כוחו של הטיון

דף בלוג

זה מזכיר שהכל נהר זורם. עוד עיקול עוד גדה עם משפחה יפה עושה עליה פיקניק ונשארת מאחור עוד טיון דביק מפואר שעומד עם הגב למים עוד קיאק הפוך עוד דג מקפץ בריצודה של שמש חורף עוד חרטום אף עמוק בתוך שיח פטל נורא שמבטיח פירות אבל רק בקיץ ועכשיו תחילת חורף ומה יהיה עכשיו עם כל הדוקרניות הזאת ודווקא בעונה הקרה, ונחשול מים שמרים אותך משם ויוריד אין לדעת איפה ומתי אבל לפחות אתה כבר לא בתוך הפטל וצריבת השריטות מקודם והיזכרות שאפשר פשוט לצאת ולעמוד על האדמה.

פעם, בדירה שכורה בתל אביב, על לוח עץ חשוף גדול שעשיתי ממנו שולחן כתיבה כדי להשלים בגרות במתמטיקה, הבחנתי בנמלה קטנה שנתקעה בחלק מגופה בין סיבי הלוח, ושתי נמלים שניסו לחלץ אותה. ממש כך. ניסו מכל הכיוונים להוציא אותה, הלכו ובאו שלוש אחרות וניסו, וכך עוד משלחות הצלה זעירות מגיעות במרץ, פועלות רוחשות מגששות מתעקשות, ולבסוף, לאחר הרבה זמן, אולי ארבעים דקות ,אולי פחות, אחת אחת, נטשו את המקום והותירו אותה שם. נרעשתי מכך כל כך, נותרתי העדה היחידה והיחידה שיכולה להציל. לקחתי משהו דק מאוד, כבר לא זוכרת מה, ניסיתי בעדינות הכי גדולה, וגוף הנמלה נחתך.
הבנתי שהן ידעו.
כך נראה לוח שיחות הוואטסאפ שלי כרגע. כל מי שניהל איתי שיחה על כך בעת האחרונה בהתגייסות כה גדולה עזב את השיחה אתמול, בשעות שונות של היום.
ואני נשארת לבד מול הידיעה שהגבר שאני איתו נמצא כנראה בתהליך פרידה ממני. ואני עוד מתרוצצת סביב זה והם כבר יודעים.
טוב, אמרתי לחברה, להיות חיה בשיממון בתוך נישואים היה מציל אותי מהמצב הזה עכשיו, אבל זה לא עדיף.
לא, זה לא עדיף, אמרה החברה.
ולפחות את חיה, הוסיפה.
ונזכרתי איך פעם מזמן, היא אמרה לי שלהיות ללא סקס, יש בזה איזו שלווה.
ושעניתי לה שלהיות מתים, יש בזה שלווה גדולה אף יותר.
וזה הצחיק אותנו מאוד.

הייתי רוצה עכשיו להיות אשה ללא דימיון. ולא לזכור את המרחב הארגמני החמים שלנו. ולא לזכור את ידיך על גופי. ולא לכתוב שורות כה פאתטיות.
איך אתה לא רוצה אותי? איך זה יכול להיות? אני מדהימה. אני החושניות הכי גדולה שקרתה לך והשתיקות הכי מלאות שהשתתפת בהן.
מתי תתקשר אלי? והאם לא עברה שום דרך מגיל שבע עשרה כשחיכיתי שאבישי יבוא אלי לבקש תקליט או יעבור על הכביש או יעמוד בטרמפיאדה ואצא לשם במרוצה כאילו במקרה ובטרמפיאדה הריקה על הכביש הריק אעמיד פנים שלא בדיוק שמתי לב שהוא שם? ואז הוא יראה אותי ויצחק ויגיד מה זה התחפשת לטמפון? ואני אראה שאכן לבשתי טייטס אדומים וסוודר לבן וצעיף ארוך ודק ולבן. מה, אני עדיין על הכביש ההוא?
איזו הפתעה משונה. כן, אני עדיין על הכביש ההוא.
זה כביש מקסים. זה לא כזה רע לגלות שאת עדיין על אותו הכביש. שכוח אל במידה הנכונה. עתיר צמחיה בצידיו הבראשיתיים . ינבוטים וטיונים וחרדלים ותאנה. ואהבה שמנשבת ומתמלאת באנשים שעוברים שם בתום לב ולא מעלים בדעתם מה הולך לקרות להם. איך יכול להיות שאתה לא רוצה.

