחות וכלים ותעצומות והזזות-הרים יש להם בגולגולת הזאת שבין האזניים?

זאת ועוד, למה אנשים מספרים לאחרים כמה יהיה להם קשה, כמה הם לא יכולים, כמה לא כדאי להם ל.... ??

אני כל הזמן אומרת לשלי כמה יכולות יש לו, כמה הוא נפלא ומוכשר. זה ללא ספק נספג אצלו. וגם אני תמיד מראה לחברות שלי איזה דברים מצוינים הן עשו וכמה זה מראה על יכולות גבוהות ממש.
בדיוק חברה סיפרה לי שחברה אחרת שלה אמרה לה כמה יהיה לה קשה כלכלית לעזוב את בעלה. החברה שלי ובעלה לא מסתדרים שנים וכבר עברו כל טיפול אפשרי והיא בדיכאון ביחסים האלה כבר שנים רבות מאוד ועכשיו גם התחילו לה התקפי חרדה נוראיים. ומה אמרה לה החברה? היא אמרה לה שהיא תעבור מכלא אחד לאחר. התפוצצתי. אמרתי לה לא להקשיב אף פעם למי שמחליש אותה.
אמרתי לה שרק היא יודעת מה טוב לה. ושנתמוך בה בכל מה שתחליט. אבל שאף אחד לא יפחיד אותה.

[טלי_ב*]

עוד דרך לגשת לזה היא באמת להגיד בקול רם וברור: ילדון, נראה שלא כיף לך, אתה רוצה שסבא יפסיק?.
אם הילד כבר הפנים שזה לא בסדר להגיד שלא כיף לו ולבקש שמה שלא כיף לו יופסק P-: אז הוא ירגיש לא בנוח ואז נדרשת עבודה עדינה יותר
אבל יש סיכוי לא רע שזה עוד לא קרה ואז זו הזדמנות להדגים לו שזה ממש בסדר וגם לדאוג שיהיה לאמירה הזו תוקף. להגיד בעצמו - הוא לא מצליח. אבל רק לאשר ב"כן" יגול להיות שיהיה לו יותר קל. ןעשהןא שומע מהקול של אמא שלא מדובר במשהו שאסור לומר, הוא ירגיש יותר ויותר נוח עם זה.

[טלי_ב*]

מכיוון שטונים לא עוברים בכתיבה אני רוצה להבהיר: הדוגמאות שלי לא אמורות לבטא תוקפנות. כשאני אומרת משהו כזה, זה בטון של: חם לי, אפשר לפתוח חלון? או, כואב לי הראש, אפשר קצת להנמיך את הרדיו?

[בשמת_א*]

זה ברור ממה שכתבת, טלי ב, שאת בטון ענייני. זה רק שההתקבלות של זה אצל הילדון ואצל הסבא עלולה להיות דרך פילטרים של אי נעימות.

[זרח_הפרח*]

תודה לכולכן. אני קוראת ומעכלת. אחזור בהמשך.
בשמת, בהחלט קלטת את הלך הרוח שאליו אני חותרת. חושבת על זה.

[זרח_הפרח*]

טוב, לאט לאט.

ואם לנו כמבוגרות קשה כל כך להעמיד אנשים במקומם או לבטא הסתייגות ממצב שלא נעים לנו, על אחת כמה וכמה לילדונים.
היתה לי איזו הנחת יסוד, ואולי היא מוטעית, שדווקא בגלל שהוא ילדון ואין לו המטען הזה, או הדחף להיות מנומס הזה, יהיה לו קל יותר דווקא כן לומר באופן ישיר כשמשהו לא נעים לו. כי אין לו את כל החשבונים שיש לי בראש. במיוחד כשכל החיים הסבים מנסים ללטף ולנשק אותו, ואני כל החיים אומרת (כך שגם הם שומעים) "זה מתאים לך? זה נעים לך? אתה לא חייב אם אתה לא רוצה". תשובת סבא היתה לעוות את הפרצוף ולומר בקול אידיוטי "כמה סבא עצוב שלא קיבל נשיקה". ותשובתי היתה "לא נורא, סבא בנאדם מבוגר והוא יתגבר על זה".

