365 ימים דף בלוג

_אחרת היינו נשארים באתר הבניה כל היום_
אהה, אהה, את רואה שבחינוך הביתי לא נשארים בבית? P-:
D-:
חוץ מאלה שיש להן מעטפות לרשום במחשב...
LOL LOL

*יום שלישי*

נסענו לבקר את סבא וסבתא.
שלי, לא שלו.
הוא משחק עם סבא בג'יפ מהבהב ורועש, ושניהם נהנים.
הפרש של שלושה דורות, אבל, בנים הם בנים הם בנים.

אני יושבת בפינת העבודה, מעלעלת באלבומים ישנים.
סבתא שלי מיינה את התמונות לפי הילד המצולם בהם.
אחותי בת השלוש רצינית, יושבת בגיגית כתומה ומדגמנת למצלמה עירום מלא. אני מרגישה כמתגנבת לזכרונות של אדם אחר. מעולם לא רקדתי בגן עונדת מחרוזת כחולה.
אבל יש גם דברים משותפים - שתינו מחייכות למצלמה, מאופרות בפורים.
היא כל כך יפה, ניתן לראות את השפתיים המלאות, הגבות השחורות שיתפתחו לקלסתר שגברים רודפים אחריו.
אותי קל לזהות - הברכיים הזוויתיות, החיוך.

כלום לא השתנה, וכל כך הרבה נעלם.
השמלות הצהובות הזהות, השמלה הכחולה שהיתה שלי ועברה אליה.
החתול הג'ינג'י.
הפרדס וגן השעשועים.
ביקרתי שם לפני כמה ימים - הפרדס הוחלף במפלצות בטון. משפחות כמו שלנו גרות שם עכשיו, עם אופניים במרפסת וכסאות פלסטיק קטנים.
הם לא יודעים שהשביל עליו בנוי ביתם היה המקום הראשון שבו ניסיתי לצלם את האבק המרצד בשמש.
גן השעשועים עדיין קיים, אבל המתקנים הוחלפו.
לעולם לא תרוץ שם עוד ילדה בת חמש על גליל פח כתום המוחזק על ידי מוטות אדומים, מרוכזת מכדי לחייך אל המצלמה.

ברק מצטרף.
אני מראה לו תמונה של שלושתינו, מצביעה על הילדים הקטנים.
"הנה אמא, כשהיא היתה ילדה קטנה, והנה דודה ט', והנה דוד ג'."
הוא מתבונן, ואז אומר, "לא, אמא, זה אני."
"לא, חמודי, זה דוד ג'."
"לא, אמא. זה אני," והוא מסביר, "תראי - יש לו שער בהיר, כמו שלי. זה אני, כאשר את היית ילדה קטנה קטנה, ואני הייתי ילד."

הכל נעלם - הפרדס, הגיגית, השמלות.
ודבר לא השתנה.

וטוב שכך.

כמעט לכל אחד בארץ הזאת פרדס של ילדותו. הוא נצחי ויהיה שם תמיד גם אם בשנת 2006 ניצב עליו שיכון, או בית ספר (על שלי זה מה שניצב) או מרכז מסחרי וחנויות הכל ב$. וילדינו יבטלו בניפנוף את הזכרונות מהפרדס ההוא ולא יצליחו להבין איך יתכן שהיה זמן בו הם לא היו.

אנונימי

רק עדכון קצר: אני עדין מתקדמת אצלך בדף להנאתי האיטית

להתראות ברביעי

_כמעט לכל אחד בארץ הזאת פרדס של ילדותו_
מזל שכתבת את זה, מי_מה. אני בתמימותי רציתי לשאול את אלודאה אם היא מאיפה שאני... כי גם לי היה פרדס עם ריח משכר שנישא באוויר, אבל גם הוא _הוחלף במפלצות בטון._

*יום ראשן*

בערב, אחרי הדיווח המלא, אהובי חייך אלי ואמר - "אז היה לכם היום יום של חינוך ביתי אמיתי, מה?"
"כן", הנהנתי והחזרתי חיוך, "ככה דמיינתי את החינוך הביתי שלנו."

ברק התעורר למשמע הקול המוכר של מכסחת דשא מתחת לחלון חדר השינה.
"מהר, מהר אמא, לפני שהם ילכו!"
ירדנו למטה, יחפים, ברק עדיין בפיג'מה, לברך את הגננים שלנו. הילד המאושר התרוצץ בינהם, מסביר להם איך לרוקן את המכסחה מדשא, ואיפה לשים את העלים היבשים.
אחד מהגננים הביא את חפירה, והציע לברק לחפור איתה, ביחד איתו.
אבל הילד המחונך שלי הסביר לו שמותר להשתמש בכלי עבודה רק כאשר לבושים.
"אהה!" קפצתי על ההזדמנות - "בוא נעלה למעלה ונתלבש, בסדר?"
"טוב." הוא הסכים. "אתם תחכו לי?"
"בוודאי!" השיבו הגננים בפנים עולצות.

עלינו, התלבשנו, ובדלת הילד נזכר שהוא רעב.
"אמא, פנקייקים זה אוכל?"
"כן, חמודי."
"אז אני אוכל פנקייקים לארוחת בוקר, ונביא גם לגננים, טוב אמא?"
ארזנו את הפנקייקים, עם סירופ מייפל, כמובן, וירדנו חזרה למטה.

"אמא, איפה הגננים?"
"אני חושבת שהם הלכו כבר."
"אה! אז אפשר לחפש אותם!"
על זה לא חשבתי.
יצאנו לחפש את הגננים שהלכו, ומצאנו....

<הפסקה להגברת המתח>

מצאנו משאית העברה וסבלים פורקים ממנה ארגזים.
"אפשר לעזור לכם?" הוא רץ אליהם.
"בטח!" השיב הסבל, שיזכה מאוחר יותר לכינוי 'האיש עם החולצה האדומה', נטל את הכף הקטנה בידו השזופה, וקדימה, לעבודה.
תפקידו של ברק היה לטפס על הרמפה העולה, לרוץ לעומק המשאית, לרוץ חזרה לרמפה, לחכות עד שהיא תרד, ואז לרוץ לפני הסבל אל המעליות.
הוא קיבל גם כיסא לסחוב, אבל העדיף לחזור ולהתרוצץ בתוך המשאית.
בזכות מתיקותו הוא קיבל גם "סיבוב" בתא הנהג, עם הסברים מלאים לגבי האבזרים המיוחדים שיש שם (חרוזים לגב, למשל).

ההעברה הסתיימה, הסבלים קיבלו את שכרם, והתיישבנו לאכול את הפנקייקים הקרים.
לאחר נגיסה אחת, קול מוכר נשמע מרחוק.
"אמא, בואי, תראי, הגננים חזרו!"
חברינו היקרים עברו לגנן בבנין לידינו.
רצנו אליהם, הוא בזרועות מתנפנפות, ואני בידיים עמוסות אוכל.
הוא קיבל עוד הזדמנות לחפור באת, לאסוף דשא קצוץ ולחפש זחלים שיצאו מהאדמה התחוחה.
אחרי שעה הוא התעייף, ולשם שינוי - הוא ביקש לחזור הביתה, אפילו שהגננים עוד נשארו.
חזרנו יחפים דרך כביש זרוע חצץ, התקרבנו הביתה, ואז מצאנו...

<עוד הפסקת מתח>

משאית גרר ברחוב שלנו!
המכונית של השכנה מלמעלה נתקעה, והמשאית הגיעה לגרור אותה למוסך.
הילד המוקסם עקב אחרי העמסת המכונית, וכאשר הנהג סיים הוא ביקש, וקיבל, רשות לטפס על הפלטפורמה ולהתבונן מקרוב בכבל שמחזיק את המכונית האדומה.

עלינו הביתה, שטפנו את הגריז והאבק השחור מהידיים הקטנות, התכרבלנו ביחד, ונרדמנו.
בערב הפנקייקים הקרים, מלאי האבנים, הדשא והאבק הושלכו לזבל, ויצאנו לאכול בבית קפה, שם בני שטח את הרפתקאות יומו בפני אביו.

אחרי הדיווח המלא, אהובי חייך אלי ואמר - "אז היה לכם היום יום של חינוך ביתי אמיתי, מה?"
"כן", הנהנתי והחזרתי חיוך, "ככה דמיינתי את החינוך הביתי שלנו."

פשוט מקסים.

איזה כיף....
אני כל כך נהנית לקרוא אותך...

ואנחנו עדיין מחכים לפגוש אתכם..

_פשוט מקסים._
_אני כל כך נהנית לקרוא אותך..._
גמני

_פשוט מקסים._

וואו, תודה לכן

*דוד ג'*

אחי חזר מחו"ל לשהות קצרה בבית. הוא השתנה כל כך - גבוה, רזה, בטוח בעצמו. משהו בעיניו מרמז שהוא מצא את עצמו שם, בעיר האפורה והגשומה.
ברק ואחי מתחברים שוב, כאילו לא נפרדו למשך שמונה חודשים. הוא לא מפחד ממנו, הוא לא מרגיש צורך להתחבב עליו. הוא מתנהג אל הילד שלי כשווה, והגיבור הקטן מחזיר לו את אותו יחס.
באחת הנסיעות המשותפות הם התחרו מי מצליח לגהק חזק יותר. אחי אמנם ניצח, אבל הוא עודד את ברק - "אל תדאג, כשתגדל, גם אתה תוכל לעשות גרעפסים כמוני".
אנחנו יושבים בבית קפה. אחי מעודד את הגיבור לאכול סוכר לבן ממקלוני הנייר הקטנים. הוא מצליח לאכול שתי כפיות לפני שאני שמה לב. אחי מתפוצץ מצחוק כאשר הוא רואה את המשא ומתן ביננו. הוא לא רגיל לברק הדעתן. הם נפגשו לאחרונה כאשר הוא דיבר משפטים ספורים.
אנחנו נוסעים עם אמא שלי לארוחת צהריים בסטקיה החביבה עלינו. בזמן שאנחנו ממתינים למלצר, אחי מרכיב את הגיבור על כתפיו, והם יוצאים לקיוסק קרוב. אחי חוזר עם סגריה וברק עם סוכריה על מקל. הם הגיעו להסכם בדרך לפיו הוא יאכל את הסוכריה רק אחרי הארוחה. אחי מקלף את הנייר, וברק מניח את הסוכריה על צלחת משלה.
בדרך הביתה עוברים ליד גן שעשועים. יורד גשם, אבל לאחי זה לא מפריע. הוא וברק נעלמים מתחת למטריה גדולה - יוצאים לגלוש על מגלשות אדומות ונדנדות כחולות, בזמן שאני מתחילה לסרוג במכונית.

ביום שישי התראנו בפעם האחרונה. הוא היה מוקף בחברים, משמיע להם את המוזיקה שהקליט בארץ. הוא יחזור עם ההקלטות האלה לשם, אולי יצליח סוף סוף להרכיב את הלהקה שרצה, לחזור להופיע.

זו היתה פרידה מהירה, חיבוקים, נשיקות, עוד חיבוקים.

לפעמים הפגישה מחדש קשה יותר, כי למרחק מתרגלים אבל לפרידות לא.

ברק מתגעגע אליו. "אמא, בשבוע הבא ניסע לבקר את דוד ג' בלונדון, נכון?"

גם אני.

כבר כתבתי לך בדף בית ואז ראיתי את זה. מזדהה (לי יש אח מוזיקאי ואח אחר החי בארץ אחרת כבר 22 שנה) וגם מתגעגעת קצת, באופן מוזר, לארץ הגשומה שלעיל. _לאחי זה לא מפריע._ כן ככה זה, כשגרים שם לומדים להתעלם מהגשם, אחרת נידונים לישיבה אינסופית בבית... אבל סתיו אנגלי הוא מפואר ומלא הוד. אני תמיד הרגשתי שזו מתנה שהטבע נותן לנו לפני החורף הארוך והקשה...
ואת, כמו תמיד כותבת את זה כל כך יפה. |איקון של ענן גשם מחיך|

אנונימי

במסגרת התכוננות למבחן:
מהי הסטקיה החביבה עליכם ומה הופך אותה ללהיות כזו?
מתי (^לעזאזל^) ירד גשם בארץ?

*יום ראשון*

בארבע לפנות בוקר השעון המעורר מצלצל.
אני מכניסה את הכלים המלוכלכים למדיח, מכינה לו קפה חם בזמן שהוא מתלבש.

נשיקה אחרונה.

גלגלי המזוודה רועשים במסדרון הלילי.

בשבע בבוקר הוא טס.
"אבא בשדה התרופה", ברק נאבק עם המילים המשונות.
כאשר הגעגועים מתגברים הוא מציע שנטוס אל אבא עם מסוק לבקר אותו שם.
אפילו הוא מבין שהפיאט הקטנה שלנו לא מספיקה כדי להגיע אליו.

נסיונות במשפחה חד הורית למשך חמישה ימים.

@}

*יום שני*

בבוקר מפגש חינוך ביתי. התגעגעתי.
הגיבור רוצה להיות רק איתי. הוא מתנדנד איתי, משחק איתי, נצמד אלי.
אחרי שעה של נדנודים אני נזכרת שכאשר ילד רוצה להצמד צריך להצמד אליו בחזרה.
אנחנו מתערסלים ביחד, ואז הולכים לשטוף כלים.
הוא משחרר אותי, רץ לעיסוקיו.
בכל פעם מחדש אני נדהמת עד כמה הטריק הפשוט הזה עובד.

אחרי האוכל הגיבור מלמד שתי ילדות לטפס על גג בית מפלסטיק. הוא מסביר לאחת האמהות איך להשתמש בפטיש ומברג כדי לתקן את הגג.

חוזרים הביתה, ישנים צהריים.
הערב ריק - אף אחד לא חוזר הביתה להעיר אותנו, לבקש חיבוקים.
ברק מכין ארוחת ערב - קורנפלקס עם יוגורט.
רק שתי צלחות הפעם.

עוד ארבעה ימים.