לא מזמן היה לי מה שקוראים וירוס בטן. הבנתי את זה בדיעבד אבל במהלכו סתם חשבתי שאני הולכת למות. לילה שלם. שנאבקתי בצורך הברור להכניס אצבע עמוק לגרון ולהקיא ולהרגיש יותר טוב. לא יכולתי לגרום לעצמי להקיא. שזה יעבור בכל מערכת העיכול. שזה יהפוך לשילשול. שזה לא יעלה למעלה כל כך קרוב לכל איברי הידיעה ויצא בחזרה מאיפה שנכנס. אני לא אעמוד בזה. ובסוף לפנות בוקר עפתי ללא שליטה לפני שאתחרט יריתי עצמי אל הכיור והכנסתי את האצבע עמוק לתוך הגרון ןהקאתי ושוב ושוב ובכיתי והקאתי.
ככה אני מרגישה עכשיו. אני נשארת עם זה ולא מביאה את זה לסוף כי אולי זה יעבור בדרך קלה יותר, לא יעוף מתוכי החוצה דרך הלב וכל איברי החישה והידיעה. ועכשיו אני נזכרת שאחרי שהקאתי אינספור פעמים עדיין ההרגשה הייתה רעה והבחילות והעוויתות המשיכו, וככה בעצם ידעו יודעי דבר להגיד לי שזה לא קילקול קיבה, זה וירוס בטן. אולי אם אמשיך להקליד את המילים בשטף תגיע ידיעה או מנוחה בסוף אחד המשפטים ואבין בדיוק מה צריך לעשות כי האמת תיכתב כאן מאליה ואז אדע, הכאב יעבור והכל יהיה סתם קל ורגיל.

חמותי לשעבר היא אשה טובה.
חשבתי עליה כשיצאתי מהמקלחת בשבת בבוקר וקראתי אל ילדיי השרועים במקומות שונים בבית, זה עם ספר, זו עם הטלפון הנייד, וזו עדיין במיטה בעיניים עצומות, כל אחד מהם שקוע היטב בענייניו.
יש אנשים, שלא משנה מה, לא יתרגלו אל מנעמי העולם הזה, ולא יחדלו להתבונן בהם בפליאה.
וזה לא בגלל שגדלו בבתי ילדים קרים במיטה רטובה מפיפי ושומרת לילה חירשת. כי מהמיטה לידם יכלו לצאת ילדים שהיום הם בני שמונים נהנתנים ואדישים.
זה משהו בכישורי הפליאה.
לי יש את זה עם שקיות סנדביץ . ועם נייר טואלט. חפצים קטנים ומטושטשים מרוב יומיומיות , שמשהו בי מופתע הכל פעם מעצם קיומם ומקלות הגעתם אל היד המושטת בהיסח הדעת.
ולה, יש את זה עם מים חמים.
וגם לי. גם לי יש את זה עם מים חמים.
"ילדים, " הייתה קוראת אל בנה ואלי בצאתה מהמקלחת "ילדים, מי רוצה להתקלח? יש מים נהדרים!"
כך אמרה. נהדרים. ואני הבנתי מיד מאיזה עומקי פליאה אמרה את זה. עומקי השתוממות פליאה וכמעט פרץ צחוק של אושר שבוקע ממך כשמישהו נותן בידיך הקטנות אריזת צלופן אדומה מרשרשת ואומר "הבאתי לך"
ילדים, מי רוצה להתקלח? יש מים נהדרים!

זה לא רק מי שחרד מהצלפת מים לא חמים מספיק על גופו בבוקר חורף, יותר מכמעט כל דבר.
זה לא רק מי שגדל במקומות כה קרים שמים מחוממים היטב הם כמו לטיפה מאלוהים עבורו
זה מי שמבין שזה פלא. שאנחנו מצליחים לחמם מים ביום קר נורא, ולהתקלח מקלחת ארוכה ומספקת, ושעוד ישארו מים.
זה להיות ברגע מלא המזל הזה, כשאתה מסוגל להבחין בשפע.
אז קיבלתי את זה ממנה, כך, בתורשה שכזאת
הם אפילו לא יודעים, שבכל פעם שאני יוצאת מהמקלחת וקוראת אליהם "ילדים , מי רוצה להתקלח ? יש מים נהדרים" , שזה מסבתא.

