365 ימים דף בלוג

*יום שני*

יום הזכרון לשואה ולגבורה.
במשך שנים משמעות היום הזה מבחינתי היתה זכרון. נסיון להחזיק בתמונות שחומקות ממני, שירשתי משני סבים ושני סבתות שהיו שם.
בכי וכאב.

בארבע השנים האחרונות אני לא בוכה יותר על מה שהיה, רק על הפחד ממה שעלול לקרות.
אם מישהו יפגע בברק, איך אגן עליו?
איך אמנע את זוועות העולם מלחדור אליו?
אני יכולה לישון איתו באותה מיטה, להניק עד גיל שנתיים ועשרה חודשים, להאכיל אותו בקמח מלא ולהמנע מסוכר חום.
אז מה?
זה מה שיגן עליו כאשר יפרצו אלינו הביתה באמצע הלילה?
כאשר יקרעו אותו מזרועותי?

השנה, כמו בשנה שעברה, יכולתי להיות איתו בבית בזמן הצפירה, לחבק אותו. הוא התכרבל עלי, זועם שיצאתי מהמיטה מוקדם מדי לטעמו.
"היום אנחנו זוכרים אנשים שמתו לפני המון שנים." זה ההסבר המירבי שיכולתי לחשוב עליו, "והצפירה מזכירה לנו לעצור ולחשוב עליהם."

היא הסתיימה, והוא ירד ממני, "אמא, אני רוצה להתכרבל איתך במיטה." הוא התחיל ללכת לחדר השינה ואז הוסיף במהירות, "אבל רק בתנאי שתורידי את הסוודר!"
הורדתי את הסוודר, נשארתי בגופיה.
חזרנו למיטה, והחבאתי את הפחד בידיים של ילד בן שלוש וחצי, בריח שערו, ברכות לחיו.

*יום שלישי*

ברק ואני משחקים בסולמת ונחשים. הוא ממציא לעצמו את החוקים, ואני נגררת אחריו, מגלה את התענוג שבמשחק לשם המשחק ולא לשם הכללים. למשל, הוא מעדיף לגלוש בנחשים מאשר לטפס להגיע לסיום, ולכן שני החיילים הקטנים שלנו צועדים בסך כדי להגיע לראש הנחש ולגלוש מטה. וגם - מהר מאד הוא משתעמם מספירת הנקודות שעל הקוביות, ולכן החייל שלו מתרוצץ על הלוח ומחפש לעצמו נחשים לגלוש עליהם, בזמן שהחייל שלי רק מסתכל ומחייך.

עכשיו אני מכינה אורז וירקות להקפצה, ובכיור המטבח טובלים להם כרוב, נבטים, גזר וקוביות בטטה קטנות. ברק שר להם, מערבל אותם, ותוך כדי גם טועם מכל סוגי הירקות, מגלה את ההבדלים בטעם ובמרקם בין הכרוב לחסה העגולה למרות הצורה הזהה, ומדי פעם מתיז מיים על השיש, הרצפה ומה שמסביב.

נו מה, הכל צריך להיות ברור ומובנה? צריך לשחק מדי פעם, לא?

*יום רביעי*

היום המצאנו משחק חדש. אני נבהלת מעיוות נורא אצל ברק, והוא מרגיע אותי ומסביר לי בשביל מה צריך את זה.
דוגמאות?
בבקשה -
"אוי לא!" כך אני, בהבעה מפוחדת, "יש לך משהו ענקי באמצע הפרצוף!"
"לא, אמא," הילד מצחקק, "זה אף."
"באמת?" אני מתענינת, "ומה עושים איתו?"
מריחים כמובן, והוא גם מייצר נזלת, אבל עכשיו לברק אין נזלת כי הוא ניגב את האף עם נייר טואלט, תודה ששאלתם.

וכך אנחנו עוברים אחד אחרי השני על אברי הגוף. עם העיניים רואים, ועם האוזן שומעים.
גם עם השניה, דרך אגב.
ומה עושים עם הסנטר?
הוא, כמובן, מסביר לי הילד בידענות, מחובר לשיניים ואיתן אוכלים.
והלחיים?
גם משמשות לאכילה.
והגב?
כדי שיהיה משהו מאחור.
והמותניים?
כדי שאפשר יהיה לדעת מה בצד.
והשער?
מחובר לראש שבתוכו נמצא המוח ואיתו חושבים.

הוא היה כל כך מקסים שלא הרגשתי צורך לתקן אותו. ההסברים שלו טובים כמו שלי, והם מגובים באינטואיציה מופלאה, ולא רק בידע מספרים מלאי איורים אנטומים מפורטים.

_היום המצאנו משחק חדש_
משחק מעולה..
ינוסה בקרוב...

*יום חמישי*

יום של נסיעות - קמים מוקדם, אורזים תיק עם כריכים ומים, ויוצאים לדרך.
מונית, ואוטובוס, ושוב מונית. מגיעים ללשכת הבריאות בפתח תקווה.
"אין לו גן היום?"
שאול נהג המונית, ואני מסבירה שהוא בבית איתי.
"מצוין," הנהג עונה, "ככה הכי טוב לילדים, אם אפשר להרשות את זה."
מאוחר יותר ברק מתחקר אותו על כל לחצן בלוח המכוונים ובלוח התקשורת עם התחנה, והנהג מסביר, בפירוט, בהנאה, בחיוך.
אדם מקסים.
בלשכת הבריאות אנחנו מתבקשים להמתין, וברק ממציא לעצמו משחקים - הוא ממלא מים בכוס ממיכל שעומד בפינה, מתרוצץ סביב לכורסאות הפנויות מאנשים, ולבסוף נעמד ליד שולחן סוגרי המתכת הגדול שבמרכז.
"אמא, מה זה?"
"זה שולחן," אני עונה, ולא מבינה את השאלה.
"לא נכון!" הוא צוחק לבורותי, עיניו מנצנצות, "זה כלוב של אוגרים, ואני אוגר."
והוא זוחל מתחת לשולחן על ארבע, מתרוצץ למטה, מצחקק ומאושר.

מגיעה רואפה, מישהי שעשתה ביחד איתי את הסטאז' בתל השומר. היא מונה את הישיגה - סייימה שנה של התמחות במחלקה פנימית, מועמדת להתחיל התמחות מבוקשת בבית חולים ידוע, ובכלל - החיים טובים.
ואני?
נשארת בבית עם הילד בשנה האחרונה.
תחושת ההחמצה מתפוגגת עם החיבוק הראשון שאני מקבלת מהילד.
אנחנו נכנסים אל המזכירה, וברק מחורר דפים בזמן שאני ממלאת טפסים, מושיטה העתקים מצולמים של תעודות האומרות שמעולם לא פשעתי, אנסתי או רצחתי.
בזבזתי זמן והתבטלתי, לא ניצלתי את ימי למקסימום האפשרי אבל זה לא מופיע ברשימת הפשעים המוכרים על ידי משטרת ישראל.

בדרך חזרה אנחנו עוברים ליד ערימת גזם, וברק מוצא בול עץ קטן והופך אותו למקדחה, משמיע קולות וקודח בערימה הירוקה עד שאני מנתקת אותו מהמשחק החדש ושנינו צועדים לתחנת האוטובוס.
נוסעים לתחנה המרכזית, וברק מנסה לנחש מי האוטובוס שיביא אותנו הביתה - האדום, הכחול או אולי זה שגבו מופנה אלינו וכל שניתן לראות ממנו הוא ציור של כלב מחייך?

אף אחד מהם, אוטובוס ירוק מגיע, ואוסף אותנו חזרה לעיר שהמתינה לנו.

"אני רעב." הוא מודיע ונועץ את עקביו בקרקע.
"בסדר, מה תרצה שנבשל בבית?"
"לא רוצה לאכול בבית," הדמעות ממהרות להופיע, "רוצה לאכול במסעדה!"
ויכוח ביננו, שנינו עייפים, רעבים וצמאים. הוא לא מבין שהוצאנו כבר מעל מאה שקלים על נסיעות ואני לא רוצה להוציא עוד כסף על אוכל כאשר יש לנו בבית אורז, ושעועית, קינואה וירקות.
אני נרגעת ראשונה.
"איפה אתה רוצה לאכול?"
"כאן." הוא בוחר במזנון פינתי, שמגיש רק שקשוקה. ארבעה גברים גודשים את השולחן המוארך היחיד, וברק נכנס ומתיישב על אחד משני הכסאות הפנויים. השיחה על כדורגל ועסקים נפסקת למטר שאלות של ברק, וכל הגברים השזופים, הקשוחים, נמסים מול ילד בן שלוש וחצי שמנסה להבין למה אסור לו לשתות מהבירה השחורה של האדם שיושב לידו.
שקשוקה בבגט ומיץ תפוחים, ושנינו שבעים.
חוזרים הביתה במונית, אני מותשת מכדי ללכת את הדרך הארוכה בחום הצהריים.
נכנסים למיטה, נרדמים.
בערב ברק יכריז שהוא רוצה לתלות דגלים במרפסת שלנו, אבל לא משעממים (דגלי ישראל בכחול ובלבן), אלא צבעוניים.
ומחר?
מחר יום שישי, ולאחר מכן שבת.

