יופי הפחד מהזדקנות והחמצה

היי,
כבר עברתי את ה-35. אני עדיין נראית טוב.
אומרים לי שאני "יפהפייה כשאני מתאפרת", אבל להגיד לכם מה?
אף פעם לא הרגשתי יפה.
ולמרות זאת, ולמרות שלא בא לי להתאפר, לא יודעת למה,
ולמרות שאני לא משתמשת בקוסמטיקה (סתם מתוך עצלנות)
עדיין- אני פוחדת שזה ייעלם, יברח, יתפוגג...

ויש גם את הסוגיה הראשונה- אני אף פעם לא מרגישה באמת יפה.
כשמישהו מסתכל עליי, והוא נאה, אני לא מרגישה שאני עושה רושם טוב חיצונית,
גם אם באותו רגע אנשים אומרים לי שאני נראית מצויין.

ברוכה הבאה!
ממליצה לך לקרוא את העצמה שבי.

ברוכה הבאה @}
היו לי לא מעט חברות יפהפיות ( אבל ממש! ) אף אחת מהן לא היתה בטוחה בעצמה ושלמה אם איך שהיא ניראת, להפך, הן היו סופר ביקורתיות כלפי עצמן.
מצד אחד זה היה לי מוזר, ומצד שני הבנתי שזהו מין כלי כזה, כמו סכין, שכל הזמן צריך להשחיז אותו כדי שיתפקד במיטבו.
לי באופן אישי החוויה הזו של הקירבה אליהן הוכיחה שזה ממש ממש לא הכל בחיים, ובגיל צעיר יחסית
אפילו הפסקתי לרצות רק להראות כ"כ טוב, העיסוק בתשומת הלב של הסביבה הוא פשוט נורא מתיש. הבנתי שזה פשוט לא יהיה לי מספיק. אף פעם זה לא מספיק, וכל אחד רוצה את האישור לכך שהוא טוב, בסדר, יפה, מוצלח = קיים.
אז עדיף ללמוד להסתפק בקיים.

< גם אני הולכת בעקבות ההמלצה של יונת >

נועה- חיבוק גדול!!

כן, שירי, יופי פנימי...
את מכירה את הנשים האלו שפתאם אובד להן היופי?
ראיתי את זה דווקא אצל יפהפיות-
זה מה זה מפחיד. רגע אחת היא היתה כולה זוהר, ופתאם הכל נעלם.
מדובר על גילאי 50 בערך,
אבל יש מעטות גם לפני.
אני חושבת שאצל מיכל זוארץ זה קורה, אולי אפילו אצל ג'וליה רוברטס.
בטלוויזיה היתה התכנית "הארט ואשתו", זוכרת אותה?
שיחקה שם שחקנית יפהפייה, ששיחקה גם בסדרה "בתו של מיסטראל", בזמנו...

עכשיו, הסדרה "הארט ואשתו" המשיכה לאורך השנים,
והשחקנית פשוט איבדה את זה עם הגיל. ממש כואב לראות אותה.
אני לא בטוחה שזה דווקא משהו בעור שנפל,
אלא...משהו בזוהר הזה, נעלם (אולי כן העור, לא יודעת..).
מכירה את זה?
אני בבית עם הילדים, ופוחדת שאני "מבזבזת" את הזמן,
ואחר כך אולי אצא לעבוד, אבל השנים עברו...מפחיד קצת..

כבר הרבה זמן שהמילים הבאות יושבות לי בראש, וסוף סוף יש לי הזדמנות להגיד אותן:

בעבודה שלי יש אשה אחת, בגיל כלשהו שבין 40 ל- 60. לא יודעת בדיוק.
הידיים שלה "זקנות": רזות, אדמדמות, עם מפרקים שרואים אותם וורידים בולטים כחלחלים כאלה.
כל פעם שאני רואה את הידיים האלה - אני נמסה. כי הן כל כך מזכירות לי את הידיים של סבתא שלי. של שתי הסבתות שלי.
ידיים שמלטפות, שאוהבות, ידיים חכמות, ידיים שמחוברות לכל כך הרבה אהבה ותשומת לב וזכרונות טובים.
ידיים יפהפיות.

