הצילו ילד שני

[אלינור*]

ילדתי לפני חודשיים את הילד השני שלנו.
יש לו אחות בכורה מקסימה בת 3.מקסימה אמרתי..?אז זהו,שלפחות עד לפני חודשיים היה כך.היא היתה ילדה למופת,כ"כ רגישה ועדינה,מתחשבת ואכפתית,בוגרת ונבונה.
באמת ילדה מיוחדת.
אבלמאז שנכנסה התקופה המטורפת הזאת לחיינו משהו ממש השתבש.
יצאנו קצת מאיזון ונכנס קצת סטרס לבית בעקבות התווספותו של הקטנצ'יק,והילדה(הסופר רגישה הזאת) פשוט מגיבה לכך בכל רמ"ח אבריה.
היא איתי בבית מאז ומתמיד.היינו הולכות קצת למפגשים בחודשים האחרונים להריון אבל עכשיו כבר לא.אין לי כוח,פשוט אין.
הקטנצ'יק יונק את כל כולי והמון ואני רוב הזמן מותשת,גםפיזית וגם נפשית.היא מרגישה את זה ונהיית נוראית,ובמיוחד יש לה חשבון אישי איתי.
גם עם אבא לא קל אבל איתי-קטסטרופה.אבא הפך לקדוש הבית ואני למפלצת.
אז זה הולך ככה:
לא רוצה כמעט כל דבר(להתקלח,להתלבש,לבוא כשקוראים לה וכו..).אם משהו לא לרוחה מגיבה בצרחות ובכי כאילו שוחטים אותה,זורקת דברים וכו'.
נהייתה תינוקת לכל דבר(עם כל הרפרטואר-מוצצי כל הזמן,רוצה שיבואו איתה לפיפי ויורידו\ירימו לה את המכנסיים,יתנו לה לאכול,רוצה כל מה שהתינוק וכו').
כל הזמן דורשתת יחס ותשומת לב גם בצורה חיובית וגם שלילית.
כל הזמן מותחת את הגבול במיוחד איתי ומנסה להביא אותי למצב של טירוף דעת בכל אמצעי,כלומר אם מגלה שהמעשה שעשתה לא עצבן אותי ונתקלה בתגובה סבלנית ואמפתית ממני מיד תעבור למעשה חמור יותר עד שזה יבוא.
ואני,עם המעט מאד סבלנות שיש לי כרגע,נגררת לשם בכיף.
עם האח הקטן היא זהב טהור.אוהבת אותו,רוצה לטפל בו,כל היום חיבוקים ואומרת שהוא מתוק וכמה שהיא אוהבת אותו.
התגובות שלי(המזעזעות..):בתקופה שמיד אחרי הלידה-צועקת עליה"די כבר!",לבעלי "קח אותה ממני אני לא יכולה יותר!"היו פעמים ששתיהם צרחו לי ומצאתי את עצמי פשוט יושבת ובוכה ומתפללת שאבא יבוא כבר.
לאט לאט שהצלחתי להרים את עצמי( קצת) התחלתי יותר לתת לה הסברים למה אי אפשר דברים מסויימים ואיך אנחנו מתנהגים בבית ובכל פעם שהיא נכנסת להיסטריה שמפריעה למהלך החיים בבית אני תופסת אותה ומוציאה החוצה לחצר ואומרת לה להרגע בחוץ ורק אם תסכים לאסוף דברים שזרקה או לשנות את ההתנהגות היא תוכל להכנס הביתה.העקשנית עושה איתי משחקי כח ולא מוכנה להכנע,
אז שומעים אותה צורחת בחוץ עד שעובר לה והיא מוכנה לתנאי (יכול לקחת המון זמן ומאד מתיש).
היו ימים שהרגשתי שאני ממש שונאת אותה והייתי "מעיפה"אותה החוצה ממש בדחיפה או תופסת אותה חזק ביד ש"תרגיש" שאני לא בכלל לא צוחקת איתה.ממש הרגשתי רצון להכאיב לה וזה כל כך מעציב אותי.
בערב הייתי מסתכלת עליה ישנה ובוכה על הכתף של בעלי עם כל כך הרבה אשמה בליבי על כמה שאני אוהבת אותה.
פשוט כואב לי על מה שנהיה ממני ומה שנהיה ממנה ומאיתנו ואיך מערכת היחסים שלי איתה הכל כך מיוחדת ויפה הפכה למפלצתית כזאת.
ובעלי היקר גם החליט שזהו,מספיק בבית.הילדה צריכה חברה ואני כבר לא יכולה לספק אז גן.
התאבלתי רבות על הרעיון שהמתוקה שלי תלך לגן אך בתוכי אני מרגישה שאין לי כח וכבר לא יכולה לספק לה חברה.הרמתי ידיים והיא הולכת עם אבא בינתיים כמה שעות בשבוע לגן אנתרופוסופי מדהים שמצאנו וכל כך נהנית שלא רוצה לחזור הביתה (אאוץ').
כל עוד כיף לה והיא רוצה אני לא אומרת כלום אבל ברגע שהיא תתחיל ללכת כל יום(עד 1:30) אני לא יודעת אם היא תמשיך לרצות ככה ואז אגיב אחרת.
אני כמעט ולא נשארת לפרקי זמן ארוכים עם שתיהם לבד כי זה פשוט טירוף,אז אמא שלי לפעמים עוזרת ובעלי המון,כמה שהוא יכול.
אני מרגישה די אבודה כרגע בתקופה הלא פשוטה הזאת ובעיקר לא יודעת איך להגיב להתנהגות המזעזעת שלה.
ככל שעובר הזמן נהיה יותר טוב כי כולנו מתאוששים ממשבר הלידה ומסתגלים לשינוי,אך עדיין משהו בי פוחד שלעולם לא יחזור מה שהיה לי איתה,היא נראית לי כל כך גדולה ומרוחקת פתאום.
כאילו לא ראיתי אותה חצי שנה (ואולי לא כאילו).
הצילו,מה עושים?