נחים.

שליחה על ידי gani* » 22 אפריל 2007, 23:20

מחפשת אותך (ואת ברק הגיבור) ב"מה חדש" כמעט בכל ערב@}

תודה

*יום שני*

יום הזכרון לחללי צה"ל.

יוצאים להוציא חבילה מהדואר.
אנחנו פוסעים באיטיות. כבדות ההריון כבר מתחילה להשתלט עלי, ואני עייפה, נעה בתוך זמן נוזלי.
הגיבור נוסע על הבימבה הכתומה, ברכיו בולטות מעל המותניים. "אמא, תקנו לי אופניים, האוטו שלי כבר קטן מדי."

ממתינים על הספסל מחוץ לסניף הדואר בזמן שאבא עומד בתור בפנים. אשה וכלבה קטנה מגיעות, והברק מקפץ באושר, מושיט לה את ידו, מחבק ומלטף אותה.
הוא חוקר את האשה לגבי תא הדואר שלה, עוזר לה להוציא משם מעטפה ארוכה, ובכלל - מדבר במהירות אוטוסטרדה על החיים עם אדם שלא פגש בעבר.

אבא יוצא, ואנחנו ממשיכים אל גן השעשועים הקרוב.
"אמא, אני לא רוצה שיכנס לי חול לסנדלים." הוא מודיע וחולץ אותם, מתרוצץ בין המתקנים, גולש ומטפס. אחרי מספר דקות הוא מחליט לרוץ לקצה השני של גן השעשועים, אבל במקום בקו ישר הוא רץ במעגל גדול, מטפס על מדרגות וגדרות נמוכות שבדרך.
בעלי מגחך, "הבן שלנו לא יודע לנווט."
"לא," אני מסבירה לו, "הוא בוחר את הדרך המענינת ביותר, לא את הקצרה ביותר."
שנינו צוחקים למראה הבלורית הזהובה המתנפנפת מעל כל אבן גדולה, קולות הרגליים הטופפות על האבנים החמות.

בדרך הביתה הוא מסתובב על המדרכה, חתיכות אדמה נוקשות נדבקות לכפות הרגליים החשופות. במקלחת נצטרך לשפשף את הרגליים היטב כדי להוציא מהן את הלכלוך הדביק.

נכנסים למיטה, ריחניים ועייפים.
נרדמים.

אבל לפני השינה אני תוהה - מותר להיות כל כך מאושרים היום? מותר לשמוח? מותר לחייך כאשר לאמהות אחרות נותר רק זכרון של בלורית זהובה מתנפנפת ברוח צהריים חמה?

_מותר להיות כל כך מאושרים היום? מותר לשמוח? מותר לחייך כאשר לאמהות אחרות נותר רק זכרון של בלורית זהובה מתנפנפת ברוח צהריים חמה?_
בעיני זו זכות גדולה ואפילו חובה לשמוח מיפי הבלורית. תמיד, אבל במיוחד ביום כזה. הרי אותן אמהות היו נותנות הכל כדי לשמוח כשעוד היה אפשר. לא לפספס את הרגעים האלה, לנצור אותם. זה הגלעד החי ביותר, הנהדר ביותר שיש.

_מחפשת אותך (ואת ברק הגיבור) ב"מה חדש" כמעט _ בכל פעם שאני נכנסת לפה.

ואני לא מצליחה לתקן את הקישור בבלוגלי. עובדת על זה.

_בעיני זו זכות גדולה ואפילו חובה לשמוח מיפי הבלורית. תמיד, אבל במיוחד ביום כזה. הרי אותן אמהות היו נותנות הכל כדי לשמוח כשעוד היה אפשר. לא לפספס את הרגעים האלה, לנצור אותם. זה הגלעד החי ביותר, הנהדר ביותר שיש._

כל כך נכון.

ותודה לך אלודאה, כי זה בדיוק מה שהבלוג שלך עוזר לי לעשות @} .

למחבקות

תודה, יקירותי על התגובות המחממות.

*יום חמישי*

השעון המעורר מצפצף, ואני פוקחת עין אחת.
שמונה וחצי בבוקר, כן בטח.
מכבה בהינף יד, שוקעת חזרה עם הגיבור אל שמיכות הפוך החמימות.
קמים לקראת עשר וחצי, מתארגנים באיטיות, מצלצלים לחברות - אנחנו בדרך.

משתרכים אל תחנת הרכבת. קשה לברק - השמש קופחת, הכובע מתעופף מראשו בגלל הרוח, והנעליים מפריעות לו.
בכל זאת מצליחים להגיע לתחנה, לקנות כרטיס, לעלות אל הרציף.
פיספסנו את הרכבת, ועכשיו מצפות לנו ארבעים דקות המתנה.
אוכלים קצת, מתרוצצים קצת. אני יושבת על הספסל, ומדי פעם הגיבור מגיע לספר לי על תגלית חדשה שמצא.
הרכבת מגיעה, והיא אדומה - בדיוק כמו שהגיבור הזמין.
מטפסים לקומה השניה, מוצאים ספסל, מוציאים את המים ואת האוכל, מתארגנים.
"אמא, פיפי."
אוספים את המים ואת האוכל, סוגרים את התיק, יורדים שוב למטה לחפש את השירותים.
דוקא נחמד - יש סבון ומים זורמים. יותר מסודרים משירותים ציבוריים שאני מכירה.
עולים שוב.
הדרך ממהרת לצידנו. "אמא, נכון שהרכבת נוסעת אחורה?"
הוא לא מוכן לקבל את האפשרות שהוא זה שיושב עם הגב לכוון הנסיעה. מבחינתו - כל העולם הפוך, ורק הוא בסדר.
לידינו יושבות שתי חיילות, מתמוגגות מהמשפטים המהוקצעים של בני הקט. הוא עורג למיץ התפוזים שאחת מהן שותה, ואני מבטיחה לו שבתחנה נקנה לו מיץ.
לא, הוא רוצה את המיץ של החיילת. לבסוף הוא אוזר אומץ, מבקש בעדינות האם יותר לו לשתות קצת מהמיץ.
החיילת מחייכת, מושיטה לו את הכוס המלאה עד לחציה. ברק לוגם פעם אחת ומחזיר.
"לא," היא מסרבת לקבל את הכוס, "תשתה כמה שאתה רוצה."
הוא מרוקן את הנוזל הכתמתם, מחייך מהנדיבות.
מחליפים רכבת בתחנה בתל אביב. החיילות נטמעות בקהל על הרציף, ואנחנו יורדים בזהירות, רק כדי לטפס חזרה לרציף אחר.
נוסעים צפונה, הפרחים הצהובים מתחלפים בעצי ברוש ולאחר מכן באקליפטוסים מהוהים לצידי הפסים.
בדרך ברק נשבר, בכיו קורע לב - הוא מבקש שכאשר נגיע נעלה שוב על הרכבת ונחזור הביתה.
מגיעים לתחנה שלנו. הבכי פג עם השתנות הנוף, ואחרי שיורדים מהרכבת הוא מתרענן, מתחיל לרוץ במעגלים גדולים מחוץ לתחנה.
חברה טובה אוספת אותנו, מביאה אותנו אל המפגש החמים. ארבע נשים, שבעה ילדים, בית אחד.
אוכל נעים ממלא אותנו. הגיבור ממהר אל הפינה בה מרוכזים הטרקטורים והמנופים. הוא לא רוצה לשחק עדיין עם הילדים האחרים, וכרגיל במפגשים של חינוך ביתי, אף אחד לא מנסה להכריח אותו לשתף פעולה.
כל אחד בעניניו, כל אחד באהבותיו.
השיחה זורמת ביננו. בכל פעם מישהי נקראת לטפל, לנחם, להניק, וחוזרת, מרימה את חוט השיחה מחדש.
השעות מתאחרות, והגיבור נפתח אל הילדים האחרים. קוראים ביחד סיפור, מתחיל לשחק עם אחת הבנות.
כאשר צריך לצאת הוא מצליח להרגיש בבית, מסרב לצאת לדרך - רוצה להשאר עוד.
אין ברירה, המונית כבר מחכה לנו.
נפרדים, מבטיחים שנמשיך בשבוע הבא.
"בי!"
ברק קורא ורץ החוצה, משיג אותי אל המכונית הלבנה שממתינה בחוץ.
חיבוק אחרון ויוצאים שוב, מהמונית אל הרכבת, לנסיעה ארוכה שמתמשכת מהגבעות בצפון אל מישור החוף, בחושך, שם אהובי אוסף אותנו מהתחנה, וכולנו חוזרים הביתה, אל החתולה המתגעגעת ואל הספה המוכרת.
שלושתינו מותשים מיום ארוך.
יוצאים אל ההורים שלי, ברק כבר אומלל, בוכה וזועק.
נכנסים למיטה הגדולה, מתחבקים.
הוא נרדם ברגע, ואני יוצאת על קצות האצבעות, מצטרפת אל אהובי הממתין בסלון.
נפרדים מאמי, מאבי.
מברק הנם.
יוצאים לבקר חברים לערב ארוך של צחוק.
כאשר נחזור הוא כבר יהיה ער, מחייך שוב, מתגעגע אלינו, ורק אז נחזור הביתה סופית, נכנס למיטה שלנו ונישן.
עד מחר.