אתמול הלכנו אליהם. סבא נתן לילדון יד, ילדון נתן לסבא יד (מייד כשהגענו), סבא ניצל את היד ומשך אליו את ילדון. אבא (בהופעת בכורה, כנראה אחרי השיחה שלנו על טרקטורים) מייד אמר לסבא "בבקשה אל תמשוך אותו, אם הוא ירצה הוא יבוא אליך". ועל זה קיבל את התשובה "לא משכתי אותו"
אבל בכל זאת עזב את ילדון. אז ילדון שמע את אבא מגבה אותו, ראה שזה עוזר וסבא עוזב אותו, וסבא עשה פרצוף פולני ננזף ומיעט בדיבור כל הביקור.

"אני מעדיפה שיישאר לידי".
הבנתי מה הבעייה שלי עם המשפט הזה. הוא שם אותי במרכז. אני, המשוגעת, מתעקשת שילדון יישאר לידי. הייתי רוצה למצוא משפט שיבהיר שלילדון זה לא נעים, שאני פועלת כדי לגבות אותו, ולא מתוך איזו גחמה שלי.

עדיין אין לי תסריט. חושבת. חשבתי אפילו לבקש לפגוש את סבא לבד ולנסות להסביר לו. ואולי גם להגיד שהסיבה שאני נפגשת איתו היא בדיוק כדי לא לריב, ושזה לא יהפוך ללא נעים, אלא כדי למצוא דרך שכן הם יוכלו להסתדר.

[בשמת_א*]

הוא שם אותי במרכז. אני, המשוגעת, מתעקשת שילדון יישאר לידי. הייתי רוצה למצוא משפט שיבהיר שלילדון זה לא נעים
כיוון שיש פה סבא מאוד פולני (לפי התיאור שלעיל) הייתי פשוט אומרת במקום "תודה, נוח לנו ככה": "תודה, לילדון נוח ככה".

מייד אמר לסבא "בבקשה אל תמשוך אותו, אם הוא ירצה הוא יבוא אליך". ועל זה קיבל את התשובה "לא משכתי אותו"
ראשית, כל הכבוד לאבא.
שנית, הילדון אכן הרגיש נתמך אך הסבא הרגיש ננזף והגיב בהכחשה מצטדקת. לא מה שאת רוצה.


שדווקא בגלל שהוא ילדון ואין לו המטען הזה, או הדחף להיות מנומס הזה, יהיה לו קל יותר דווקא כן לומר באופן ישיר כשמשהו לא נעים לו.
המדד לבדיקה אם זה אכן כך (שקל לו להגיד ישירות) היא פשוט לשאול את עצמך: האם הילדון אי פעם אומר לסבא בקול רם ובבירור "די, זה לא נעים לי"?
או שאת היא זאת שקוראת את שפת הגוף שלו ומזהה שלא נעים לו והוא לא רוצה, ואת מתרגמת אותו ומתווכת? או במקרה הזה, אבא תרגם ותיווך? כי אני לא קיבלתי פה שום תיאור של הילדון מגיב בצורה מפורשת וברורה.

אולי מה שאת רוצה זה לאמן ולתרגל את הילדון לפני כל מפגש. "אתה זוכר שסבא אוהב .... . האם זה יהיה בסדר מצדך?" ולחכות לתשובה שלו (ייתכן שייקח לו זמן להרהר ולהחליט, זו שיחה לרגעי שלווה). אם הוא עונה ואומר מה לא נעים לו, תשאלי אותו האם הוא חושב שהוא יכול להגיד לסבא במלים בקול רם "סבא, נעים לי שאתה מחזיק לי את היד אבל לא שאתה מושך לי אותה"? (או כל דוגמא אחרת שעולה) תדברו על הסוגיה, האם הוא מתקשה לומר. אפשר ממש להגיד לו, שסבא רגיל למשהו וקשה לו ללמוד מהר התנהגות חדשה, הוא צריך שילדון ילמד אותו איך להתנהג איתו, אפשר לתת לילדון להוביל דיון שבו הוא בוחר איזה ניסוח מתאים לו, או שיגיד "אמא, אני מעדיף שאת תדברי במקומי" ואולי תקבעו סימן סודי ביניכם שהוא מאותת לך שמשהו לא נעים לו.
כלומר, זה שהוא מתקשה היום להגיד לסבא, אולי אומר שהוא פשוט צריך גב, גיבוי ותסריט, ממש כמוך...
זה שזה היה קשה גם לאבא שלו וגם לאמא שלו, גורם לי לנחש שגם הוא מתקשה לבטא את עצמו בצורה חופשית...