[אינדי_אנית*]

אוי נשמע נורא.
אני רוצה להפנות אותך לכמה דפים שיש פה, אולי תוכלי לקרוא שם התנסויות דומות ונשים שהיו בדיוק באותו מצב וגם אולי להעביר לשם את השאלה שלך...
הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין
להסתדר עם שני ילדים
נולד לי אח חדש

[פלונית*]

קודם כל אני רוצה להזכיר לך שחודשיים זה כלום זמן אחרי לידה ואת עדיין מוצפת הורמונים שדואגים גם לזה שהפרופורציות של הדברים קצת משתבשות..
תסתכלי על הדברים בקטן, יום אחרי יום איך את מעבירה את היום ולא נופלת למקומות בעייתיים, תבדקי אם את יכולה להתגמש באופן זמני כדי להקל על עצמך (הבת שלי למשל התחילה לראות מעט טלויזיה אחרי לידת הבן השני וגיליתי שהשד לא כ"כ נורא ובטח עדיף בהרבה מזה שכולנו נגמור כל יום עם הלשון בחוץ) וכמובן עזרה כמה שיותר הרי זה מבורך.
הזמן יעשה את שלו ואת יכולה להיות בטוחה שהאיזון יגיע ואיתו הרגיעה של כל השותפים.. זה לא הזמן לבחון את מערכת היחסים ביניכן ולתת לה כותרות

[גלי_לי*]

הי אלינור
כל כך מוכר... כאילו תיארת אותי לפני כשלושה חודשים
ליבי איתך, אני הרגשתי שהצרכים הפיזיים שהתינוקת דורשת הם כלום לעומת הצרכים הנפשיים שהגדולה צריכה

דברים שעזרו לי:

1. האתר הזה והנשים המדהימות שיש פה, בדפים שהמליצה אינדי אנית ובעוד בנושאי התקפות זעם וגבולות וחוסר גבולות ולהניע ילדים ובלי ויכוחים ועוד ועוד
2. הספר "בודהיזם לאימהות" שבכל משבר אני מעיינת בו והוא קבוע מתחת לכרית, ובעיקר התחושה המחזקת שחילחלה אלי ש-הכל חולף, ואת יודעת את זה כי כבר ראית איך הגדולה שלך גדלה כל כך מהר
3. להזכיר לעצמך שהיא עצמה גורה קטנטנה, לחבק אותה כל רגע פנוי, לדאוג לה לאוכל מזין ובזמן, לפעמים מכרח הנסיבות הארוחות שלה עלולות להידחות - ורעב הוא דבר שמחריף קריזים
4. לנסות להימנע מויכוחים איתה ולפתור את הדברים בכל מיני הסחות דעת, אילתורים ומשחקים, יש איזה דף שנקרא בלוג לגדל ילדים בלי ויכוחים שמאד מאד עזר לי. כמה שהצלחתי לא להכניס אותה לפינות, ככה הצלחנו להעביר ימים ללא ויכוחים.
5. להודות על רגישותה ועדינותה ולשמוח שהיא מוציאה את זה כנגדכם ולא כנגד האח הקטן, יש לך פחות חזית אחת לטפל
6. לדאוג לעצמך לאוכל מזין ולנוח לפחות בזמן ההנקות, ללכת לישון מוקדם... לחזור ליוגה או איזשהי פעילות גופנית
7. מנשא טוב, ברגע ששמתי את הקטנה על הגב, הגב שלי הפסיק לכאוב ונהייתי פנוייה מקדימה, פתאום הכנו יחד כולנו ארוחת ערב ועוגה וציורים וטיולים וחיבוקים וכולם מרוצים
8. לצאת (באופן זמני) מאידאל שיש לך בראש של בית וערכים, אם אפשר זה הזמן לכל עזרה אפשרית בבישול, כביסות, קיפול, סדרים, נקיונות, אוכל מבושל למקפיא, ואפילו אם יש אפשרות שהגדולה תישן איזה יום פה ושם אצל סבתא או חברים ואם לא לישון שתבקר אצלם ויהיה לך קצת זמן חופשי מעוצמת הרגשות הזו.