תגידי, כמה שעות יש ביממה שלך? לי זה נראה כמו שבוע פעילות, ועוד קמתם בעשר וחצי?!?!

ושוב אני קוראת אותך ומקנאה..
הייתי שם אבל לא מרגישה שהייתי בסיפור שלך.. רוצה גם ימים כאלה...
הרבה....

כן, קמנו נורא מאוחר, כי אנחנו בחינוך ביתי והעולם רודף אחרינו ולא להפך.
ועוד משהו - כאשר הולכים אל הרכבת יש לפחות חמישה חלזונות קטנים על שיח אחד, ושני קיני נמלים שאפשר למלא בחול ולהכין להם פתח חדש (ברק הוא גם ארכיטקט קיני נמלים...)

וזה היה יום מתיש, שנגמר באחת לפנות בוקר, אבל מאד באופני ונעים. שווה להצפין בשביל מפגש חינוכביתי כזה

(בואי מימה, בואי מימה...)
(יש שיר כזה, לא?)

*קצת קיטורים וממשיכים*

יום חמישי אכן היה מופלא ומקסים, אבל רק בחלקו הקטן. כלומר, רק כאשר היינו אצל פו. בשאר הזמן - היה כל כך איכסה שלא להאמין.
זה היה יום של בערך שמונה שעות (כאמור, יצאנו באחת עשרה וחזרנו בשבע בערב), ומתוכו בילינו ארבע שעות מוקפים באהבה וחיבוקים, וארבע שעות מוקפים בקוצים, עקרבים ודרדרים.

לכל אחד בעולם יש משהו להגיד על איך אני מחנכת את הילד שלי.
המאבטח ברכבת, ילד שן שש עשרה, הסביר לי כמה מסוכן לתת לילד ללכת בלי נעליים, ואחר כך עוד פנה אל ברק ושאל אותו למה הוא הולך בלי נעליים ("כי אני רוצה", היתה התשובה המבריקה)
נהג המונית הסביר לי שהסיבה שברק מסרב לחגור חגורת בטיחות היא שאנחנו לא מחנכים אותו לזה בבית. בלי לשים לב בכלל לזה שהילד מטורטר ועייף. החוצפן עוד הגדיל לעשות וסיפר לי על משפחה שלמה שנכנסה למונית, וכל הילדים ישר חגרו את החגורות שלהם בלי להתנגד בכלל. בניגוד אלינו, כמובן.
איש זר ברכבת שאמר לי "כן, כבר הבנתי שאצלכם הילד קובע הכל," בזלזול אינסופי. ההערה באה, דרך אגב, כאשר חיכינו שהרכבת תעמוד ברציף, וברק בחר באיזה עמוד הוא רוצה להאחז. העמוד היה בכוון ההפוך, והאיש היפנה את תשומת ליבי לכך שהרציף נמצא בצד השני. זה היה נחמד עד שאמרתי לו שברק בחר באיזה עמוד הוא רוצה להאחז, ואז הגיעה ההערה המטומטמת הזאת.
ועוד, ועוד, המון דוגמאות מארבע שעות של החלפת רכבות ועצבים.

זהו.
פרקתי.
הלאה.

_לכל אחד בעולם יש משהו להגיד על איך אני מחנכת את הילד שלי._
_המאבטח ברכבת, ילד שן שש עשרה_ _נהג המונית_ _איש זר ברכבת_ _ועוד, ועוד, המון דוגמאות_
כל כך מכירה את זה..
נסי לספוג את זה עם ילד על הגב + ילדה לידך + תיק..
ובמקום לעזור לך לעלות לרכבת רק מעירים הערות [ואני רק העברתי בראש את אלף התשובות ה"נחמדות" בשביל כל מעירי ההערות והתאפקתי....
ואז חייל נחמד עזר לנו לעלות..
וככה היה לנו במשך יום שלם בשתי רכבות ושני אוטובוסים!!!
זה היה לפני שבוע בערך ועדיין מרתיח אותי...

*יום ראשון*

יום שלם של חיבוקים, התכרבלות וטלויזיה, ובסופו - נוסעים לחסן את נמש.
תמיד אני תוהה איך זה שאני דוחה את החיסונים של ברק, מתלבטת אילו מהם לתת לו, אבל כאשר זה מגיע לחתולה שלנו, אני מתייצבת כמו ילדה טובה, ומאפשרת לוטרינר להכניס לגוף שלה נוגדנים זרים, כספית ומתכות כבדות.

בית קטן, גינה, חבוי מהכביש הראשי המשתולל מאחורינו.
וטרינרית ארוכת שער וטובת מבט מקבלת אותנו.
"יש לכם חתולה נפלאה, יפה כל כך," היא מתפעלת, ואנחנו, כמו הורים טובים, מתמוגגים מהמחמאות.
מניחים את הכלוב של נמש על השולחן הממורט, וברק והוטרינרית מנהלים שיחה ארוכה. היא מסבירה לברק מה היא בודקת, וברק מסביר בתמורה מה עומדים לעשות לנמש ("לחסן אותה כדי שהיא לא תהיה חולה").
אחרי מספר דקות הוא מטפס אל הידיים של אבא כדי להיטיב ולראות את החדרת המחט הארוכה לצוואר החתולה שלנו.
היא בכלל לא מייללת. כמו ברק, היא מזהה נפש נעימה כאשר היא פוגשת אותה.
פעם אחת היא מתנגדת, כאשר הוטרינרית נותנת לה כדור נגד תולעים.
"גם לי היו תולעים בטוסיק!" ברק מנדב מידע באושר.

מסיימים.
מכניסים את נמש חזרה לקופסא שלה.
עיניו של ברק נוצצות, והוא מתעקש להרים את הכלוב של נמש. בשתי ידיים, גבו מוטה לאחור, הוא מתנשף כאשר הוא מרים את חמשת הקילוגרמים שלה.
רק אז הבכי החתולי מתחיל. הטלטולים מפחידים אותה יותר מהכל, ונמש חוזרת לנהום ולזעוק, מרי כנגד העולם שקרע אותה מביתה הבטוח.
עסקת חילופין - אני אסחוב את נמש, ובתמורה אבא ירים את ברק על כתפיו.
חוזרים הביתה.
נמש ממהרת להתחבא, ואנחנו ממהרים למיטה.
ברק נרדם, מותש אחרי שלא ישן בצהריים.
אבא נרדם, מותש אחרי יום עבודה ארוך רווי קפאין.
אמא ערה, מלחינה את הפוסט הבא בבלוג של ברק.

בבוקר נמש מצטרפת למיטה המשפחתית, מתחככת בנו. הזריקה נמחתה מזכרונה החתולי.
עד הפעם הבאה.

_נהג המונית הסביר לי שהסיבה שברק מסרב לחגור חגורת בטיחות היא שאנחנו לא מחנכים אותו לזה בבית. בלי לשים לב בכלל לזה שהילד מטורטר ועייף_
אבל הנהג צודק, לא? אם הוא עייף ובגלל זה את מחליטה שאין חובה לחגור, זה החינוך שלכם בבית. זו לגמרי החלטה ערכית.

(אפשר למחוק אם זה לא ברוח הדף).

לא. הילד היה מטורטר ועייף ולכן התנגד לחגורה. בסופו של דבר הוא נחגר ורק כך נסענו.
אילו הייתי אומרת משהו כמו "חמודי אתה עייף, אז אתה לא צריך להתחגר," אז היה מקום לביקורת שלו. אבל הוא לא התייחס בכלל למה שקורה, רק למה שנדמה היה לו שהוא רואה, והוא הלביש על זה את הפרשנות העילגת שלו.
אם זה לא היה ברור - ברק תמיד נחגר, וכמעט תמיד מתנגד לזה. אבל כאשר הוא עייף - הוא מתנגד לזה יותר.
דרך אגב, אילו את היית שם, אני בטוחה שלא היית מעירה את הדבר הזה. מקסימום היית אומרת משהו כמו "זה מאד קשה לשכנע ילדים לחגור חגורות, ביחוד כאשר הם עייפים."

וחוץ מזה - ברוכה הבאה! נעים לדעת שקוראים כאן

הבנתי...

*יום שני*

היינו אמורים לסוע שוב לצפון, אבל הגבר יצא מהבית טרם הנץ החמה, והגיבור התעורר מיד לאחר מכן וסירב לחזור לישון. רק אחרי יותר משעה וחצי הוא נרדם לידי, ויכולתי להרגע גם.
כאשר התעוררנו השמש עמדה במרומי השמיים, וכל מחשבה על נסיעה פרחה ממני.
התקשרנו, ביטלנו, התנצלנו.
מה עכשיו?
סבא וסבתא, כמובן. יש להם גינה, ועץ שסק, ושניצלי עגל, ואנחנו רק צריכים לבוא ולאכול.
קדימה, הגיבור ואני נכנסים למכונית (חגורים

), ונוסעים.
היום מתחמם סביבנו, אבל הרוח בגינה קרירה. הגיבור מטפס על סולם גבוה, קוטף שסק מאחד הענפים העליונים, ולאחר מכן יורד ומתחיל לשחק במשאית שהוא הביא.
לא רוצה לאכול - רק לקטוף.
כולנו יושבים לצהריים, וברק מתרוצץ, לא מצליח להרגע - נדנדה אדומה, ומשאית צעצוע ירוקה, בוץ חום ומים בצינור.
מי יכול לאכול כאשר יש כל כך הרבה דברים מענינים מסביב?
הוא יוצא לסיבוב בחוץ עם סבתא, טיול קצר.
אני נשארת בבית, עוזרת לקלף מלון מתוק ובשל.
הם חוזרים. ברק מיוזע וחמים, מתנפל על המלון עד שרעבונו נשבר.
חוזרים הביתה.
אבא מחכה לנו בחניה.
כולנו הולכים לישון, מצומצמים במיטה שקטנה מיום ליום, ככל שברק מתארך.
אחרי שלוש שעות הוא התעורר, אכל פיתה וחומוס, וקערת אורז גדולה.
עכשיו הוא התרחץ, לבש פיג'מה, ובקרוב יחזור למיטה.
עד מחר.

