בשלב מסוים שמעתי צעקות בכי מחדר הילדים. באתי (בריצה) ומצאתי סכסוך על כסאות פלסטיק. סמדר - בת דודה של איילת - רצתה לשבת על הכיסא הירוק, ואיילת לא הסכימה. בסופו של דבר איילת לקחה את שני הכיסאות שהיו בחדר, שמה אותם זה על זה, והתיישבה על שניהם. סמדר כמובן נעלבה ובכתה.
התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה לנסות לשכנע את איילת לתת אחד מהכסאות לסמדר - בלי להכריח כמובן, אבל לשדר לה שסמדר נפגעה וכדאי שהיא תפתור את הבעיה...
אלא שאז התערב במצב גיסי, אבא של סמדר, ואמר לי: לא נורא, סמדר לא צריכה תמיד לקבל מה שהיא רוצה.
נשארתי בתחושה מעורבת - מצד אחד הרגשתי לא נעים, מצד שני יש לי "לגיטימציה" לא לריב עם איילת... המחשבה העיקרית שעלתה בראשי: מה אני צריך לעשות?
אחרי כמה שעות, בדיון "נינוח" עם בת זוגי בעוד הילדים ישנים, פתאום נפל לי האסימון.
נזכרתי בסדנא שעברתי פעם, בה הוצגו כמה מצבי קונפליקט ולכל אחד מספר צורות התנהגות לבחירה. לדוגמא:
בחדר האוכל אתה מגיע לבחור קינוח ומוצא שנשארו רק שתי מנות, מהן אחת אהובה עליך, ואחת אינה אהובה עליך. יחד איתך עומד אדם נוסף, ושניכם מושיטים יד למנה שאהובה עליך. מה תעשה?
א. אחטוף את המנה שאני אוהב. ב. אקח את המנה שאני לא אוהב. ג. אציע לאדם השני להתחלק במנה האהובה עלינו. ד. אציע לאדם השני להטיל מטבע. ה. אוותר לגמרי על הקינוח.
המשתתפים התבקשו לבחור ולרשום את הצורה בה היו מתנהגים. לאחר ריכוז התוצאות הסתבר, לא במפתיע, שבכל קונפליקט היו לאנשים שונים בחירות שונות, וכמעט כל צורת התנהגות התאימה למישהו אחד לפחות.
לאחר דיון, הסתבר לכולנו לקח מפתיע: אין צורת התנהגות נכונה. הצורות השונות שהוצגו מייצגות חמש טקטיקות שאליהן ניתן למפות כמעט כל התנהגות במצב קונפליקט:
- התעקשות - כוחנית או מתוחכמת: לא משנה מה יקרה - אני אשיג את מה שאני רוצה.
- ויתור - תוך הבנה שרציתי ולא קיבלתי.
- פשרה - כל אחד ייצא עם חצי תאוותו בידו, וגם כל אחד ייאלץ לוותר על חצי תאוותו.
- עקיפה - פתרון הקונפליקט בדרך שאינה קשורה לרצונות המקוריים; החלפת הבעיה בבעיה אחרת; דחיית ההחלטה; וכו'. העיקרון - שאף אחד לא ירגיש שנאלץ לוותר על משהו.
- נסיגה - התעלמות מהקונפליקט, העמדת פנים ששום דבר לא קרה, ביטול הרצון העצמי כדי שלא ארגיש שויתרתי.
הטקטיקה ה"נכונה" תלויה בהכרת ה"יריב" שעומד מולך, באינטרסים לטווח קצר וארוך של שניכם, וגם באופי האישי.
והכי חשוב: אנשים שנוטים להשתמש בטקטיקה אחת בעיקר, או פוסלים אחת מהטקטיקות, עלולים להפסיד הזדמנויות לפעול לטובת האינטרסים שלהם. למה? למשל, מי שלא יודע לוותר, עלול למצוא את עצמו בלי חברים (או בלי קינוח). מי שלא יודע לעקוף, ייתקע על קונפליקטים פתירים. ומי שתמיד מוותר, סביר שישיג פחות ממה שהוא יכול בחיים ! התופעה האחרונה נפוצה למדי ואפשר להרחיב עליה עוד ועוד...
למה זה קשור למריבה בין הילדים? אז ככה:
הנטיה שלי היתה לנסות לשכנע את איילת לתת אחד מהכסאות לסמדר - כלומר אני לא הרגשתי נוח עם טקטיקת ה התעקשות שבה בחרה איילת. לי נראה מתאים יותר לבחור ב ויתור או פשרה.
אבל בזה הייתי משדר לאיילת מסר של התעקשות היא לא טקטיקה לגיטימית, זה מסר מסרס שבאופן רציונלי אינני רוצה להעביר לילדי (בתורשה...) כנראה שאם לא הייתי בסביבה, איילת היתה מתעקשת וסמדר היתה מוותרת ונעלבת - וכך, איילת היתה צריכה להתמודד עם רגשות עלבון מול הסיפוק האישי שלה. זה שיעור חשוב בחיים, למה להחמיץ אותו?
השורה התחתונה? הבנתי (רציונלית בינתיים) שאני לא צריך לשים את עצמי במקום הילד כאשר הוא בקונפליקט. אם הוא צריך את עזרתי, הוא יפנה אלי - בהנחה שלא הטבעתי בו את המסר "אל תצפה ממני לעזרה כשאתה צריך". אם בחירתו ממש אינה מוצאת חן בעיני, אפשר לדון בה לאחר מעשה.