זה ככה עלה לי בטח היו עוד דברים...

כרגע הכל בעוצמה נורא גבוהה, העוצמה יורדת והיכולות של כולם עולות, אני עדיין מרגישה שאני בהסתגלות למצב החדש (כבר חמישה חודשים) אבל המצב הרבה יותר טוב

[לילך_רוכל*]

כמה טיפים לא רוחניים במיוחד...
לנסות שההנקה תהיה כמה שיותר אפקטיבית (גם אם יינק 10% פחות זמן ויישן 10% יותר - תחושי בהבדל ענק!) יש לך עם מי להתייעץ?
בשאר הזמן שיהיה על מנשא מאחור- על הגב, על בן הזוג, אימך או עלייך , כשהתינוק החדש מאחור לפעוט קל יותר 'להתעלם' ממנו ולקבל את כל-כל-כל האמא שהוא צריך.
חוץ מזה לאכול טוב לנסות לישון - להפעיל את הסביבה בכיוונים האלה - להפעיל גם אם לא מציעים עזרה
וגם
מצטרפת לעונות מעלי - זו רק ההתחלה.שום דבר עוד לא התאזן. מנסיוני אצל כל משפחה, הקושי 'נוחת' מתישהו. אבל נוחת חזק. אצלך זה עכשיו. אצל אחרים כשהתינוק מתחיל לזחול או בילד השלישי או בילדה הראשונה. אצלך זה עכשיו. אחר-כל יהיה יותר קל.

את מערכת היחסים העמוקה והטובה שיצרתן, את וביתך, בינכן - אי אפשר למסמס ולהעלים. היא שם, מתחת לבלבול ולפחדים.

תמשיכי לכתוב. תראי שעוד 3-4 שבועות דברים ייראו אחרת...

[פלונית_אלמונית*]

הי אלינור היקרה,
הפרש של 3 שנים הוא לכאורה, הפרש גדול- אבל לא פשוט!!!
כבר התרגלת לקשר מסויים עם בתך, והיא התרגלה איתך. עשיתן דברים יחד- היא עדיין בהחלט לא בוגרת, אבל גם לא תינוקת!
זה מאוד קשה, ואני יכולה להגיד לך, שזה לא בכיוון של להיעשות יותר קל-
אבל-
מנסיוני-
מצאתי לבתי השנייה, שגדולה מאחיה ב3 שנים פעילות לשעתיים ביום. ובזמן הזה צעדתי לי בנחת עם תינוק שישן עליי במנשא- זה עשה את כל ההבדל.
את תתוגמלי בהמשכו של דבר- ובגדול- הם יהיו חבריםטובים- אבל כדי שתוכלי להיות בן אדם- תמצאי לה מסגרת לשעה וחצי/ שעתיים ביום- בשעתיים שאת רוצה הן שקט.
לי זה עזר- מאחלת הנאה רבה עם הילדים. א ל א ן

[גלי_לי*]

הי אלינור
בעניין הרגעים שבהם שניהם בוכים ואת מרגישה שפשוט בא לך לבכות איתם....
מנסיון של כמה חודשים למדתי עם הזמן למצוא באותם רגעים את זה שזקוק לי יותר (הקטנה רעבה נורא, הגדולה בוכה כי היא בדיוק רוצה משהו, אני אניק את הקטנה ואכוון את הגדולה לאיזה משחק אחר בינתיים, הקטנה רעבה, הגדולה בוכה כי נפלה וקיבלה מכה, אני אתן לקטנה לבכות רגע ואתן לגדולה נשיקה וחיבוק ואחרי זה אלך להניק וכו וכו)
הרגעים האלה ממשיכים לקרות גם היום כשאני לבד עם שתיהן, אבל למדנו לחיות עם זה ואפילו לצחוק על זה (משהו כמו עכשיו כולנו בוכות, אבל בחיוך), היום גם אם כל שאר היום אני מפוזרת, ברגעים האלה אני פתאום ממוקדת ויודעת בדיוק מה לעשות
והרגעים האלה הם פיק של רגע
שחולף מייד
לא יודעת אם הצלחתי להסביר....

