לבקש באופן ברור

[פתח_תקווה*]

בהרבה דיונים כאן עולה הנושא של חוסר הוגנות או חוסר שוויון בביצוע מטלות. יש המוני דפים על בעל מזניח, תחזוקת בעל, הצד האפל של מפגשי חינוך ביתי, הזוגיות שלנו משתפרת ועוד המונים.
ברוב הדיונים הטענה היא שיש צד במערכת היחסים שאינו ממלא את חלקו, על רצף בין לא עושה שום דבר ועד עושה אבל כשמעירים לו/מנדנדים לו וכן הלאה. צפה חוויה של ניצול. מהר מאוד מתבהרת הנקודה שמי שמרגיש קורבן חייב/ת להשתנות בעצמו, כי הוא סובל. אין לה איך להשפיע על הזולת, אלא רק על עצמה.
עכשיו, בשמת מציעה רעיון שנראה לי תמיד אפקטיבי ביותר; לבקש באופן ברור. לבקש במילים ובמעשה, כך שיהיה ברור היכן הגבול ומה נדרש מהזולת.

בחיי שאני מנסה, וזה לא עובד.
דוגמה: אני הרוגה מעייפות. בעלי חוזר מהעבודה, מקבל שעה לעצמו לאכול ולנוח. ואז אני מבקשת לישון שעה (הבקשה ברורה, נכון?). האם הוא מסכים? מסכים, וישמור על הילדים (קיבלתי הסכמה, נכון?). אני נכנסת לחדר השינה וסוגרת אחרי את הדלת (מעשה ברור של הצבת גבול, נכון?). אחרי עשר דקות כולם במיטה, מקפצים. אני מבקשת שייצאו. לא יוצאים. אני הולכת בעצמי לחדר אחר, מורידה מזרון מהארון, סוגרת הדלת ואחרי שלוש דקות כולם חגים סביבי. אני שואגת על בעלי שאם הם לא מחוץ לבית בעוד דקה, אני הולכת בעצמי. בעלי מוציא אותם ונשארה לי חצי שעה לישון (אחר כך אני הולכת לעבודה).

לא מדובר במקרה חד פעמי, אלא ברצף כבר די ארוך.

יש באתר אין סוף דוגמאות לכך ששינוי הדפוס של הקורבן, הצבת גבולות ברורים ובקשות ברורות - לאו דווקא גוררים שינוי של הנצלן/לקחן/עצלן.

רעיונות? איפה הבעיה כאן? מי שוגה - התאוריה או היישום?

[בשמת_א*]

לבקש באופן ברור. לבקש במילים ובמעשה, כך שיהיה ברור היכן הגבול ומה נדרש מהזולת.
צצצ. לא.
זה רק חלק מהשינוי הנדרש.
ודווקא לא החלק החשוב.
החלק החשוב הוא שינוי מסוים בנו.
לא תמיד אותו חלק. זה תלוי במקרה הספציפי, אם כי יש דמיון מסוים בין המקרים.

למשל, במקרה הנ"ל:
הייתי אומרת שיש פה בין היתר בעיה של "את אומרת לו מה לעשות".
הוא כועס, אבל לא מודע לזה.
לא רק שהוא לא מודע לכעס שלו, אלא הוא גם חונק אותו מכיוון שהוא מכיר בשכל בצידקת הבקשה שלך.
אז "בשכל" הוא מסכים.
ו"בגוף" הוא מתנגד.
איך הוא מבטא את ההתקוממות שלו נגד זה ש"הכתבת לו"? ש"אמרת לו מה לעשות"? שביקשת משהו שממש לא מתחשק לו לעשות אף על פי שהוא מכיר בזה שהוא "צריך" לעשות אותו?
בזה שהוא "לא מצליח להשתלט על הילדים". כמובן. איכשהו, יוצא ש"לא הולך לו" למלא את בקשתך.
הוא "בסדר" - הרי הוא הסכים, וגם ניסה. זה פשוט "לא הלך". הוא לא אשם. הוא היה בסדר. היו לו כוונות טובות. הוא בעל טוב. הוא עוזר לך כשאת מבקשת. אבל אופס, לא כל כך הלך (אולי זה אפילו באשמתך. מכירה את הטיעונים: "זאת את שהרגלת אותו להיות צמוד אלייך"? "אז אני לא יכול להחזיק אותו"?) P-:

החלק שאצלך צריך להשתנות קשור לכמה דברים:

1. כמה את שווה
2. מה המקום שמגיע לך בעולם
3. כמה את יודעת לקחת לעצמך
4. איך לעורר בגבר שלך אהבה שתגרום לו לרצות לדאוג לשינה שלך.

רשימה חלקית.
אי אפשר "לעורר בגבר שלך אהבה" מהסוג שהזכרתי בסעיף 4 בלי לעשות כמה שינויים קודם. למשל:

1. להתחיל להיות רעיה אוהבת
2. להעריך, להודות, להעריך ושוב להודות על מה שיש
3. להפחית את הכעס בחיים
4. להפחית את החשבונות האישיים
5. להשתנות ככה שאין חוויה של "ניצול" או "אי שיוויון" או "חוסר הוגנות" או "חלוקת מטלות". ברגע שהתחושות האלה נמצאות - הן כבר מכתיבות שרשרת שלמה שסופה המר ידוע מראש.