גם היחס שלי לקמטים הוא בערך אותו הדבר. וקמטי צחוק בזוויות הפה זה בכלל חובה בעיני. אחרת, איך ידעו שאת אוהבת לצחוק? איך ידעו שאת אשה טובה?

בטח היא חושבת שהידיים שלה מכוערות. ושהקמטים שלה זה תעודת עניות. ולכי תסבירי לה.

אל תפלי בפח הזה.
ראית את העטיפה של הדיסק השני של הפרויקט של עידן רייכל? יש שם אשה זקנה שיושבת ליד הצריף. והיא יפהפיה.
והיא אמיתית.

תמרוש רוש כתבת משהו יפה. מקווה שעוד אחרים חושבים כמוך, ואת לא היחידה.
מצד שני, כשיש- אז מפחיד לאבד.
ומצד ראשון- איך ממצים את זה בכלל??:-D

אמא שלי היתה אשה צעירה יפהפיה. היא לא ממש הבחינה בזה מרוב ערימות של ענני חוסר בטחון.
היום היא אישה בת 60 ועדיין יפהפיה. היא מאוד מטופחת ומתאפרת אבל מעולם לא עשתה ניתוחים. היום סופסוף היא מרשה לעצמה ליהנות מזה. זה משמח.
יש נשים מבוגרות מאוד יפות. אני מאוד אוהבת את המראה של ג'וזי כץ למשל.
ואכן יש כאלה שההתבגרות שלהן נראית לי עצובה. אבל מאיפה אני יודעת מה הן חושבות על עצמן??
אולי הן דווקא מאוד מרוצות?!
אגב, אני מודה שכל הדיבורים על יופי פנימי לא מדברים אלי, לעומת זאת אני מאוד מתחברת לזה שליפות ביותר אנחנו נותנים יותר מהר קרדיט, אבל לא לתמיד...

גם אמא שלי היתה יפהפייה!!
היא אפילו לא התאפרה אף פעם (גם אחותי כמוה, תמיד אמרו שאחותי דומה לה, ואני לא

).
עם הבגרות, כשקלטתי כל מיני טריקים שלהן, שלא ידעתי קודם, התחילו להגיד שאני זו שדומה...

כמו למשל למרוט גבות...
אף פעם לא ידעתי איזה שינוי זה עושה.
הגבות שלי נראו לי תמיד בסדר
והן באמת היו סבירות
אבל עדיין יש הבדל אחרי שמסדרים- עולם אחר.

את מעלה רעיון מאד מעניין בקשר ליציאה מהבית.
גם אני חושבת, שבחוץ זה יותר מעשיר מאשר להישאר בבית.

רעיון שעלה לי מתוך הרעיון שלך-
נכון שהיופי החיצוני אובד, אבל...הסקסיות לא, כי סקסיות זה משהו פנימי, משהו שמשדרים.
מה את אומרת

?
ניצלנו?

אגב, לגבי הגברים-
הבנתי שאין להם בלות כמו לנשים. זו הבעייה.

איך ממצים את זה בכלל??
נראה לי שעבורך זה יכול להיות המפתח.

להנות קודם כל ממה שיש. את יפה . תהיי שם. תהני מזה. תתאפרי כשבא לך, תתלבשי איך שנראה לך, תמרטי גבות אם מתאים לך.
תחגגי את מה שאת ומי שאת.

לא נתקלתי בנשים לא יפות.
נתקלתי בנשים אומללות, כועסות, ממורמרות, חסרות ביטחון.
וזה לא תלוי בגיל. זו ממש ההרגשה שיוצאת החוצה.
משהו עלי.
לא הרגשתי נשית עד שילדתי את ילדי בגיל שלושים וגם אז, התחושה הזאת נבנתה לאט לאט. הגעתי לשמחתי לגיל ארבעים. אני חשה שאני לא חייבת כלום לאף אחד. שאני יכולה להראות איך שבא לי, שאני יפה ונשית אמיתית.
והתגובות מהסביבה מראות כמה שהביפנים מוקרן החוצה.
מעניין איך יהיה בגיל שישים.

שירי וענבל-
אלו רעיונות מחכימים.
צריכה לרוץ אבל אקרא בהמשך

.

דף שגיליתי תוך כדי שיטוטים. יש כאן נשים שרוצות לעורר אותו מחדש?
אני נפגשת בעבודתי יום יום עם הפחד הזה. מענין אותי לדבר על זה.

