חוזרת לכתוב

[עדינה_ניפו*]

"השלום מתחיל בתוכי"
(-:
חג שמח אהובה (בע"ה עוד אתקשר)

[רסיסים_של_אור*]

רבי נחמן אומר "אין ייאוש בעולם כלל"

ואני אומרת לעצמי מה אין ייאוש ?

יום חמישי בערב, זה הזמן שצריך להכין את הבית לשטיפה, הכל בבלאגן, הבנים בג'ננה וכמה פעמים אני צריכה לבקש שיניחו את הנעליים בארון / יעבירו בגדים מלוכלכים לכביסה / יסגרו בקבוק של מים אחרי שהם מסיימים למזוג / יאספו את המשחקים מהשטיח בסלון ועוד ועוד ועוד ואני מתחילה להרגיש את הייאוש חונק אותי מבפנים.
איזה ילדים לא מחונכים, איזה הורים חסרי עמוד שדרה וסמכותיות ועוד ועוד ועוד (יש לי עוד מיליון דוגמאות בחרתי את הכי ציורית כרגע...)

ואז כאילו משום מקום, אחרי שכבר אמרתי בקול כמה אני מייואשת ונמאס לי וכו' וכו' עולה יוזמה לחלק ביננו את העבודה, הבנים בחדרים למעלה, אנחנו בסלון ובפינת אוכל וכו' וכו' והנה, משהו קורה ומתרחש...

היום חוויתי את זה שוב, ואני חושבת שסופסף נפל לי איזה אסימון לגבי האימרה הזו של רבי נחמן.
כל זמן שאתה מאמין שיש ייאוש בעולם, הייאוש הוא ברירת מחדל כזו שנורא נוח להתערסל בתוכה, להתעטף בה ובכל הרחמים העצמיים שהיא מאפשרת -

הקטנה שוב מתעוררת בלילה - איזה ייאוש...
איך ששמתי את הראש היא מגיעה עם עוד קקי בחיתול - איזה ייאוש
נשפך לי חצי מהרוטב המושקע על השיש - איזה ייאוש
אמא שלי שוב מעצבנת אותי בטלפון - איזה ייאוש

וכו' וכו' וגם יש פה אלמנט של להתייאש מעצמי ומאחרים - כאילו מה שלא קרה עד היום, כבר אין סיכוי שיקרה.

אבל אם אני בוחרת להאמין ש"אין ייאוש בעולם כלל" - זה כאילו שהשער ההוא נסגר, אין יותר פניה שמאלה לסמטת הייאוש ומה שנשאר זה להאמין. להאמין בטוב, להאמין שלכל מצב יש פתרון, להאמין שהכל לטובה, להאמין שאני יכולה להשתנות, להאמין שהילדים שלי יכולים להשתנות, להאמין שאם זה מה שקורה עכשיו אז מכאן אני ואנחנו כמשפחה יכולים רק לצמוח ועוד ועוד ועוד.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להביע את גודל התובנה, היא מאד מאד טריה בראש ובלב אבל מרגיש לי שיש לה אפשרות לתהודה רחבה ומקיפה על גבול השינוי התודעתי אצלי לפחות... הלוואי !

[מתחדשת*]

אני לא בטוחה שאני מצליחה להביע את גודל התובנה

באופן אישי נראה לי שהצלחת. וואו.

תודה

[סגו_לה*]

הצלחת מאוד,תודה שהזכרת לי,
כמה פשוט ככה חכם.

אין על ר' נחמן....רק הוא יכול עלי.

[אשה_שמחה*]

אבל אם אני בוחרת להאמין ש"אין ייאוש בעולם כלל" - זה כאילו שהשער ההוא נסגר, אין יותר פניה שמאלה לסמטת הייאוש ומה שנשאר זה להאמין

מעולה. באמת תמיד התקשיתי לקבל את המשפט הזה. עכשיו זה יותר ברור.
שבת שלום @}

[בלה_שנדמה_לה*]

הי, יקרה!
קראתי מהסוף עד האמצע.
ועצרתי לצחוק על המלים האלה: תראי את הילדים שלנו הם ממש שמשון ויובב שמנסים לסדר את פינוקיו ושלושתם כל הזמן מסדרים את בלה...
לקחתי את זה אישית D-:

וחצומזה הכל מרתק - התובנות שלך, ההארות של הקוראות הנאמנות, הדרך...
אם את צריכה עזרה עם הבקשה לחנ"ב - בשמחה. (שלחת כבר?)