@}

*יום שלישי*

סבא וסבתא שלי באים לבקר.
אנחנו יוצאים לקניון הקרוב.
הבנים הולכים למדרגות הנעות, ואנחנו, הבנות, בוחרות נעליים כחולות חדשות לגיבור.
לסבתא שלי מפריע לראות אותו יחף כל הזמן, ואני מסכימה כי הנעליים הישנות כבר לוחצות.
הם מופיעים אחרי התשלום.
ברק בוכה, אומלל. לא ברור מה התקלקל, אבל זה ישאר מקולקל כל היום. בדרך כלל הוא נהנה לשחק עם סבא-רבא שלו, אבל היום זה לא הולך. בכל פעם שהם עוזבים אותנו, הם חוזרים אחרי כמה דקות בבכי.
אני מסיימת את כוס הקפה, ואנחנו חוזרים הביתה.
ברק מודד את הנעליים החדשות, ומודיע שעכשיו צריך לרדת לגן השעשועים.
אני משאירה הודעה לסבתי, שתדע שהוא נהנה מהנעליים (פולניה מנצחת בכל פעם).

סוף סוף קצת אושר - מתחת לבנין הטרקטורים מפלסים מגרש משחקים חדש. אנחנו מסתכלים על המכונה הצהובה הגדולה מרימה ערימות של פסולת בנין ומרוקנת אותן אל תוך משאית גדולה.
הגיבור מוציא את הטרקטור הקטן שלו מהתיק ומחקה את פעולות הטרקטור הגדול. הוא מרוקן אבנים קטנות למשאית דמיונית, ומשלים בקולות הנכונים.
חוזרים הביתה, מותשים מכדי לאכול ארוחת צהריים.
אני מתלבטת האם ללכת לישון איתו איתו, אבל נרדמת תוך כדי התלבטות.

אחרי שאנחנו מתעוררים אני מחממת את האוכל מאתמול.
אוכלים מצלחת אחת, נותנים לחתולה לטעום מהבשר.

בערב הוא מבקש להכין לעצמו חביתה, אבל כועס כאשר הוא מקבל את התוצאה המקושקשת.
"אמא, רציתי ביצה, כמו הביצה שהתחפשה בסיפור!" הוא מסביר.
אני מכינה לו ביצה עין, יודעת שלא תהיה לו סבלנות להמתין לביצה קשה, וזה קרוב מספיק.

מתקלחים.
חוזרים למיטה.
אני נזכרת ששכחתי לאכול ארוחת ערב בעצמי.
העיניים נעצמות, ואז הטלפון מצלצל.
"אני מתגעגע," הוא לוחש לנו.

ברק מחייך.
הוא נרדם, רגוע, מילות האהבה של אביו מפיגות את זעם היום הזה.

עוד שלושה ימים.

@}

אויי
גם אבא שלנו בחו"ל..
רוצים לבוא להיות איתנו קצת? נתרגל חד הוריות בזוג?
מזדהה כל כך עם הגעגועים...

וחוץ מזה הברק הזה שלך נשמע ילד לעניין...
אולי נסכים לשקול שידוך..
אבל בשביל לדון בזה צריך להיפגש קודם!!!!

וחיזוק לאמא היחידה (לעוד יומיים תמימים), 5 ימים זה זמן ארוך מספיק בשביל להגעגע ולא ארוך מספיק בשביל להתרגל, שזה דוקא מצוין כי כשמתרגלים להיות "בלי" צריך אחר כך גם זמן להתרגל להיות שוב "עם", וככה תהיה לכם רק שמחת הפגישה! שיעבור בקלות ובנעימים.

אנונימי

הי גיבורה,
חזקי ואמצי!

שליחה על ידי בלה* » 02 דצמבר 2006, 05:23

_הי גיבורה,
חזקי ואמצי!_

תודה לכן...

ועכשיו, כמו שאומרים בסדרות אמריקאיות - לסיום

*יום רביעי*

שביתה.
תכננתי נסיעה ברכבת, אבל במקום זאת אנחנו נכנסים לפיאט הקטנה ונוסעים שמונים קילומטרים צפונה.
כרגיל, אין חניה בסביבה, ואני חונה ליד המזח. אני מבטיחה לקטנטן שנחזור לים, אבל קודם צריך ללכת לבנין הגבוה הלבן.
"ונקנה לי שם מיץ?"
"כן, חמוד שלי..."

היאמו נשלף כבר לאחר חמש דקות של הליכה, כי לגיבור כואבות הרגליים. זה טוב, כי ככה אני יכולה לדבר איתו בקלות, בלי לנסות להתגבר על רעשי הרחוב.
על מדרגות הפקולטה יושבים שני סטודנטים ומדברים על הבחינה הקשה. אני עושה חשבון מהיר - סוף נובמבר, זו לא תקופת בחינות רגילה. כנראה שהם יצאו מבחינת הגמר בכירורגיה. כאשר אני עשיתי את הבחינה הם עדיין היו בשנה שניה או שלישית, חושבים שאנטומיה הוא המקצוע הקשה ביותר בעולם.
כמו בביקור ליד הבית הישן - הכל נעלם, ודבר לא השתנה.

בפקולטה פרצוף ראשון מוכר - השומר בכניסה. הוא שמח לראות את שנינו, מברך את ברק כמכר ותיק.
הילד שלי מזהה אנשים טובים ומתחבר איתו בקלות. הוא מדבר איתו, חוקר אותו על ציור הקיר הגדול שמאחוריו, והשנייים שוקעים בשיחה מרתקת.
אנחנו קונים מיץ ומים, בהתאם לבקשת הגיבור, נפרדים מהחבר החדש שלו, ועוברים לבית החולים.
בדרך פוגשים את אחד מפועלי הנקיון בבנין. הוא מעביר יד מלטפת על ראשו של הגיבור, מחייך אלי ומברך את שנינו.

במחלקה פנימית, יושב אדם אחד שצריך לחתום על ארבעה דפים.
אנחנו מגיעים והברק שוקע בתחקיר חדש - "אמא, למה יש כאן מיטה ריקה? אמא, למה *את* לא ישנה במיטה עם הפרחים?"
הוא לא מכיר אנשים חולים, לא מבין את ההשלכות של הגוף המזדקן.
סערה במחלקה, ואנחנו יושבים אצל המזכירה של הבוס הגדול, שותים קפה.
"איך את מרשה לו ככה לאכול סוכר?" היא מזדעדעת כאשר הקטן שלי מריק לתוכו תוכן של אחת משקיות הסוכר הקטנות שהבאנו איתנו מדוכן מכירת הקפה.
אני מחייכת אליה בנימוס, "הוא לא אוכל שוקולד או סוכריות, אז פעם בחודש, כאשר אנחנו יושבים בבית קפה, אני מרשה לו לאכול סוכר." הגזמה פראית, אבל מספיקה.
היא עדיין מזועזעת, אבל לפחות בשקט.

פתאום, צהלה ואושר.
הבוס הגיע, ואיתו הרופא הבכיר שלימד אותי לפני ארבע שנים. חיבוקים ונשיקות, התפעלות ראויה מברק. החמוד לא מדבר ישירות עם המנהל, אבל ממשיך לשוחח איתי בזמן שהבוס חותם על הניירות שהבאתי איתי. זה בסדר, גם לבוס יש ילדים קטנים. בניגוד למבוגרים אחרים הוא בכלל לא נעלב, אלא מאושר מהקול המתוק במשרד החום.

נפרדים.

חוזרים לבנין הלבן הגבוה.
"אמא, בואי נעלה למעלה למעלה!"
אני מסכימה, אבל קודם צריך להגיע אל המזכירות, למסור את הדפים.
ברק מקבל משימה - לשדך ארבעה העתקים של העבודה בזמן שאני מדברת עם המזכירה.
אנחנו עוברים בין שלושת החדרים הקטנים. לאחת אני מוסרת את העבודה, לאחרת מכתב שמאשר את סיום הסטאז'.
השלישית היא זו שאני מכירה כבר שמונה שנים. היא היתה האדם הראשון מהנהלת הפקולטה שהזדהה עם הסטודנטים, שניסה לעזור לנו.
החדר שלה עמוס בחתולים. תמונות על הקירות, פסלונים קטנים על המדפים ועל השולחן. הגיבור מיד משתלט על שתי בובות, והן מנהלות בינהן שיחה ערה לגבי החיים על השולחן.
אחר כך הוא מגלה תמונה של החתולה של ההורים שלי על הקיר, ומיד מחפש את החתולה השניה.
(היתה תמונה שלה, אבל היא לא היתה מוצלחת במיוחד, ולכן הורדה מקיר הכבוד של חתולי הפקולטה).
"תכיר, ברק, זו נמש שלי," המזכירה מצביעה על תמונה של החתולה שלה.
"מה פתאום, זאת לא נמש!" הוא קובע בנחרצות, שהרי נמש שלנו אפורה ולבנה, והחתולה הזאת ג'ינג'ית.

אנחנו מתחבקות בפעם האחרונה ונפרדות שוב.
הגיבור ואני נכנסים למעלית, ומטפסים עד לקומה הגבוהה ביותר בבנין. משם מתחילים לרדת ברגל קומה אחר קומה, מחפשים חדר דיונים פתוח עם חלון_לים.
בקומה השמינית מוצאים חלון מתאים בדיוק. הגיבור מבקש לפתוח את החלון, ואנחנו מציצים למטה והלאה, אל עכו ונהריה. אפשר לראות את הסלעים הלבנים של ראש הנקרה באופק.
מתחתינו חיילים מבצעים תרגילי סדר. הם מקפצים במקום, מסתדרים בשלשות.
"אמא, אני רוצה שנלך לשם!" הוא מצביע על שלוחת חוף קטנה בתוך הבסיס. אני מנסה להסביר שאי אפשר להגיע לשם, אבל מוותרת - בשביל מה להסביר לילד בן שלוש על סודות ומלחמות?

יורדים.
נפרדים לשלום מהשומר החכם שלי.
קונים סנדביץ' בדרך למכונית, ואוכלים אותו על המזח.
ברק מאכיל את חתלי המזח בפיתה עם טחינה, ומסביר להם "זו פעם אחרונה ודי, חתולי," כאשר הם מבקשים עוד.
אנחנו מטיילים לאט, ברק רץ לאורך החוף.
נכנסים למכונית.

בדרך הביתה שירים של הביטלס נמהלים בריח המזגן.
ברק נרדם מאחור, המוצץ האדום נשמט.

להתראות חיפה.

*יום חמישי*

"אמא, אני רוצה לנוח איתך עוד."
וכך מבלים את היום במיטה או על הספה בסלון.
רואים קצת טלויזיה, בעיקר תוכניות של שיפוץ בתים.
אחרי שהוא מתעורר משנת הצהריים אנחנו יוצאים לחברה.
הקטנים משחקים בינהם ואנחנו יושבות בסלון ומרכלות על הגברים שלנו. בכל פעם שהגיבור מגיע עייף לסלון אני מזכירה לו שאם הם סיימו לשחק אנחנו נחזור הביתה, מה שמפעיל פרץ ריצות וצחקוקים מחודש, כמובן.
חוזרים הביתה.
נכנסים למיטה.
"אבא יגיע בלילה," אני מבטיחה לו לפני שהוא נרדם.

הוא הגיע.
ברק מלמל "אבא, התגעגעתי אליך מאד..." וחזר לישון.

שוב אין לי מקום במיטה, שוב נוחרים לי בשתי האוזניים.
שוב חם במיטה שלנו.

*יום ראשון* ^*או- איך יום גרוע הופך למגעיל במיוחד ללא מאמץ*^

בעצם, היום הזה התחיל כבר ביום שבת, כאשר הגיבור החליט לזרוק את המוצץ שלו לפח.
בפעם הקודמת הצלחתי לשכנע אותו לשכוח מזה, אבל הפעם הוא פשוט לקח, וזרק.

מאושר כילד מלא שוקולד הוא חזר לסלון, והסביר לי ש"אבא אמר שאני יכול לישון בלילה בלי מוצצי."
לפני ארבעה חודשים הוא אמר את זה, מה שמעיד על זכרונו של הילד, אבל גם על הנטיה שלנו להגיד דברים שנתחרט עליהם מאוחר יותר.
הרבה יותר מאוחר.

בעשר בלילה נכנסו למיטה, ומשם התחיל היום הגרוע שלי.
בכי של חצי שעה "אני רוצה להוציא את המוצצי מהפח! אני רוצה את המוצצי שלי!"
לאחר מכן הגיע שלב הפתרונות היצירתיים - משחקי דמיון (אמא ואבא הם הילדים הקטנים של ברקי, והוא נותן לנו מוצצים ומשכיב אותנו לישון, בזמן שהוא הולך לישון בלי מוצץ), סיפורים על המוצץ, סיפורים על הגמילה של אבא ואמא מהמוצץ שלהם...
אבל בחצות הילד עדיין בכה, ושנינו היינו מרוטים. החלפנו הצעות יצירתיות, כמו להרגיל אותו לסיגריות או לאלכוהול במקום - להחליף התמכרות אחת באחרת. אפילו האפשרות של לחזור להניק אותו עלתה.
הוא נרדם בבכי, והתעורר בבכי ביום ראשון.

הנסיעה לטיפת חלב היתה חוויה מיוחדת - בחצי מהזמן הוא בכה כי הוא רצה את המוצץ, ובחצי השני הוא בכה מפחד של החיסון המתקרב. כמובן שגם פרקו את הכביש בדרך, כך שנסענו בכבישים מפותלים נטולי כוון, מנסים להגיע לטיפת החלב שנמצאת בימים כתיקונם מרחק ששל עשר דקות נסיעה, אבל היום התרחקה אל מעבר לאוקיינוס.
הגענו.
שתקתי בזמן שהאחות האינטילגנטית הסבירה לי שלילד בעיה קשה במוטוריקה העדינה, נתנה לי הצעות לשיפור, הציעה לתת לו ממתקים (כדי שלא יתפרע בימי הולדת), ושלל דברים מעודדים כגון זה.
את החיסון לא קיבלנו, כי הגענו חודש מוקדם מדי, מסתבר.
מצד שני, קיבלתי את ההרצאה על חוסר האחריות שלי לגבי החיסונים של הילד.

יופי.