דברי!!! אני אשמח לשמוע אותך.

אנונימי

גם אני.. עופרה בטח יש לך הרבה תובנות וסיפורים מהיום יום... אנחנו נצטרך אליך.. התחילי

נראה לי שככל שאדם (לא משנה מינו),
משליך את יהבו על המראה החיצוני
משתמש בו ככרטיס ביקור, מתייחס אליו כאל הקנקן וגם כאל מה שיש בו,
נגזר עליו עם השנים להכנס למירוץ מטורף נגד סימני הזמן
ולהתאכזב מהכישלון הצפוי מראש להראות צעיר (=יפה).

אני בעד להתאמץ ולהשקיע במראה החיצוני
בעד טיפוח במידה רבה,
רק שהללו לא יהפכו למשענת היחידה והעיקרית.

מנסיוני הפרטי, עם השנים והעבודה העצמית
פשוט לא אכפת לי עד כדי כך...
@}

שליחה על ידי 50* » 05 אפריל 2009, 10:15

אני בת 54 , עברתי המון שלבים בדרך לשקט הפנימי ,
המון דברים לא התעכלו אצלי, היתה לי תמונה פנימית של איך אני צריכה להראות:
רזה, עור שחום וחלק, שיער ארוך...דר' למדעי הגרעין ,ציירת מפורסמת לא פחות,
אני שמנמנה, עורי לבנבן ורואים את הגיל עליו,
אני רק עובדת במקום שיכולת יצירת קשר עם אנשים באה לידי ביטוי
הפסקתי לפני כמה שנים לצבוע שיער והוא לבן ממש,
איכשהו אני מרגישה טוב יותר עכשיו מאשר גיל שלושים ומשהו,
אני מטפחת את העור במידה, שומרת על תזונה סבירה, משתדלת ללבוש בגדים מתאימים, וזהו.
פשוט אני משתדלת שלא יהיו לי געגועים למה שאין, ויש לי תמונה פנימית שלי ולא של סטראוטיפ חיצוני,
זה לקח זמן, והיה אבל על מה שלא יהיה יותר, ומה שלא הספקתי לעשות, אבל אמיתי עם בכי ועצב, אבל
כמו כל אבל הכאב מתמתן ,ואפילו נוסף עוד קו של תובנה ועומק לאישיות
אני חושבת שכל אחת עוברת את השלב הזה של האבל, כל אחת בגיל קצת אחר,
המון אהבה

לי יש יחס אמביוולנטי ליופי ולעיסוק בו.
פעם חשבתי שיופי זו בדיחה חביבה, לא יותר. שיש סקאלה רחבה ורוב האנשים מצויים היכנשהו באמצע, ואילו רק אלו שמצויים בקצותיה - נהנים מאוד או סובלים מאוד מיופיים.
ואז גדלתי.
והתבגרתי מעט.
ובלי קשר לסימני הגיל (בת 30 וקצת - ויש סימנים ועוד איך, כיאה לבהירת עור דקיק במיוחד) גיליתי המון דברים על יופי.