הכל כמובן רעיונות פזורים. קחי מה שמתאים ותזרקי את השאר.

[פלוני_אלמונית*]

זרח, חזרתי אחורה וחיפשתי וחיפשתי, אבל לא מצאתי תשובה לשאלה - בן כמה הילד?

[זרח_הפרח*]

1. 5

[זרח_הפרח*]

האם הילדון אי פעם אומר לסבא בקול רם ובבירור "די, זה לא נעים לי"?
לסבא ישירות, לא. בחצי השנה האחרונה התחיל להגיד בעצמו ומיוזמתו לילדים גדולים ממנו שמשחק לא מתאים לו, שהוא לא רוצה להיות הרע\סופרמן\וואטאבר, שהוא רוצה לשחק במשהו אחר, שהוא לא רוצה לתת משהו שיש לו ביד. אני מאושרת מזה, כמובן.
הוא יכול להגיד למבוגרים שהוא לא רוצה משהו, וגם להתעקש על זה, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, זה קורה רק עם מבוגרים שקרובים אליו (אני, אבא, אמא שלי, אמהות של חברים שמגיעים הרבה). אז אולי אכן הוא לא יכול לומר עדיין לסבא. אולי זה עוד יגיע...?

אנסה לעשות שיחה מקדימה עם ילדון לפני שנפגוש אותם בפעם הבאה. רעיון!

נהדרות אתן, ממש.

[במעבה_הפרדסים*]

הבנתי מה הבעייה שלי עם המשפט הזה. הוא שם אותי במרכז. אני, המשוגעת, מתעקשת שילדון יישאר לידי. הייתי רוצה למצוא משפט שיבהיר של{{}}ילדון זה לא נעים, שאני פועלת כדי לגבות אותו, ולא מתוך איזו גחמה שלי.
יום אחד גיליתי, להפתעתי, כמה מקל על החיים להיכנס למשבצת של המשוגעת. כמה שזה משרת אותי. כשאני המשוגעת, אז אף אחד לא מאוים מהבקשות ההזויות שלי, אף אחד לא מרגיש מואשם, לא מרגיש צורך להיאבק על חפותו, ואפשר פשוט לגחך ולתת לי את מבוקשי. ולרכל עליי אחר כך, בשביל הכיף. ומבחינתי - שירכלו, מה אכפת לי? מה אכפת לי בכלל מדעתם של כמה אנשים לא חשובים? העיקר שקיבלתי את מה שחשוב לי.
ממליצה לך לשקול את האפשרות @}

[במעבה_הפרדסים*]

ועוד:
הייתי רוצה למצוא משפט שיבהיר של{{}}ילדון זה לא נעים
לא נשמע שסבא מתוכנת לקלוט דבר כזה. לעניות דעתי זה לא תלוי במשפט שתמצאי. אף ניסוח לא יבהיר למי שאינו במצב להבין.

[יולי_קו]

יום אחד גיליתי, להפתעתי, כמה מקל על החיים להיכנס למשבצת של המשוגעת. כמה שזה משרת אותי.

זה פועל גם לי. הזרה, המשוגעת, השונה, לפעמים הפנאטית אפילו, היהודיה, הישראלית (לפעמים זה מקביל ל׳משוגעת׳...). יש לי המון יתרונות בחופש פעולה שמתאפשר לי בלמצוא את עצמי מחוץ למשבצת הרגילה (כשזה מתאים לי).

[אפרת*]

יום אחד גיליתי, להפתעתי, כמה מקל על החיים להיכנס למשבצת של המשוגעת. כמה שזה משרת אותי.
גישה ששירתה אותי באופן נפלא בצבא
(ולא רק אותי...)
יש לי המון יתרונות בחופש פעולה שמתאפשר לי בלמצוא את עצמי מחוץ למשבצת הרגילה (כשזה מתאים לי).
|Y|

כשאת "משוגעת", ברגע שאנשים מפנימים שאת באמת משוגעת, הם פחות עולים עלייך בגלל זה. הם מתחילים לשפוט אותך באמות מידה אחרות, ולהפסיק להתרגש מהדברים הקטנים.