יצאנו לבית הקפה, אכלנו קרואסון ביחד עם היונים מסביב.
המשכנו לחנות צמר קרובה. רציתי לקנות שתי מסרגות וכדור צמר.
כמובן שהברק, הילד המקסים והרגוע שלי, הפך לפצצת מרץ ברגע שנכנסו לחנות. היה אפשר לפתור את זה עם מוכרת קצת יותר אדיבה ועם אמא קצת פחות עייפה, אבל....
היינו שם יותר מחצי שעה, שילמתי בכל המזומן שהיה לי בארנק, וחסרו לי חמש אגורות למחיר. במקום להעביר כרטיס אשראי המוכרת החליטה לוותר לי על חמש האגורות.
זה היה נחמד עד שהייתי צריכה לשלם ביציאה מהחניון, וחסרו לי ארבעה שקלים. מובן שאילולא הייתי סומכת על הכסף שבמכונית, והייתי שומרת את המזומן שבארנק הכל היה מסתדר.
אבל זה אחד מהימים האלה.

בצהריים הילד העייף שלי בכה שהוא זקוק למוצצי שלו כדי להרדם.
שוב יצאנו, הפעם לגן השעשועים הקרוב, כדי לעייף אותו יותר.
סרגתי בשקט עם המסרגות החדשות על אחד הספסלים, בזמן שהגיבור שיחק עם ילדים אחרים והתפעל ממשאיות עוברות.
חשבתי שהיום מתחיל להתבהר.
כאשר הוא נעשה שוב עצבני נשמתי עמוק, ארזתי את הכל, וחזרנו הביתה.
נכנסו למיטה, ועשיתי משהו לראשונה מאז שהוא נולד - צעקתי עליו שיפסיק לבכות.
"די כבר!" זעמתי, "אני צריכה לנוח עכשיו כדי להצליח לא לצעוק עליך בערב! אם אתה לא רוצה לישון, אל תישן! אבל תשכב פה ותפסיק לבכות!"
הוא נרדם.
גם אני.

בערב הוא יצא עם אבא לעשות קניות, ואני הלכתי ליוגה.
זה עזר קצת.
אבל אז רציתי להמשיך לסרוג וגיליתי שאחת המסרגות החדשות נשארה בגן השעשועים, וכל התסכול פרץ מחדש.

בלילה הצלחנו להרדים אותו בשיר ששמע כשהיה תינוק.
ובכי, כמובן, אבל פחות.

אני יודעת שמחר יהיה יותר טוב, אבל בינתיים אני עייפה, ועצבנית, ומתוסכלת.
גם אני רוצה את המוצצי.....

אם יורשה לי (ואני מאמינה שיורשה לי) להתפרץ פה עם נסיון חיי, אז צפוי לכם עוד ערב קשה ואחר כך יהיה יותר טוב. לילדים (לפחות אלו שאני מכירה) יש נטיה לעבור שינויים בשלושה ימים. לפעמים נדמה שהפעם זה יהיה משבר שיקח יותר זמן. הנה למשל, לפני חודש בערך החלטתי לגמול את התינוקת מהנקות שאינן קשורות לשינה - קרי, הרדמות או יקיצה. ביום הראשון היו מחזות קורעי לב ובכי של "ל-מ-ההההה" וכבר חשבתי להשבר כי דמינתי איך זה חוזר כל ערב למשך ימים ארוכים.ביום השני קצת פחות זמן נמשך הבכי, ביום השלישי ממש קצת וזהו! אז חיזקי ואימצי יקירתי - את כבר ביום השלישי!

תודה על החיזוקים, יקירתי.
מחבקת בחזרה

אנונימי

נשמע מורט עצבים...
איך נגמר?

*יום שני*

אני בוחרת לזכור שני דברים מהיום הזה -

צהריים.
אני מבשלת פסטה בסיר אחד, ובמחבת מוסיפה רסק עגבניות לשאריות נזיד בתור רוטב.
ברק מטפס על השיש לידי, פותח את התריס, משקיף החוצה, נושם עמוק, וחוזר אלי מחייך - "אמא, איזה יום יפה היום!"

במיטה, מתכוננית לשנת הצהריים. הוא עדיין בוכה.
"אמא, קשה לי בלי מוצץ..."
אני משקפת, מחבקת, מכילה, וכמעט בוכה איתו.
הילד שלי מתענה לידי ואני לא מסוגלת להקל עליו.

זכרון מוזר מהבהב פתאום.
יש לנו עדיין את המוצץ הישן, זה שקנינו לו בגיל חודש.
"ברק, אתה מוכן לנסות מוצץ אחר?"
עיניו אורות, הבכי פוסק, רק רטט קל בשפה התחתונה נשאר.

המוצץ מתאים.
הבכי מפסיק.
הילד ישן.

הוא מתעורר פעם אחת, ובוכה כזכר לימים הנוראים האחרונים, אבל מקבל שוב את המוצץ וחוזר לישון.

כבר עברנו שתי גמילות דומות - גמ"ל וגמילת הנקה. בכל פעם ניסינו כאשר הוא לא היה מוכן, ובכל פעם הרפינו, נתנו לו להחליט מתי הוא מוכן לגמילה.
ובכל פעם הוא נגמל מעצמו אחרי מספר חודשים.
אני לא חושבת ש'נשברתי' או 'ויתרתי לו', או פגעתי בסמכות ההורית שלי. אני חושבת שלוקח זמן ללמוד להיות הורים, ושאחד מהיתרונות העצומים הוא שתמיד יש הזדמנות לתקן טעויות.
לפחות כל עוד הטעויות הן זריקת מוצץ לפח....

@}

*יום שלישי*

יום חדש, ילד חדש.
אחרי שנת לילה ארוכה ונטולת בכי, הילד שלי מוכן להתחיל יום נפלא.
אנחנו יוצאים מהבית לבית קפה סמוך, להפגש עם חברה.
הילד שלי מסביר למלצרית במדויק מה הוא רוצה (גרנולה ויוגורט בכוס משלו), ואני מזמינה את הקפה הקבוע שלי.
אין לי אשליות - ברור לי שנחמדים אלי בעיקר בגלל הנספח הבהיר בן השלוש שמתרוצץ סביב כל המלצרים ומבקש עוד טעימה מהגלידות. אבל עדיין, כל כך נחמד לי שמזהים אותי, ושאני לא צריכה להסביר למה אני מתכוונת.
אנחנו יושבות בשמש, מתפעלות מהתינוקת החדשה, מלקקות כפיות נוטפות קפאין שחור.
אני מוציאה את בקבוק המיץ מהתיק, זה שקנינו בחיפה ועדיין לא גמרנו. הגיבור הקטן נכנס לבד חזרה לבית הקפה ומבקש קש משלו.
ומקבל, כמובן.
הוא כבר לא צריך אותי כמתווכת.

הולכים לגן שעשועים סמוך. הוא מזהה שם את שני הילדים שאיתם הוא נוהג לשחק.
"אמא, הנה הילד שלי!" הוא מסביר ורץ, מבלי להבין את המשמעויות הנסתרות במשפט הקצר.
הם מטפסים, וגולשים ומתנדנדים, בזמן שאני מחפשת את המסרגה האבודה מתחת לאחד הספסלים.

ילדה שמבוגרת ממנו כמעט בשנה, בשיער לוהט ושמלה ורודה מתחילה לשחק עם ברק.
הם נהנים, עד שהוא מסרב להיות "אבא". הוא מעדיף לחפור בטרקטור שלו.
היא בועטת עליו חול, והוא מעיף עליה חזרה.
אני קוראת להם ומזכירה שמותר לכעוס, ומותר לצעוק, אבל אסור לזרוק חול.
הם חוזרים לשחק, אבל מהר מאד שוב רבים.
הפעם היא קוראת לו בשמות.
הגיבור שלי מסתכל עליה, ומקבל החלטה שאני מעולם לא קיבלתי. הוא לא נעלב, הוא פשוט עוזב והולך.
הוא קורא לילד השני, והם חוזרים לשחק על המגלשות, משאירים את הילדה לבד. מאוחר יותר היא תרדוף אחריו שוב, אבל הפעם הוא לא יסכים להתעלם ממנה.
אני מחייכת וחוזרת לשבת. הוא לא זקוק לי.

ליד גם השעשועים משאית קודחת יסודות לבנין רב קומות שיבנה על חורבות פרדס. הוא מוחא כפיים בכל פעם שהמקדח מתרומם, וצופה בתדהמה בכל קידוח.
אנחנו מנופפים לשלום למשאית.
חוזרים הביתה.
בערב אבא יבוא ונלך לחתונה, ואני אשתה יותר מדי, וברק והטרקטור שלו ירקדו ביחד במרכז הרחבה.
אבל עד אז אפשר להספיק אמבטיה מהירה לברק ולטרקטור מלא החול, ושינה עמוסת חלומות מוארים.

@}

איזה כיף לכם...
כל פעם שאני קוראת אתכם אני מצטערת שאני לא שכנה שלכם...

*יום רביעי*

בבוקר אנחנו נשארים במיטה במקום לקום מיד. עוד חיבוקים, ועוד נישוקים, ועוד התכרבלויות, והופ - הבוקר חלף ועבר, והגיע שעת הצהריים.
אנחנו אוכלים שאריות פסטה מאתמול. אני מראה לברק שאפשר להשחיל את האטריות על המזלג, אבל הוא לא רוצה - הוא מעדיף לאכול בכפית. הרוטב סמיך מספיק בשביל להשאר על הכפית, וכך אנחנו יושבים, אוכלים וצופים בסרט מצויר על מכוניות מדברות מבית דיסני.
אחרי הסרט קר לברק. אנחנו חוזרים למיטה, והוא נרדם שוב. הוא נושם בשקט ליד האוזן שלי, והוא כל כך יפה שבמקום לצאת מהמיטה ולהספיק לקרוא קצת אני נשארת איתו.
אין חינוך היום, אין משחקים היום, רק שלווה ושקט חמים וביתי.

@}

*יום ראשון*

ברק לא רוצה לצאת מהבית. אחרי סוף שבוע עם הסבים הוא מעדיף לשבת בבית, לשחק בטרקטורים שלו ולהיות רק ברק הגיבור שלי.
אנחנו משחקים קצת עם החתולה, מדברים קצת, מתחבקים קצת. מבלים חלק ניכר מהיום במיטה ? יש שם שמיכת פוך חמימה, ונעים יותר להתכרבל שם מאשר להדליק את המזגן.
בערב אני יוצאת ליוגה, מקשיבה יותר פנימה, מתרכזת במתיחות, בגידים. כאשר אני חוזרת הביתה ? שני הגברים שלי מכורבלים מול אבא של נמו שמחפש את הילד שלו. אני מכינה חביתות לכולם ומעבירה לקומדיה מטופשת בערוץ אחר. ג'ולי אנדרוז שרה על אחייניתה הנסיכותית, והערב עובר מול הטלויזיה. לא 'באופני' מצידי, אבל מותר גם לעקרונות לצאת לחופשה מדי פעם.
לברק יש ריח של ילד חולה, ניחוח כוהלי משהו. הוא לא מתלונן, ואין לו חום, אז אני עוזבת את זה. מחלות מטבען או שוככות או מתפרצות, ובינתיים ? מחכים.

@}

*יום שני*

בבוקר שיחת טלפון - לחברה של ברק היה חום אתמול, והיום היא נשארה בבית. האם נרצה לצאת אתן לאכול?
ברק מביא איתו טרקטורים בתיק הגב שלו לבית הקפה, למקרה שיזדקק להם. ארבעתינו יושבים, הגדולות שותות קפה, הקטנים מסתפקים במים. לברק יש מנה מיוחדת ? הוא מקבל ספל יוגורט עם גרנולה. אחרי שהוא מנקה את תחתית הספל הוא מבקש גלידה. הוא נעמד מול החלון הגדול וטועם מכל הגלידות הלבנות, ואז מחליט על גלידה בטעם...יוגורט.
ככה הילד שלי ? נצמד למה שהוא אוהב.
אחרי הארוחה אנחנו הולכים לבקר את החברה. הם משחקים לסירוגין ביחד ולחוד, ממציאים את החוקים תוך כדי המשחק. בשלב מסוים הוא נזכר בטרקטורים, ושני הילדים הנעימים הופכים לנהגי מרוצים לאורך המסדרון.
בערב אבא חוזר, נושא את ברק על כתפיו עד הבית. אנחנו מתכנסים שוב, מתחת לשמיכה, מול הקומדיה הרומנטית, עם החביתה.
קסם שבשגרה שקטה.

@}

*יום שלישי*

הבוקר ברק שאל ? "אמא, מה יש לי פה, בפנים?" והצביע על הגרון.
כואב לו הגרון. הוא מצונן ומשתעל, אבל נטול חום.
הסברתי לו שיש שם קצת חיידקים שמכאיבים לו כאשר הוא בולע. הוא חשב, בלע ברעש ואז אמר ? "בלעתי את כל החיידקים, עכשיו הם כבר לא בגרון, הם בבטן!"

יש לנו שיטת משחק חדשה ? הוא מניע את הטרקטורים ואת המשאיות ואני מספקת קולות רקע. כך אני מספיקה לסרוג עוד ארבע שורות בצעיף התכול, והוא נהנה.
ברק רוצה להזמין חברים הביתה. אני מסכמת מפגש בשעה חמש אחרי הצהריים, מה שמכניס אותנו לסדר יום קפדני ? לסיים לאכול עד שתיים עשרה בצהריים, כדי שבאחת ברק ילך לישון ויקום עירני לכבוד החברים.
אני מתכננת ארוחת ערב שכוללת עוף וירקות שורש בתנור, בתוספת סלט ירקות וגרגירי חומוס בשמן זית. ראשית ? מתחילה לבשל את החומוס בסיר לחץ. מכיוון שאני לא יודעת איך משתמשים בסיר הזה, הגרגירים מוכנים רק אחרי יותר משלוש שעות בישול. שנית ? שכחתי שהיום יום שלישי, ולכן הירקן לא עובד אחרי הצהריים, כך שגם ירקות לסלט אין.
והעוף? זכרתי להפשיר אותו, אבל הגומי שאוטם את התנור התפרק אחרי שבע שנות שימוש, ועד שהטכנאי יחליף אותו, אי אפשר להשתמש בתנור. הטכנאי, כמובן, יכול להגיע רק ביום חמישי.
אני מוותרת על הנסיון להרשים את האמהות האחרות באוכל הבריא שאנחנו אוכלים, ומחליטה להזמין פיצה לארוחת ערב.
ובמחשבה הזאת אני נכנסת לישון עם הילד היפה שלי.

