התרכזות בילד

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לפי מונטסורי עד גיל שלוש הם עוד לא לגמרי בשלים לשתף אחרים.
גם בגיל שלוש (וגם לא לפי מונטסורי ) הם עדיין לא לגמרי בשלים לזה. זה מתפתח ובעיקר תלוי נסיבות ומצב רוח.

[זאב_ב*]

נזכרתי במקרה שקשור לתופעה של התרכזות בילד
הדרכתי טיול ביחד עם עוד מדריך (שאקרא לו ארנון),
בבוקר היום השני אחרי ארוחת הבוקר ולפני שכל הקבוצה עולה לאוטובוסה
ארנון רצה לשחק הקפצת כדור אורז, אני רציתי לקרוא (וגם אני לא ממש טוב בעניינים כאלה), ואחת החניכות רצתה לשחק איתו
הוא התעקש שהוא רוצה שגם אני אשתתף, ציחקקתי לי בלבי ואמרתי לו שאני אשב ליד ואקרא.
כל כמה זמן ארנון היה צועק: (זאב זאב) זאב, תראה איך אני מצליח. ועוד דברים בסגנון. חייכתי לי מתחת לשפם, הרמתי את ראשי מהספר, חייכתי אליו ואז חזרתי לקרוא.
בשלב מסויים היה לי קשה להתרכז בגלל המצב ומשחקי התפקידים שמילאנו, ואז ארנון קרא בקול כמעט שבור: אבל זאב אתה בכלל לא מסתכל.

המקרה קרה לפני שנה, ארנון בן 30 + פלוס אישה פלוס ילד ופלוס משכנתא וגם פלוס מטען נוסף שהוא סוחב איתו מילדותו
נזכרתי בעוד משהו - אבא של ארנון נהרג עוד שארנון היה ילד צעיר מאוד

אני אוהב אותו הרבה ואני אתקשר אליו ממש עכשיו

[מורין*]

האם למישהו יש עצה? אחייני בן שלוש וארבעה חודשים ואיננו מדבר עדיין. הוא אומר מספר מילים בלבד, ללא משפטים. אוצר המילים שלו מאד קטן והתנהגותו מאד בעייתית - הוא צועק וצורח, יתכן מתוך תסכול על שאיננו יכול לבטא את עצמו אחרת. הוריו מתכחשים לעובדה שיתכן שיש לו בעיה ופותרים את עניין התנהגותו כ"ככה זה עם בנים". לדעתי, הם מאד מזניחים את התפתחותו (לא קוראים לו, לא משחקים איתו). האם יתכן שהוא יצליח להתגבר על הבעיה לבדו, כיון שלא נראה שהוריו יקחו אותו לאיבחון או לקלינאי תקשורת?
הוריו מתייחסים לכל הערה בנושא כביקורת על התנהגותם ואני לא רוצה ליצור קרע משפחתי שלא ניתן יהיה לאחות. בעלי - שזהו בנו של אחיו - מאד מתוסכל, אך איננו יודעים מה לעשות, והאם בכלל לעשות משהו. האם למישהו יש עצה?

[ההולכת_באתרים*]

האם הייתם עוזבים ליומיים וחצי פעוטה בת שנה וארבע עם אביה למטרת נסיעת בילוי במחיר מצחיק?

[מצ'רה*]

אני לא.

[לי_אורה*]

גם לא לחצי יום.

[פלוני_אלמונית*]

לחצי יום כן, ליומיים לא.

מחיר מצחיק - שאלה של איך את מודדת את המחיר.

[מנסה_לענות*]

עוזבים.
זה אבא שלה... את לא עוזבת אותה עם מישהו זר !
את משאירה אותה עם אבא.

(ובלי קשר, אם את מרגישה שאת או היא לא בשלות לזה, אז לא כדאי.
אבל יש מקום גם לאבא... )

[פלוני_אלמונית*]

בודאי שכן. היא נשארת עם אביה, ושום דבר רע לא יקרה. ברגע שתחזרי היא תשכח לגמרי. סעי והתאווררי (אם זה עדיין אקטואלי ).

[אנה_בננה*]

והנה דילמה שאולי הוזכרה כאן אבל בכל זאת נראה לי חשוב לעלות את זה שוב; ילדתי בת 7 חודשים, היא פשוט מקסימה ואני מתפתה כל הזמן לחייך אליה ולהצחיק אותה הרבה כי זה פשוט מה שבא לי: לחייך אליה כמעט כל פעם שאני מסתכלת עליה. זו סוג של התרכזות לא? היא די הרבה במנשא גב שמציל לי את ההורות!!:) מהרבה בחינות ואני שמה אותה לשחק על הרצפה וזה בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה דקות ואז היא מתחילה לילל, אני מנסה לרדת אליה: למשל לקלף ירקות לידה וכו . וכשאני לא מתייחסת אליה אז הכלבה שלנו כן . מה עושים? כל הזמן , אחרי מה שקראתי פה , נראה שהיא במירכוז... שלא נדבר על הסבתות , אבא .... מצד שני מה אעצור בעצמי מלחייך אליה? גם נראה לי לא טבעי....

