חד הורית דו דדית

[אנונימי]

היתה תקופה שהיה לי צורך עז לשפוך
ושפכתי המון
תודה על הבמה
תודה על הקשב
תודה על התגובות
נפרדת ממה שכתבתי עד כה ומהלך הרוח שהתוכן הזה ייצג
מקווה שהפרידה הזו תקל עלי לשתף בדברים האחרים לגמרי שמעסיקים אותי בזמן הזה

[קרן_שמש_מאוחרת*]

אני בטוחה שבכל הלך רוח מה שיש לך להגיד יהיה מסקרן, מעניין ומנוסח היטב. מזדיינת בסבלנות.

[אמא_של_שחר*]

עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.
עברתי הרבה חוויות מעניינות בתקופה הזו, ועליהן כתבתי לחברה אחת. אחרי שגיליתי כאן את הכתיבה, קשה לי ליפרד ממנה.
עיקר תשומת הלב שלי בזמן הזה היתה מופנית ללימודים.
את הלב שלי לקח לי הרבה זמן לשחרר מהאיש הארחון שעליו כתבתי כאן, ובסוף גם זה קרה.
כבר חודש שאני במערכת יחסים מאוד אינטנסיווית, ולא פחות טובה ובריאה עם ת' - גבר שמאתגר אותי בהמון מובנים ומאפשר לי לתהות על אקסיומות שסיגלתי לי בחיים.
יכול להיות שאספר עליו יותר בהמשך.
בינתיים אני כאן כדי להתייעץ בכן, קוראותי / חברותי הוירטואליות הנאמנות והזנוחות.
נראה שת' ויורש העצר ייפגשו בקרוב. הרעיון בא מת' ואני מאוד שמחה על כך.
יורש העצר עדיין לא יודע שיש לי חבר, אבל מאז שהוא הבין שזה תנאי לאח קטן ביום מן הימים הוא מאוד מחכה.
עד לא מזמן הוא היה מאוד תוקפני כלפי אורחים גברים בבית. באורח פלא, מאז שאני עם ת' הוא ממש שמח בגברים שמגיעים הביתה, מתחרה בי על תשומת הלב שלהם, משוויץ להם בצעצועים שלו, נפרד יפה, ושואל אותי מתי יבואו שוב. זה מאוד מקל עלי לקראת הפגישה ביניהם, כי ברור לי שכבר אין מבחינת הקטן תחרות על המרחב סביבי. מצד שני ברגע שהוא יבין שת' לא סתם אורח הוא עלול לשאול אותו על אח קטן (שיתפתי את ת' בחשש, וזה בסדר כי שנינו עדיין רחוקים מזה). יש לת' תחומי עניין וידע שירתקו את היורש.
בקיצור, על פניו אני לא רואה שום סיבה לחשש מהמפגש הקרב, ובכל זאת אשמח לקבל עצות טובות מבעלות נסיון או הבנה איך להתכונן למפגש הזה.
תודה

[מי_מה*]

איך שמחתי לראות אותך במה חדש!
אני כשלעצמי, לא מופת להתנהלות נכונה בענינים האלה, אבל למרבה המזל יש לי את ל' הפסיכולוגית ליעץ לי בענינים האלה והנה משנתה הסדורה:
הכי חשוב זה המקום שאת מפנה בראש שלך. כשיש לך בראש מקום ברור ומוגדר לגבר לצידך אז גם הילד (ילדים במקרה שלי) יקבל אותו למקום הפיזי בבית. המקום הזה, מדגישה ל', הוא לא מקום לילדים. הוא המקום של הגבר וחלוקת התפקידים ברורה.
אז אם אני לוקחת את העצה של ל' ומתרגמת אותה למצב שלך, ההכנה שכדאי לעשות היא להגדיר לעצמך את המקום של ת' בחייך. להיות שלמה עם המקום הזה כפי שהוא עכשיו (מערכות יחסים הן הלא דינאמיות, מה שמתאים עכשיו לא בטוח שיתאים בהמשך והדברים ישתנו).
אני מאחלת לכם הרבה שמחה ואהבה בכל הכיוונים בין כל המשתתפים.