ברק קם מתוח מהשינה, ממתין לחברים שיגיעו, קופץ מכל רעש.
תחילה ? כסא מתנדנד מריץ אותו לדלת, ואחר כך ? זוג ילדים שבאו להתרים למען העוורים בישראל, ולבסוף ? קול רגליים טופפות מהדירה מעלינו.
הוא כל כך עצבני, שכאשר החברים באמת מגיעים הוא יושב עייף על הכסא הקטן שלו ומבקש ללכת לנוח במיטה כדי להרגע.
הוא מצליח להרגיע את עצמו, וצץ שוב מחדר השינה עליז ושמח, מוכן למתקפת הילדים בבית. הם ממציאים משחקים, צועקים ורצים ברחבי הדירה שמצטמצמת במהירות.
אני נפעמת מהבגרות שלהם. אותם ילדים שבעבר פתרו סכסוכים בעזרת בכי ומכות, כעת מסוגלים לשחק ביחד, להתארגן בתור מסודר, לאכול בנימוס ולבקש מים בשקט.
וברק שלי, הנפלא, מסוגל לחלוק עם כולם את הצעצועים שלו, לא נקלע למריבות רכושניות, צוחק ומאושר.

קופסאות הפיצה ריקות על השולחן, הצעצועים פזורים בחדר.
מחר נסדר.
לילה טוב.

@}

אז כאילו אכלנו ביחד, גם אנחנו אכלנו פיצה הערב...
<מרכינה ראש בבושת פנים>

*יום שלישי עד יום שלישי*

לכבוד החנוכה הייתי חולה.
שלושה ימים ברק, שלושה ימים אני, ועכשיו מפצה על הזמן האבוד.
הגיבור הקטן הסתובב לידי כאשר שכבתי על הספה, ראה איתי סרטים (שהוא בחר), ואחר כך הלך לשחק בטרקטורים שלו, לבד בחדר.
מאוחר יותר הוא הציע שאני אבוא לשכב אצלו על המיטה ואסתכל עליו משחק.
היו לנו כמה ימי טלוויזיה, עכשיו אני שוב עומדת על הרגליים.
מקווה שהיום אצליח להגיע עד לגן השעשועים (ניסיתי לפני יומיים, אבל אחר כך הייתי מותשת מכדי לעמוד).
ונקנה סופגניות.
ונרות חנוכה (כי עד עכשיו הדלקנו נרות יומולדת במקום, והיינו צריכים להסביר לגיבור למה לא מכבים בנשיפה את הנרות האלה כאשר מסיימים לשיר).

חג אורים שמח לכולנו,
ממני

אוי יקרה, רק בריאות...
וחג אורים שמח שמח

*יום רביעי*

אמש רבתי עם הבנזוג. הוא אמר משהו, אני אמרתי משהו, ושנינו התכדררנו במהירות. בזמן האחרון אני מרגישה מותקפת מכל הצדדים, אפילו שברור לי שזה לא נכון. כאילו כל העולם החליט לבקר אותי על החינוך של הגיבור, על האבטלה אחרי שנים של השקעה במקצוע 'אמיתי', על הטרנינג והג'ינס המהוה. אני יודעת שזו ביקורת מדומה, שאני שומעת את הביקורת שלי על עצמי במילים של אחרים, ובכלל לא מקשיבה לתוכן של מה שהם אומרים.
אבל זה לא משנה את ההרגשה המגעילה.
אז רבנו, והוצאתי עליו את כל הזעם שהצטבר בחודשים האחרונים.
והתקפדנו, והלכנו לישון.

בבוקר, התרמומטר הרגשי שלי, הזעטוט בן שלוש, התכוונן בדיוק למצב הרוח שלי.
הוא בכה כאשר הוא התעורר לפני, וכאשר הוא היה צריך לצחצח שיניים, וכאשר הוא אכל ארוחת בוקר, וכאשר היה צריך לצאת מהבית.
הוא בכה כי הוא לא הצליח לרוץ מספיק מהר עם התיק עמוס הטרקטורים על הגב, ובכה כאשר החזרנו את התיק הביתה.
הוא בכה כאשר לא הרשתי לו להוריד סופגניה מהמגש הגבוה במאפיה, ובכה כאשר היינו צריכים לעמוד בתור כדי לשלם על הסופגניה.
הוא בכה בדרך לגן השעשועים, ובכה בדרך מגן השעשועים.
הוא בכה כאשר הוא לא מצא את החבר הרגיל שלו בגינה, ובכה כאשר החבר לא רצה לשחק איתו במחבואים.
הם התחילו לשחק ביחד על הסולמות שבגינה, מטפסים ורצים על הגשרים הגבוהים.
ואז החבר משך לילד שלי בשער.
הוא הגיע לספסל עליו ישבתי, בוכה, ואמר תוך משיכות באפו הקטנטן "אמא, הוא לא רוצה לשחק איתי, הוא הכאיב לי. הוא לא רוצה להיות חבר שלי יותר."
ליטפתי אותו, וחיבקתי אותו, והסברתי שלפעמים כל אחד אומר דברים שאולי אחר כך הוא לא מתכוון אליהם יותר.
אבל הוא המשיך לבכות, וביקש לחזור הביתה.
הגענו הביתה, נכנסו למיטה, והוא נרדם בתוך דקות.
בערב הוא התעורר מלא אושר וקפצוצים, שהתחלפו מיד בבכי קורע לב כי הוא היה צריך לעשות פיפי.
בכי, בכי, ועוד בכי.
בשבע אבא חזר הביתה.

ואז ברק הפסיק לבכות.

תרמומטר רגשי, כאמור.

_בזמן האחרון אני מרגישה מותקפת מכל הצדדים, אפילו שברור לי שזה לא נכון_

ברור לך שזה לא נכון, נכון?

רק עכשיו עשיתי השלמה של כמה שבועות שפספסתי פה.
את כותבת נהדר.

(לכי תראי מה כתבתי לך בדף הבית.)

מתרפקת על החיבוקים שלכן.
היום יותר טוב, נראה מה יהיה מחר.

*יום ראשון*

כבר לא יורד גשם, אבל קר.
אנחנו מתכסים בשמיכה מול הטלויזיה ומתחילים לראות סרטים.
ברק בוחר את "צוללת צהובה."
"אמא, מי זה ג'ורג'?"
"אמא, מה ג'ון עושה?"
"אמא, למה ג'רמי עצוב?"
הוא מתרגם תוך כדי, שולה צירופי מילים שנשמעות לו עבריות ומנסה אותן עלי. "אמא! הם אמרו ג'ונו!" (all togather now)

הסרט נגמר. הוא מנסה לשחק בחדר שלו, אבל קר מדי מחוץ לשמיכה, והוא חוזר להתכרבל איתי על הספה.
ההקרנה הבאה - חיפושיו של מרלין אחרי בנו נמו במעמקי האוקיינוס. הוא מסביר לי במהלך הצפיה שכרישים מסוכנים ושאסור לגעת במדוזות כי הן עוקצות.
קצת אחרי אמצע הסרט הוא נעשה חסר סבלנות, מקפץ במקום. מסרב ללכת לשירותים.
הוא בוכה, "אמא, אני רוצה להתכרבל איתך במיטה עם המוצצי..."
אנחנו מחשיכים את החדר, נכנסים אל הפוך, והוא נרדם.
אני שומעת את הנשימות שלו מעמיקות, חשה את גופו נרפה.
מניחה אותו בעדינות במיטה.
מכסה אותו.
חוזרת לסלון, לשמיכה שעל הספה.
מנוחת צהריים.

בערב מגיע חבר - הם רצו שנבוא אליהם, אבל בחוסר אמצעי תחבורה (האוטו אצל הבנזוג) הם הגיעו אלינו.
ברק מחכה ליד הדלת עם מתנה שהכין לחבר, אבל הוא מסרב לשחק איתו. הם מתקפדים, כל אחד מושך לכוון אחר. מכות, צעקות ודחיפות.
אני מחבקת אותו כאשר הוא בוכה, מדי פעם מציעה פתרון שלישי, שנדחה על הסף.
לאחר ארבעים דקות הם מתקפלים, חוזרים הביתה.
ברק ממהר לדלת, שוכח את כל ההמולה, "קח," הוא מושיט את המתנה שהכין, "זו מתנה בשבילך."
החבר מקבל את הצעצוע ומחבק את אמו.
"בי!" ברק נפרד וסוגר את הדלת.
אחרי שאבא יחזור הוא יספר לו בשמחה שהחבר שלו בא לבקר אותו.
הוא שומר את שמחת הביקור ושוכח את המריבות.

אני מקווה להיות כמוהו כשאגדל.

אז מתי אמרת שאתם באים?

כל פעם שאני קוראת מה שאת כותבת יותר מתחשק לי לפגוש אתכם...

יוצא שמבלי משים פעילות הפנאי שלנו מתואמת. גם אנחנו ביומיים האחרונים רואים את "מוצאים את נמו" (אצלי בראש, כמו אצל הלוחשת_לפירורים נתקבע השם "מחפשים את נמו", אבל לא חשוב) . חייבת לשתף בקטע.
בסצנה שבה נמו מנסה לתקוע אבן בפילטר ולא מצליח הילדים שאלו אותי "למה הוא עצוב?" ועניתי שזה בגלל שהוא לא הצליח ואז הבכור נזדקף כולו והצהיר: "אז מה! זה לא חשוב כי אם מנסים בסוף תמיד מצליחים!"

*יום חמישי*
יש לי יומולדת היום.
בשנה שעברה חגגתי עם סופגניות במחלקת ילדים, בחברת אנשים שלא פגשתי לפני כן.
הפעם התוכנית שונה - להשאר בפיג'מות, לחבר את הפעוט לעירוי טלוויזיה ולפנות זמן לעצמי לקריאה.
מותר, לא כל יום אני גדלה בשנה

מזל טוב!!! וגם

ו

אני אישית ממש שמחה שנולדת!

עוד הזדמנות לומר מזל טוב!!!

מזל טוב!!!

יומולדת שמח גם ממני @}

היי מותק!
יומולדת שמח! (אין לי מושג איך מוסיפים כאן אייקונים).

יומולדת שמח, מותק!

מזל טוב...

_יומולדת שמח גם ממני_

הנה וידוי: אני חושבת עליכם הרבה, ואז נפל לי האסימון ש(תקני אותי אם אני טועה): אתם בבית רק לשנה? ולכן 365 ימים? ואת הולכת להתחיל התמחות בשנה הבאה?
להתראות בקרוב

הי! תודה על הברכות!
נכנסתי בכלל רק כדי להריח, ולא כדי לכתוב (אין זמן, לחץ בבית עכשיו).

לכולכן, ואהבה מרובה ממני בחזרה.

_אתם בבית רק לשנה_ - לא, אנחנו מנסים את החינוך הביתי למשך שנה, ואז נחליט האם להאריך לשנה הבאה (כמו כאשר מתחילים גן חדש ואז עושים הערכה האם המקום מתאים לכם או לא...)

*יום חמישי*

ארבעה דורות יושבים בבית הקפה השכונתי - ברק, אני, אבי, סבתי ובעלה.
לידנו גבר מחויך מאכיל לסירוגין את בנו ואת כלבו החום.
ברק שמח, מתרוצץ סביב כלב הבוקסר הענק, מושיט לו ידיים, ומגחך כאשר הוא מלקק את פניו.
נוטף שאריות גלידה בדרך בחזרה ברק מבקש לעבור בחנות שבה 'רק מסתכלים על צעצועים ולא קונים אותם'.
הוא מלטף את הטרקטורים והמכוניות שבתצוגה הארוכה, נאמן למילתו, הוא לא מבקש שנקנה דבר, רק מסתכל.

נוסעים ביחד, מצטופפים במכונית המשפחתית, חוזרים אל בית הורי.
נפרדים מהדור המבוגר.
ברק רוגז וצועק, ואנחנו מתכרבלים ביחד במיטה הגדולה, כפי שנהגתי לישון עם אימי לפני שנים.
הוא נרדם לידי, משקיט אותי בנשיפות רכות, ואני מאמצת אותו אלי, טווה בראשי את מה שאכתוב כאן.

*יום רביעי*

קמים מאוחר היום. אבא לא הולך לעבודה אלא לאוניברסיטה, ונשאר איתנו עוד שעה במיטה.
בהחלטה רגעית אני יוצאת מהמיטה דקות לפני שהוא יוצא מהבית.
"אנחנו גם באים!" אני מודיעה, ומיד שוקעת בעשיה קדחתנית טרם יציאה ליום שלם עם ילד בן שלוש.
חיים מבצבצים בין אבני המדרכות האפורות בתל אביב, סביונים ועשבים בוקעים אל השמש בחורים שבמלט.
בדרך אבא מסביר שלומדים באוניברסיטה, והגיבור מיד קופץ, "גם אני צריך ללמוד!"
"מה אתה צריך ללמוד?"
הוא חושב ועונה, רציני כרגיל, "אני צריך ללמוד איך להתגלגל על הראש ולא ליפול הצידה."
מרחבי הדשא באוניברסיטת תל אביב מהווים מקום מצוין ללמוד גלגול, אבל הגיבור עסוק מדי. הוא חוקר את הדשא, את הפרחים. מחפש חתולים בין הקקטוסים.
הרעב מתגבר עליו, ואנחנו מוצאים קפיטריה ובה ביגלה ענק עם שומשם וקצח.
"אמא, אני רוצה לשבת שם." הוא מצביע אל אדן חלון גבוה, ואני מרימה אותו, רגליו מתנפנפות באוויר בגובה החזה שלי.
הוא נועץ את שיניו בקמח הלבן, מפזר פירורים על הרצפה, מאושר.

אחרי שעתיים אבא מצטרף אלינו למנוחה קלה. הגיבור מתרוצץ בתוך בריכה מרוקנת, מעביר אבנים ממקום למקום, בועט בעלים מרקיבים, נועץ מקלות בקיני נמלים.
"אבא," הוא קורא לפתע, "הנמלים יעקצו אותי!"
אני נשארת לשבת בצל, מאפשרת לבעלי לטפל בילד הפעם. השניים מגיעים אל הספסל עליו אני יושבת, נמלים קטנות מתרוצצות על הרגליים הלבנות של ברק. אבא משתלט על הבעיה, מוריד את הנעליים, מלטף את הרגליים הרכות, מרגיע, מנחם.
ברק כורע מעל הנמלים שהועפו מרגליו, מושיט להן אצבעות קטנטנות.
"הן שוב תטפסנה עליך," אבא מזהיר, אבל הילד לא עונה, מראה היצורים המתרוצצים מרתק אותו.
מאוחר.
אני מחליטה לחזור הביתה, לישון צהריים במיטה שלנו.
ברק נרדם בכסא שלו בנסעיה בחזרה בזמן שאני מזמזמת עם פרדי מרקורי על ההצגה שחייבת להמשך.
בבית אני חלצת את הנעליים הקטנות, משכיבה אתו במיטה לידי.
מתוך שינה הוא זוחל אלי, מניח את ידו על חזי.
בערב בעלי ואני מחליטים לחזור על יום כזה בשבוע הבא.