על כמה הוא רב השפעה, גם אם לא נמצאים בקצה של הקצה. שזה לא הכל או כלום.
על כמה גברים בעיקר, מושפעים ממנו, הרבה יותר מכפי שחשבתי. כולם מושפעים ממנו, גברים בייחוד ובתוכם יש כאלו שמוכרחים הרבה מהיופי הנשי לצידם כמו אוויר לנשימה.
ואם בזוגיות עסקינן, כמה משיכה היא עניין שגם לניואנסים שונים במושגי יופי יש השפעה עליו. ניואנסים משתנים ואינדיבידואליים.
על כמה הוא מעניק חוויית חיים אחרת למי שניחן ביותר מהממוצע ממנו וכמה להיפך.
וגם כמה אנשים מוכנים ללכת רחוק בשביל להיות יותר יפים ונאים.
כמה העיסוק בו, לפעמים, הופך אנשים לפתטיים.
כמה הימנעות מהעיסוק בו הופכת אנשים לפתטיים.
כמה הטעם שלי ביופי משתנה בניואנסים, למרות שהארכיטיפ הקלאסי, למעט חריגים, מקובע אצל רובינו.
כמה אי אפשר לנחש באיזו רמה פולנית או פלוני משקיעים ביופי... כמה מהאנשים הכי "אפורים" ובעלי עומק רגשי ואינטלקטואלי גדול שהכרתי שיש בהם מן התחושה שהיופי לא מעסיק אותם כלל ועיקר מסתברים במרוצת הזמן כרדופי גיל, כולל היצמדות לבוטקוסים, קרמים שעולים הון עתק, פרנויה מחשיפה ללא "עזרי יופי" כמו איפור , בגדי מעצבים ועוד.
כמה כסף עוזר להראות יפים יותר.
כמה פסיק קטן וחריג של "מום" יכול לאמלל חיים שלמים של אדם.
כמה אנשים משלמים בחייהם על אותם "מומים" (ראה ערך הפלות בגלל שפה שסועה).
כמה ילדים לא תמימים למרות הנסיון לייחס זאת להם בכל מצב, ביחס ליופי, מגילאים די מוקדמים (5,6 לדעתי).
כמה פעוטות מתקשרים יופי מעבר ליופי, כאילו שאין יפה יותר או פחות, רק מעניין יותר או פחות.
כמה סלחנות מוגזמת אנחנו מגלים כלפי ילדים עולבים, כמעט סוג של השלמה לא ברורה (למשל בילד "החריג", השמן, בעל האוזנים הגדולות, הנמוך וכו').

ככמה לפעמים זה מוזר ומפתיע להפתיע את עצמי בגישה שלי ליופי. למשל , בעבר הוקעתי ניתוחים פלסטיים, כיום לאחר כל כך הרבה עדויות על כמה זה משנה חיים- אני בעד למי שזה נכון לה. מחקרים פסיכולוגיים מוכיחים שאחד הדברים היחידים שמשפיע על אושר בעולם הזה בניוגד לכל הציפיות הוא ניתוח פלסטי שנעשה מסיבות אובייקטיביות ככל שניתן, יותר מכסף, ואפילו החלפת סטטוס.

ועוד.. והכל גילויים של ממש השנים האחרונות. סוג של תמימות שהתנפצה לטוב ולרע ואני רק מתחילה להבין כמה הנושא הזה מורכב וכמה כדאי להשקיע בו מחשבה ולאזן התנהלויות משתי קצוות הסקאלה.

.

דובר כאן לא מעט על יופי חיצוני, אבל מה לגבי יופי פנימי? באמת קיים דבר כזה, כשלאדם טוב והוא מקרין את זה החוצה! יש אנשים שבפירוש נראים צעירים יותר בגלל השלווה הפנימית הזו, האהבה שקורנת כלפי חוץ..

אני בת 58, נולדתי יפה ואני יפה גם היום ואולי מרגישה את זה יותר
מעולם זה לא הווה לי בעיה אם כי היו תקופות ששקלתי הרבה מדי,
ואני נמוכה מדי ביחס למה שאידיאלי, והגוף לא יכול לדגמן כלום עם בטן ובלי תחת,
אני יפה כי אני מרגישה יפה וקורנת ושמחה וסביר שיש די הרבה אנשים שלא חושבים ככה
זה בגלל עיוורונם ? או בגלל הפרסומות?
או בגלל שבשעה שאדם רואה יופי זה מרגש אותו ולא את כולם אני מקסימה ככה?
זוכרת איזה ריקון יצר בי היופי כשהוא היה צעיר, ובנעורים כמה עיניתי את עצמי והרגשתי לעיתים קרובות שמנה מדי,
והיום כשאני מסתכלת על תמונות מתקופת הצבא אני נדההמת איך חשבתי על עצמי כאלה דברים, ממש רזה,

כל תו וקו וקמט בפני ובגופי נרשמו כמו בספר החיים,
ואם הספר הזה מעניין מישהו סימן שלמישהו בעולם אני ניראית יפה למרות שאני לא יכולה להרות וללדת יותר
ואם החכמה שנצברה עם השנים מרתקת מישהו בעיניו או עיניה אני יפה

אין בעיני כיעור גדול יותר מיופי ריק, מטופש ושטחי
ואין בעיני יופי מרתק יותר מאדם מכוער (על פי המקובל) שמקרין אהבה וחכמה ושמחה ושקט פנימי