מאיפה השגת ילד שישן שלוש שעות ואחר כך הולך לישון לני חצות הלילה?
אצלי, שאלוהים יעזור לי אם הם ישנים יותר משעה בצהריים (המוקדמים).
מקנאה ואוהבת.

המיטה קטנה וקטנה? גם אצלנו זה קרה. השקענו במזרון יחיד שנצמד לשלנו. בהתחלה הילדה ישנה עליו אח"כ האיש. בכולופן זה מרווח.

_מאיפה השגת ילד שישן שלוש שעות ואחר כך הולך לישון לני חצות הלילה?
אצלי, שאלוהים יעזור לי אם הם ישנים יותר משעה בצהריים (המוקדמים)._
גם אני גם אני שאלתי אותו דבר!!!

*יום שלישי*

נסענו שוב צפונה. חצי מפגש חינוך ביתי - הפעם רק אנחנו והמשפחה המארחת.
הפעם החלטתי לזהם את הסביבה על חשבון הנוחות של המכונית הפרטית, וההמנעות מהערות זרים מיטיבים.
שמענו בדרך את זיגי, והפעוט דרש שנחליף לשירים שהוא מכיר, על האופניים ועל האנשים עם הישבן הגדול.
סיכמנו שבדרך בחזרה נשמע את הלהקה המלכותית. בינתיים דיוויד בואי מבשר על סוף העולם, והפעוט מכרסם פיתה עם חומוס במושב שלו (חגור, דרך אגב, בהקשר של הדיון קודם לכן...).
כאשר פנינו אל הצומת האחרונה, הגיבור פרץ בזעקת שבר - "אמא, המוצצי נקרע!"
מוצץ גומי בן שנתיים, נהרס לבסוף.
הילד שבור, בוכה ואומלל. פניו מתכרכמות בעצב עמוק, נטול ניחומים.
מגיעים.
הוא יוצא בקושי מהמכונית, אומלל כל כך עד שאפילו ההגעה לבית המוכר והבטחת הצעצועים המענינים לא מעודדת אותו.
נכנסים.
הגדולה יושבת בחדר העבודה, משחקת בשקט עם הדודה שלה.
הקטן ישן על אמו, ואנחנו פוסעים על קצות האצבעות שלא להעיר אותם.
מתמקמים.
הגיבור מוצא צעצועים, הרס המוצץ נדחק לבסוף עם החברה, הגדולה מצטרפת, אני מתיישבת ליד האמא עם כוס מים קרים, והשיחה מתחדשת, מאותו מקום שבו היא נפסקה בשבוע הקודם.
נעים כאן, צבעוני ומקבל.
הילדים יוצאים החוצה, וברק מזעיק אותי במהירות - יש ג'וק מת במרפסת. הוא הופך אותו בידיו, בודק כמה רגליים יש לו, ולבסוף שומט אותו.
"זה לא אמיתי, זה בכאילו." הוא מודיע, והולך לחפור בור מיוחד עבור הנמלים שבגינה.
לאחר דקות הקטנצ'יק מתעורר, והגיבור ממהר פנימה, "אמא, אמרת שכאשר הוא יקום נוכל להפעיל את הרכבת!"
אמא שלו מפעילה את הרכבת. אני מחממת את המרק שהבאתי.
עמוסות באוכל אנחנו יוצאות החוצה. הילדים שלה מצטרפים אלינו, מחסלים עוף, אורז ותפוחי אדמה, וממהרים שוב למשחקיהם.
רק ברק לא בא. הוא מוקסם מהרכבת החשמלית הנעה על הפסים, פורקת ועורמת כדורים שחורים. הוא מתיישב על כסא, משכל את רגליו ובוחן את הרכבת הנוסעת על הרצפה.
אני מציעה לו לאכול איתנו, אבל הוא מסרב, ואני מניחה לו - כאשר הוא יהיה רעב, הוא יבקש.
מה שנחמד במפגשים כאלה, שהאם השניה חושבת כמוני. לא צריך לדחוק בילדים, צריך לתת להם למצות את הזמן.
שעות עוברות. אנחנו מחזירות את הרכבת למקומה, והילדים פונים לצעצועים אחרים. יש מספיק טרקטורים ומכוניות לכולם.
אחרי ארבע ברק מבקש לאכול. הוא כבר רעב ועייף, והבקשות מתבלבלות בתוכו - הוא רוצה עוף ואורז ומרק, אבל אף אחת מהאפשרויות לא טעימה לו.
בסופו של דבר אני מסכימה לתת לו את המחצית השניה של הפיתה עם החומוס, והאם המארחת מעודדת אותי, מזכירה לי שהוא מרגיש את ההתנגדות שלי לבחירה שלו. היא לא מבקרת, רק מעודדת בעדינות, ואני נרגעת שוב, מרפה את השליטה הפולנית שמחייבת ארוחת צהריים חמה.
הסבתא של הילדים מגיעה, ואיתה אספקת עלי תות טריים. ברק כורע ליד קופסאת הנעליים הסגורה, מתבונן מרותק בזחלי תולעי המשי. הוא מלטף אותם בעדינות, מנסה להאכיל אותם באופן מכוון, ומוותר כאשר הוא מבין שאלו לא יונקים, אלא חרקים שאוכלים בזמנם הם.
כמעט כמוהו.
אנחנו מדברים על התגלמות, ואני מזכירה לו את הזחל הרעב. הוא, כמובן, מיד מעווה את פניו, אוחז בבטנו וקורא, "יש לו כאב בטן!"
נכון, חמודי, אבל אני רציתי לדבר על זה שהוא הופך לפרפר...

ערב יורד, ואנחנו נפרדים לשלום. הילדים מעניקים לברק מתנה - מוצץ חלופי במקום זה שנקרע.
הגיבור בוכה, מסרב להפרד, עד שאני מזכירה לו שלא נוסעים הביתה אלא אל הדודים שלו שגרים באותה עיר. לפני שאני מספיקה למצוא את הסנדלים שלי, הוא כבר נועל את שלו ורץ אל השער החיצוני, מחכה בחוסר סבלנות שאצטרף אליו.
קדימה, צריך לצאת.

נפרדים, מתחבקים, מבטיחים לבוא לבקר שוב.
חוצים את העיר, ואפילו מוצאים את הדרך בלי ללכת לאיבוד יותר מהרגיל.
חונים.
שער הכניסה כבר פתוח, ונביחות הכלבה מקדמות את פנינו. הדוד של ברק מחזיק אותה, ומשחרר רק אחרי שאנחנו נועלים את השער מאחורינו. ברק רץ אליה, מחבק אותה, והיא מתנפלת עליו, מלקקת את כולו. הם משחקים, בכל פעם מישהו אחר רודף אחרי השני.
"אמא, מי חפר את הבורות האלה?" הוא מצביע על בורות בחצר.
משהוא מבין כי מדובר בכלבה, הוא מבקש את חפירה, ויוצא להעמיק את הבורות בעצמו. הצחקוקים מהגינה מתחלפים בשלב מסוים בהתחלת בכי, כאשר הכלבה מתלהבת מדי מהחבר החדש.
אנחנו נכנסים אל הבית, משאירים את הכלבה בחוץ, והגיבור נח קצת עד שמתברר שגם בפנים יש יצור שדורש תשומת לב - משהו פרוותי ומצייץ שמתחבא מתחת למקרר.
הדוד מצליח לפתות לבסוף את גורת החתולים הקטנה, והגיבור מתלהב. היא זעירה, חמימה ורוטטת, והוא מצליח לאחוז בה בשתי ידיים שמנמנות בעצמו.

משחקים עוד, עד שהרעב מופיע.
דודים נפלאים יש לברק - במקרר יש יוגורט ובארון צ'יריוס. הוא מכלה שתי קערות, ומשאיר את קופסאת היוגורט הריקה לחתולה.

חוזרים למכונית. מנופפים לשלום לדוד שיוצא לאסוף את אשתו מהרכבת. ברק מבקש שגם אנחנו נקח אותה מהרכבת, אבל אני מסרבת. צריך לחזור הביתה.
כמו שסיכמנו אני מחליפה את הדיסק, ובמקום דיוויד בואי, קווין מזמרים.
הגיבור נרדם קצת אחרי חדרה, המוצץ החדש נשמט מפיו.
מגיעים הביתה.
אני מניחה אותו במיטה, מתעלמת מהלכלוך אחרי שהתפלש במלונה של הכלבה. לא נורא, מחר אפשר לעשות אמבטיה ולכבס את המצעים.
לילה חמים עוטף את כולנו, ממלא אותנו בחלומות מאושרים.