הרבה אהבה

[רסיסים_של_אור*]

אתמולך בבוקר מצלצל לי הנייד, הקטנה מרימה ומלהגת כדרכה, בסופו של דבר מגיע המכשיר הנייד לידיי ובעבר השני - נציגת מחלקת החינוך. מדבריה אני מבינה שהם לא קיבלנו את המכתב שלנו אבל כן קיבלו פניה מהפיקוח שמעליהם כיוון שאנחנו שלחנו את המכתב בעצם לאחראית מחוז מרכז עם העתק אליהם. נשמע שהם קיבלו על הראש, איך הם פיספסו שני ילדים שלמים שכבר כמה שנים לא הולכים לבית הספר ????

היא היתה חביבה וגם אני, מייד ביקשתי את המייל שלה ותוך דקות ספורות שלחתי לה עותק של הבקשה.

היום על הבוקר טלפון מהקב"סים שמבקשת לבא לביקור בית. אני שואלת מתי ? והיא אומרת: "עכשיו" ! אנחנו בדרך לארוחת בוקר ואני מוצאת את עצמי מסכימה.
פייר, היה לא נעים בכלל. אבל הדגש מבחינתי הוא שאני לא מלקה את עצמי על כך שהייתי כל-כך חביבה ונענית רק רוצה ללמוד מזה קצת יותר לשמור על הגבולות שלי ושל בני המשפחה שלי.
לא להסכים יותר לביקורי פתע שכאלה, בלי תכנון ובלי שבן הזוג בבית.
לא לאפשר גישת יתר לילדים (למרות שלא תחקרה אותם והם בעצם היו אחלה והעסיקות את עצמם בכל מיני).
לא לאפשר כל מיני שאלות פולשניות שמשאירות אותי בתחושה של חדירת יתר לפרטיות שלי ושלנו.
אולי ללמוד גם קצת לענות ?!?!

התחושה הראשונה שלי אחרי שהיא הלכה היתה: אכזבה ורצון עז לבכות. אחר כך הבנתי שהיא בכלל לא קראה את הבקשה שלנו. טרחנו ועמלנו וכתבנו את כל מה שאנחנו מאמינים בו והיא היתה בעיקר עסוקה בלנסות לכסת"ח את עצמה ולבחון איך קרה המחדל (מבחינתה) שהיא לא עלתה על זה שהילדים לא בבית ספר כבר כמה שנים...

שאלה אותי כל מיני שאלות כמו: מה אם לא תקבלו אישור ? או מה עם יעשו לך עניינים חוקיים ? - שמחה שהאמת יצאה ממני בלי להתבלבל - אנחנו ממשיכים בדרך הזו ולא ממש אכפת לנו אם נקבל אישור או לא. עד היום התנהלנו בלי ואם נצטרך, נתמודד עם החוק.

באמת, לפחות לעת עתה, מרגיש לי שממש לא כדאי לעורר את הרוחות בקטע הזה, אם לא עלו עליכם, עדיף אולי להמשיך להתנהל בלי שיכנסו לכם לנשמה... מקוה שאתבדה וכל זה יגמר בקלות יחסית...

[מ_י*]

מקוה שאתבדה וכל זה יגמר בקלות יחסית...
בטוחה שכן.
אנא זכרו שאתם בסדר גמור!
(אם אישור ובלעדיו)
(אני כותבת את זה מפני שזוכרת איך הרגשתי פעם כשנעצרתי: פתאום היה נדמה לי שבאמת כנראה עשיתי משהו לא בסדר).