אז נאמר כבר שהיופי בעיני המתבונן, אך גם בלב ולא רק בעיניים

הממ,
התגובה ליופי היא אינסטנקטיבית. תינוקות יותר יפים ממבוגרים ברמה הכי בסיסית, גורים יותר יפים מבוגריהם, ולא בכדי. יש משהו במנגנון היופי שמושך אותנו להתקרב ולתת ולהיפתח יותר למקור היופי ולכן הטבע יצר את היתרון הזה לקטנטנים, על מנת שמבוגרים יחשקו בטיפול בהם ובקרבתם.
יש משהו שממוסס ביופי, שובר קירות, מרומם.
ויש משהו צורם לעין בכיעור, בשונה, בלא סימטרי.

בחברה האנושית אני מניחה שקצת ערבבנו את הסיפור הזה, לפעמים יש דחייה רגשית מיופי, ךמרות שפיזית הוא מושך ועוצמתי - בגלל צרות עין, או חרדה, או דחייה ממה שהוא מייצג יותר ממה שהוא באמת. לפעמים יש דחייה רבה מדי מכיעור, מעבר לפרופורצייה, בגלל מה שאנחנו חושבים שהוא מייצג, ולפעמים "האדרה" של הכיעור, לפחות ברמת ההצהרה, שהרי אנחנו אמורים לחשוב שהיופי הפנימי חשוב יותר כביכול.

לא מאמינה בזה. מאמינה באמצע. מאמינה מצד אחד שיש מעבר ליופי ולכן גם לכיעור אפשר להתרגל ולאהוב ולעמעם, אם אוהבים את הנפש שעומדת מאחוריו, אבל לא חושבת שיופי פנימי יש בו כח חזק כל כך שיכול להפוך כיעור חיצוני ליופי חיצוני.
וגם להיפך, יופי חיצוני קסום ככל שיהיה לא יכול להעלים כיעור פנימי, אלא רק לעמעם.

יש ליופי את הצד הפחות מוכר למי שלא יפה או מושך במיוחד.. יש את הפחד מהיופי.. משהו שמאיים על גברים ונשים כאחד... אני בתור יפה שבולטת ביופייה יכולה להעיד שהדבר גורם לרתיעה ממני (מזרים כמובן).. משהו כמו איתה אני לא מדברת... אליה אני לא מתקרב... ואני רוב הזמן מחייכת יותר מהאדם הממוצע.. כי אני צריכה לבוא לקראתם יותר מ פיפטי פיפטי , החלק שלי בעיסקה גדול יותר, רק בשביל לתת להם הרגשה נינוחה יותר....
או כן... ונשים .. זה באסה רצינית, הנשים האלה שלא סגורות על עצמן... הן קנאיות מאד... מרגישה חיצים מורעלים מופנים אלי... לא , לא רדופה.. האמינו לי.
גברים .. אוי ווי... מיד אני קולטת למי יש בעיה עם נשים ונשיות כי אותם גברים כשהם בסביבת אישה יפה הם עוד יותר מגעילים.... נו טוב תגידו בציניות, כל אחת והבעיות שלה

_ועוד.. והכל גילויים של ממש השנים האחרונות. סוג של תמימות שהתנפצה לטוב ולרע ואני רק מתחילה להבין כמה הנושא הזה מורכב וכמה כדאי להשקיע בו מחשבה ולאזן התנהלויות משתי קצוות הסקאלה.
._
ג'ינג'ית-
אני מסכימה איתך שזה נושא מאוד מורכב. אותי זה גם הפתיע מאוד לגלות שכל הנשים מתגלות בשלב זה או אחר של ההכרות איתן, כמאוד מודעות למראם החיצוני וששיפור במראה החיצוני , משפר את הרגשתם הפנימית- פלאים. בעבר חשבתי שיש נשים שחסינות מהתעסקות בנושא. חשבתי שנשים שמשדרות בטחון עצמי רב ובעלות מראה לא מושקע ניחנו במין סגולה כזו שנובעת מבטחונם העצמי ביופיים ובעושרם הפנימי.
מסתבר לי שאנחנו כולנו עסוקות עם זה בכל מיני רמות אבל בכל זאת עסוקות (הסיבות לכך לא רלוונטיות כרגע כי זו עובדה ממש) . אנחנו נלמד לחיות עם ההזדקנות ונקבל אותה כנגד כל הסיכויים (בגיל 30 חשבתי שלא אוכל לצאת לרחוב כשיהיה לי קמט. לא הבנתי איך מקבלים התקמטות. היום יש לי מושג לגבי התהליך).