רק רציתי לכתוב שאני קוראת אותך

זו את אהובה.. את כזו חמקמקה אבל אי אפשר לטעות
רק רציתי לכתוב שאני קוראת אותך

הו, ואני בכלל חשבתי שזה דף המלצות לקומפרסים. D-:

הו

שלום

אה, הוא כן רוצה להיות איתי. זו הייתה טעות בהבנת הבלתי נראה. אני רוצה למצוא פיוס ומנוחה בהנחה, או שמא אנחה, שיתכן שלעולם לא אבין גברים. אבין, אבל לא ממש. ממש, אבל לא בדיוק. בדיוק, אבל בחוסר דיוק נורא.

אה, הוא כן רוצה להיות איתי
מזל! כי גם אני התבלבלתי ולא הבנתי איך זה יכול להיות? ברור שאת מדהימה

יתכן שלעולם לא אבין גברים
זו המשימה שלנו בעולם הזה.. להמשיך לנסות

הו, ואני בכלל חשבתי שזה דף המלצות לקומפרסים.

התכוונתי לשלוח את הירח
ושלחתי תמונה של עצמי
הסתכלתי בעד החלון
אבל ראיתי אותי
מה את נדחפת, אמרתי לי, זוזי.
זוזי את בעצמך, אמרה לי אני

אמא, את יודעת שבכיתה ב' הייתי חבר של מ' איזה חצי מהשנה ולא ידעתי את זה?
מה? איך?
כי היא באה ושאלה אותי אם אני רוצה להיות חבר שלה ואמרתי לה שאנחנו כבר חברים, אז היא אמרה אה , וזהו.

ממממ... מתמוגגת.

הבוקר עצרה לידי מכונית בטיול עם הכלבה חלון נפתח ופנים מאירות שאלו "מה שלומך?" ונזכרתי שאת הסיפור הפותח את הדף הזה שטחתי בקצרה ובדמעות ובלי תכנון גם באזני האשה הזאת שאני מאוד מחבבת אבל שפגשתי באקראי (בערך כך, טיול כלבה מכונית חלון) - והיא, ובגלל זה הייתי שמחה להתראות איתה יותר, השתלבה ללא פתיעה וללא דרמה בסיפור שלי, הלכה איתו כאילו זה הדבר כי צפוי בעולם שבת אדם תענה לך כשאת מאיטה להגיד שלום מה נשמע זריז ולטוס לעבודה.
היא הבינה שכואב לי והכירה בזה. וזהו. שום עצות. רק יהלום כזה של הכרה, שהיה מנחם. החלטתי לא להשתהות על הסירבול שבמעשה שלי. אנשים לא שואלים מה שלומך כדי שתספר להם את האמת עכשיו ברבע לשמונה בבוקר. אבל יש אנשים שדווקא יעבדו עם זה הכי טוב. ותגובתם תהיה מדוייקת ולא תכביד אפילו לא גרם מיותר על מי מהצדדים. זה פלא כזה.
הבוקר היא האטה שוב, כאמור, ופתחה חלון בפנים מאירות. מה שלומך??? הפעם עם יותר כוונה ספציפית.
אה, אני כנראה טעיתי. הוא כן רוצה להיות איתי. הוא פשוט עבר משהו עם עצמו.
תקשורת. אמרה בפסקנות של שמונה בבוקר. תקשורת.
ואז אמרה רצף משפטים שאני רציתי בעצם לצאת איתם כתובים מהעמידה הקצרצרה הזאת ליד החלון שלה. ורציתי לבוא מהר הביתה ולכתוב אותם. ולא אחזתי בהם מספיק חזק. זה מבאס אותי.
אחד מהם היה "צרכים לא יוצרים קונפליקט" בהדגשה, שלא זה מה שיוצר את הקונפליקט. לא הצרכים.