*יום רביעי*

השבוע כמעט נגמר. מרגישים את זה באוויר, בשריקות נהגי משאית הזבל שמתחת לחלון שלנו.
"אמא, למה המשאית לקחה את כל הבקבוקים מפח המחזור?"
אני מסבירה כמיטב יכולתי, אבל הוא פורץ בבכי כאשר אני מזכירה שמבקבוקי הפלסטיק יכינו סוודרים.
הוא לא רוצה סוודר, רק פח מחזור עמוס בקבוקים שקופים.
הבכי מתגבר, הוא משתולל בגלל דברים קטנים ולבסוף אני פוסקת - חזרה למיטה ולישון צהריים, מוקדם מהרגיל.
הוא ישן רק שעתיים, אבל מתעורר עירני ומאושר, "אמא, עכשיו נלך לעשות קניות?"
בודאי.
מכינים רשימה, ויוצאים אל המכונית, עמוסים בבקבוקים קטנים ופחיות.
ברק בוחר את העגלה, וממהר פנימה.
"אמא, תראי! קנו מכונה חדשה לנקוי רצפות!"
ואכן, במקום המכונה הכחולה יש עכשיו מכונה לבנה. הוא עוקב אחריה במשך מספר דקות עד שאני מכריזה שהגיע הזמן להתחיל את הקניות
"קדימה אל הבשר!"
"לא אמא," הוא נוזף בי, "קדימה אל היוגורט!"
ברור, הרי כבר יותר משבוע אין לנו יוגורט בבית, והפעוט מתגעגע לארוחת הבוקר הקבועה שלו.
הוא בוחר חבילת יוגורט כמו אצל סבא וסבתא, מוסיף לזה את דלי היוגורמה הרגיל, ולבסוף מבקש גם אקטימל, כמו שראה אצל חבר טוב.
אני מסכימה להכל. הסיבות שלו הגיוניות, והוא מרסן את עצמו, בוחר רק חבילה אחת מכל סוג.
ילד עם לחמניה טריה חולף על פנינו והריח מפריע לריכוז של ברק. ברגע הוא הופך מילד מאושר לאומלל, דורש לחמניה משלו.
"אמא, הבטחת שנאכל לחמניה ב'מגה'!"
נכון, הבטחתי.
בוחרים לחמניה.
הוא הולך ליד העגלה, ומאפשר לי להמשיך בקניות.
אנחנו מתחרים - מי יגיע ראשון אל מדף הביצים. משם אל הקורנפלקס, השימורים, חול חתולים, המוצרים האורגנים ואבקת הכביסה.
אני מסבירה לו על אבקת כביסה אקולוגית, והוא בודק על כל האבקות שנמצאות על גבי המדף - מי מהן נושאת את העלה הירוק שמתאים לנו.
ממשיכים במורד הרשימה עד שהיא מסתיימת.
נעמדים בתור.
הוא מתחיל לאבד את הסבלנות. התור ארוך מדי, והוא צמא.
ברגע האחרון לפני שאני מתפרצת עליו מגיע תורנו, ועכשיו הוא יכול להניח מוצרים על הסרט הנע, להסביר בחשיבות עצמית למוכרת על כל אחד מהדברים שקנינו.
אני מבקשת משלוח.
"חבל, יש לך כל כך מעט דברים."
נכון, אבל הם כבדים, אין לי עזרה, ואני בחודש הרביעי להריון ומשתדלת לא להרים בכלל דברים כבדים.
אני מתאפקת. קולה של פו באזני. ממילא זה לא יעזור. במקום זאת אני מחייכת בחביבות ועונה שאני מעדיפה משלוח. "הנה," אני מראה לה את הזיכוי שקיבלנו עבור הבקבוקי הריקים, "זה בדיוק המחיר של המשלוח. שווה לנו, לא?"

רציתי לקנות עוד כוננית, ואולי גם מדפים לחדר של הגיבור, אבל הוא עייף מדי, ואנחנו נוסעים הביתה.
אוכלים את שארית הלחמניה, ומתחילים לאפות עוגה.
ברק סופר איתי את כוסות הקמח - "אחת, שתיים, שלוש, חמש, שבע..."
אני מתבלבלת בספירה, מוסיפה יותר מדי קמח, ופתאום מתפרצת עליו.
שישתוק כבר, שיפסיק לדבר, כמה אפשר לשמוע את הזמזום הזה?
אלו רק ההורמונים, העייפות, והרעב, אני יודעת.
סולחת לעצמי, מתחבקת איתו.
מוסיפים ביצים, רוויון, קקאו.
התפקיד של ברק הוא להפעיל ולהפסיק את פעולת הבלנדר. חשוב מאד, בלעדיו העוגה לא היתה מוכנה.
מסיימים את העוגה הראשונה, מתחילים את השניה.
בינתיים המשלוח שלנו מגיע, ואיתו גם אבא.
ברק מתרוצץ בין השניים - לא מצליח להחליט האם הוא מעדיף קודם לשתות את האקטימל שלו או לחבק את אבא.
אהובי פותר את הבעיה, יוזם את החיבוק ומשחרר את הילד לשתיה הלבנה.
הוא אוכל קצת דיסה, והולך לצחצח שיניים עם אבא, להתקלח עם אבא, להתחבק עם אבא לפני השינה, לנשק את אבא, ולבסוף הוא קורא לי שאכבה את האור.
בלי חיבוק או נשיקה. התחבקנו מספיק היום, כנראה.
הוא נרדם, ואני קורסת מול הטלויזיה, מותשת.
מה עשינו היום?
כלום, רק קניות, אבל אני כבר לא מסוגלת אפילו להכין לעצמי ארוחת ערב.
חינוך ביתי זה דבר מתיש....

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מאי 2007, 07:25

אני קוראת אותך עם דמעות בעיניים...
איזו אמא מדהימה את!!!

_מה עשינו היום?
כלום, רק קניות_
את ואני רואות אותו הדבר???
אני קראתי: בוקר קשה, טיפול בבקבוקים למיחזור, קניות מתישות, קופאית מעייפת, חזרה הביתה עם ילד, אפיית עוגה, משלוח, וכל מיני דברים שלא כתבת עליהם. כל אחד מהם גוזל אנרגיות.
לזה את קוראת כלום?

עוגת שוקולד?
אפשר לקבל תמתכון?

תענוג לקרוא אותך, יש סערות רגשיות חזקות כרגע, לאו דווקא ההריון, אולי גם האביב.

עוגת יומולדת עם ציפוי שוקולד וסוכריות צבעונית, שהעלמתי עין כאשר ברק אכל אותן עם כפית.

ואני אוהבת אתכן גם, אבל הרי אתן יודעות את זה...

*יום חמישי*

שנינו במטבח, עומלים על בצק השמרים שתפח במשך הלילה. הכדור הריחני מחולק לשניים - עוגה אחת לי ועוגה אחת לברק.
הוא מביא את הכסא האדום עם המשענת הכחולה, נדחק ביני לבין השיש.
"גם אני רוצה להכין עוגה!" הוא קורא, ורק אז נזכר ששכח להוציא את המערוך שלו מהמגירה התחתונה.
הוא יורד מהכסא, מוציא את המערוך ומתייצב שוב, מוכן לעבודה.
אני ראשונה - מרדדת את הבצק, יוצרת מלבן, מורחת שוקולד, מגלגלת וחותכת. יוצת עוגת שושנים בתבנית עגולה ומניחה להתפחה.
הוא עוקב אחרי ברצינות, ומודיע שעכשיו תורו.
אני מניחה את מחצית הבצק שלו על השיש המקומח ומניחה לו לנפשו, מתרווחת על הספה בזמן שהוא חובט בבצק.
"אמא, אני לא מצליח למערך את הבצק!"
הוא קורא בתסכול ואני חוזרת למטבח, מרדדת את הבצק כך שהוא יוכל להמשיך.
ידיים קטנות נתחבות אל בין השמרים, מפוררות את הבצק ומרכיבות אותו מחדש למגדל גדול - כפי שעוגה צריכה להראות בעיני הפעוט הנלהב.
"סיימתי!" הוא מודיע אחרי כמעט רבע שעה של לישה ורידוד, ואני מגיעה, יוצרת מלבן מהבצק שלו, מפזרת חמאה וקינמון, ויוצרת גם עבורו עוגת שושנים קטנה.
מניחים את הבצק להתפחה והולכים לישון.
קמים.
מתחילים לאפות.
אבא חוזר הביתה, מחייך מהריח שנשא במסדרון.
העוגה שבתנור ממלאת את הבית בניחוח עוגת שמרים משכר, ויש עוד עוגה שממתינה בחוץ, תופחת בתבנית.
בלילה שתי העוגות מוכנות, וברק מקבל פרוסת עוגת שמרים וקינמון במקום ארוחת ערב. מגיע לו - הוא הרי עבד קשה כדי שהיא תהיה מוכנה.