[רסיסים_של_אור*]

תודה מ י

לא יודעת אם זה העייפות שלי או הימים בחודש או הכל ביחד אבל הביקור הזה ממש מוציא ממני הרבה ג'יפה. עולות בי כל מיני שאלות שלה ואני מבינה את גודל האבסורד והתהום הפעורה בין שני הצדדים. האמת, אם היא היתה טורחת לקרוא את מה ששלחנו לה אולי היתה מגיעה קצת יותר מוכנה ומבינה שאין אצלנו למידה מסודרת.
חלק ממה שמרגיז אותי זה שהיא הכניסה אותי שוב לעמדה הזו שבו אני מסתכלת על עצמנו ועל ההתנהלות בבית לשנו מהצד, דרך עיניים של מתבונן נורמטיבי וזה יוצר המון צרימות.
מנסה לא לתת לזה להכניע אותי ולהתחבר ליש.
שמתי לב שכשבאים מהמערכת יש עניין של לבדוק: "מה הילד כבר יודע? " "מה הילד כבר עושה" בעוד שבשנים האחרונות, ככל שהתרחקנו מהממסד אנחנו מנותקים מכל הנורמות ההתפתחותיות ובעיקר עסוקים בלהשתומם, להנות ולהתענג מכל מה שיש בלי לנסות להשוות אותם למישהו אחר. זה משהו שהרבה יותר טוב ובריא לי בחיים אבל לך תסביר את זה למישהו שבא מהמערכת הכל-כך מקטלגת, מציננת וכו' הזאת...

בארחות ערב כשיצאו ממני כל מיני אמרות שפר בציניות אכזרית והזכרתי לגדול שהוא זה שמשתוקק ללכת למערכת הזו הוא אמר: "אם זה מה שזה עושה לך אני מעדיף לא ללכת !!" - איזה כיף ! לפחות אני לא צריכה להסתיר ממנו את דעתי ולהתנהג כאילו. זה שחרר אותי מאד ויכולתי להגיד לו שאני באמת לא רוצה שהוא ילך לשם, אני לא רוצה שהדבר הזה יכנס אלינו הביתה, לפחות לא בשלב זה של חיינו...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[רישגלית*]

אוי, נשמע מבאס. אבל נראה לי שאם פעם יעלו עלינו אני אשמח לקבל השראה מהבקשה המנוסחת שלכם (-:.
אני כבר מחכה שנרגיש מספיק רחוקים מהמערכת כדי להיות רק עסוקים בלהשתומם, להנות ולהתענג מכל מה שיש בלי לנסות להשוות אותם למישהו אחר.
@}

[בלה*]

זה שחרר אותי מאד ויכולתי להגיד לו שאני באמת לא רוצה שהוא ילך לשם, אני לא רוצה שהדבר הזה יכנס אלינו הביתה
אני שמחה בשבילך שיכולת להגיד את זה!

[רסיסים_של_אור*]

תודה בנות.

ככל שהימים חולפים אני נזכרת בכל מיני רסיסים מהשיחה איתה וממש לא נעים לי עם זה בגוף . מרגיש לי שהיא לא ממש היתה סגורה על התפקיד שלה בכל הסיפור הזה כיוון שאנחנו המשפחה הראשונה בחינוך ביתי שהיא נתקלה בה. היא ניסתה להסביר לי שהיא מבינה אותנו אבל אולי בכל זאת כדאי לאזן בין הבית לבין בית ספר וזה לא כל-כך הרבה שעות ולא חבל שהילדים מפסידים דברים מרגישם כמו טקס יום ירושלים או לחילופין שהגדול לא יוצא עם החבר'ה לטיול שנתי שם יוכלו כולם להסתכל לו על הגוף ולהשוות גודל (ואני מעדנת את מילותיה...) או על כמה חבל לה שהם לא חווים את האינטגרציה ולא מתנסים בחוויה של לתמוך בילד בכיתה שעושה פיפי במכנסיים או מגיע לבית הספר בלי להכין שיעורים.

נקודה אחרת שהעסיקה אותה היא איך המדינה יכולה לבדוק שהילדים שלנו בסדר ושלא תהיה ברירה אלא להעביר להם מבחני מיצ"ב וכל מיני כאלה.