את תראי שאחרי כאוס וטרוף יגיעו מעצמם תובנות ולמידה

[לבנה_במילואה*]

יקירה, לא קראתי את כל התגובות, סליחה.
מבינה מאוד את הקושי שלך,
אני צריכה ללדת את השני שלנו בעז"ה בקיץ וחושבת (וחוששת) מהמעבר לשניים.
הבת שלי עכשיו כמו שאת מתארת- רגישה, קשובה- מדהימה!!

רציתי להתייחס לנק' אחת של הגן שבטח יהיו פה שיחלקו עלי,
תפארת שלנו הייתה איתי עד גיל שנתיים והבית שלנו היה צריך שינוי אז שלחנו אותה לגן מדהים מדהים - האמת שסיפרו לנו על הגן וזה מה שגרם לי להחליט סופית לשלוח אותה
ומה אני אגיד לך- בימים הראשונים יצאתי בוכה ורציתי להחזיר אותה הבייתה-
אבל היא כל כך אוהבת את הגן הזה, היא פורחת וגדלה שם וזה משמח אותנו ואותה ממש!! שבוע היא הייתה חולה איתנו בבית ולקראת הסוף היא כבר ממש דיברה ורצתה לחזור לגן.
שורה תחתונה- אם את מוצאת גן שאת מאמינה בו וסומכת על המטפלות אין סיבה שלא יהיה לה טוב ולפי מה שאת מתארת זה יעה טוב לבית

וגם אני מרגישה (רוב החברות שלי עם שני ילדים) שהמעבר הזה הוא פוטנציאל לגיבוש משפחתי- להעמיד בפרופורציות כל בכי או צורך של אחד הילדים. הילדים והפיצקים הכי מבינים מה קורה מתחת לפני השטח בבית.
הרעיון למנשא גב מעולה
והכי חשוב למצוא זמן איכות עם הגדולה בלי שהקטנציק מעורב... כשאבא בבית או משהו.

בהצלחה רבה!!!
תעדכני:-)

[רוניתה_פיתה*]

אני רוצה לעודד אותך.
מסכימה עם כל מילה של גלי לי (ואחרות)
את תראי שאחרי כאוס וטרוף יגיעו מעצמם תובנות ולמידה - וכל תובנה כזאת, תביא איתה כזה סיפוק על כמה שגדלת, ותרגישי גדולה וחזקה ועצמתית.
סמכי על עצמך, וחבקי את עצמך - הכל בסדר ואת נהדרת.
את אוהבת את בתך. התחברי לתחושה הזאת. העבירי אותה לבתך. זה לא פשוט לה, השינוי.
לי עוזר ממש להתרכז בתחושה הזאת שאני אוהבת את בני הבכור ולהסתכל לו בעיניים. פעמים רבות הוא מתרכך ומתקרב.

משהו בי פוחד שלעולם לא יחזור מה שהיה לי איתה
אתן עוד תתקרבו חזרה, ויהיו לכם המון רגעים יפים של אהבה טהורה.
כרגע כל הגופנפש שלך מכוון לשמור על התינוק ולאהוב אותו. ככל שהבועה הזאת תתמוסס, יהיה שוב מקום לכולם בלב שלך.

הכל חולף

[אור_הירח*]

אלינור היקרה,
ממרום גיל שני ילדי הבוגרים- הגדולה בת 16, האמצעי בן 13- רוצה לומר לך שני דברים. האחד, זה מוכר, כל כך מוכר, ועל אף שעברו אצלי כל כך הרבה שנים מלידת האמצעי, לא שוכחת את הרגעים הקשים שהיו, בעיקר עם הבכורה, שהיתה, כמו שלך, ילדה מדהימה, בוגרת ואחראית עד להולדת אחיה הצעיר. השני, זה יסתדר, האמיני לי, את והיא תגלו את האיזון, ולאט לאט הוא יחזור- גם אם בצורה אחרת, שתכלול את התינוק החדש שהצטרף למשפחה. והמרגיעון אומר, איך הוא יודע? זה גם אישי, ו גם אנושי... ועוד דבר צץ לי פתאום. הילדה החכמה, האחראית, הבוגרת שלך. מגלה עכשיו חוכמה ובגרות: היא מבטאה, גם אם בצורה מעצבנת וקשה, את השינוי הגדול שעובר עליה, עלייך ועל כל המשפחה. טוב שהיא יכולה לבטא את זה, טוב שיש לה אמא רגישה כמוך שחשה אותה וכואבת, גם אם לפעמים יוצאים משפטים קשים (והאם זה לא חלק מהאימהות בכלל?). אני גם חושבת שאת צריכה מאוד לחשוב על עצמך בשלב הלא פשוט הזה. מי תומך בך בשעות היום? (חשוב מאוד שיש בעל להניח עליו ראש בסוף היום, אך בהחלט לא מספיק לשלב בו את נמצאת ). שולחת לך חיבוק וירטואלי ארוך....