לפעמים אני חושבת שדווקא אלו שמתעסקות בפועל עם מראן החיצוני (תספורות, צבע, בגדים אופנתיים, ציפרניים), איך שהוא מרגישות טוב יותר איתו. כאילו, בעצם ההתעסקות עם זה הן שולטות במראה החיצוני שלהן. מין שהיה נעימה כזו בגן עדן של שוטים.

לפעמים אני חושבת שדווקא אלו שמתעסקות בפועל עם מראן החיצוני (תספורות, צבע, בגדים אופנתיים, ציפרניים), איך שהוא מרגישות טוב יותר איתו. כאילו, בעצם ההתעסקות עם זה הן שולטות במראה החיצוני שלהן. מין שהיה נעימה כזו בגן עדן של שוטים

אני לא מסכימה עם המשפט הזה, למרות שכל מה שכתבת קודם לו - קולע לדעתי מאוד

אני חושבת שגם "לנשים שמתעסקות יותר עם מראן החיצוני" יש הרבה גוונים.
יש שאוהבות וחונכו לטיפוח בריא, יש שלוקות באובססיה, יש שמוצאות מפלט, יש שנהנות מאסתטיקה בכלל בחיים אחת כמה וכמה אצלן, יש שחסרות בטחון, ויש גם וגם ועוד.

אני אישית חושבת שאלו שמשקיעות בעצמן דווקא אמיצות יותר בגדול, בכללי, מאלו שלא.
האחרות, אלו שאומרות "לי הכי טוב טבעי ובלי מספרה ובלי תשומת בל רבה לבגדים וכו'"- בעצם מורידות את עצמן "מהמרוץ" מהתרוממות הרוח שביופי, ובעיקר בעיקר מהכאב, של להביט במראה ולראות את הדעיכה האיטית, או לראות את הפגמים, שהרי אם משהו חשוב בהתעסקות היומיומית אז גם החסרון שלו או הפגמים שבו הופכים חשובים יותר, ואם משהו לא חשוב, דהיינו מזניחים ומטשטשטים התעסקות אז גם לא צריכים להתמודד עם החסרים.

דוגמא אישית ממני וממה שלמדתי... לפחות שתיים מחברותיי הטובות לא נפרדות מפאנים. תמיד צחקתי עליהן, לגלגלתי, עקצתי, שהרי כמה אפשר לעצב שיער ולמה בכלל? הוא יפה גם כך לרוב. ראיתי את עצמי בעיני רוחי כבעלת שיער טבעי יפה יותר ונח לעיצוב יותר- אבל לא התעסקתי ועדיין לא מתעסקת מי יודע כמה.

אממה, אני מסתכלת על תמונות פתאום בשנים האחרונות, על שפת הגוף שלהן, ובעיקרה על התמונה שעולה לי לראש כשאני חושבת על כל אחת ואני רואה לנגד עיניי שתי נשים נעימות למראה עם שיער שעושה חשק לגעת, שמאוד מחמיא להן, דווקא בגלל הפאן ולא בהכרח פאן כבד, משהו קליל של אחרי מקלחת שנותן צורה יפה לפנים בשלוב תספורת אחת לקתופה סבירה (ולא כמוני פעם בשנה, בבית מול המראה) ואילו אני, עם שיער הפרא, שגם אותו לא צריך להכניע, אבל קרם לחות עדין או פאן קליל לאחר מקלחת - היו משדרגים פלאים- אני קולטת שלמרותש הנתונים הראשוניים שלי טובים יותר לענייני שיער, דווקא אצלי זה שהוא מתנפח או משתולל פרא, מעניק מראה מרושל ולא בצורה יפה, אפילו לא מחמיאה בעליל (או כמו שאני תמיד אומרת, ישנן מעט בחורות שיכולות לשים טרנינג, חולצה זרוקה ולא להסתרק בבוקר ולהראות כאילו יצאו מפרסומת של דאב... רובינו גוצות, שמנמנות או כחושות מדי, חסרות פרופורצייה, עור לא מי יודע כמה ועוד ועוד ועם שיער שעושה מה בראש שלו). והרי שמעט קרם לחות אחרי מקלחת, תספורת קצת מושקעת ולעיתים פאן קליל - יכולים לחולל הבדל דרמטי, אז מה קרה פה?