אני זוכרת שפעם הייתי בסדנה שאחד התרגילים בה היה לקחת עלבון שמישהו עולב בך ולהגיד לו "זה הכל? מה אתך? המציאות הרבה יותר גרועה". למשל, כחלק מהתרגיל פניתי למדריכת הסדנה ואמרתי לה שהשמלה שלה ממש מכוערת. היא אמרה לי: "לזה את קוראת מכוערת? את צריכה לראות מה יש לי בארון".
זה בתכלס ממריץ אנשים להרחיב את הסטנדרטים ואת גבולות הנורמה שלהם... ומנטרל את הביקורת בדרך משועשעת.

[סיוון*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתי בת אחת עשרה. נכנסתי הביתה, וליד השולחן ישבו אחי הגדול וחבר שלו. על השולחן עמד בקבוק עם תווית של קינלי _{{{}}(זוכרות את הכתום-כתום המזעזע ההוא? זה עוד קיים? כבר מזמן לא חלק מעולמי, וטוב שכך){{}}}{{}}, ובתוכו נוזל בגוון כתום מעניין, שלא באמת נראה כמו קינלי. אחי הציע לי באגביות: רוצה לשתות? זה לא היה ממנהגו להציע לי כך, ולא היה לי ספק שמנסים להפיל אותי בפח. הסכמתי, כי ידעתי שזה מה שמצופה ממני לעשות. מזגתי לי לכוס, ולגמתי בזהירות. אחי והחבר הצטופפו מולי, ועקבו אחרי הבעות פני בדריכות. עוד לפני שהרגשתי את טעם הפיגולים, כבר עיוויתי פנים בזוועה. פשוט ידעתי, ידעתי שזה התסריט וככה אני אמורה להגיב ולזה הם מצפים. תבינו, הייתי כזאת ילדה תוהה ואובדת, מגששת כל ימי בעולם החברתי הזר שסביבי, ויודעת בייאוש שאין לי שום סיכוי ללמוד ולהבין מה מצפים ממני, איך אני אמורה להגיב בכל מצב, מה אומרים למי מתי, גם בדברים הכי קטנים ומטופשים, נגיד – כשחולפים על פני מישהו מוכר, באיזה מרחק אמורים להנהן לברכה. או להניף יד. או לתת כיף. או להגיד שלום. איך יודעים עם מי עושים כל אחד מאלה, ומתי? ברור שאין לי סיכוי לדעת, וברור שהתוצאה תהיה שיצחקו עלי. אז אתם מבינים, עד שפה ושם היה תסריט שבו היה ברור לי מה החלק שלי במשחק ומה מצופה ממני, לא היה שום מצב שאסטה ממנו מילימטר. שאלה כמו מה אני רוצה לעשות לגמרי לגמרי לא יכלה להיות חלק מהמשוואה. כל המשאבים היו נחוצים כדי לברר מה אני אמורה לעשות{{}}.
לא כתבתי כדי שתנחמו אותי. עברו כמה עשורים טובים (טובים באמת) ואני די מנוחמת. כתבתי כדי להתבונן במנגנון הזה, לראות ולהבין ולהפנים איך אנשים מגיעים למצב כזה שהם מקבלים עליהם דברים גרועים בהרבה ממשקה עם כורכום, חומץ ופלפל שחור.

[זרח_הפרח*]

כשחולפים על פני מישהו מוכר, באיזה מרחק אמורים להנהן לברכה. או להניף יד. או לתת כיף. או להגיד שלום. איך יודעים עם מי עושים כל אחד מאלה, ומתי?
וואי, איזה שאלות טובות! אני עדיין מתלבטת לגבי זה חלק מהזמן!

אולי את רוצה לכתוב כמה מילים על המחשבות שלך לגבי המנגנון הזה? איך הוא עבד אצלך בעשורים הטובים האלה שעברו?

[סיוון*]

תודה על ההתעניינות. לא... די לי במה שכתבתי

[פלוני_אלמונית*]

דף מקסים