שליחה על ידי מכשפה* » 05 מאי 2007, 21:27

_מגיע לו -_
בטח מגיע! הרי הוא בעצמו מן לחמניה טעימה שכזו...
(תופסת פה טרמפ על הדימוי המרהיב שלך)

*יום ראשון*

קבענו עם חברה, אבל השעות התמסמסו, ובסוף נשארנו בבית.
הגיבור הודיע שהבית שלנו מלוכלך, נטל מטאטא, ובמרץ החל לכבד את הרצפה. בתגובה אני סידרתי כלים במדיח, ניקיתי את הכיריים והחזרתי ספרים למקומם.
לאחר מכן הוא רצה לשאוב אבק, אבל אסר עלי לטפל בשואב. רק הוא.
גורשתי לחדר העבודה, והילד שאב את השטיח, את הרצפה ולבסוף גם את האדמה שהתפזרה מאחד העציצים שבמרפסת. הוא עבד במשך יותר משעה וחצי, מעסיק את עצמו בזמן שאני בלגגתי והיגגתי עם חברות וירטואליות.
מאוחר יותר הוא שיחק בחדר שלו, משמיע צפירות ואזהרות לנוסעים ברכבת הצעצוע. הוא הפעיל את עצמו כל היום, משאיר אותי בבדידות מזהרת.
מזל שהוא התעייף בצהריים, אחרת בכלל לא הייתי רואה אותו היום.

בערב השארתי את שני הגברים ויצאתי לבדיקת תכולת הבטן. כאשר חזרתי, מנופפת בתמונת אולטראסאונד של הפלא, הגיבור חקר איך הרופא פתח את הבטן שלי, למה בכלל לקחתי את התינוקת לרופא (האם היא חולה? האם הכל בסדר איתה?), ואיך הרופא הכניס את המצלמה לבטן בלי לפתוח אותה.

צחצוח שיניים ולמיטה.

מי_מה שאלה איך הגרלתי ילד שהולך לישון בשמונה.
אז זהו - שלא.
הוא נכנס למיטה בשמונה וחצי, וקרא לנו כל רבע שעה בערך. הקריאה האחרונה היתה קריאה בקול משונה למדי. מסתבר שהיתה לו נזלת, והוא החליט לפתור את הבעיה באופן יצירתי - על ידי דחיפת נייר טואלט לאף. רק כאשר הוא כבר לא הצליח לנשום הוא קרא לנו לעזרה.
שתי נשיפות, אחת מכל נחיר - והכל יצא.
החלק המסובך היה לא לפרוץ בצחוק למראה הפעוט שנחיריו מנופחים וקולו מאנפף.

עוד שעה ועוד שעה, בסופו של דבר (לקראת אחת עשרה בלילה) הקריאות נדמו, ונותר שקט בבית.
ראינו קצת טלויזיה, ליטפנו קצת את החתולה, ועכשיו השכבתי גם את הגבר הגדול לישון, מפנה לעצמי קצת זמן איכות עם סדרה מטופשת ושוקולד נוטלה מהקופסא (גרוע לבטן, מעולה למצברוח).

אני רק מקווה שהוא לא ידחוף לעצמו נייר טואלט לאף כדי למשוך תשומת לב....

*יום שני*

נסענו צפונה.
כאשר התחלנו בחיונך ביתי הייתי בטוחה שבכל יום נצא ונפגוש את החברים של הגיבור מהמשפחתון, אבל עכשיו הגענו לפעם בשבוע של פגישת ילדים אחרים בחינוך ביתי, וזה מספיק לו, מסתבר. הוא לא מבקש יותר מכך, כל עוד הוא ידע שנגיע אל החברים המסוימים האלה.

הוא נרדם בדרך, לצלילי אליס קופר, ידיו שמוטות לצידי גופו, לחייו סמוקות מהחום במושב האחורי.
אני מאד גאה בעצמי - מנווטת בעיר הבלתי מוכרת בקלות, מגיעה אל הבית המבוקש בלי לטעות.
מחלצת אותו מהכסא, ומעירה אותו תוך כדי.
הוא עדיין מנומנם, משעין את ראשו על כתפי, לא נפרד מהמוצץ.
נכנסים.
הקטן שלה גם כן ישן, שרוע על אמו. הגדולה משחקת, קופצת כאשר אנחנו נכנסים וצועקת בלחש, "ברק הגיע!"
"כן," אמא שלה מסכימה, "אבל הוא ישן, אז בואי נהיה בשקט עוד קצת."
היא מסכימה, יפהפה ותזזיתית, משכיבה את הבובה שלה לישון ליד ברק, מניחה את אצבעה המורה על שפתיה, מאותתת לי שלא להשמיע קול כיוון שהבובה ישנה.

ברק מתמתח, מוציא את המוצץ, מבקש לשחק באותו צעצוע שבו שיחק בשבוע הקודם.
אני מסרבת - זהו צעצוע מהזן המרעיש, והקטן שלה עדיין ישן.
הוא נכנע, מסכים להתפשר על ארוחת צהריים עד שהפעוט השני יתעורר.

קציצות ומג'דרה תוצרת בית ממלאות את שנינו.
ברק לא מפסיק להביט לכוון הילד הישן, מתוח. 'שיתעורר כבר', אני שומעת את מחשבותיו שלא נהגות.
הוא מתעורר.
אמו מרכיבה את המסילה, מחברת את הקרונות למקומם ומפעילה את רכבת הצעצוע בזמן שאני אוכלת מנה שניה.

שעות עוברות. היחסים בין הילדים מתפתחים עם השהות המתארכת. הם מסוגלים לשחק ביחד ולהפרד למשחקים נפרדים בלי כאב או בכי.
אנחנו מתיישבות בשמש החמימה שבחוץ. הילדים משחקים במים, מצחקקים בגלל הקור היחסי.

ברק מבקש לראות את תולעי המשי מהביקור הקודם. אני מוציאה את קופסאת הנעליים אל הדשא. חמשת התולעים התגלמו, והילדים מביטים על הפלא בעיניים פעורות.
"כמו מה הם נראים?" אני שואלת, והם מתארים את הצבע, את הצורה הכללית.
אף אחד לא משווה אותם לבמבה, ואני טופחת במחשבתי על כתפי ועל כתפיה של המארחת המקסימה שלנו. ילדים בני שלוש וחצי במדינת ישראל שלא מכירים במבה.
נפלא.

"ברק, הכנתי לך מרק," אומרת הילדה ומגישה לו צלחת צהובה ובה שרידי דשא צפים במים.
"אני לא יכול לאכול," הוא עונה תוך ניקוי שולחן הפלסטיק הקטן, "אני עסוק עכשיו."
ואני מחניקה צחקוק - הבעת פניו ומילותיו זהות לאלו של אביו.

השמש נעה מערבה והיום מתקרר.
צרי לצאת הביתה.
הילד מסרב להפרד, מבקש עוד משחק ועוד אחד.
לבסוף אני קורעת אותו מהמשחקים, מושיבה אותו בכסא הבטיחות.

מגיעים הביתה, מותשים מכדי לאכול.
הוא מבקש לראות סרט, ואני מתיישבת מול המחשב. סורקת את תבת הדואר, כותבת קצת ב'באופן'.

אבא חוזר, ושנינו מתעוררים. מכינים ביחד פיצה מקמח, שמן זית ויוגורט.
הוא לש את הבצק, מפורר חתיכות קטנות על השיש ועל הרצפה.
עייפה מלנקות אחריו, אני כורעת עם הסמרטוט, חשה את התנועה בגבי, בבטני.

אוכלים.
מתקלחים.

הולכים לישון.

כל כך כיף לקרוא אותך...

מאחלת שתמיד תמיד תמיד תמשיכו להיות משפחה נפלאה ומחוברת כזו...

*יום שלישי*

רכבת! נוסעים ברכבת!
שתי נערות יושבות בכסאות לידינו ומדברות על המורות, על בית הספר. אני מגניבה מבט - הן לומדות באותו תיכון שבו אני למדתי.
קשר נוצר.
הן מתפעלות מהגיבור, ואני מכך שדבר לא השתנה. המורים שלימדו אותי כבר עזבו, חלקם יצאו לפנסיה, חלקם פוטרו, אך הביקורת עליהם זהה, השאלות עליהן נבחנים זהות.

"רואים שאת משקיעה בו," אומרת אחת מהן, ואני מחייכת בבעלות.
"אמא," הגיבור מתעלם מהמחמאה, "איפה זה פתח תקווה הלבנה?"
אני מסבירה ש"סגולה" הוא שם של מקום, לא תיאור צבע, אך הוא לא מתרצה.

מגיעים לתחנת סגולה, והגיבור דורש לשתות לפני שהולכים לחנות הספרים.
צועדים בצל אל בורגר קינג.
כל הילדים אוהבים לאכול המבורגרים, לא?

הגיבור מזמין המבורגר, צ'יפס ומיץ תפוזים.
אני מעדיפה ראפ עם עוף בגריל.