[רוקדת_לאור_ירח*]

צ'מעי מי מה , לא הבנתי כלום מהעצה שלך. אפשר עוד פעם לאיטיות ? אולי אפשר הסבר עם דוגמאות? (לא צוחקת, מתכוונת לכל מילה, נראה לי שיש לי מה ללמוד כאן).
וכמובן אמא של שחר שאני שמחה שכתבת ולקרוא אותך זה תמיד מלבב. כשלעצמי אני תוהה מה החיפזון להפגיש ביניהם בעצם. כלומר, בתור אחת שאין לה בדיוק "לילות שהילדה לא בבית כי היא עם אבא" יצא לי לא פעם שבתי פגשה אנשים מאד מקריים בחיי, אפילו קרה שדייט ראשון היה בבית והיא התעוררה, אבל דווקא כשמדובר בקשרים משמעותיים ואם יש זמן שהילד נמצא מחוץ לבית באופן קבוע, אישית הייתי מחכה עם זה.

[אמא_של_שחר*]

אין חיפזון.
מבחינת לוחות הזמנים של כל אחד מאיתנו המפגש הזה הוא ממש לא עניין הכרחי.
לא משנה כמה אנסה להגדיר את עצמי מכל מיני זוויות שונות, מאז שהפכתי לאמא, האמהות היא גורם מאוד מרכזי במהות שלי. גם כשאני מאוד נהנית להיות רחוקה מהילד, הוא עדיין מלווה אותי בכל רגע וכל צעד בחיים. כמו שהסביבה שבה גדלתי מוטמעת בי עמוק עד כדי כך שאי אפשר (או לפחות קשה מאוד) להכיר אותי בלי להגיע לשם, להכיר את הצאצא ואת הדינמיקה ביננו הכרחי להעמקת ההכרות איתי. וחשוב לי מאוד, וגם לת' להיטיב להכיר אחד את השני.
בניגוד לאיך שאני התרגלתי לחיות, ת' הוא מאוד איש של מערכות יחסים, והתכונה הזו שלו מאוד משפיעה גם עלי. זאת אומרת ששנינו יכולים לראות את עצמנו ביחד קדימה על ציר הזמן בכל מיני הקשרים, ואני לא נבהלת מזה. כלומר - בלי שום התחייבות גדולה או קטנה, יש לנו עתיד משותף, שימשך כנראה יותר מכמה שבועות. כמו שלקחתי את הצאצא לראות את מקום לימודי כדי שיבין יותר טוב את המסגרת שלי שאינה קשורה בו -בהקשר הזה כדאי גם שיכיר את ת'.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני מבינה לגמרי למה את מתכוונת בהקשר של הורות והכרות, לגמרי.
יחד עם זאת אישית אני חושבת שטובת הילד היא לעיתים לא לשתף אותו בשלבים ראשוניים של הקשר, לתת לקשר זמן משלו בלי לערבב ולהתערבב, אם זה רק אפשרי (אצלי לא יכול לקרות, לצערי). כשמישהו נכנס לחיים שלך באופן קבוע, זה ידרוש מהזוגיות יותר. יהיו גם יהיו מלחמות על מקומו מצד הילד ויגיעו התמודדויות נוספות. גם לטובת הקשר, הייתי מבססת ומעמיקה את הזוגיות לפני שהייתי מכניסה אליה את הגורם הנוסף הזה על אף שברור לי לגמרי כמה הוא חלק ממך וחלק בלהכיר אותך, לגמרי.

[אום_שלום*]

איזה כיף שחזרת @} (אין לי עצות מחכימות)

[אמא_של_שחר*]

מתי זה מספיק זמן?
אחרי כמה זמן יחד יודעים שהקשר רציני?
אין לי תשובות, אבל נראה לי שהקריטריון כאן אינו נמדד בכמות אלא באיכות.
אבאשלו ואני עוד חיפשנו בית לקנות יחד שבוע לפני שהוא עזב את הבית, והיינו יחד חמש שנים.
ת' ואני לא מחפשים בית לקנות, אפילו לא חושבים על לעבור לגור ביחד, אבל יודעים בבירור שהקשר ביננו רציני, שיש לנו עתיד כלשהו משותף (וזה חלילה לא אומר שיש איזשהו דיבור על החלטות מרחיקות לכת).
אם זמננו ביחד מוגבל (ויכול מאוד להיות שהוא כזה), אז דחיה של הפגישה בין הצאצא לת' רק תקצר את התקופה של ת' בחיי הצאצא, אולי דווקא תבלבל אותו יותר.
את כל זה אני כותבת לא מתוך חוסר הבנה של דברי הרוקדת לאור ירח, אלא מתוך צורך להציג את הצד השני וחיבה עזה לויכוחים מעמיקים.


