היום היה אמור להיות שיעור שחיה.
אבל... פתאום התחיל גשם, ונהיה סגרירי. טוב, לא צריך להגזים, בעצם לא ממש קר, אבל קצת קריר, ולא ממש מתאים לבריכה.
דחינו לעוד יומיים.
חוץ מזה נירשמנו לכל שאר החוגים.
מהשבוע הבא יש חוג אחד לפחות בכל יום. ממש עמוס.
חשבתי לעצמי שבארץ בחיים לא הייתי יכולה או צריכה כל כך הרבה חוגים. יכולה- כי זה המון כסף, צריכה- כי אין צורך, כי יש רחוב, גן משחקים, חברים בשני הנ"ל, מפגשי חינוך ביתי.
כאן אין כלום. חייבים יציאות יזומות שכאלה.
ועכשיו היה לי טלפון.
דגנית ב, שגרה בארושה הרחוקה, התקשרה.
חזרו לפני כשבוע מחודש וחצי בישראל.
החזירה אותי לקשיי החזרה לכאן, לקשיי העזיבה את הארץ, לכל מה שהצלחתי קצת להדחיק בנתיים.
היה כיף לדבר.
מעניין שבאמת חשבתי עליה בשבוע האחרון. תהיתי מתי הם חוזרים לטנזניה. התגעגעתי לשיחות איתה. תכננתי לכתוב לה מייל.
יש בינינו מן "אחוות אחים לצרה" שכזאת, חוץ מהחיבור האישי הנעים.
טוב, עכשיו יש לי שוב עבודת הדחקה.
חוץ מזה, יום נעים היום.הבנות מעסיקות את עצמן במשחקים, טלויזיה, מחשב. זה באמת כיף לראות איך הן מסתדרות אחת עם השניה. גם כשיש ויכוח קולני אני מנסה לא להתערב, והרבה פעמים הן מסתדרות בעצמן. לעיתים מספיק לי להגיד מילה אחת או שתיים בכדי לתת להן כיוון לפיתרון הסיכסוך.
ואני חושבת לעצמי שהן לומדות התחשבות ,התחלקות,ישוב סיכסוכים וחילוקי דעות ואהבה, וזה נפלא.