שוב מרגיז אותי שהיא בכלל לא טרחה לקרוא את הבקשה המאד מסודרת שלנו ובאה בלי שום רקע על תפיסת העולם שלנו, אבל עומר טוען שזה ממילא לא בסמכותה ולא היא זו שמקבלת את ההחלטות, עדיין מרגיש לי שזה היה יוצר בסיס קצת יותר סביר לכל השיחה.

מילא, זה משהו שתמיד תהיתי איך הוא יתנהל ואולי טוב שלא היה לי בכלל זמן להערך לזה ושזה פשוט מאחורי, אבל זה ממשיך לעורר בי כל מיני מחשבות ותהיות על כל הסוגיה הזו של : "של מי הידים האלה לעזאזל ??" ורצון עז לברוח מכאן ומכל מה שמסריח מממסדיות...

[לילה_טוב*]

אוף, נשמע מבאס.
<תגובתי המלומדת..>

[רסיסים_של_אור*]

כמעט שבוע אחרי, אני חושבת שאני מתאוששת ומתעשתת...

אתמול בערב, ברגע של קירבה, אחרי שגמרנו לקרוא פרק נוסף ברובינסון קרוזו (עד היום לא קראתי ולא ידעתי שכתוב בשפה כל-כך גבוהה !!), התיישתבי עם הילד שלי ודיברתי איתו, ככה, ישר, בגובה העיניים. שאלתי אותו מה העיניינים ואם הוא עדיין רוצה ללכת לבית ספר. התפתחה שיחה כל-כך חשובה וכנה ואמיתית ואני מלאת תודה לאל על הרגע המופלא ההוא.
הרגשתי נוח להיות איתו הכי כנה שאשפר, לשתף אותו, כמו מבוגר אמיתי, במחשבות שלי על המערכת ולמה אני כל-כך מעדיפה את המציאות הביתית שלנו.

דרך דברים שקראתי כאן באתר (דווקא בדף על בעלי התאהב באחרת ) הבנתי איך יש בתוכי איזה קול שרוצה להיות נורא פוליטיקלי קורקט ונורא בסדר, מסוגלת להכיל ולזרום ולשחרר ולהרפות - כל מיני מילים שאני מתחילה קצת לתעב... ובשם הכאילו אמת הזו זייפתי את עצמי וניסיתי לשתף פעולה עם משהו שאני לא מאמינה בו ואפילו מאמינה שיש דרך אחרת, נכונה לנו יותר. פתאם הבנתי שאם אני באמת אוהבת את הילד שלי, זכותי לרצות בשבילו את מה שאני מאמינה שטוב יותר ואני לא חייבת לתת לו להתנסות בכל דבר ולבחור בעצמו. כמו בהרבה דברים אחרים, כשהוא יגיע מבחינת בגרות ויכולת לצומת שבה ארגיש שהוא באמת מסוגל להתמודד ולבחור לבד, אאפשר לו את זה אבל זכותי (ואולי אפילו חובתי ?) מתוך ההיכרות הקרובה איתו לדעת איפה לתחם ולהגביל אותו וזה לא עושה אותי "חסרת גמישות מחשבתית" ועוד כל מיני מילים נעימות שכאלה.

מרגיש לי שהרבה פעמים, בגלל שאנחנו בצד השונה והחריג, יש איזה דרישה, אולי רק שלנו מעצמנו, להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. בשבת האחרונה כשהנושא עלה מול ההורים שלי, סופסוף אמרתי בקול שגם כשהאחיינים ה"נורמטיבים" שלי קמים בבוקר ולא בא להם ללכת לבית ספר או אפילו כשהם חוזרים ומבקשים להישאר בבית, אף אחד לא קופץ ישר ומוציא אותם מבית הספר - וזה משהו שאנחנו לפעמים נוטים לשכוח...



חג מתן תורה, פריחה ולבלוב שמח

[דברתיה_קוממי*]

[פלוני_אלמונית*]