איזה כיף שחזרת flower (אין לי עצות מחכימות)
לא חזרתי, רק קפצתי להתייעצות

[מי_מה*]

את יודעת, אני חושבת שזה בסדר להיפגש עם חברים של אמא. חלק מהם פוגשים כמה פעמים ואחר כך לא, חלק יהיו נוכחים לתקופה. ילדים ממילא חיים בהווה (הלואי עלינו) והתכניות לעתיד הן לא ענינם וממילא אין לנו שליטה על מה שהעתיד יזמן. את לא צריכה לשתף את הצאצא בטיב הקשר בינך לבין ת', את יכולה פשוט להכיר לו אותו. זה עוד בנאדם שמסלול חייו נפגש בשלכם. הוא הרי לא הולך לעשות לו מייד אמבטיות ולספר לו סיפור לפני השינה. הם יכולים לבלות ביחד כמו שמבלים עם חברים שפוגשים במסיבה או כינוס כלשהו. הרי גם עם אנשים כאלו הוא נפגש. לא לפחד. זה הכי חשוב. אין ממה לפחד. אם את לא פוחדת גם הצאצא לא יפחד ואם את לא מרגישה איום, גם הוא ירגיש בטוח. לזה בעצם התכוונתי במקום בראש.
אור ואהבה.

[אמא_בבית*]

הי, עד שחשבתי מה לנסח באה מימה וכתבה בדיוק את מה שרציתי. אז אני מצטרפת לכל מילה שלה במיוחד ל:זה עוד בנאדם שמסלול חייו נפגש בשלכם. הוא הרי לא הולך לעשות לו מייד אמבטיות ולספר לו סיפור לפני השינה. הם יכולים לבלות ביחד כמו שמבלים עם חברים שפוגשים במסיבה או כינוס כלשהו.

[אמא_של_שחר*]

כפי שכבר כתבתי, מאז שאני עם ת' הצאצא נחמד לאורחים גברים שמגיעים הביתה, כך שמהבחינה הזו אני לא דואגת. מה גם שמתאים לשניהם מאוד לחבב אחד את השני.
מי שעלול לסבך את הכל זה אבאשלו. קצת קשה לי לכתוב את הסיבות לחשש הזה, יש בהן הרבה ביקורת עליו, ועקבות להרבה כאב אצלי. אבל החשש הזה קיים, ולכן אשתדל לחוק אותו בצורה כמה שפחות ביקורתית. לאבאשלו יש צורך להיות נבחר ע"י הקרובים לו, שיהיה לו תפקיד ייחודי - טריטוריה נפשית ברורה בחייהם. כשהטריטוריה הזו מאויימת, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי להגן עליה. עד היום היה מאוד ברור שהוא זה שחושף וחונך את הצאצא לתחומים מסוימים, שהוא מיטיב להבין בהם. בחלקם ת' מבין הרבה הרבה הרבה יותר (זה המקצוע שלו, אצל אבאשלו זה תחביב). מצד אחד נראה לי מוזר לבקש מת' להגביל את התקשורת החברית שלו עם הצאצא לתחומים שבהם אין לאבאשלו דריסת רגל. מצד שני אני לא רוצה להכניס את הצאצא למצב שבו אבא שלו מרגיש שהטריטוריה שלו בחייו מאויימת, הייתי שם וזה רע. לי ברור שגם האבא של האחים של הצאצא לא באמת יהווה תחרות לאבאשלו, אבל קשה לי להאמין שהוא לא ירגיש צורך להגן על הטריטוריה שלו, זה קו מנחה באישותו, עד כמה שאני מבינה אותה, שמופיע שוב ושוב ביחסיו עם הסובבים אותו.

נראה לי שנכנס לי צרצר (או מישהו דומה) לחדר השינה, הולך להיות לילה מעניין.

[הגבירה_בחום*]

גם לי אין עיצות מחכימות
ובאתי רק לומר שכיף לראות את שמך שוב מתנוסס.

[קן_לציפור*]

קוראת ומבקשת להעלות נקודה מסויימת (מתוך תהליך הבוסר שלי עצמי)
שיהיה לו תפקיד ייחודי - טריטוריה נפשית ברורה בחייהם_ האם לפי זה, לעולם אינך יכולה להיות עם איש אחר שבאמת יצור איתך בית שלם? ש-כן _הולך לעשות לו מייד אמבטיות ולספר לו סיפור לפני השינה???
אני חושבת שבתוך תהליך הגירושין והפרידה יש שיעור לשני הצדדים לשחרר. גם את הטריטוריה הזו.
ומבחינתך, זה לא אומר שמיד את נותנת לת' מקום של אבא. לא. אבל לזכור שגם אם אצל האבא של שחר הטריטוריה הזו מאויימת, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי להגן עליה , זה עדיין לא אומר שאת לא צריכה להכניס מישהו לטריטוריה הזו.
הטריטוריה הזו מחולקת לשניים עכשיו. כל מה שאצלו בבית - שלו.
כל מה שאצלך בבית - שלך.
בשביל זה נפרדתם, לא?