קרה שנאלצתי בקולות של שטיח... להודות שפאן עושה לי טוב, גם למראה וגם לתחושה וההבדל היחידי ביני לבינן מסתכם בכך שאני עצלנית ומסרבת בתוקף להתחייב לעוד "מטלות" ביום יום מלבד אלו שכבר יש לי. זה הכל. ודווקא הן שבעבר נתפסו בעיניי כמגזימניות ואפילו שטחיות ביחס המוקפד לשיער- מתחייבות ומשקיעות ומטפחות מתמודדות עם העניין הזה בעיניי בצורה הרבה יותר יעילה ומרשימה. בדיוק כמוש אני מעדיפה לרבוץ מול המחשב עוד קצת במקום לנקות את הבית, או ללמוד. עניין של השקעה ותועלת.

הנקודה היא שהרבה כאלה שמתחמקים מעניין ההשקעה תולים את זה בזה שזה לא אכפת להם, כשלרוב, להוציא מקרים חריגים, דווקא בגלל שזה כל כך חשוב או בגלל מאה סיבות מעכבות אחרות כמו, אם זה לא הכל- כלומר אין שם יופי מרהיב אז מוטב כלום, או מטעמי ביישנות (לא כולן אוהבות לבלוט ולעיתים מעט טיפוח עושה את ההבדל בין יופי סביר ליופי שמושך תשומת לב מוגברת) או מטעמי זלזול בהתעסקות בעניינים "שכאלה" ועוד סיבות כאלה ואחרות שלרוב, כמו בכל עניין דומה מסתירות סיבות עמוקות יותר מזו.

אגב זה נכון גםלגבי השמנה. נשים מלאות בודקות הרבה בגדים ברמת המרזה או לא מרזה, רזות- גם אבל פחות, ושמנות- לרוב יוצאות מהמרוץ, פשוט זורקות על עצמן משהו (לרוב! יש שאינן כאלה) וקונות בגדים "ליום שתרזנה" כאילו שהן יצאו מהמרוץ, כי אם זה לא הכל, אז כלום או שוב מבושה, מחוסר רצוןלבלוט וכו'.

לכן בהתייחס ל"גן העדן של שוטים" שציינת, לדעתי יש הרבה יותר שוטות ושוטים בצד שמנגד, של אלו שלא "באמת אכפת להם" לכאורה, אבל תראי איך שפת הגוף, ההילוך, שביעות הרצון משתנה כשהן עולות על עקב קטן, שמלה מחמיאה, אפילו סתם חולצה חדשה ובצבע מחמיא יותר מהסמרטוטים כל דבר אחר שנותן להן הרגשה של שדרוג חיצוני- והמסקנות תקבלנה ביטוי פיזי תרתי משמע.

לכן בהתייחס ל"גן העדן של שוטים" שציינת, לדעתי יש הרבה יותר שוטות ושוטים בצד שמנגד, של אלו שלא "באמת אכפת להם" לכאורה, אבל תראי איך שפת הגוף, ההילוך, שביעות הרצון משתנה כשהן עולות על עקב קטן, שמלה מחמיאה, אפילו סתם חולצה חדשה ובצבע מחמיא יותר מהסמרטוטים כל דבר אחר שנותן להן הרגשה של שדרוג חיצוני- והתוצאות תדברנה בעד עצמן

אני מסכימה עם כל מילה שלך רק שאני מתייחסת יותר לעניין ההזדקנות ואת מדברת על טיפוח כשגרה לכל גיל.
בדמיוני , ראיתי נשים בגילאים 40 ומעלה, עם טיפוח עודף (בלונד, פן, בגדים של תיכוניסטיות, ציפרניים) שאיך שהוא מרגישות טוב יותר עם עצמן . נכון, זה ממש לא כולן ולא ברמות עמוקות. אני בטוחה שיש להן המון רגעי יאוש מול המראה עם הפרצוף האמיתי וסימני הגיל על הגוף.