שנינו מחסלים את ערימת הצ'יפס.
הוא פותח את הלחמניה ומרחרח את ההמבורגר, "אמא, אני לא אוהב את מה שיש בתוך הלחמניה שלי. זה לא טעים לי."
אני מסבירה שזה ההמבורגר, מוסיפה קטשופ, ובשקט, בתוכי, מרוצה ממנו - הוא לא אוהב ג'אנק, רגיל לאוכל ביתי, מבושל.
מרוצה גם ממני, שהצלחתי להכניס לו מודעות תזונתית למרות הזבל שמגיע אלינו הביתה מדי פעם.

הוא אוכל חצי המבורגר, ואני מניחה לו, מעניקה את הגלידה המובטחת.
גם לי לא טעים, ורוב הארוחה שלנו עוברת לפח. פניהם של ילדים בעלי בטן נפוחה מרעב חולפים מול עיני כאשר הארוחה מושלכת, אבל אין לי דרך לתקשר איתם, להתנצל שאני זורקת אוכל כאשר להם אין דבר בצלחתם.

הולכים לחנות כלי כתיבה. אני צריכה לקנות תבות לסידור מסמכים, אבל לא מספיקה בטרם דבר מופלא תופס את עינו של בני - שני עובדים מטפסים על סולם, עורמים ארגזים גדולים על גבי מדף גבוה. הוא רוצה לעזור להם, ואוכל את הגלידה במהירות האפשרית.
"את איתו בבית, נכון?"
אחד מהם פונה אלי כאשר הוא שם לב לשיחה ביננו.
אני מהנהנת, "איך אתה יודע?"
הוא מחייך, "רואים, ילדים שגדלים בבית חכמים יותר."

כנראה שהיקום מרגיש רע לגבי היחס שקיבלתי ממנו לפני שבועיים, ביום הנוראי ההוא ברכבת, וזו הדרך שלו לתקן את זה.

הגיבור מסיים את הגלידה, אבל העובדים לא מאפשרים לו לטפס על הסולם בשל בעיות ביטוח.
הוא מזעיף את פניו ופורץ בבכי.
אני מחבקת, מסבירה בשקט, אך הוא מסרב לצאת מהחנות, אבוד בתחושת הדחיה והעלבון.
נטולת עצות ואומללה אני מאיימת - או שירגע, או שנחזור הביתה.
הוא נרגע, ואנחנו ממשיכים.

יושבים על המדרכה, שותים מיץ. אופנוע עובר והגיבור מקפץ במקום בהתרגשות.
הולכים לחנות הספרים. מוכרת נעימה מוצאת עבורי את השלושה שאני מחפשת - "ילדים מבשלים", "אמנות המלחמה" ו"אשתו של הנוסע בזמן". ספר בישול, ספר אסטרטגיה וסיפור אהבה.
חיים.

הגיבור מתרוצץ בחנות, מטפס על עמודי ברזל, מתחבא מאחורי מדפים עמוסים וצוחק כאשר אני מחפשת אותו.

משלמים.
חוזרים לרכבת.
נוסעים לתל אביב.

בתחנה העמוסה רגע של בעתה - אני משלמת על ארטיק וקרואסון, והילד שלי נעלם מעיני. זועקת את שמו, תמונות מדממות חולפות בראשי.
הוא מופיע מאחורי קיר נמוך - פחות ממטר ממני בסך הכל, ועדיין - האימה.

חוצים את הכביש, אוכלים את הארטיק. הגיבור משקיף על הרכבות השועטות מתחתינו, משחק בדלת ברזל מסתובבת.
"זו רכבת," הוא מסביר, "והיא זזה מהר מהר."

אמא שלי אוספת אותנו, וברק בוחר לסוע לקניון במקום הביתה.
אוכלים שוב, הפעם משהו אמיתי, עם ירקות, לחם וחמאה.
אני שותה אספרסו קר - לא כדאי לשתות קפאין בהריון, אבל העייפות גוברת עלי.
עולים לקומה השניה.
הגיבור הולך עם אמא שלי לקנות לו לחמניה, ואני מודדת בגדי הריון.
הבטן העגולה צצה מבין הבגדים ההדוקים, וברק מחייך כאשר הוא חוזר לחנות מלווה בסבתו. הוא מושיט את ידיו, מלטף את התינוקת.

מסיימים את הקניות.
חוזרים הביתה.
לשים את בצק הלחם פעם אחרונה ודי לפני הלילה.

מקלחת.
הוא שוכב במיטה, מספר לאבא את תולדות יומו.
אני קורסת על הספה, מתחילה לקרוא את הספר.
אסיים אותו בשלוש וחצי לפנות בוקר, דומעת.
זה בסדר.
הכל בסדר.

אני מאוד אוהבת אשאת מציינת את "הפשרות" הקטנות שאת עושה במהלך היום... לגבי האספרסו, המזון, ועוד... למשל משתדלת שיהיה בריא אבל מציינת את הרגעים שלא תמיד מתאים/ מסתדר להיצמד לאג'נדה, אני חושבת שיש לכך תרומה גדולה לאמהות שקוראותמעבר לנושא הנקודתי.

_כנראה שהיקום מרגיש רע לגבי היחס שקיבלתי ממנו לפני שבועיים, ביום הנוראי ההוא ברכבת, וזו הדרך שלו לתקן את זה._
אם יש לך קשרים עם היקום, תשלחי אותו אליי, יש לי כמה מילים להחליף איתו.

יקירתי, תענוג לקרוא אותך.

*יום רביעי*

בבוקר אנחנו קמים מוקדם, מתכרבלים, מתחבקים. הוא רואה קצת טלויזיה, משחק עם הרכבת שלו, עוזר לי להוריד כביסה מהחבל.
מאוחר יותר הוא שוכב על הבטן שלי ומהמהם.
"אני מלמד את התינוקת איך נשמע טרקטור." הוא מסביר וחוזר להמהומיו.
אנחנו יוצאים רק לקראת הצהריים כדי לקנות ירקות.
יש תיקן מת ליד אחד הקירות. הוא הפוך על גבו אבל רגליו עדיין זזות. ברק דוקר אותו במקל דק, שופך עליו מים מצינור מיזוג אוויר, מנסה להפוך אותו חזרה בעזרת המקל.
הוא לא מצליח ומכריז, "אמא, הרגתי אותו!"
ממשיכים עוד קצת.
פתחו מינמרקט אורגני חדש קרוב אלינו, וכמעט הכל בהנחה. אנחנו מעמיסים ביחד על הדלפק שעועית מאש, אזוקי, פסטה מקמח קינואה, ויטמינים להריון, חלב קוקוס.
הגיבור שלי בוחר לעצמו חטיף אורגני - תפוחי אדמה מומלחים. זה דומה לתפוצ'יפס רק מיובא מגרמניה ובלי שמנים צמחיים מוקשים. כל הרכיבים האורגנים מסומנים בכוכבית עם כיתוב.
רק המלח לא מסומן.
אני מחייכת - הדייקנות הגרמנית.
יש להם אפשרות להזמין עבורי ירקות למחר, ואני מסכימה - מעדיפה שלא להאריך את הטיול יותר מהנדרש.
בזמן שאני משלמת ברק משחק מאחורי הקיר. יש שם מזרקה קטנה, והוא טובל את ידיו ומנער אותן מטיפות המים.

יוצאים לרחוב.
הגיבור שלי עייף וכועס. הוא רוצה ללכת למגרש המשחקים, ואני מתעקשת שנחזור הביתה.
בסופו של דבר הוא מתרצה ואנחנו משתרכים בשמש.
מתחת לבית שלנו יש כבאית והוא מחייך, מתלהב, אבל אני עייפה מכדי להשתתף בהתלהבות שלו.
רוצה הביתה, לקרירות, למים, לשירותים.
למיטה.

הולכים לישון צהריים.
הוא נרדם בתוך דקות, משאיר אותי להרהורים.
הרי הייתי יכולה להתעכב קצת, לתת לו להתענג על משאית הכיבוי הגדולה. הוא אוהב לשחק במשאית הקטנה שלו, וסוף סוף הוא מצליח לראות אותה במציאות. רגשות האשם נעלמים כאשר גם אני נרדמת.
כאשר הוא מתעורר הוא כבר לא כועס.
אנחנו פורסים את לחם השאור מאתמול. הוא מבקש שאוריד את הקרום, ומסרב למרוח על הפרוסה דבר.
ככה טעים לו.
אני מבשלת את הפסטה עם רוטב העשוי מחלב קוקוס ומרסק עגבניות. אין לנו בצל או שום להוסיף טעם רוטב, אבל זה מספיק לי.
הוא רוצה פסטה בלי כלום. היום הוא אוכל רק דגנים, אבל הם מגוונים - קמח מלא, קמח שיפון, קמח קינואה.
זה בסדר, הכל בסדר.

אני עייפה מכדי לעמוד.
מקפלת את ערימת הכביסה בישיבה, כאשר אבא נכנס הביתה.
ברק רץ אליו, מונף בזרועותיו, מצחקק.

מתלבשת שוב.
יוצאים ביחד לקנות חומוס ונייר טואלט במגה.
אני משווה מחירים.
המוצרים במינימרקט האורגני ליד הבית שלי זולים בארבעים אחוז מהמוצרים המקבילים במגה.