[קן_לציפור*]

אה, ועוד משהו.
אני לא רוצה להכניס את הצאצא למצב שבו אבא שלו מרגיש שהטריטוריה שלו בחייו מאויימת
נכון, בגלל זה צריך לעשות את זה מכבד ונכון. עם רגישות אבל מבלי לוותר על הצרכים שלך.

[אמא_של_שחר*]

מסכימה לגמרי עם קן לציפור.
בין השאר בגלל ה"טריטוריאליות הרגשית" שלו אני כבר לא חיה עם אבאשלו.
כשהטריטוריה שהוא סימן לעצמו אצל האובייקט מופרת, האו מרגיש נבגד. בנעוריו הוא ויצר בגלל זה על חברה שמאוד אהב, שעד היום (יותר מעשירם שנה עברו מאז) הוא מתייחס אליה בתור האהבה הגדולה של החיים שלו. היו לנו הרבה בעיות ביחד, הרבה סיבות לחוסר ההתאמה. אחת מהן, שרלוונטית בהקשר הזה, היא הצורך שלו שאבחר בו מול שאר העולם בכל רגע ובכל הקשר. הנסיון לרצות את הצורך הזה כבר הוביל אותי למקומות לא טובים. לצערי אני יכולה להגיד שאני רואה את הדינמיקה הזו חוזרת בינו לבין הצאצא.
דווקא מעצם היותו בן-הזוג שלי ת', או כל אחד אחר שיבוא (או לא יבוא, עוד מוקדם להגיד) במקומו מרגיש לי פחות כמו איום על אבאשלו. אבא "חורג", גם אם הוא האבא של האחים למחצה, הוא לא האבא, זו מערכת יחסים אחרת במהותה ולכן היא לא מאיימת.
החשש שלי הוא מהרגע שהצאצא ירגיש (ובצדק רב) שיש דברים שעדיף לו ללמוד מת' ולא מאבאשלו, או יספר לאבאשלו בהתלהבות מה למד מת' / עשה איתו, או גרוע מכך יתקן את אותו על-בסיס מה שלמד מת'. כלומר - שלאבאשלו יהי חשש (מודחק) שההערצה של הצאצא כלפיו נפגעת, שהבלעדיות שהיתה לו בתחומים מסוימים מבחינת הצאצא מופרת. הוא עלול, שלא במודע ולא במפורש, אלא בניואנסים הקטנים, אבל הקריטיים של ההתנהלות שלו סביב הצאצא, להיות מניפולטיווי כדי לגרום לצאצא להוכיח לו את אהבתו.
יכול להיות שזו אני, שהכל סובייקטיווי, שכל הפרשנויות שלי את אבאשלו קשורות בכלל להתנהלות שלי בעולם, ושממש אין לו בעיה בתחום. אבל העניינים האלו מעסיקים אותי כרגע.

[אום_שלום*]

תסמכי על הצאצא, על אבאשלו, על ת' ובעיקר על עצמך.
הכל קורה כמו שהוא צריך לקרות ולנו אין עוד מה לעשות חוץ מלעמוד ולהשתאות נוכח הקסם הזה.

[קן_לציפור*]

יכול להיות שזו אני, שהכל סובייקטיווי, שכל הפרשנויות שלי את אבאשלו קשורות בכלל להתנהלות שלי בעולם, ושממש אין לו בעיה בתחום. אבל העניינים האלו מעסיקים אותי כרגע.
יקרה, זה תמיד סובייקטיבי. תמיד. יחד עם זאת, בגלל הסובייקטיביות הזו, (אם יש לו או אין לו בעיה בתחום) את צריכה לשחרר גם אותו מחייך במובן של לפחד לעשות צעדים כי הוא יהיה טריטוריאלי.
אני דוקא קוראת בין השורות שאת קוראת את המפה נכון, וכל כך רגישה אליו ולניואנסים שלו, שיש איזה חשש להתקדם בחייך שמא... מי יודע מה.
כאן הייתי משחררת את עצמי (את עצמך) מהמשא הזה. הוא כבד נורא.
תודה לאל, את כבר לא איתו ובעצם מעשייך אינך אחראית לתגובותיו. הוא גדול ויכול לבחור איך להגיב כמו שגם את.