נהדר...
השתלבה ללא פתיעה

את מכירה את עבודתו של מרשל רוזנברג? תקשורת מקרבת.. יש ביוטיוב.. הכי שווה

תשמעי ממני, אמרה לי סבתא, אף פעם היד שלא יהיה סגור. תמיד היד פתוח. אלוהים נותן.
אני נוסעת, הרוגה מתה, אל הכפר השכן לקנות חומוס ופלאפל לבן שלי, שיהיה לו מה לאכול. אני רעב, הוא תולה בי מבט שמניע אותי מיד למקור המזון החם הכי קרוב בסביבה. אמא, אני רוצה ענבים. מה פתאום ענבים. זה תחילת העונה. לא קונים בתחילת העונה.
אמא, הוא אומר בעירנות, התשובה כבר מקפצת מלשונו כלשון זיקית מפיה, זה לא נכון שזה לא טעים בתחילת העונה. לא' נתנו לבית ספר וזה כן טעים.
אינעל אוחתק, אני חושבת בלבי, בסדר, אני אביא לך ענבים. למה לא? אשכול אחד כולה, בטח עולה רק איזה חצי מהחשבון חשמל שלנו. טוב.
דווקא הפלאפל המדהים, עשרה כדורים ריחניים למות, והקופסת חומוס משובח של אבו סאבר, והחמש פיתות, עולים 11 שקל. איך יכול להיות? אני שואלת אותו. זה מעט מדי. -זה המחיר גיברת. יש לך עשר כדורים והקופסא הקטן חמש שקל. תודה רבה אני אומרת לו, הוא בכלל לא שועה להתרגשותי, חבילת חלבון כה טעים ומוכן לאכילה לבני ב11 שקל.
בדרך חזרה עוצרת ליד השוק. יאללה, אין זמן, הדוכן הראשון שיש עליו ענבים. בלי בררנות עכשיו.
הוא מרים אשכול אל עיני המהססות. יפים, עגולים, בורקים, ירוקים, דשנים, בכלל לא נראים חמוצים וקטנים של תחילת עונה כפי שקיוויתי שיהיו.
חילווה? הוא שואל אותי במבט לח.
חילווה...אני עונה לו בלית ברירה
הוא מוסיף עוד משפט פתייני בערבית ואני כבר אין לי זמן לחוויה האנתרופולוגית הזאת עונה לו: כמה זה לקילו? הפתיינות יורדת לו והוא עונה בענייניות:
ארבעים. ולמראה גבותיי שודאי זעו באי נוחות כלשהי ירה מיד - מעין יהב חמישים לקילו, פה לא חמישים. כן, תחילת עונה, אני יודעת, אני עונה ברפיון, והוא מתקומם כולו- לא תחילת עונה! בכלל לא מפה! מדרום אפריקה!
אה, יופי אז זה גם ענבים שחוץ מישראל איש בעולם לא הסכים לקבל מרוב ריסוס וגופרית, אני חושבת וכל רוחי עינב מריר וכמוש, אוספת מהחבית המרהיבה אשכול אחד לא גדול כן יפהפה, עשר קלמנטינות נורמליות, משלמת והולכת עם הכל בזהירות אל האוטו.
בבית הילדוני כבר שבע. מה אתה אומר! כן..אכלתי גרנולה. הוא שקוע במשחק קלפים על השטיח. "אני קורע את עצמי בספידי".
אני מסדרת את הפירות היפים על השולחן.
זמן מה אחר כך, קולטת אזני כמה שיחות טלפון שמבשרות על הגעתם הקרובה של מספר לא זניח של ילדים אל הבית.
עכשיו אני, אשה חכמה אני. משהו בי אמר לי, ללכת מעדנות מתוך מה שזה לא יהיה שעשיתי, לעבור כבדרך אגב במטבח, להרים קלילות את קערת הענבים, ובצעד אגבי לחלוטין לפסוע אל הממ"ד החשוך ולהניח אותה על המדף. (את הקלמנטינות השארתי על השולחן!)
כשהם באו בצהלות ורקיעת פרסות, פרשתי לחדרי בלב שקט ומרוצה. בקרוב ירד מלאך מאנשהוא ויצרוב על דלתי באותיות זהב "כאן גרה בלבוסטע" (והוא גם ידע לכתוב את זה).
ככה איזה רבע שעה של נחת כשלפתע...מה?
אזעקה.
תרגיל, תרגיל.
אבל אזעקה!
זה תרגיל, זה תרגיל, אני צועקת אליהם מהמיטה, כן, אנחנו יודעים, הם צועקים לי חזרה. אני שומעת אותם בצווחות אושר והתרגשות רצים אל הממ"ד, רודפים אחרי הכלבה כדי להכניס גם אותה, ולרגע קטן אני תוהה אם להתעלם מכל זה ולהישאר בחדרי השקט והכל כך ריק מילדים, או למלא את הצו ולרוץ גם. לא בא לי ברמות, אבל בסוף אחרי דקה שתיים אני קמה. בכל זאת. וגם הזדמנות לבדוק אם הדלת נסגרת כמו שצריך.
בממ"ד חבורת ילדים עומדים במעגל מפטפטים, נרגשים, זוללים בכל פה ומתווכחים בלהט על משהו.
אני הייתי עסוקה עם הדלת, שלא נסגרה מספיק טוב. כשעברו העשר דקות שצריך, הם יצאו כנחשול החוצה ואז נגלתה הקערה ובה שוכב שלד האשכול, מסתכל אלי ערום ללא בושה, כמי שאין לו כבר מה להפסיד, ומתפקע מצחוק.