@}

*יום חמישי*

שבועיים המזכירה בפקולטה שלי חולה, והיום היא מתקשרת שהגיעה לעבודה.
היא תצא מוקדם מהרגיל, בעוד שעתיים בלבד.
אני עדיין בפיג'מה, אבל הרכבת לחיפה יוצאת עוד עשרים דקות.
מלבישה את ברק במהירות, מוותרת על סירוק השער. טוב שיש שער ארוך, אפשר להכניס הכל לגומיה ולהסתיר את קשרי הלילה.
אבא שלי מגיע, עשר דקות לפני הרכבת, מסיע אותנו לשם.
מהר, מהר.
המאבטח מחליט לבדוק את התיק הענק שלי באופן חטטני במיוחד.
הכרטיס שלי לא בתוקף, וצריך לקנות כרטיס חדש.
מהר, מהר.
המעלית מקולקלת.
אני רצה במעלה המדרגות אל הקרון האדום, ברק בזרועותי.
מתנשפת.
"אמא, אני רוצה לשבת כאן." ברק בוחר, כרגיל, מושב בניגוד לכוון הנסיעה.
"נכון שהרכבת נוסעת אחורה?"
אני מחייכת, נרגעת כאשר הרכבת מתחילה לנוע. אנחנו נוקבים בשמותיהם של הדברים החולפים מחוץ לחלון הממהר - עמודי חשמל, פרחים צהובים, מכוניות, משאית, עצים, שלוליות.
עיר ויער נמהלים מחוץ לקרון הנוסע, ואנחנו בתוכו, מצפינים.
בתחנת האוניברסיטה אנחנו מחליפים רכבות.
"אבא בא איתנו?" הוא שואל, זוכר את אתמול, מתאכזב כאשר התשובה שלילית.
ארוחת הבוקר היא קרואסון תעשייתי ודביק וכריך עם חביתה מלוחה מדי. ברק בוחר את הכריך, דוחה את האוכל המעובד חסר הטעם והריח.
מחפשים מקום ברכבת שמגיעה, כחולה הפעם, וקומה אחת בלבד לה.
מציירים קצת בפנקס, מדברים על הערים דרכן אנו עוברים.
לפני בנימינה ברק נשבר. הנסיעה ארוכה מדי, והוא מתחיל להתפרע, לבעוט בכסאות, בשולחן.
חיבוק לא עוזר, רק מגביר את הבכי.
"אמא," הוא משחיל מילים בודדות בין הדמעות, "אני מתגעגע למוצצי שלי."

מגיעים לחיפה, ברק נכנס למנשא ואני רצה, ארבעה עשר הקילוגרמים שלו מכבידים עלי, ממהרת להחתים את המנחה שלי על העבודה המתקנת, רצה אל הפקולטה להגיש את העבודה למזכירה הנעדרת.
אני מספיקה הכל, חמש דקות לפני שהיא עוזבת את עמדתה.
עכשיו אפשר לנוח.
ברק דורש אוכל, ואנחנו יוצאים למסעדה מזרחית קרובה. הוא בוחן את הכדורים השחומים שבצלחת שלו, מעדיף ללקק מהם את החומוס ולא לנגוס באוכל הבלתי מוכר. רק אחרי שהוא רואה אותי אוכלת פלאפל הוא מתרצה וטועם.
"טעים לך?"
הוא מהנהן, נטיפי טחינה זולגים מפיו, ונוגס שוב בכדור החמים.
בדרך חזרה עוברים ליד גן שעשועים, והגיבור מבקש לשחק לפני שנמשיך.
יש לנו עשרים דקות בטרם הרכבת שלנו תגיע, ואני מתיישבת על ספסל קרוב, צופה בבני מתיידד עם ילד בן שש בערך, שתקן ובלונדיני. הפער בינהם נעלם בין הנדנדות הצבועות בעליצות, והם רצים יחדיו, משחקים ללא מילים.
צריך לזוז, לחזור הביתה.
הנסיעה חזרה קלה יותר, להפתעתי. ברק מעסיק את עצמו, משחק עם שני מטבעות. הוא מחביא אותם במקומות שונים בין הכיסאות שלנו, ומופתע לגלות אותם באותו מקום שבו השאיר אותם.
אבי אוסף אותנו מהרכבת.
נוסעים הביתה.
נכנסים למיטה של הורי.
אני מנסה לבדוק בתוך כמה זמן ברק נרדם, אבל השינה משתלטת עלי לפני שאגיע למספר שלושים.
בערב נחזור הביתה, נאכל את שאריות המרק שסבתי הכינה, מכורבלים עם אבא תחת שמיכת הפוך הסגולה.

שליחה על ידי מי_מה* » 02 מרץ 2007, 21:56

שמחה כתמיד לראות אותך כאן. מקוה שאת כבר חולמת זריחות

*יום שבת*

הזמינו אותנו למסיבת יומולדת-פורים בבוקר, אבל אני חולה, ולכן אבא לוקח אותו לשם. בצהריים הם חוזרים ושניהם נכנסים למיטה, מעולפים מחום ומרעש.
"איך היה?" אני שואלת את הילד.
"כיף," הוא עונה, "לאלון היתה חרב, והוא נופף בה, ואמרתי לו לא לפגוע לי בפנים."
"איך היה?" אני שואלת את האבא.
"בפעם הבאה תורך," הוא עונה, מסתובב אל הקיר ונרדם מיד.
בערב אנחנו אצל הורי, ארוחת ערב עם סבא-סבתא וסבתא רבא. אחרי השניצלים והפתיתים אנחנו משאירים את ברק שם וחוזרים הביתה. משלימים קצת זמן איכות ביחד.

אחת עשרה בלילה.
אורזים צעיפים, מעילים, מצלמה, משקפת, כיסאות מתקפלים.
חוזרים לקחת את ברק הביתה. הוא, כרגיל, מלא מרץ, מתודלק אחרי שעות של התרוצצות.
נראה שבגילו ככל שהוא נע יותר, כך יש לו יותר אנרגיה. המאגרים מתמלאים עם השימוש, בניגוד אלי.
מוצאים מקום נוח, מיישרים את הכיסאות, מתעטפים היטב.
יושבים, הראש מוטה לאחור, להסתכל על הירח הנעלם לאיטו בצל כדור הארץ.
פיסה ועוד פיסה נופלות אל החשיכה, וברק שואל מי שבר את הירח.
הוא מרים את עיניו, ומתלונן, "אמא, אני לא רואה את הצל זז!"
אני מסבירה שהצל זז לאט, וברק מתרצה, חוזר לרדוף אחרי צללי חתולים שחורים בדשא הלח. הוא קופץ, רץ הלוך ושוב על המדרכה שמקיפה את מפרץ החניה הקטן, מדי פעם בודק שאני עדיין יושבת באותו מקום.
הוא מרים שני רגבי עפר ומניח אותם על השמיכה שלי. "אמא, תקראי לי ותגידי לי שיש לך מתנה בשבילי."
הוא רץ במורד המדרכה וצועק , "אמא, תקראי לי עכשיו!"
אני קוראת לו והוא מגיע, עיניו נוצצות באושר, "אמא, איזו מתנה הכנת לי!"
המשחק החדש מעסיק אותו יותר מעשר דקות, בכל פעם הוא מופתע מחדש לגלות על ברכי את האבנים שהותיר שם.
מאוחר יותר הוא מצטרף לאביו, מסתכל דרך המשקפת על כוכבים, משנן תצורות בוהקות ברקיע. "אבא, זה אריה," הוא מצביע על העגלה הגדולה, "והנה הזנב שלו."
כמעט חצות.
הירח מכוסה כמעט לחלוטין, רק נצוץ אחרון של אור נותר, כל השאר עטוף באפילה חומה.
"אמא, קר לי." הוא מגיע, מושיט את ידיו אלי. מטפס, מתכרבל מתחת לשמיכה, מחייך אלי.
"אתה רוצה שאשיר לך?"
הוא מהנהן ואני שולפת מהזכרון 'החול יזכור את הגלים, אבל לקצף אין זוכר', אני שרה לו ועיניו נעצמות באיטיות. 'עטור מצחך זהב שחור', הוא מסתכל אלי, "מה זה מצחך?"
כל שיר וההסברים המתלווים אליו.
"עוד שירים," הוא מבקש.
'אלינור ריגבי' מחליפה את שירי יום הזכרון העגומים, ואחריה גם 'צוללת צהובה' ו'כאשר אהיה בן 64'. הילד מצחקק, מופתע שאמא שלו מכירה את המילים לשירים מקלטת הוידאו שלו. הוא לא יודע שזו הקלטת הראשונה שקנינו כזוג, שהביטלס מלווים אותי מגיל עשר, כאשר אחותי ואני מצאנו את החלק השני של אלבום האוסף האדום.
העולם סובב סביבו, וכך תמיד היה מבחינתו.
הליקוי מסתיים. הכיסאות חוזרים למכונית, השמיכות מקופלות, אנחנו רצים הביתה, משיגים את אבא שנוסע לאט.
בבית אני ממהרת לחזור אל הפיג'מה, מתכסה בשמיכת הפוך הגדולה, מניסה את הקור מקצות האצבעות.
ברק מתכרבל לידי ונרדם בזמן שאני מדברת עם אביו.
היה יום טוב, נעים, חופשי.
מחר עוד יום.

*חינוך*

"אתם רכים מדי." אבא שלי מקלף תפוז מעל הכיור במטבח.
מיץ צהוב מתיז על השיש בזמן שהוא נוגס באחד הפלחים ומסביר לי שהורים בימינו לא יודעים לחנך את הילדים שלהם. הם לא מצייתים, הם מתפרעים, וכאשר הם מתבגרים הם פורקים כל עול.
אני מהנהנת, מחייכת, מדחיקה את הזעם לשעות מאוחרות יותר. ויתרתי על נסיונות השכנוע, אין מי שמאזין.

ברק לא מחונך.

עובדה.
אם אני אגיד לו - "לך למיטה עכשיו, כי אני אמרתי ככה!", הוא ישאר בסלון, וידרוש הסבר מלא. ואם אני אנסה לכפות עליו, הוא יבכה, יצעק, ישתולל, עד ש'אכנע' ואלך איתו למיטה, להתכרבל עד שירדם.
אנחנו מכריחים אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. לצחצח שיניים, למשל. או - שנת צהריים, כדי שבערב הוא יהיה מתוק וחייכני ולא פקעת עצבים מתרוצצת.
אבל לא מדובר במאבק כוחות, לא כמו שאני זוכרת מילדותי. מדובר במשא ומתן, הוא משחק משחק אחרון, ורק אז מצחצחים שיניים, או שהוא מבקש שאחד משנינו יצחצח לו.
עדיין יש כפיה, עדיין לפעמים אני אוחזת בו, בועט וצועק, ומצחצחת לו שיניים בכוח, מכריחה אותו לפתח את הפה הקטן כי הוא אכל סוכריות, ואני לא מוכנה שהסוכר ישאר לו על השיניים כל הלילה.
וברגעים כאלה אני זוכרת את אבא שלי עומד מעל השיש במטבח, מקלף תפוז, ומסביר לי שאנחנו לא מחנכים את הבן שלנו כמו שצריך.
אולי, אם היינו מיישמים את שיטת חמש הדקות, או מלמדים אותו שאי אפשר לערער על החלטה של ההורים כי אנחנו יודעים יותר טוב ממנו...
אולי אז לא היו לנו מאבקים כאלה היום.

אבל אז הוא נרדם, מכורבל ומחייך לידי במיטה, והרעיונות האלה מתפוגגים אל הלילה.

אתמול ברק היה אצל הורי. אחי נתן לו שוקולד, ואבי נכנס למטבח וראה את ברק אוחז את עיגול השוקולד המפתה ביד הקטנה, מתבונן בו כאילו היה הדבר הנחשק ביותר בעולם. לזכותו יאמר שהוא לא ניסה לקחת את השוקולד בכוח.
אבי נזף באחי הצעיר (בן 22 הילד), מזכיר לו שאני לא מרשה לברק לאכול שוקולד.
ויכוח ארוך התנהל בין השניים, ברק הקטן עומד בין הנפילים, מתבונן בשוקולד הנמס בכף ידו החמימה. בשלב מסוים הוא ניגש אל אחי והושיט לו את הכדור, "אני מאד מצטער, דוד ג', אבל אסור לי לאכול שוקולד. תשמור לי אותו בבקשה עד שאתבגר."

לא מחונך הילד. צריך להתחיל לנקוט ביד קשה יותר כלפיו, ללא ספק.

שליחה על ידי בלה* » 12 מרץ 2007, 04:27

_"אני מאד מצטער, דוד ג', אבל אסור לי לאכול שוקולד. תשמור לי אותו בבקשה עד שאתבגר."_
כובש. פשוט מקסים.
השלמתי עכשיו חודשיים של העדרות. חסרת לי. את כותבת נהדר.

<מותר שאלה? למה סוכריות כן ושוקולד לא?! שואלת ברצינות, לא להקניט>

סוכריות כי אח שלי קנה לו סוכריה על מקל, עמוסת צבעי מאכל, מבלי לבקש ממני רשות קודם לכן. ברק הגיע הביתה אחרי שהוא כבר היה מלא בסוכר, ולא רציתי לגרום לו להרגיש רע, או להרוס את האמון שנתן באחי. ממילא אין לנו סוכריות בבית, כך שהוא נחשף לזבל הזה רק פעם בחודש- חודשיים, כאשר אחי קונה לו במיוחד סוכריה.
שוקולד נמצא אצלנו ואצל הורי באופן קבוע על שלל צורותיו, וכדי למנוע מההורים שלנו להאביס את הילד במתוק הזה, הטלתי את ההגבלה. זה לא ששוקולד בריא פחות מסוכריות, להפך, אלא שאל השוקולד הוא נחשף הרבה יותר, וההורים שלנו נוטים לבלבל בין אהבה לבין ממתקים.
ועדיין, אמא שלי השאירה בשבילו סוכריות זוועה (מהסוג האדום עמוס החומרים המסרטנים) במדף שהוא יכול להגיע אליו, ואמא של בעלי בכל פעם שאנחנו נפגשים שואלת האם אפשר לתת לו שוקולד לבן, 'כי זה לא באמת שוקולד'.