_תסמכי על הצאצא, על אבאשלו, על ת' ובעיקר על עצמך.
הכל קורה כמו שהוא צריך לקרות ולנו אין עוד מה לעשות חוץ מלעמוד ולהשתאות נוכח הקסם הזה_

[רוקדת_לאור_ירח*]

בדיוק בגלל דברים כאלה לדעתי עדיף לקחת יותר זמן.
לא בגלל "טובת הילד" כי אני סומכת על ילדים שהם יודעים לפגוש אנשים שבאים בדרכם אם ליומיים ואם לשנתיים.
דווקא בגללך ובגלל הזוגיות שלך ובגלל חששות כמו זה שהעלית הייתי לוקחת יותר זמן. לעתי כשהילדים נכנסים למשוואה זה הופך למשהו אחר, הרבה יותר מורכב.
הצד השני של זה: אני לא רואה את עצמי מיישמת כזה דבר בחיים, כי אני לא חיה בלי הבת והיא תמיד או כמעט תמיד כאן. בכל מקרה ברור לי שמה שאני מציעה הוא מאד קשה לביצוע גם במקרים בהם יש זמן לחוד מהילדים אני רק חושבת שטובתו של קשר חשוב ומשמעותי היא ביסוסו לפני שמתחילים להתקיל אותו בדילמות שילדים מכניסים למשוואה.

[אמא_של_שחר*]

כל השבוע לא נפגשנו, לשנינו היתה יותר מדי עבודה.
בחמישי ת' התקשר בדיוק כשהייתי באוטו עם הצאצא והם שוחחו קצת ביניהם. אח"כ סיפרתי לצאצא שזה החבר שלי ושאלתי אם הוא נשמע לו נמחד. הוא ענה שהוא לא יודע כי הוא לא פגש אותו עדיין, שאלתי אם הוא רוצה לפגוש אותו, והוא ענה שכן.
בשישי, בדרכנו לבלות סופ"ש עם כל המשפחה שלי עצרנו לקצרה בעבודה של ת' (המון עבודה השבוע כבר אמרתי) בעיקר כדי שאני אספיק להגיד לו שלום ולהרגיע ולו במעט האת הגעגועים שקיננו בשנינו. מראש אמרתי לצאצא שנפגוש אותו. בהמשך הנסיעה הצאצא הודיע שת' נחמד ושאל בתבונה אופיינית כמה זמן אנחנו מאוהבים. בלילה שוחחתי עם ת' שעדיין היה בעבודה. היה לו קצת מוזר להיפגש עם הצאצא, על תקן הבן של החברה שלו, והוא שמח שהם ניפגשו.
ואז התחלתי לאכול סרטים, והרבה.
אולי כדאי להאט? אולי קיום הצאצא בחיי גדול עליו?
במצב כזה אין (לי לפחות) ברירה, אלא לדבר. הצאצא ביקש ללכת לישון אצל הורי וככה הסתדר לי ערב פנוי עם ת'. בחוסר טאקט אופייני אמרתי לו מראש בטלפון שאני צריכה לדבר איתו, וכדי לא להחמיר את המצב עוד יותר לא אמרתי לו על מה. איך שהגעתי אליו והתחבקנו הכל כבר הרגיש פשוט יותר. כנראה שאחרי שהתרגלתי להיפגש איתו בתדירות גבוהה פשוט לא בריא לי להיות רחוקה ממנו יותר מדי זמן. אמרתי לו שאני מרגישה שאני עוברת איתו משהו טוב, ושהמשהו הזה עוד רחוק מלהיגמר לתחושתי. שמבחינתי אין שום חובה לקשר בינו לבין הצאצא, לפחות כל עוד מבנה הקשר ביננו לא דורש שאת זה. והוא אמר שהוא רוצה להיות איתי, עם כל מה שאני, לא רוצה שאבטל שום פן שבי מולו, בטח לא פן מרכזי כמו האמהות ולכן שחשוב לו להכיר את הצאצא ולהתמודד עם התחושות המעורבות שהעניין מעלה בו.
בקיצור - ת' יודע מתי הצאצא איתי ומתי לא, ומוזמן בכל עת. הוא יתקרב לצאצא בקצב שנוח לו.