תשמעי ממני, כפרה עליך, תמיד היד פתוח. ככה אלוהים רוצה. אלוהים לא נתן לך לסגור היד. אלוהים גדול. שיהיו בריאים כולם.
גם כשאין לך, אפילו הלחם עם מרגרינה תתני ביד של מי שבא בדלת שלך. את מבינה אותי, נכון מאמה?
כן, סבתא, אני מבינה.

יואו. אדיר.

גדול! אהבתי.

יו את מעולה!
[וגם הילדון: ״אני קורע את עצמי בספידי״

]

מה זה טיון?

תודה

טיון זה צמח בר. שמו המלא "טיון דביק". יש לו תכונות מרפא שטרם חקרתי לעומק. אבל מרגישים את עוצמתו כשמריחים אותו. מיץ עליו עוזר בכאבי מפרקים עצמות גידים, ויש לי תחושה שגם בכאבי לב.
הייתי מגדירה אותו כצמח שסגולתו להזכיר לאשה את עוצמתה. יתכן שאני ממציאה את זה ויתכן שזו אמת צרופה. תלוי בך

תשמעי ממני, אמרה לי סבתא, אף פעם היד שלא יהיה סגור. תמיד היד פתוח. אלוהים נותן.
אני היחידה שקראה ואת זה וחשבה על מסר הפוך? אם את יכוהל לתת בלב שלם, תתני. אם לא, אל תניחי לאחרים לדחוף אותך מעבר לגבול שלך (ע"ע איפה הגבול ), את תצטערי על זה אחר כך. "הפתרון הנכון" היה לא לקנות את הענבים היקרים מלכתחילה אם חבל עליהם.

וכן, ברור לי שזו כנראה רצינות מיותרת בדף של סיפורים, אבל זה צרם לי, וממש קפץ לי לעין מהמשפט הראשון בסיפור שכבר רימז על סופו, אז רציתי להגיד את זה.

אני היחידה שקראה ואת זה וחשבה על מסר הפוך?
כן.

איך עלה בדעתך השם הזה לדף?
ואיך הסתקרנתי ונכנסתי - וזכיתי!
ואי אפשר לטעות בחתימת היד שלך.
איזה כיף!