[פלונית_אלמונית_אחרת*]

כי זה פשוט מה שבא לי.
מבחינתי, אין דבר יותר טבעי מלחייך ביתי החמודה בת הארבעה חודשים, וכך אני עושה. לא נראה לי שזה הורס לה משהו.

מהרבה בחינות ואני שמה אותה לשחק על הרצפה וזה בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה דקות ואז היא מתחילה לילל.
ואז כן צריך להתרכז בה. נראה לי שבשביל זה המציאו את מנשא, לא צריך להתרכז ולא מזניחים.

שלא נדבר על הסבתות.
אני לא מסכימה עם מה שנכתב פה בדפים שונים על כך שזה לא טוב שהסבתות מתרכזות בילד. לדעתי, בשביל זה יש סבתא. היא הרי לא נמצאת כל הזמן, וכן פנויה לתת לילדה יחס מיוחד שאני לא תמיד פנויה פיזית, וגם הרבה פעמים רגשית לתת. זה היתרון בכך שהיא נמצאת רק חלק מהזמן.

מה בעצם מפריע לך כאן? האם יש בעיה שהיא לא תיאורטית?

[אבישג*]

לענין הילד במרכז - תאומים. זה הפתרון.
ממליצה גם, מניסיון, אם כי הכי טוב זה שלישיה או רביעייה (-: .
ובאופן כללי משפחה ברוכה נוח מאוד לעניין הילד במרכז, כשכולם בבית הכי קל, הבנות משחקות, הרביעי מצטרף והחמישי מתעניין בפעילות של כולם. כשהגדולות הולכות נהיה לי הרבה יותר מסובך.
לפעמים כשיש לי רגשי אשמה שאולי לא התייחסתי מספיק לקטנים (הגדולות לומדות אתי ויש גם מפגש שבועי עם כל אחת), אני מציעה למבשר לקרא איתו סיפור, לרוב הוא לא רוצה (כנראה אני לא ממש אטרקציה (-: )
חושבת ומרגישה שהחינוך הביתי מביא לנחת, אמא בבית כל הזמן אז לא צריך לנצל כל רגע שנמצאים איתה, אפשר להיות כולם ביחד וגם כל אחד לבד, וזה נהדר מבחינתי.

[אבישג*]

ואני מתפתה כל הזמן לחייך אליה ולהצחיק אותה הרבה כי זה פשוט מה שבא לי:

מצד שני מה אעצור בעצמי מלחייך אליה? גם נראה לי לא טבעי....

לא חושבת שאמורים להתעלם בכוח מהילד, נראה לי שזה תהליך טבעי שמתפתח בחברות שבטיות או משפחות גדולות, באופן טבעי ילד יחיד יקבל יותר מירכוז, לא בטוח שעדיף למנוע זאת, בטח לא בכוח. ויונת כתבה איפשהו שהכי חשוב מעבר לכל התיאוריות זה להתחבר לרגשות שלנו. אז אם טוב לך איתה במצב הנוכחי תמשיכי כך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כשאני לא מתייחסת אליה אז הכלבה שלנו כן.
כלבים וילדים אמורים לשחק יחד, לא? זה בדיוק מה שפותר את בעיית המרכוז מצד אמא... לצורך זה הכלבה היא "הילד הנוסף" שמעביר את מרכז הכובד מהתינוקת, אל האינטראקציה של שתיהן.
לא חושבת שאמורים להתעלם בכוח מהילד וכל מה שאבישג אמרה.

[פלונית_אלמונית*]

אתם יודעים מתי זה טוב להזניח ילדים? כשיש להם יותר מידי צרכים מסופקים והם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם קודם ומשגעים את העולם
אז כדאי להניח להם לפי הגישה הזאת שאתם צודקים בה רק כדי לזהות ולהדגיש בהם לעצמכם מה הדבר שהכי חסר והכי דורש טיפול לפני טיפול בדברים האחרים אצלם זה הכל... אבל הגישה הזאת לדעתי היא לא כשיטה עקבית משום שבעיקרון הזנחה זה דבר רע שמוביל למקום לא טוב מחליש אתכם כהורים ויוצר חוסר מעש וחוסר יחס בענייני הילדים ודאגה לצרכים שלהם. הזנחה היא אמצעי בדיקה ומיקוד בלבד וכל בדיקה כזאת יש לה מחיר. הזנחת ילדים כדרך חיים וכשיטה לעידוד הזנחה תעלה לכולם ביוקר אני רק מזהירה אתכם.
ואין לכם שום צורך להרגיש אשמים בשום תוצאה משום שכל אחד נכון לתת על פי יכולותיו וזה לא שלא עושים כלום...
לכל דבר יש קצב משלו לחומר יש את הקצב שלו כמו בבישול כשרוצים לעשות הכל מהר מהר זה נשרף...
אשמה לא תעזור כאן רק סבלנות וסובלנות. עדיף לאט מאשר מהר ולשרוף ואף אחד לא צריך להרגיש אשם או רע בקשר להורות שלו בגלל דרישות כלשהם משום שכל אחד עושה כפי יכולתו. אשם הוא מי שרואה שאתם צריכים עזרה ומאשים אתכם במקום לעזור במה שהוא רואה וחושב שצריך. יש הבדל בין להעמיד דרישה ולעודד להשיג אותה כדי ליצור מודעות לתועלת שהיא מביאה ולנחם או לעזור שמפספסים לבין להעמיד רגשות אשם ולתת לכם מכות על זה שאתם לא עומדים בדרישות ההוריות או בכלל.