(בלוש, גם אני התגעגעתי אליך

)

מותר לי גם להגיד שהתגעגעתי?
ועדיין מחכה לארגון מפגש ביננו...

_כאשר אחי קונה לו במיוחד סוכריה_
כדאי לחנך את האח שיקנה לו במיוחד, נגיד - צעצוע?
או נגיד - ביו תות מהשדה שתי דקות נסיעה מכם?
או אפילו (להיט אצל הבן שלי) - יתן לו במיוחד במיוחד: שקל מבריק משלו! (שלי קורא לשקל "שקל" ולמטבעות האחרים "כסף". לדוגמא: "קיבלתי שקל אחד ושני כסף" (-: )
במלים אחרות: את יכולה להזין את הנ"ל ברעיונות חתרניים מה לתת לילד. ממתקים לא, ובמיוחד לא סוכריות. אני הטלתי וטו חריף על אלה.

שליחה על ידי מי_מה* » 13 מרץ 2007, 23:44

אצלי כבר קרסו כל הסכרים בנושא הממתקקים. הרפיתי מסבתא ומהסביבה ואני , מקסימום, מנסה למתן כשזה מוגזם. להפתעתי ולשמחתי, הם מווסתים את עצמם לא רע. לא כל מה שמציעים להם הם לוקחים והם לעתים רחוקות מבקשים. אפילו שמעתי יום אחד את המרכזי מסביר לתינוקת (מעל קערית ממתקים שהגיעה במשלוח מנות), "לא כדאי לך לאכול את זה - זה לא טוב לגוף".

_גם אני התגעגעתי אליך_

שליחה על ידי בלה* » 14 מרץ 2007, 23:29

_אני הטלתי וטו חריף על אלה_
כשהיינו בארץ קנינו לאיתי סנדלים והמוכרת רצתה לתת לילדים סוכריות על מקל, בגלל הקנייה של סנדלי ילדים. /-:
אמרנו לא תודה, והמוכרת היתה המומה. אולי מזה שהורים אומרים לא לסוכריות והילדים לא מוחים אפילו בציוץ. (אני מאמינה שהם באמת מבינים כמה זה מזיק)

*אח שלי*

הוא צעיר ממני בשבע שנים, גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות, שרירי.
ההפך ממני.

בגיל 12 התחלתי לנגן בגיטרה, ונטשתי מהר מאד בגלל צירוף של חוסר כשרון וחוסר סבלנות.
בגיל 10 הוא מצא את הגיטרה שלי, ומאז הם לא נפרדו. בתוך חודשים הוא התחיל להלחין, לבצע פירואטים ססגוניים על חמשת המיתרים.
הנגינה בשבילו היא כמו הכתיבה בשבילי - תשוקה שאם מתעלמים ממנה - היא מעכלת אותנו.
אבל אני מתעלמת משלי, מתחבאת מתחת לסינור של "אני אמא / רעיה / רופאה", ולא מעניקה לאהבה הראשונית שלי את הקרקע לצמוח עליה, והיא קומלת.
הוא משתקע בנגינה שלו, מקריב את החומר כדי לתת לרוח שלו לנסוק.
וכאשר שומעים אותו מנגן...

ברק, מגיל כמה חודשים היה מרים את ראשו בכל פעם שהצלילים מילאו את הבית. אחי מלחים (הלחמה, של חומר, ולא הלחנה של רוח) מוזיקה קלאסית במקצבי מטאל, מחבר ביחד צלילים שלא אמורים להמצא באותו רצף, ועושה את זה נפלא.

אני מעריצה אותו, על האומץ לנטוש מאחור את כל מה שהוא מכיר כדי לצלול אל החלום שלו, להתחייב לחלוטין לאהבה הפנימית, הבוערת שלו.
אני מקווה שברק יקבל משהו מהאומץ הזה, שאם הוא יגלה כשרון כמו של אביו (צייר מדהים) הוא לא יתחייב לעסוק בהנדסה כי זה מה שמצפים ממנו, אלא יגלה קודם בעצמו מה הוא רוצה. שילמד איך לבנות לעצמו מסגרות, למצוא את הגבולות שלו, ולא אלה שמוכתבים על ידי הסביבה.
לילד יש שני הורים קונפורמיסטים שעושים בדיוק מה שמצפים מהם. הוא צריך מישהו שיטלטל אותו, שיראה לו דרך שונה לחיות.

וסוכריה אחת על מקל נראית לי מחיר זערורי לעומת זאת.

שליחה על ידי מכשפה* » 15 מרץ 2007, 13:43

לפעמים, _סוכריה אחת על מקל_ , היא כל מה שצריך, היא לא מחיר- היא בונוס. הידיעה שיש סוגים שונים של עונג, שהטוב (כמו הרע, אבל עכשיו נתרכז בטוב) בא בכל מני צורות: טוב בריא, טוב טעים, טוב נעים, טוב מעורר, טוב מנחם. לפעמים הם משתלבים (גם בריא גם טעים וגם מנחם) לפעמים הם סותרים, אבל איזה שחרור מפחד זה לדעת שהטוב יכול לבוא ממקורות שונים ובאופנים שונים!
אני חייבת לספר לך גם על אחי (מה לעשות כל פעם שאת מזכירה את דוד גימל אני נזכרת בדוד גימל של ילדי). הוא בגיל 10 התחיל ללמוד גיטרה עם מורה. כעבור כמה חודשים של מאמץ ותסכול הוא פרש והמורה נפרד ממנו בפתק במחברת התוים, וזו לשונו: "הנ"ל מחוסל טוטאל!". כעבור שנה הוא התחיל ללמוד תופים ושם, כנראה, היה החופש שחסר לו אצל המורה לגיטרה, ופתאום הוא התחיל לנגן בכל כלי שנקרה על דרכו. הוא לימד את עצמו פסנתר וגיטרה ובאס. היום הוא מוסיקאי בוגר רימון שיכול לנגן בכל כלי שיקח לידיו. אני גאה בו על ההתעקשות ששלו ללמוד לבד (אני הייתי מציקה לו שיקח שעורי פסנתר ויקצר את זמן הלימוד. איזה מזל שהוא לא הקשיב לי!).
ויקרה, תרשי לי לחלוק עלייך, הכתיבה שלך לא קומלת, היא אולי יוצאת לך קצת יותר במאמץ, יכול להיות שמשהו מחליד מחוסר שימוש ב"אני הכותבת", אבל היא שם, חיה ורעננה ומחכה שתתני לה לצאת.

*יום שלישי*

קמים מוקדם, מתלבשים מהר.
אני מפתה את ברק לצאת מהמיטה בהבטחה לנסיעה במונית, וזה עובד - הוא רץ, מחכה לי ליד הדלת, מתמתח למלוא אורכו כדי לפתוח אותה.
נוסעים.
נהג המונית לא מפסיק לצחוק מההערות של ברק ("עכשיו אדום, לא נוסעים באדום." "אתה נוסע מהר או לאט?" "אל תסע מהר, זה מסוכן", "למה הוא מוציא את היד מהחלון? אסור."). אני כבר רגילה, רק מחייכת ועונה עד כמה שאני יכולה על השאלות המהירות של הילד המופלא שלי.
מגיעים.
"אני רוצה לעלות במעלית!" הוא קורא וממהר אל המעלית ההדורה בבנין המשרדים.
מחפש את קומה ראשונה, ולוחץ על הכפתור המתאים.
המעלית מספרת שהגענו, ומפרטת את כל הדברים שיש כאן, והוא נושא אלי עיניים מתפעלות, "אמא, המעלית מדברת איתי!"
הוא רץ אל אקווריום הדגים שפינה, בזמן שאני מדברת עם המזכירה, מוסרת את הכרטיס המגנטי ומקבלת ערימת דפים עם הוראות ללבורנטית.
שנינו נכנסים ביחד.
ברק עדיין זוכר את הפעם שבה הוא נבדק כאן, וני צריכה להבטיח לו שהפעם עומדים לדקור רק אותי.
אשה בלונדינית בחלוק לבן מחייכת אליו, מושיטה לו כפפת גומי למשחק. הוא שומט את הכפפה, גורר כסא ומתיישב לידי.
"מה את עושה?" הוא שואל את הלבורנטית, והיא מסבירה לו, על המבחנות, על המחט החבויה, על חסם הורידים.
הוא מתקרב, בוחן היטב את הנקודה שבה היא דוקרת אותי, "אמא, יש לך חור ביד?"
אני מסבירה שיש חור קטן, ודרכו מוציאים את הדם.
"למה אני לא רואה את החור?"
"כי יש שם מחט עכשיו. אחרי שהאשה תוציא את המחט, תוכל לראות את החור."
אנחנו סופרים את המבחנות, צופים בדם הזולג אל הכלים השקופים.
"למה אנחנו לא שותים דם?" הוא שואל, ואני מנסה לחשוב על תשובה טובה.
"אפשר לשתות דם, אבל לא צריך. הגוף שלנו מייצר את הדם בעצמו."
"אה."
ככה זה - אני יכולה להרחיב ולהסביר באופן המדויק ביותר, אבל לא אקבל היזון חיובי ברור פרט להברה אחת הפוטרת אותי מהמשך ההסבר. בעוד זמן מה הוא ישלוף את המידע, וישתמש בו, ורק כך אדע שהוא אכן הבין את מה שאמרתי.
הוא מסתכל בענין כאשר מדביקים פלסטר במקום הדקירה, מנופף לאשה לשלום, ויוצא, חוזר אל הדגים שבחוץ.

בדרך לאכול ארוחת בוקר אנחנו מתעכבים בחנות ספרים. אני בוחרת ספר עבור חברה טובה, והוא נשאר בחוץ, מחמיץ פנים על דבר מה. רק אחרי שאני מסיימת, מסתבר לי שהוא רצה שאקח אותו על הידיים, כדי להסתכל על הספרים מלמעלה.

הוא נכנס ליאמו, ואנחנו ממשיכים אל הקניון. בא לי לבזבז כסף על שנינו, ואני בוחרת את 'ארומה' לארוחת בוקר מאוחרת.
בתור הילד המגודלה במנשא הגב מושך מבטים מהסביבה.
"סליחה," פונה אלי אשה עם תינוקת בת שנה בעגלה, "אפשר להציק לך לגבי המנשא הזה?"
אני מחייכת ועונה, שכן, נוח יותר לקחת אותו במנשא מאשר על הידיים, שכן, הוא כבד לי, אבל לא יותר מתיק הגב שאני נושאת איתנו לכל מקום, ושהמנשא מתאים לילדים כבר בגיל של הבת שלה.
ברק כל כך חייכני אל הסביבה, שכל ההערות העוקצניות הופכות ל'כמה נוח לו', ו'איזה כיף להיות כל כך קרוב לאמא'. ופתאום נראה הגיוני וברור שילד בן שלוש וחצי ינשא על הגב של אמא שלו, ולא ישתרך מאחוריה, עייף, רעב ובוכה.
כל הדברים שחסרו לי כאשר הוא היה בן שלושה חודשים בתינוכיס. החברה משתנה, אפילו במרכז כפר סבא.

"אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים!" הוא מודיע כאשר הכריכים מגיעים. זה שמכיל פסטו עובר אלי, והמלפפון החמוץ והחסה יוצאים מהכריך שלו, מותירים מאחורים חביתה ועגבניה בודדת.
הוא לוגם בתאווה מיץ תפוזים, יושב על כסא הבר הגבוה, שואל לגבי מכונת הקפה הגדולה שמנפיקה כוסות מלאות בחום הנוזלי הטעים.
שעתיים ויותר אנחנו מבלים שם, אוכלים, מפטפטים, משקיפים על האנשים שסביבנו. תינוקות נכנסים ויוצאים, גורמים לברק לצחקק כאשר אני מספרת לו שגם הוא היה פעם תינוק קטן.

הוא מבקש, ומקבל, גלידת וניל לקינוח ממכונה ברשת מזון מהיר. שלושה שקלים מחליפים ידיים בתמורה לגביע עם אוכל תעשייתי קפוא.
אבל טעים.

חוצים את הרחבה הלבנה שבקניון. אני משתעשעת ברעיון ללכת הביתה ברגל, אבל טפטוף זרזיפי קוטע את התוכניות. מוצאים מונית ונוסעים הביתה.
אני משכנעת אותו לישון צהריים, והוא נרדם בקלות, מלטף אותי מתוך שינה.

שוב ערב.
שוב מונית.
היום אני מרגישה כאשה עשירה - שלוש נסיעות במונית, וארוחה בחוץ. מי זוכר את המצב הכלכלי, את המשכורת היחידה שנכנסת בתחילת החודש לבנק?
מגיעים אל החבר, וברק מזנק מהמונית, צוחק באושר.
הם משחקים בינהם, ואנחנו, האמהות, יושבות עם ספל תה ומדברות.
קולות משחק בוקעים מהקומה העליונה, רוח קרירה ממלאת את הבית בריחות של לילה.

חיים.

איזה כיף....

מתי תעשו טיול לצפון הקרוב?

שליחה על ידי מכשפה* » 22 מרץ 2007, 14:24

כמה כיף לקרוא אותך

תודה לכן, מחמם ונעים לי כל כך לכתוב כאשר אני יודעת שאתן קוראות

*יום חמישי*

"אמא," כך הוא פותח את המשפט הראשון בבוקר, "אני רוצה לראות היום המון טלויזיה, כי אני אוהב לראות טלויזיה."