הו, ואני בכלל חשבתי שזה דף המלצות לקומפרסים

כייף שנכנסתי בכל זאת D-:

הייתי מגדירה אותו כצמח שסגולתו להזכיר לאשה את עוצמתה. יתכן שאני ממציאה את זה ויתכן שזו אמת צרופה.
אמת צרופה 3>

@}
מרתק
כל מילה

לפני ארבע וחצי שנים, כמעט חמש, נכנסנו לאוטו, בתי הצעירה ואני, בדרך אל רופא השיניים. בשביל הגישה אל הישוב בו אנו גרות, נאלצתי לעקוף כלב- ובכן לא בדיוק כלב כי אם ערימת עצמות מקרטעת , מחובר אל שלשלת ברזל עבה וארוכה מאוד, שלא ברור אם הוא גרר אותה או שהיא מנעה ממנו מליפול ולהתפזר לאינספור פיסות עגמומיות שאותה, אהה, השכלתי לא לחפש בעיניו. אבל לא הייתי שם לבד, ותוך הרף רגע זיעזעה קריאה את האוטו: תעצרי! ת-ע-צ-ר-י!!!!
לא עוצרת, עניתי באדישות ככל שיכולתי
תעצרי! צריך לקחת אותו, אני ראיתי את הפנים שלו!
אין מצב. אין שום מצב. שום רמז למצב לא עבר אפילו קרוב לכאן אין מצב אנחנו לא מכניסות את הגועל הזה לאוטו. מבט חטוף במראה וראיתי את שק העור שהכיל את הכלב שהיה פעם ענק, מתנדנד על צדו וממשיך בעיקשות ללכת, ישר ככל שהתאפשר לו, ומבטו...לא. לא נכון להסתכל במבטו.
יתרת הדרך לרופא השיניים וחזרה ממנו, הייתה אולי סימן, מה סימן, שלט אזהרה ענק, או סתם הבהרה, או סתם, הודעה, נגיד: זו הייתה יריקת הפתיחה של גיל ההתבגרות של בתך המתוקה. זה הולך להיות ככה בארבע שנים הבאות, רק קצת יותר גרוע.
אין לך לב. את בנאדם לא אנושי. לא מגיע לך לחיות אם ככה את מתייחסת לחיים של מישהו אחר. הלוואי ולא הייתי תלויה בך ובאוטו שלך ויכולתי לעצור לבד ולקחת אותו.
זה בעצם המשפט ששבר אותי. גם כי היא צודקת. התלות שלה בי זה דבר מחרפן, וגם, כי אבא שלה, אמנם השאיר ענן אבק אבל גם השאיר הרבה דברים לחשוב עליהם, כי איש חכם היה. (ועודנו, תכל'ס. אבל איך אפשר להגדיר כחכם מישהו שעוזב משפחה חמודה כמו שלנו.) ואחד מיני רבים, היה הדבר שדיבר על התלות של ילדינו בנו. שאי אפשר להשתמש בה. שאי אפשר לנצל אותה. שצריך למלא את רצונותיהם. שבשביל זה אנחנו פה, כי הם עדיין לא יכולים. כי אין להם כסף, ואין להם גובה מספיק להגיע למדף, ואין להם כל מיני דברים. ואנחנו ניתן להם אותם.
אז עוד מהדרך הלוך, התקשרתי לחברתי אספנית כלבים ותיקה וטובת לב אדוקה, וביקשתי ממנה לבדוק אם הוא עוד על הכביש הראשי ואם היא יכולה להביא אותו ולקשור בחצר שלנו.
היא הסכימה מיד. אני ידעתי שתסכים. כבר ראיתי איזה דוחי היא אוספת מהכבישים ומוצאת להם בתים לא משנה כמה רחוק. מלאכים באים בכל מיני צורות והמלאך הספציפי הזה עזר לי. לא גאל אותי מהגידופים בחזור, אבל עזר.
כשחזרנו מרופא השיניים, הוא היה קשור בחצר. יושב זקוף, מאזין. ניסיתי לשמוע למה הוא מקשיב. איתרתי במרחק צליל ברזל ניתך כמו טריקת שער בכפר רחוק. גופו נמתח בשקיקה בכל פעם שנשמעה החבטה ההיא. ניסיתי לתפוס את מבטו אבל הוא לא הסתכל אלי. הוא הסתכל רחוק. זה היה מפחיד. במשך יומיים לא הסתכל בעיניים. רק ישב והאזין. הוא היה גדול מאוד, וגודלו הלך והתחוור ככל שנאות לאכול יותר ויותר. הוא היה גדול.