[יעל*]

שלום! אני נמצאת בתקופה עם הקטנצ'יק שאני קצת חסרת אונים...המתוקי כבר בן שנה ו3, הוא כבר הולך וממש ילד קטן. אני איתו בבית.
כשאנחנו בבית אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות שום דבר שאני רוצה- זה אומר שאם אני מתיישבת על שולחן אוכל, או מכינה אוכל, או קוראת ספר וכו' הוא ממש לא אוהב את זה כי זה כנראה משעמם אותו.
אם אני על המחשב או מדברת בטלפון- בכלל צרחות היסטריות ורצון עיקש לקבל את הפלאפון לידיו. אפ אני קראת ספר, הוא חייב לקחת אותו לידיים שלו.
אז אני בכמה ימים של שב ואל תעשה...ז"א כשהוא ער אני לא מדברת בטלפון, לא עובדת על המחשב, יורדת יותר לרצפה לשחק איתו וכו'., בעצם לא מצליחה כמעט לעשות שום דבר שאני צריכה, ומוצאת את עצמי משלימה מטלות ב1200 בלילה.
הבעיה היא שאם אני מנסה לעשות משהו בשותף איתו, זה אף פעם לא הולך כי הוא כל כך מלא בחיים וסקרנות, הוא חייב לגעת בהכל, לנסות בעצמו, למשוך, ללחוץ וכו' וכו'...
אני יודעת שזה נהדר ושהוא מלא בכוחות חיים, אבל אני קצת משתגעת מהמצב.
ניסיתי למשל להעלות אותו למשטח במטבח, ובאמת זה פחד אמיתי, מעיף תבלינים על הרצפה, מפיל דברים שבירים, מסתובב ומשחק עם דברים על הקצה של השיש ללא פחד (או שיווי משקל...) חחח
קיצור בלאגן שמח, אבל אני באמת לא מצליחה לבשל איתו. גם לא לאכול איתו- יד לתוך קערת הטחינה, ויד אחרת מעיפה את הכוס מים...
נראה לי שהבנתן את המצב, אני לא יודעת אם כל הקטנטנים ככה, אבל אני לא מצליחה לחשוב במה אפשר לשתף אותו.
מה שכן, הוא אוהב לטייל ולהיות בחוץ, אז אני משתדלת שהדלת תהיה פתוחה והוא יוכל לצאת החוצה לשחק בחצר וכו' וכשלא חם מדי יוצאים לטיולים, אבל אי אפשר באמת כל היום להיות בחוץ...
אם יש למישהי רעיונות או הפניות לרעיונות לדברים שאפשר לעשות עם הקטנצ'יק בבית, או סתם עצות טובות, אני אשמח..תודה!

[תפילה_לאם*]

אני לא יודעת אם כל הקטנטנים ככה.
אולי לא כולם, אבל שלי כן... (היא כבר כמעט בת שנה וארבעה.)


במה אפשר לשתף אותו.
בעקבות קריאה באתר ניסיתי כמה פעמים לקלף תפו"א כשאני יושבת על שרפרף נמוך. הקטנה לידי בדקה את תפוחי האדמה המקולפים ואת אלה שעדיין לא, פיזרה את הקליפות על הרצפה וכו'.
תליית כביסה כשהיא במנשא על הגב רלוונטית אצלנו לא פעם.
נראה לי שכל התעסקות שיש בה אלמנטים פעילים וגלויים לעין (בשונה מקריאת ספר או גלישה במחשב) יכולה לעניין את הילדון, ואז "כל שנשאר" לך הוא לערוך התאמות שתאפשרנה לו להשתלב בפעילות. למשל, בשמת סיפרה על שטיפת כלים בגיגית על הרצפה. (כנראה שאת סרוויס הצלחות היקר שקיבלתם בירושה מסבתה של החותנת תשטפי אחר כך בכיור... או שלא...).

ורעיון נוסף - להזמין חברים. כשיש אקשן סביב, הקטנים נוטים להשתלב בו, ואז תוכלי לעשות יותר דברים על השיש...

[פלוני_אלמונית*]

ואם כבר התרכזנו, ואם כבר מרכזנו, ואם כבר הילד כמעט בן חמש ועדיין לא מוצא (כמעט) שלווה עם עצמו (יכול לבקש שנעסיק אותו מבוקר עד ערב, ולפעמים, שאין כוח כי יש ימים כאלו, להגיב בהמון תיסכול וכעס) אז מה עושים עכשיו? איך עוזרים למתוק הקטן החכם והמופלא להרגיש שלם עם עצמו גם אם אמאבא לא ״עליו״ לגמרי?