האם כל מה שהוא רוצה הוא מקבל?
לפעמים, כאשר זה מתאים לתוכניות שלי. אנחנו מתדיינים על כך - אם רואים טלויזיה לא מדביקים, ולא מציירים, ולא קוראים ספרים.
הוא מסכים לתנאים, מעדיף להסתכל על דמויות צבעוניות מרצדות ולא לעסוק במלאכת ידיים.
הטלויזיה מרצדת, אבל אני לא מניחה לו. שואלת לגבי התוכניות, מתענינת בדמויות.
לא בהכל - אני לא מושלמת, אבל כן מנסה לפתח שיחה מתוך שטחיות הפלסטיק.
בעקבות אחת התוכניות הוא ממציא סיפור על נמש, החתולה שלנו, ואני מקלידה אותו במהירות, שישמר לעתיד.

בצהריים הוא משתעמם, יש גבול ל'המון טלויזיה' שהוא מסוגל לספוג - עד שעתיים ביום.אנחנו עוברים לחדר העבודה, והוא בונה לעצמו בית מכריות גדולות, ומוביל לשם את מערבל הבטון שלו. הוא חולה, מסתבר, ובתוך בית הכריות יש רופא שיכול לטפל בו. אחר כך ברק מוצא את החותמת הישנה שלי, ומחתים דפים בשמי. הוא מקריא לי, "אמא, כאן כתוב שמערבל הבטון היה חולה, ועכשיו הוא בריא."

מערבל הבטון החלים, ואנחנו הולכים לישון בצהריים, לשנת חלומות ארוכה ונעימה. בערב נקריא סיפורים ונשיר, ואני ארגיש כמו 'אמא טובה', כזו שמשקיעה בילד.

לילה טוב, מבית הכריות שלנו.

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מרץ 2007, 22:56

לילה טוב

*יום שלישי - חלק א'*

ילד ואמא נכנסים למכונית קטנה וכחולה, ונוסעים לחיפה.
אנחנו סופרים משאיות, מנסים לנחש את תוכנן לפי צורתן והפרסומות על הצד.
אחר כך הוא מעודד אותי לעקוף את המכוניות שבנתיב הימני, וסופר בקול את השניות שעוברות עד שנעקוף אותן. לפעמים עוקפים אותנו.
אנחנו נוסעים לפעמים בנתיב המהיר, לפעמים באיטי, אבל כולנו מתקדמים לאותו כוון.
כמו בחיים.

שאלה פילוסופית שברק מעלה - האם אנחנו עוקפים את המכוניות שנוסעות בכוון ההפוך?
אני לא יודעת.

מגיעים.
מוצאים חניה באחד מהרחובות הקטנים, המסתעפים שבעיר התחתית.
הוא רוצה לרוץ, אבל אחרי מספר דקות משנה את דעתו, ואני טוענת אותו ליאמו.
מאושר במנשא, הוא מנפנף ברגליו, מדבר עם חיילים שעוברים אותנו.
בפקולטה אני מקבלת מהמזכירה עותק של עבודת הגמר, ושנינו יורדים למקלט, למסור את העותק לכריכה. ברק מתבונן מוקסם במכונת הצילום המקיאה עוד ועוד עותקים של הדפים המודפסים. לאחר מכן הכורך משדך את הדפים יחדיו בשדכן משרדי ענק, מניח סלוטייפ שחור על השוליים ומוריד את הקצוות בגיליוטינה.

"אמא, למה אני לא מפעיל את הסכין הגדולה?"
אני מסבירה לו על הסיכונים, אבל חושבת שהוא היה מסוגל לעשות זאת בעצמו, בהשגחת מבוגר אחראי.

מטפסים לקומה השניה. ברק דוחף סטודנטים מדרכו, והם לא מבינים מהיכן צץ הגמד המתרוצץ בין רגליהם. הסיטואציה כה מוזרה - ילד בפקולטה המכובדת, עד שהאנשים נעמדים במקומם, מבולבלים, ולבסוף החיוך מופיע וצחוק מתפרץ מהשיניים הקפוצות.

חוזרים אל המזכירה.
ברק משתקע ביצירת חורים בניירות על ידי מוציא סיכות, ואני מקבלת שני טפסים המאשרים שסיימתי את כל חובותי לפקולטה.
מעשיו מענינים יותר משלי, אנחנו רק מחליפות ניירות - הוא יוצר אמנות.

אנחנו קופצים לבית החולים הסמוך לקנות שתיה, ולאחר מכן חוזרים למכונית, לקראת חלקו השני של היום.

ילד ואמא נכנסים למכונית קטנה וכחולה בחיפה.

דבר לא השתנה, פרט לשני ניירות בתיק הגב שלי, דחוסים בין מכנסיים ספייר, קטנים ואדומים, לבין בקבוק מים גדול וכוס עם קש.
זוגי הגדיר זאת באופן היפה ביותר - במקצועי הראשי אני אמא.
הרפואה היא רק תחביב.

*יום שלישי - חלק ב'*

נוסעים לבקר חברות בצפון.
ברק מתנמנם במושב האחורי.
אני מחליפה את המוזיקה - נמאס מדייר סטרייטס. רוצה לשמוע קווין.

"אמא, על מה השיר הזה?"
"על נשים עם ישבן גדול."
"מה זה ישבן גדול?"
"יש ישבן קטן, כמו של ברק, ישבן גדול יותר, כמו של אמא, וישבן מאד גדול."
הוא מצחקק, ומבטו משייט שוב אל החלון, אל הים שמימינו.

אני מנסה להתאים בין הכבישים לכתוב על שני פתקים קטנים, נוהגת בעיר לא מוכרת, מפחדת שברק יאבד את הסבלנות, שאפספס את הפניה, שאני לא אסתדר עם המארחת, שברק לא יסתדר עם הילדים.
החששות הרגילים של הילדה הרגילה לדחיה.

מגיעים.
ראש מתולתל מציץ מעל גדר, וחיוך גדול מופיע.
ברק מקפץ מהמכונית, "אמא, אני לא רוצה לשחק עם אף ילד. אני אשחק לבד, בזמן שאת תדברי עם החברות שלך."
אני מסכימה, ואנחנו חוצים את הכביש, עוברים שער כחול, ונשפכים לחצר גדולה מוארת.
לא רק בשמש, גם בחיוכים, בחיבוקים, בקולות מוכרים של אמהות בחינוך ביתי.
מעולם לא נפגשנו, ובכל זאת,השיחה ממשיכה כאילו עצרנו באמצע משפט אתמול, ועתה אנחנו חוזרות לחוט הפרום.

ברק נבלע בתוך הבית הגדול, מעסיק את עצמו במשך שעות. נאמן לדיבורו - הוא לא מנסה להתחבר עם הילדים שבחצר, אלא מחפש משחקים לעצמו, נעול בעולם משלו.
אני לא לוחצת עליו. הוא ישתלב עם האחרים כאשר יהיה מוכן, ובינתיים הוא מתרגל לסביבה החדשה בדרכו.
שלוש שעות ישבנו בחוץ, מפטפטות, מחליפות חוויות ובדיחות שזר לא יבין.
"מה את עדיין מניקה?" אני שואלת, מרימה את גבותי בחיקוי לנימת התדהמה שהופיעה בכל פעם ששלפתי שד עבור ברק.
חברתי החדשה מחייכת ומצטרפת, "מה, את נותנת לו בכל פעם שהוא מבקש?"
הצחוק מתגלגל, שוטף את שלושתינו, שכן בנה הצעיר מגיע, רוצה לינוק גם כן.

עברנו פנימה, וברק יצא החוצה.
"אמא," הוא מופיע לפתע, מחקפץ בהתרגות, "בואי תראי מה מצאתי!"
אני יוצאת בעקבותיו.
שבלול גדול זוחל על המרצפות הורודות. ברק כורע מעליו, ומזהיר אותו, "אל תלך אל הדשא, שבלול, אתה עלול ליפול."
השבלול מציית, ממשיך לזחול אל הרגליים היחפות של בני.
שתי הילדות הגדולות מתבוננות בתדהמה בחיה המשרכת דרכה באיטיות במרפסת. הן גדלות בטבע, לא כמו הילד העירוני שלי, אך ההתלהבות מהפלא המזדחל מדביקה את שתיהן.
אני חוזרת אל תוך הבית, שומעת את השיחה המתגלגלת בין שלושת הקטנים הגדולים.
אחרי שלוש שעות, הוא מצא נושא משותף עם הבנות.

השלושה חוזרים אל הבית, אוכלים ביחד, ולאחר מכן מתפזרים בין הצעצועים. כל אחד במשחקו, כל אחד קרוב לאמו, ואנחנו יושבות על הספות הרכות ונאנחות אושר אחת אל השניה.

אני לא רוצה לחזור הביתה,עדיין לא, ואני נעתרת לכל בקשה של ברק ל'משחק אחרון ודי'.
השעה חמש הופכת לשש, ולאחר מכן לשש וחצי, ורק אז אנחנו יוצאים, בדרך חזרה הביתה.

פרדי מרקורי שר על בדידות, וברק נרדם במושב האחורי, מותש מהיום הארוך.
הוא ישן גם כאשר אני פורמת את החגורה, וכאשר אביו מניח אותו בשקט במיטה הזוגית הגדולה.
הוא עדיין ישן, נשימותיו מרדימות את זוגי, בזמן שאני מתפנה להעלות את היום על הכתב.

*יום חמישי*

חמש וחצי בבוקר. בעפעפיים עצומים אני כושלת אל חדר האמבטיה. מסתמכת על הזכרון כדי למצוא את מברשת השיניים, לא מסוגלת לפקוח את העיניים עדיין.
הבנזוג הוא השני שיוצא מהמיטה, וברק מיידית מתפרש לרוחבה, שולח את זרועותיו לצדדים, ונרדם מחדש.
מכינים סנדביצ'ים, מסיימים את אריזת הדברים, מעירים את הילד, וקדימה - לאילת.
האוטובוסים מחכים בנקודת האיסוף, ירוקים וגדולים.
אני משליכה את ברק על אביו, מתפרשת על מושב כפול ונרדמת עד העצירה הראשונה בדרך.
כאשר אני מתעוררת אני מגלה שברק התידד עם הנהג, והפך לאחראי פתיחת דלתות האוטובוס. הוא לוחץ על הכפתורים האדומים הבוהקים, ומסביר לנהג על תפקיד כל כפתור.
כן, לנהג.

עוצרים בחי בר בקיבוץ רביבים.
כמו עדר טוב אנחנו הולכים עם כולם, מקבלים שקיות אוכל עבור מלככי העשב, בקבוק זכוכית קטן למלא בחול צבעוני, ואל שולחן הקפה הממתין בצד.
ראשית - מחפשים את החיות.
המכלאה נמצאת בקצה הסיבוב, ואנחנו עוברים קודם דרך כלובי תרנגולות וציפורים, חתולי בר וזאבים. ברק מאושר - הוא מגלה שיש עוד חתולים בעולם שנראים כמו החתולה שלנו, ומחפש את הכלבים שנראים כמו הכלבה של הדודים מהצפון.
מצאנו את החמורים, האלפקות והגמלים, וברק מפזר להם אוכל על הגדר המפרידה בינו לבינם. הם נוגסים את השקית, חוטפים אותה בטרם הוא יעצור אותם.
החידוש פג - אנחנו עוברים אל אוהל מילוי הבקבוקים בחול.
אמהות יושבות ליד ילדיהן - "לא ככה, חמודי, ככה." והן לוקחות מהפעוט את הבקבוק, יוצרות שכבות חול עדינות.
ברק שופך כמויות של חול אדום, מעליו צהוב, ומסיים בחול ירוק.
בנזוגי ואני יושבים על הספסל בצד, משוחחים ביננו, ואני נמנעת מלהעיר לילד ש'לא ככה עושים, חמודי'.
ברק עובר לעמדה הבאה, פקיקת הבקבוק, לוקח חתיכת חימר גדולה ומשחק איתה. הוא מרכיב צורות, מועך את החתיכה בידיים מלוכלכות ופניו מוארות באושר.
מיותר לספר שברק התלהב יותר מהחימר מאשר ממילוי הבקבוק?

אוכלים צהריים.
חוזרים לאוטובוס.
ברק נרדם, ראשו בחיקי, המוצץ נושר משפתיו הרפויות.

מגיעים לאילת.
עולים לחדר.
מתקלחים.
מצטרפים לקבוצה שיוצאת לסרט באיימקס.
ברק נהנה מהמשקפיים המיוחדים
מנסה לתפוס את הדמויות התלת-מימדיות שמופיעות לפניו, מנופף בידיו מול עיניו.
שיעור אמיתי בנושא אשליות.
לאחר מספר דקות הוא משתעמם, מוריד את המשקפיים, ומעדיף לראות את הסרט בצורתו המטושטשת אך האמיתית יותר לתפיסתו.
חוזרים למלון.
אוכלים ארוחת ערב.
ברק משתולל בחדר האוכל, רץ על הכורסאות, מסרב לשבת ולאכול.
האיתותים ברורים.
אנחנו מוותרים על פעילות הילדים המוצעת, חוזרים לחדר וקוראים עד שהעיניים נעצמות והגוף נרפה.
לילה ראשון בחופשה המשפחתית.

*יום שישי* ^או - ברק אקסטרים חלק ראשון^

בבוקר נוסעים לחוות הגמלים, יום של פעילות לצעירים.
הבנזוג יוצא ראשון באומגה, ואחרי שברק רואה אותו מחליק במורד החבל - הוא מבקש להצטרף.
הילד הקטן גולש פעמיים, פעם עם אבא ופעם עם אמא. הוא מוכן גם לפעם שלישית, אבל אנחנו מעדיפים לעבור לפעילות הבאה, ושלושתינו נעמדים בתור לרכיבה בכרכרות רתומות לחמורים.
אני מדחיקה את הכאב למראה החיות המושכות אותנו, מתרווחת בכרכרה, ונהנית מברק הפוקד על החמור לנוע או לעצור. הילד מחזיק במושכות, מכוון את החמור ימינה ושמאלה בהתאם להוראות המדריך, ומפטפט בעליצות עם שנינו.
אחרי שהסיבוב מסתיים, אנחנו עוברים לג'יפים. ברק מתיישב בין שנינו, והבנזוג מפעיל את המנוע הרועם.
קדימה למדבר.
סיבוב של עשרים דקות בתוך חול ואבק, מוקפים בצהלות גיל של הפעוט החגור.
כאשר אנחנו חוזרים - הוא מסרב לצאת מהג'יפ, רוצה טיול ארוך יותר.
משא ומתן קצר משחרר אותו מהחגורה, וחזרה אל האוהל הגדול, לארוחת צהריים קצרה.
ברק טועם ארטיק לראשונה בחייו, והוא מחייך, המיץ הירוק נוזל על סנטרו, נדבק לכפות ידיו.
חוזרים למלון.
מתקלחים.
ישנים קצת.
יורדים לארוחת ערב, ומשם לסיבוב בטיילת של אילת.
אני אוכלת צמר גפן מתוק ורוד, וברק טועם, אבל מעדיף ארטיק נוסף במקום לחלוק איתי את הסוכר.
יש חנות צעצועים שבפתחה חיות מצפצפות ומכוניות נוהמות. הוא מתיישב על הרצפה מוקסם, מלטף מדי פעם את אחת החיות.
להפתעתי הוא לא מבקש שנקנה לו צעצוע - הוא מסתפק בהתבוננות ומשחק בדמיון.
חוזרים לחדר.
מדליקים טלויזיה.
ברק נרדם כאשר ארץ נהדרת מתחלפת במועדון לילה.
אני גומרת את הספר שהבאתי איתי.
מכבים את האור.
לילה.