כל זמן שאת מרגישה "ניצול" או "אי שיוויון", למשל, אז לא משנה מה תעשי ולא משנה איך תבקשי - לא תצליחי.
כי את משדרת "אני עושה יותר ואתה לא נותן לי מספיק".

איך לשנות בכל הסעיפים שרשמתי כאן?
או, זה כבר יותר ממה שאפשר לעשות באתר אינטרנט, לדעתי. ממליצה על ייעוץ אישי מכל סוג שהוא מכל אלה שהמלצתי עליהם כבר בהרבה הזדמנויות.

[לי_אורה*]

בשמת, אני מוסיפה קישור להסבר מאד ברור שכתבת: הצד האפל של מפגשי חינוך ביתי (2005-06-27T18:27:53)
וכמובן כדאי לזכור שיש כאן עוד דף שעוסק באסרטיביות: אסרטיביות או חוצפה

[לי_אורה*]

לפתח תקווה

ממליצה לקרוא מה שכתבתי עכשיו בדף לואיז היי על האמונות שלנו היוצרות את החוויות שלנו, ועל הדרך לשנות את החוויות שלנו באמצעות שינוי המחשבות שלנו והמילים שאנו אומרות/ים.

אם באמת באמת באמת באמת באמת באמת תחשבי שמגיע לך לנוח, שאת ראויה לשינה, וזה לטובת כולם כולל הילדים שתנוחי - תוכלי למצוא דרך.

כמה הצעות:
א. אחרי עשר דקות כולם במיטה, מקפצים. אני מבקשת שייצאו. לא יוצאים - האם יש מפתח בדלת חדר השינה? ואם אין, האם יש אפשרות להתקין מנעול עם מפתח? ואז פשוט תנעלי את הדלת. אבל כמובן שזה לא מספיק. הרי הילדים יכולים נורא לצרוח מחוץ לחדר, וגם זה יפריע לך. ולכן יש עצות נוספות.
ב. תבקשי ותדרשי באופן ברור מבן זוגך לשמור על הילדים בשעה שאת ישנה, ותבקשי ותדרשי מהילדים באופן ברור שיתנו לך לנוח. ותסבירי להם (לבן זוגך ולילדים) שלאחר שתישני ותהיי רגועה - גם תהיי יותר נחמדה ויהיה לך יותר מה לתת להם. ותסבירי להם באופן מפורש מה יהיו התוצאות אם לא יתנו לך לישון: תהיי פחות נחמדה ויהיה לך פחות מה לתת להם.
ג. אולי את יכולה להשכיב את הילדים יחד איתך במיטה ותשנו ביחד אחרי הצהריים? וכמובן, לאחר הסבר שאת מבקשת שקט ושהם יכולים לישון איתך בתנאי שלא ירעישו/יריבו/יפריעו לך בכל צורה או דרך.
ד. אני שואגת על בעלי שאם הם לא מחוץ לבית בעוד דקה, אני הולכת בעצמי. - אולי במקום לשאוג ולאיים תעשי בדיוק את זה? האם יש לך קרובי משפחה שגרים קרוב לביתך? אולי עד שתצליחי לשנות את עצמך ולבקש ולקבל שעת שינה, כדאי שתלכי לישון בבית של אימא/אחות או חברה? ואולי תעשי "החלפות" עם שכנה-ידידה: פעם היא באה לישון אצלך שעה ואת שומרת על ילדיה ופעם את באה לישון אצלה והיא שומרת על ילדיך?
ה. האם את נוהגת להשאיר את הילדים בבית עם בייביסיטר? אם כן, ואם את מכירה בייביסיטר טובה, את יכולה להזמין אותה כל יום לשעה אחרי הצהריים. אני מתארת לעצמי ששעה ביום לא יצא לך מאוד יקר. עד שתלמדי להיות אסרטיבית יותר, אולי יותר זול לך לשלם לבייביסיטר מאשר לריב עם בן זוגך ועם הילדים וגם לא לזכות לשעת שינה.

אגב, תחשבי שאת מצליחה להשיג חצי שעת שינה. נסי לחשוב מה את עושה שאת מצליחה להשיג חצי שעת שינה, ונסי להשיג לך שעת שינה שלמה.

שיהיה בהצלחה!

[אישה_במסע*]

לדעתי כדאי לאחד את הדף הזה חזרה להקשרו המקורי, בדף הצד האפל של מפגשי חינוך ביתי - שאותו קראתי, ושאת שייכותו של הקטע לדף ואת קטיעת הרצף הרגשתי בעת קריאתו.

לחילופין, אפשר לנסות להחיות את הדף הזה. לא בהחלט דף ראוי להחייאה!