אבל פתאום, הוא גם הפך חמוד.
הכנסנו אותו לקראוון, והוא הרים רגל והשתין על ארונות המטבח. לא היה לו מושג מה זה להיות בתוך בית.
כשאנשים היו נכנסים הביתה ואז יוצאים, הוא היה נושך אותם בזריזות בטוסיק בצאתם או מסתער לכיוון הקרסול. הוא היה מסוכן.
שמו הרע התחיל להתפשט די מהר, ופה אחד הוחלט לקרוא לו הואטוב. הוא טוב.
אתה טוב. היינו אומרים לו. אתה טוב!
ואכן, הוא הפך טוב.
נשך קצת פחות, השמין קצת יותר. הוטרינרית העריכה את גילו בעשר שנים. הסתבר שהגיע לאזורנו ממקום רחוק מאוד. היה רשום ככלב שמירה שאינו שייך לאיש, במכלאות בישוב אזור שבמרכז הארץ.
ככל שמזגו הלך והתעדן, כך הלך מזגה של בתי הקטנה והקצין ורתח וביעבע. גיל ההתבגרות היה בשבילה תקופה בלתי נסבלת לבלותו מכל האנשים דווקא במחיצתי הנוראית, ולבסוף היא אמרה את דברה, או שבעצם היה זה ללא אומר, ועזבה בטריקת דלת, אל בית אביה, אשר על פני לבכות מאמירותיה הקשות בעלבון, צוחק ואומר יאללה יאללה על מי את עושה רושם, והיא יכולה להירגע, שלא מתפרקים לה.
דבר חשוב, שלא יתפרקו לך, תכל'ס.
הכלב הזה, הואטוב, התחיל בשנה האחרונה לשלוט פחות ופחות על סוגריו. מאיסוף קקי באת חפירה כבר עברתי לאיסוף קקי עם עלים גדולים ויאללה, צ'יק צ'ק לשיחים. והכי מעציב היה לראותו שוכב ועושה פיפי בלי לקום. לא רק מעציב, גם מגעיל ומסריח ומבאס זה היה. ומבאס במיוחד כשזה היה קורה לו על מרפסת הכביסה של השכנה. בחודש האחרון כבר התחילו לי הרהורים על הרדמתו. ואז הייתי רואה אותו צולע בשמחה אלי טיול, מועד בהתרגשות ומאבד שיווי משקל למשב ריחו של אוכל טוב במיוחד, או מחפש את קרבתנו בטיול, ואנו שורקים לו, שורקים, והשריקה מגיעה אל אזניו והוא מזדקף בדריכות, ומחפש, מחפש, ונבוך, אה, הנה אתם, ממש לידי. זה לא שלא ראיתי, פשוט הסתכלתי לכיוון השני.
כלבנו השומר, שהאריך חיים עד כמעט גיל חמש עשרה, שכב מת אתמול בחצר. כך מת לו, בשיבה טובה פחות או יותר.
בתי הגדולה נרתמה בעוז כה רב למבצע ההסעה במריצה לחורש מרוחק, החפירה, ההעברה, הנפילה שלנו מכובדו, הצחוק, הגועל, כי יצא לו פיפי, ודם ניגר מהפתחים שיצרו החיות שכבר התחילו לסבוא על בשרו. היא פיקדה על האירוע. מה פתאום בשקית למזבלה אמא?! קודם כל בתוך ציפה מבד, ושנית אנחנו קוברים אותו. אין שום שאלה. נו אמא בשלוש מרימים. בואי נחפור פה זה מקום יפה. נגלגל אותו אל הבור וניישר אותו בפנים. תביאי את המעדר. תביאי אבנים. זהו זה כבר נראה לי בסדר.

הילדות שלי חבקו את הכלב הזה משני קצוות חייו איתנו. שתיהן בעוז. שתיהן לא מוכנות לשמוע כלום. בורדות קדימה בלהט העיקש הזה אשר להן. עושות מה שהן רוצות. עושות מה שהן רוצות.

משפחה של אהבה |l|

אישה אהובה
זה מה שאת

עירית_לוי

הו, את פה.
משהו את

איזה יופי כתוב כאן.

תנחומי לך ולבנות

מקסימה

מקסימות ומרגשת את

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שולחת ניחומים וחיבוק לך ולבנות