יש את הסוג הביקורתי יותר (כלפי עצמו קודם כל) שאני בעוונותי נמנית איתו, שלא מתפעל מכל הזוהר המעושה והמוקצן הזה, כי את סימני ההתבגרות- זה לא מסתיר! יש לי בראש יותר ויותר איך אני לא רוצה להזדקן ממה שאני רואה סביבי.

דיון מעניין מאד!

יש נשים שרוב האנשים שיראו אותן, יגידו שהן יפות. כלומר, יש משהו בתווי פניהן, בצבע, בחיבור של הכל יחד, שיוכר כ"יפה" ע"י רוב האנשים, בלי קשר להעדפה אישית או הכרות עם אותה אשה. משהו אוניברסלי כזה.
ונכון שגם הן יראו פחות טוב פרועות ומוזנחות אבל אני גיליתי שבשביל כל שאר הנשים, אלה שפחות אנשים יגידו שהן יפות או אלו שרק אוהביהן יחשבו עליהן שהן יפות, טיפוח המראה והגוף הוא משמעותי מאד.

פעם הגדרתי "טיפוח" רק כשימוש בקוסמטיקה כדי להשיג יופי מלאכותי - איפור וצביעת שיער, למשל. וחשבתי שזה באמת מסוג הדברים שאין לי כוח לטרוח עליהם וגם שזה משהו שמתחבר עם גאוותנות וריקנות.

היום, כשהתבגרתי, אני מבינה ש"טיפוח" המראה והגוף הוא משהו הרבה יותר רחב ולא רק גאוותני.
עכשיו אני רואה טיפוח ככל מה שהאשה (או הגבר) עושה כדי לתת כבוד ותשומת-לב, קודם כל לכלי המופלא הזה שמשרת אותנו בחיים האלה ואחר-כך, גם לאנשים סביב.

זה לא חייב להיות צבע מלאכותי, אני מתכוונת למתן תשומת-לב אוהבת לשיער, לגוף, הגנה על העור, לבגדים, שמירה על תזונה בריאה.. כאלה מעשים שאומרים באופן הכי פשוט וישיר "אני אוהבת ומכבדת את הגוף המקודש הזה שלי, אני מעריכה ומודה לו על היותו המקדש הגשמי של נשמתי"
ואשה מטופחת תמיד תיראה ותחשב יפה יותר.

אני מסכימה איתך "בולטת" , ש יש ליופי את הצד הפחות מוכר למי שלא יפה או מושך במיוחד.. יש את הפחד מהיופי.. משהו שמאיים על גברים ונשים כאחד...
לא מניסיוני כיפה ובולטת, אלא מהיכרות עם כמה נשים יפות ובולטות.
יופי הוא כלי רב-עוצמה ולא תמיד הוא עושה את החיים קלים יותר. קל להרגיש מאויים או מבולבל בנוכחות יופי שהוא מעל ומעבר לממוצע. אני חושבת שהמעמסה הרגשית על אנשים שנחשבים יפים יכולה להיות מאד גדולה.
היופי הפיזי מחייב את האדם היפה להוכיח תמיד שהוא "לא רק פנים יפות" יותר ממה שנדרש מהאחרים.
וכמו שאמרת, "בולטת" אני רוב הזמן מחייכת יותר מהאדם הממוצע.. כי אני צריכה לבוא לקראתם יותר מ פיפטי פיפטי , החלק שלי בעיסקה גדול יותר, רק בשביל לתת להם הרגשה נינוחה יותר....

והוא גם בר-חלוף. הוא לא נעלם לגמרי, אבל עם הזמן, הוא הולך ופוחת. ולפעמים משאיר אחריו חלל גדול מאד שקשה לאדם שפעם היופי היה כל כוחו, למלא.

אם היתה לי בת יפהפיה (יש לי בת מקסימה, יפה ונהדרת מאד, בעיניי..), זה מה שהייתי מספרת לה. שהיא התברכה בכלי מדהים ושתשמח ותהנה ממנו..אבל שגם תשתמש בו בתבונה וזהירות ושתדע שהיא עוד הרבה דברים נהדרים חוץ מ'יפה'.

באופן טבעי

באופן טבעי