*יום שבת* ^או - ברק אקסטרים חלק שני^

לאור הצלחת טיול הג'יפים אתמול, אנחנו מחליטים לגוון את הפעילות היום. במקום ללכת למצפה התת ימי כמו כל שאר המשפחות אנחנו יוצאים לטיול ג'יפים לעומק המדבר.
כל מה שמספרים על ג'יפים נכון - הם מרעישים, הם מלכלכים את הסביבה, לא מרגישים איתם את הדרך, אי אפשר להקשיב לשקט המדברי כאשר נוסעים איתם.
הכל נכון.
אבל זה כל כך כיף!
הבנזוג נוהג, וברק ואני צועקים ביחד, מנסים להתגבר על רעש המנוע בעזרת תיבת קול של ילד בן שלוש וחצי ואמא בת...
יותר משלוש וחצי.
שואגים בירידות, מוחאים כפיים בעליות.
אנחנו עוצרים בין סלעים, והמדריך מספר שמעבר לסלע הקרוב אפשר לראות נוף נפלא.
אני מזרזת ת ברק לבוא איתנו, אבל הוא משתקע בשני סלעים עגולים שמצא, ולאחר מכן קורא לאביו לטפס איתו על צוק.
כרגיל, אני לומדת ממנו שיעור - עדיף להנות ממה שיש מול העיניים מאשר לרדוף אחרי נוף מובטח.
כה זה בחינוך ביתי, לא תמיד ברור מי המורה ומי התלמיד.
אני מפנימה את שלמדתי, שולפת את המצלמה, ומנציחה את הרגעים שהם הילד כבש את פסגת ההר, יושב בפיסוק רגליים על קצה סלע אדמדם ומחייך.
בדרך חזרה הרוח שוככת ואנחנו מתמלאים באבק מדברי אפרפר צהבהב, שערינו מעלה שיבה.
אני מראה לברק את עקבה, את הרי אדום, מסבירה על השבר הסורי-אפריקאי, והבנזוג מוסיף על יצירת ים סוף.
ההסברים פגים כאשר אנחנו מגיעים לפסגה האחרונה, ויורדים בשאגות לואדי קטן.
חוזרים לאילת.
מקלחת.
ארוחת צהריים.
אורזים.
חוזרים לאוטובוסים.
נוסעים צפונה.
הנהג הפעם פחות ידידותי, לא מאפשר לברק לגעת בכל הכפתורים הנוצצים.
זה בסדר, עד תום חמש שעות הנסיעה הוא יאפשר לברק לפתוח את דלתות האוטובוס ואת תא המטען.
ככה זה עם ברק - הוא מזדחל ללב האדם הקשוח, ממלא אותו ברוך, וממשיך הלאה.
גשם מפתיע אותנו ביציאה מהאוטובוס.
נכנסים הביתה.
החתולה רודפת אחרינו, בודקת עשרות פעמים האם באמת חזרנו, או שמא נלך שוב.
לא נלך.
לא בקרוב.

ברוכם השבים. אז עשיתם קריעת ים סוף, מה?
מקווה שהחג שמייח, שתחושת החירות בו עולה על כל החובות המשפחתיים, ואם כבר חובות משפחתיים מקווה שמהנים!
חיבוקים ונישוקים (לא שומרת כשרות אבל טרם אכלתי חמץ אז זה בסדר - לא אחטיא אתכם).

אצלך נשמע שאילת זה כיף...
אולי פעם הבאה ניסע איתכם ואז פחות נרגיש שהיה בעיקר מתיש?

חג שמח..
ומחכים כבר למפגש נוסף...

שליחה על ידי טלי* » 05 אפריל 2007, 03:41

איזה דף מופלא - קראתי את הכל באמצע הלילה על חשבון שעות השינה היקרות שלי....
את עושה לי חשק לא לשלוח מחר את הגדולה שלי לגן ולעשות איתה גן אמא
האם את שואלת את עצמך מה יקרה כאשר יוולד לברק אח/ות קטנ/ה?

אני קוראת אותך ומתענגת. ומקבלת השראה.
(טוב, מודה- גם קצת מקנאה , בעיקר על כמה שאת נהנית מהאמהות. אני מבקשת שהקנאה תהפוך לכוח ממריץ לשינוי).
תודה שאת כותבת, ליל מנוחה @}

_האם את שואלת את עצמך מה יקרה כאשר יוולד לברק אח/ות קטנ/ה?_

מעניין שאת שואלת

שבוע 11, ויש עוד חדשות בתחום האישי, אבל זה כבר בדפבית (זה הרי הדף של ברק הגיבור, לא שלי).

אני לא יודעת מה יקרה אז. שנינו נצטרך להתרגל למסגרת החדשה, לקבל את היצור החדש ליחסים ביננו.

(ייצור על שום מה? על שום השיחה הקצרה שהיתה לנו הבוקר, כאשר ברק נשען על הבטן שלי -
*אמא* - אתה מכאיב לי ולתינוקת.
*אבא* - או לתינוק.
*ברק* - או לחתול.
*אמא* - אתה חושב שיצא לי מהבטן חתול?
*ברק* - כן, חתול כמוני.
)

זו התחמקות מתשובה אמיתית, אני יודעת, אבל זו התשובה הטובה ביותר שאני יכולה לתת מבלי להגרר לקלישאות.

מימה - אנחנו כשרים בערך כמו חלה עם חמאה ובייקון, והנשיקות שלך מתקבלות באהבה רבה.
פו - נסענו מטעם העבודה של הבנזוג, והשחרור מטרדות הנסיעה (מישהו אחר מחליט מתי יוצאים, מתי חוזרים, לאן הולכים, היכן מתאכסנים....) אפשר לנו לנפוש באמת. מעולם לא חשבתי שחופשה מאורגנת יכולה להיות נעימה כל כך. אבל אתם בהחלט מוזמנים להצטרף אלינו תמיד

אשה מקסימה - תודה @}

*יום שני*

קמים בבוקר בלי אבא, לראשונה מזה שבוע.
רכות החופש עדיין באוויר, ושנינו צוחקים, מתחבקים, מתחילים את היום בשקט.
קצת טלויזיה, קצת ארוחת בוקר, וקדימה - לסידורים.
אני מציעה לברק שניסע בעגלה, והוא מתלהב, נכנס במהירות וחוגר את עצמו במקומו.
"רגע, אמא," הוא עוצר ויורד, "גם הרכבת רוצה לבוא איתנו."
לעגלה בגאז' גדול, סוחב אפילו רכבת צעצוע עם ארבע קרונות.
מתגלגלים בדרכים, ברק משען מעבר לצדי העגלה, מתבונן על הגלגלים מסתובבים תחתיו.

סידור ראשון - נכנסים לבנק.
אני עומדת בתור, מתירה את ברק, והוא מתחיל לסייר בין השולחנות, מציץ אל הפקידים, מביא חיוכים לכל הנמצאים. גם הרכבת מצטרפת, ושניהם דוהרים לאורך פסי המרצפות השחורות, משמיעים קולות של מנועים משקשקים.
הוא נתקל ברגליים של אנשים, אבל הם לא כועסים, להפך, מחייכים, מדברים איתו על הרכבת שלו, והוא עונה, ברצינות הראויה. שלווה שורה סביבו, והיא מתפשטת אל התור הלחוץ בצהרי היום.

סידור שני - קונים ירקות.
אתמול התעורר בי חשק עז לבטטות אפויות וקולורבי. עגבניות ומלפפונים אני לא מסוגלת לאכול מההתעברות (איזו מילה מצחיקה:-)), והם מוגלים מעגלת הקניות. חסות ונבטים גודשים את הדלפק, וברק מוסיף אפרסק אחד קטן ברגע האחרון.
אני עורמת את הכל על העגלה, וברק מתרעם - הרי אין לו מקום ישיבה בעגלה העמוסה.
מוציאה את השקיות ומארגנת אותן מחדש, כך שגם הירקות, גם ברק וגם הרכבת שרויים בנוחות.

סידור שלישי - צבע.
אני בוחרת צהוב בהיר לקשט את קיר המסדרון, והמוכר מפנה מקום לברק כדי שיוכל להסתכל על המכונה המערבבת את הצבע, מקפיצה את הקופסה האליפטית עד שנוצרת תערובת אחידה. אני תוהה האם לקנות גם מברשות חדשות, אבל מחיר הצבע מפריח רעיונות אלו מראשי.
"אמא, עדיין יש לנו גלגלת קטנה בשבילי, נכון?"
בודאי. זהו הפריט החשוב ביותר.

הביתה.
חם, ולח, ואני דוחפת את העגלה בקושי. ברק מתחיל לבכות, מסמן שהוא עייף כמוני.
הביתה.
אני לא רוצה לבשל צהריים. מקלפת גזר, שוטפת אפרסק, ואפשרות לפיתה עם חומוס, אם הוא ירצה.
הוא לא רוצה.
שנינו עייפים מכדי ללעוס.

למיטה.
לישון.
כמה נעימה שנת צהריים כאשר כל העולם רץ סביבי. ניתן לשמש לנוע, לשעות להתחלף, וכאשר יתקרר מספיק - נצא לחבר.

נהנית לקרוא, ממש כאילו נמצאת שם איתך(())

*יום רביעי*

"מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?"
שואלת האמא בשיר.

אני לא צריכה לשאול.
הייתי איתו כאשר הוא שיחק ברכבת, כאשר הוא סיפר סיפור לחתולה, כאשר הוא התיישב סחוט ודרש "עכשיו הופ!", וכאשר צבענו את קירות המסדרון ביחד. אני בגלגלת הגדולה, והוא בקטנה, משפריץ נתזי צבע על השער הזהוב, הלחיים הורודות, והידיים הרכות.
אמא שלי אוספת אותנו, והוא רץ, מתווה את הדרך לסניף הדואר. שם הוא מטפס על הדלפק, עוזר לפקידה להעביר את הטפסים המשולמים אלי, את הכסף ממני אליה.

ברק הולך אל ההורים שלי, אני לסידורים קצרים ולאחר מכן חוזרת אליו. הוא יושב, בוהה בטלויזיה, עיניו כמעט ונעצמות.
קצת מרק עוף של סבתא מאושש אותו, ואבא שמצטרף אלינו גורם לו לפזז באושר.
קדימה - לקניות.
שבע וחצי בערב, אנחנו מסתובבים בין המדפים העמוסים, מחפשים את סוג האוכל שהחתולה שלנו אוהבת, ממלאים את העגלה באריזות פלסטיק צבעוניות שלא יתכלו בימי חיינו. מצחיק - החומרים אותם אנו אוכלים ישרדו אחרינו.

הביתה.
צחצוח שיניים.
הוא מתכרבל עלי, מחבק אותי לפני השינה.
אבא משכיב אותו במיטה, מכסה אותו, שר לו על היקינטון הפורח בגינה אחרי הגשם.

מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?
הכל, ולא כלום.

*שיחה טריה*

"לאן הולכים?"
"הביתה."
"אבל אני לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה ללכת לטיול."
"טוב, נלך לטיול קצר."
"לא! אני רוצה ללכת לטיול גדול!"
"לא, אני מצטער, אפשר ללכת רק לטיול קצר."
"מה אתה עושה? למה אתה קושר אותי?"
"אני קושר אותך בעגלה כדי שנוכל ללכת לטיול קצר."
"לא! אני רוצה ללכת לטיול גדול!!!"

ואז הילד שעט מחדר העבודה עם הפרה הקשורה בעגלה הורודה שלו, ושאר השיחה המרתקת נדדה איתו לסלון.
אם תסלחו לי, אני רוצה לדעת איך הוא פתר את הויכוח עם הפרה.

הממםםם....זה לא ברור כל כך -
השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו, בזמן שהוא קשר אותה לעגלה. לי לא היה קשר לנושא בכלל.

_השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו_

וואללה, באמת זה לא היה ברור

_הממםםם....זה לא ברור כל כך -
השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו, בזמן שהוא קשר אותה לעגלה. לי לא היה קשר לנושא בכלל._
דווקא הבנתי..

אבל איך הוא פתר את הויכוח? זה לא הבנתי..

_אבל איך הוא פתר את הויכוח_
הוא לקח את הבובה לטיול קצר לסלון, ואחר כך היא טיפסה לטרקטור הירוק שלו, נסעה למרפסת, ונזנחה שם במשך יומיים, עד שביקשתי ממנו להכניס את הטרקור הביתה.

היום, דרך אגב, הוא הודיע לי שזו לא פרה אלא כלב.

ילד עירוני, מה אפשר לעשות?

*יום ראשון*

להרפות.
לנשום.

כבר מספר ימים הילד מסרב להתקלח, מסרב להתרחץ, פורץ בזעקות שבר בכל פעם שהנושא עולה.
מכיוון שבמשך השבוע הוא לא שיחק בארגז החול אלא היה יחסית נקי, ויתרתי לו.
הבוקר הוא קם עליז ומאושר והודיע שהוא רוצה לעשות אמבטיה.
ככה, סתם, כי יש לו צעצוע חדש שהוא רוצה לשחק איתו במים.

נפלא, מים וסבון, ורחצה, והילד ריחני ומקסים, ואמא שלו מרגישה שוב שהיא אמא טובה עם ילד רחוץ

הנה שלמתי חודש שלם של חייכם. איזה כיף לקרוא אותך

.