ארבע סברות יסוד אשר בצמידותן נקבעת המשמעות של המילה "למידה" בתרבות שלנו.
אנחנו סבורים שאנחנו יודעים:
- מה על האנשים ללמוד (תכנית לימודים).
- הסברה הראשונה היא שאנחנו יודעים מה צריך ללמוד. היינו, הדעה הרווחת היא שיש ערכת ידע
בסיסית שעל כל בן-אנוש לדעת.
חשוב להבחין שסברה זו איננה מציאות אוביקטיבית. להיפך, היא נקבעת לגמרי על ידי הזמן, והמקום,
וטבעה של התרבות אשר מעלה אותה. במילים אחרות, היא רחוקה מלהיות אמיתה כללית על ידע ועל
למידה.
הענין הוא שתכנית הלימודים הנפוצה כיום בדרך הישר אל האוניברסיטה נקבעה על ידי החברה
התעשייתית שהייתה קיימת בעולם המערבי במאה ה-19. היו מיומנויות בסיסיות, שיטות, תהליכים,
וטכנולוגיות אשר היו נחוצים כדי להחזיק את המכונה התעשייתית בפעולה.
הענין הוא שאנשים דמויי-רובוט אינם נחוצים עוד במספרים גדולים כדי לאייש את המכונה התעשייתית,
ועובדה זו, במכה אחת, הפכה את כל התפיסה הפדגוגית של ערכה בסיסית של דברים שעל כל אחד
לדעת, למיושנת.
- מתי יש ללמוד נושא מסוים (כיתות, הפרדה גילית, "ליקויי למידה").
- סברת היסוד השניה היא שאנחנו יודעים מתי יש ללמוד נושא מסויים. יש לזה מקור יותר מודרני
מהסברה הראשונה. רק לאחרונה זה קרה שאנשים הפכו יומרניים לחשוב שהם מבינים את המוח
האנושי מספיק טוב כדי לדעת בפרטי פרטים כיצד ומתי הוא קולט ומטפל בידע. כמובן, אנשים תמיד
ידעו שלילדים קטנים אין מספיק מיומנות לטפל בדברים במידה שמבוגרים עושים זאת, באופן כללי.
אולם אנשים ראו שהיה מגוון כזה בהתפתחות הילדים, שאיש לא העז להיות דוגמתי. מוצרט כזה יכול
היה לנגן בפסנתר בגיל שלש, וג'ון סטוארט מיל יכול היה לדבר תריסר שפות כאשר היה בן ארבע; ילד
אחד היה עושה דבר אחד, וילד אחר עשה משהו אחר. זה קרה רק כאשר הפסיכולוגיה הפכה
ל"מודרנית" וקיבלה את הרעיון שיש מסלול מסויים, אוניברסלי, שכל ראש הולך בו בהתפתחותו, ושכל
ראש בריא הולך במסילה זו בקצב די דומה.
- כיצד יש ללמוד כל נושא (שיעורים, ספרי-לימוד) .
- הסברה השלישית אשר בדרך כלל סוברים היא שיודעים כיצד יש ללמוד כל נושא, שיש
גישה "נכונה", "דרך נכונה" ללמוד נושא.
הפדגוגיה גם היא רצתה להיות מדע, לא פחות מהפסיכולוגיה. על הפדגוגיה גם להפוך לתחום מדוייק,
טכנולוגי.
חושבני, שבהיבט זה הרבה אנשים אשר עוצרים לחשוב על כך, מבחינים שיש פגם בסיסי ברעיון, ללא
כל קשר עם פילוסופית החינוך שלהם. הפגם הוא שמבטל לגמרי כל מושג של חידוש בתחום.
כל זמן שהינך סובר שפדגוגיה הינה אמנות, או שהיא מגוונת, לעולם אינך תחת לחץ להיות צודק.
אך במערכת החינוך הנוכחית אנשים מוטרדים באופן קבוע מהבעייה איך למצוא את הגישה ה"נכונה",
וכל פעם שהם מוצאים אחת, הם מדביקים לה תווית של "נכונה" דבר שהופך להיות מביך מאוד שנה
או שנתיים מאוחר יותר כאשר יש להתמודד עם המצב כשמתברר שהיא לא היתה נכונה בסופו של
דבר. זה מוביל להרבה בעיות. תמיד יש תכנית קריאה "חדשה". כל שנתיים שלש יש דרך "נכונה"
חדשה ללמד קריאה, כי הדרך ה"נכונה" האחרונה, לא עבדה. עולם החינוך עומד בהתמדה בפני מצב
מביש. רק אנשי מערכת החינוך הנוכחית אינם נראים נכלמים מהעובדה שהם טעו.
- כיצד לזהות על מי ללמוד נושא נתון כלשהו (הכֲוונה למקצוע, מבחנים סטנדרטיים למיניהם: בחינות
בגרות, בחינות פסיכומטריות, ועוד).
- הסברה הרביעית היא שאנחנו יודעים כיצד לזהות על מי ללמוד נושא נתון כלשהו. במידה מסויימת,
זו הסברה המטעה ביותר מכולן. טמונה בו גישה סמכותית בקרב תרבות חופשית. על ידי שימוש במגוון
תחבולות, השיטה יוצרת תהליך שמאפשר לדכא את החופש האישי, מבלי למעשה להרגיש שזה מה
שמתרחש.
הסברה היא שמבחינה פסיכולוגית יודעים על המוח מספיק על מנת לזהות נטיות וכשרונות; הגישה
כולה היא תכלית השלמות בטכנולוגיה פדגוגית ופסיכולוגית. הבעיה היחידה היא שזה מגוחך, לא
הגיוני, ואווילי מבחינה אנושית. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא ביוגרפיות, על מנת לגלות כיצד, פעם
ועוד פעם, נסיונות לזהות תחומי התענינות של בן-אדם בגיל מוקדם, נכשלו.
ארבע סברות יסוד אשר בצמידותן נקבעת המשמעות של המילה "למידה" בתרבות שלנו. וכפי שאתם רואים אפשר להפריך את כולן, ואת כל אחת מהסברות האלו.
)