[אמא_של_שחר*]

ת' והצאצא נפגשו לבסוף, כבר לפני שבועיים, ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב.
ת' בא אלינו הביתה בשבת בצהריים, וישר התיישב עם הצאצא והצעצועים שלו. הם היו כל-כך עסוקים בשלהם, שאני יכולתי להרשות לעצמי סייסטה נדירה בשבת בצהריים.
מאז לא יצא להם להתראות אבל הצאצא מאוד מחכה, כי יש לו כל מיני דברים שהוא חייב להראות לת' ולשאול אותו.
במהלך החג יצא לנו לבלות קצת זמן שלושתנו יחד, וגם עם המשפחה שלי.
לפני שבוע התחלתי להרגיש קצת ספקות והרהורים לגבי הקשר עם ת'. הוא אדם נהדר, טוב לי איתו יותר משאי-פעם היה לי עם בנזוג, יש ביננו שיתוף ופתיחות ריגשית מלאים, המון תחומי עניין משותפים, הרבה נכונות להכיר את העולמות השונים אחד של השני, וגירוי תמידי בהמון תחומים. אבל הוא גם מאוד שונה, שלא לומר רחוק מבן-הזוג המושלם שבניתי לעצמי בשעות רבות של חלומות בהקיץ בחודשי היחידות הרבים שהיו לי. מר-מושלם שבניתי באמת מושלם, ועדיין קשה לי להכיר בחוסר ממשיותו, ולכן גם לוותר עליו. מאז שהכרנו ת' ואני מבלים כמעט מדי יום שעה - שעתיים בשיחות טלפוניות, למעט הלפחות פעמיים - שלוש בשבוע שאנחנו נפגשים. לאחרונה נזכרנו שלמרות האהבה והכיף שבשיחות האלו, לכל אחד מאיתנו יש גם חיים מלאים מעבר לקשר ביננו, והמון דברים שבקושי נשאר זמן אליהם אחרי שעות רבות של שיחות טלפניות, אז החלטנו, וגם קיימנו לדבר פחות בין הפגישות (ולהאט בכך ולו במעט את התקרובתנו למחלקות האונקולוגיות). וגם הייתי לקראת וסת. בקיצור - פתאום הכל הרגיש שונה ביננו. בבגרות ובינה לא אופיינות במקרים כאלו החלטתי לא להיענות לספקות, לזכור שהן שם אבל לזכור גם על מה אני לא רוצה לוותר, לפחות לא בינתיים. ובכל זאת כל השינויים האלו השרו עלי תחושה של תחליתו של סוף הקשר. ואז נפל לי האסימון: זו לא ההתחלה של הסוף, זה הסוף של ההתחלה.

[מי_מה*]

מרגש אצלך, כמו תמיד.
שנה טובה יקירה. עכשיו, בסוף ההתחלה, שתיפתח דרך חדשה ונפלאה.

[אמא_של_שחר*]

כנראה שזו בכל זאת היתה ההתחלה של הסוף.
המצחיק האו שהסוף התחיל בדווקא בלראות אינסוף. מהרגע הראשון היה לי טוב מאוד עם ת', וגם די ברור שלא נועדנו, שיש לנו משהו טוב לעבור יחד, וזהו. כשהיה לי הכי טוב שהיה לי איתו, לרגע יכולת ילדמיין שאולי כן נועדנו, ונבהלתי, והתבלבלתי ונהיה לי פחות טוב. כאן התחיל הדיון על הסוף של ההתחלה וההתחלה של הסוף. התחלנו לבלות חלק הולך וגדל מהזמן שלנו יחד בשיחות "יחסינו לאן", והרבה יותר דחאלוגים כאלו שרצו לי בראש בלעדיו. ועדיין היה טוב מאוד, ומעניין, ומאתגר, וכיף (למרות כמה קשיים). ככל שתסריטי ה"יחסינו לאן" תפסו יותר נפח בתוכי, הלכתי והתרחקתי ממנו ביני לבין עצמי, תוך כדי שאני שאולת את עצמי כמה נכון לי להתאמץ כדי להחזיר את הקרבה שהיתה. לבסוף הסוף הפך לשאלה של מתי ולא לשאלה של אם. במצב הזה יש רק תשובה אחת - עכשיו. קיבלתי את ההחלטה, ונדרשו לי עוד כמה ימים והרבה עידוד מחברות, כדי לעשות את הצעד. למרות כל הקושי שבדבר, אחרי כל ההתבשלות הזו, הרגשתי בעיקר הקלה גדולה אחרי שנפרדתי ממנו.
תובנות בהמשך....