חוזרים הביתה.
אני צונחת שוב על הספה, הפעם כדי להשאר.
אבא עושה מקלחת לברק, משכיב אותו לישון.
אני מגיעה להתכרבל איתו קצת לפני השינה, ולאחר מכן חוזרת לספה הנוחה שלי.
הגוף שלי זוכרת את התנוחה הזו - הרגליים פשוטות קדימה, הגב נשען על הכורסא, הראש נטוי מעט לאחור.

ברק נשאר ער במיטה עד אחת עשרה בלילה, ואז יוצא לסיבוב פיפי אחרון.
בדרך חזרה למיטה הוא עובר דרכינו, מחבק ומנשק אותי, לוחש לילה טוב לתינוקת.
הוא חוזר לחדר השינה.
בעלי מצטרף אליו אחרי מספר דקות.
ואז אני.

הלילה מגיע.
סוף סוף.

לילה טוב!

שליחה על ידי בלה* » 12 מאי 2007, 19:37

זהו, צמצמתי את הפער!!!

קוראת ונהנית

*יום ראשון*

קמים עם שעון מעורר.
התיק הירוק פתוח, מקבל לתוכו את מברשת השיניים, הדאודורנט, דברים אחרונים של בוקר.
מתלבשים.
מתחבקים.
נוסעים.
מחכים בתחנת דלק במשך יותר משעה.
הטרמפ מגיע.
נפרדים.

"אמא, מתי אבא יחזור מהמילואים?"

רק עוד ארבעה ימים, אבל הם נראים כמו נצח.

שליחה על ידי מי_מה* » 13 מאי 2007, 21:04

וגם

ממני

גם ממני

עם קשר ובלי קשר - אתם מוזמנים לבוא אלינו, להתפנק ולשחק ולרבוץ (זה מה שעושים אצלנו. ושותים קפה). ובהזדמנות זאת אני אומר לך מזל טוב. אני עוקבת אחרייך די צמוד, אבל גרועה בנימוסים

...

שליחה על ידי בלה* » 14 מאי 2007, 21:50

_רק עוד ארבעה ימים,_
עכשיו רק עוד שלושה

תודה לכן על החיבוקים, יקירותי.
עוזר ומנחם, וחוצה את קרירות המחשב.

*יום שני*

קמים.
מכבים את השעון.
מתכרבלים עוד קצת.
מצחצחים שיניים, אוכלים ארוחת בוקר, בודקים אימיילים.
הכל רגיל, אבל אין למי להתקשר להגיד בוקר טוב, כי הוא לא בעבודה, אלא במילואים, ואני לא רוצה לגמור לו את הסוללה של הפלאפון.

אוספים את אחותי ונוסעים אל סבא וסבתא שלי.
הגיבור נכנס אל הדירה ורץ אל שואב האבק, מתחיל לנקות את השטיחים. לאחר מכן הוא יוצא אל המרפסת, מוצא מסור ומנסר חתיכת עץ ביחד עם סבא רבא.
אנחנו מתיישבים לאכול צהריים - מרק, עוף, קוסקוס.
אבא מתקשר, והחיוכים חוזרים. אני מספרת לו במהירות על מאורעות היום, שולחת נשיקות, מתגעגעת.
הוא מנתק, והיום נעשה מעט קליל יותר.

אחותי ואני מעלעלות באלבום התמונות הישן.
הגיבור מסיים לנסר בחוץ. הוא כבר לא רגוע ומאושר, בכי מתגנב לקולו.
נוסעים אל בית הורי.
אני משכיבה את הגיבור לישון, ומבטיחה לאחותי שאצטרף אליה לתה קר בתוך כמה דקות.
עייפות ההריון, היום החם, כולם מתערבלים ואני נבלעת לשינה של שעתיים, מתעוררת רק כאשר ברק דוחק בגבי, "אמא, אפשר כבר לקום? אני רגוע עכשיו."
אוכלים חטיף קל מול הטלויזיה המרצדת.
אבא שלי חוזר הביתה מוקדם, והגיבור מפזז - הוא לא מצליח להחליט באיזה משחק להתחיל. לבסוף הם מתפשרים על באולינג.
"אמא, לכי כבר." הוא דוחק בי, ואחותי ואני יוצאות לאיקאה, למלא את הבית שלי בעוד חפצים יקרים מדי ונטולי שימוש.
יצאנו לקנות כוננית ספרים וארגזי צעצועים ומצאנו ארבע כריות לכסאות חדר האוכל וצעצוע לברק.

חוזרים הביתה בלילה.
ברק עייף, ואני מותשת.
מסדרים את הכריות על מושבי הכסאות.
בפרץ פעילות אני מארגנת מחדש את חדר הארונות, מפנה מהרצפה חתיכות אבק גדולות, מגולגלות מאחורי שקי השינה.
שוטפת את כלי האוכל של החתולה.
עוברת עם סמרטוט על האיזור שבו טיילו נמלים היום.
מטאטאה את הרצפה בחדר השינה.
מאמבטת את הגיבור.
יושבת לחפור עוד קצת בבלוגים של אנשים לא מוכרים.
עונה על אימיילים ישנים.

הכל כדי לא לדחות את שעת השינה, כאשר אין כתף נעימה ללטף, נשיקה, חיבוק.

זה מגיע, בסופו של דבר. שנינו כורעים תחת עייפות היום.

עוד שלושה ימים.

*יום שלישי*

נוסעים רחוק.
לתענ"כים.
שעה ועשרים לכל כוון, הגיבור כבר מותש כאשר מגיעים.
בית פרטי, גדול, עם חצר.
וארגז חול.
וחתול.

הגיבור מגלה עולמות חדשים. הוא מתנתק ממני במהירות, קורא לי רק כאשר הוא לא מצליח להגיע למשהו.
אחרי שהוא ממצה את החצר הוא פונה אל תוך הבית, מתעמק בצעצועים הזנוחים של הילדים שנמצאים כעת בגן.

אנחנו יושבות, שותות תה, משוחחות.

קודם הוא בוכה, ורק אז אני מגלה שהגיעה שעת הצהריים.
אמא הולכת להביא ילדים מהגן, ושנינו נשארים, מחפשים סיפורים שהוא לא מכיר.
החתיכה החסרה, ציפור הנפש.
באמצע העץ הנדיב הם חוזרים, רעש וצהלות.

אוכלים צהריים, משחקים ביחד - מה רך יותר, אפונה או ספגטי? כמה דברים בצבע ירוק יש על השולחן?
הם משתפים פעולה עם האישה הזרה, ואני מתמלאת בתקווה שאולי הפעם המפגש בין השלושה לא יהיה דרמתי כמו פבעם הקודמת.

אחרי האוכל כולם חוזרים לחדר המשחקים.
ברק מנסה להשתלב, אך הם הודפים אותו, מכריזים ש"הוא לא מבין איך משחקים".
בסך הכל מכוניות ומסלול, אבל להם יש דרך משלהם, והכוון שבו ברק בחר להסיע את המכוניות לא נראה להם.
הוא בוכה מעט בצד, לבסוף מחלךיט לשחק במשהו אחר.
גם המשחק הזה נחטף מידיו.
הגיבור שלי לא מתייאש, ובוחר משחק שלישי.
בינתיים שני הילדים מתחילים לריב בינהם (מתחי גן שלא נפרקו? מתיחות רגילה בין אחים? אני לא יודעת), והם מותירים את החדר פנוי למעלליו של ברק.
הוא חוזר אל המכוניות וקורא לי - "אמא, תראי!" הוא מודיע בגאווה, "אני משחק כמו הילדים האחרים!"
ואני דומעת בשקט. אני רוצה לעצור אותו, להחזיר את הזמן, להגיד לו שהוא יכול לשחק איך שהוא רוצה, אך הוא כל כך גאה שהבין את "כללי המשחק", שאין בכוחי לחבל בחווית ההשתלבות שלו.
הילדים חוזרים אל החדר, משתלבים הפעם במשחק של ברק.
הוא מכתיב הפעם את הקצב - הוא בוחר את המשחק, והם הולכים אחריו, מצייתים לכללים שלו.
בכל זאת, בכי מופיע מדי פעם, כעס, ואף מכות.

נמאס לי.
זו לא הסביבה שבה אני רוצה שברק יהיה.
מתנצלת - רוצה להקדים את הפקקים שמחכים לי בצומת רעננה, ואנחנו יוצאים.
אחרי עשרים שניות של come togather ברק מבקש את המוצץ, ולפני הבית השני הוא נרדם.

חוזרים לכפר סבא.
אוספים את אחותי מהבית, ונוסעים אל הקניון. ברק מתעורר, שמח לגלות את דודה ט' במכונית איתנו.
אנחנו מסכימים שנקנה ארטיק ואחר כך נקנה ארגזים לחדר שלו. הוא מציין שהוא רוצה ארגזים אטומים בצבעים אדום, צהוב, ירוק, ושקוף.
אחרי האוכל והתה דודה ט' מעמיסה אותו על גבה ("אני לא שק קמח! אני בן אדם אמיתי!" הוא מוחה).
פוגשים את אמא שלי, והולכים אל החנות.
הוא בוחר שלושה ארגזים שקופים, ענקיים, עם מכסה מתקפל וגלגלים.

חוזרים הביתה.
בדרך שומטים את אחותי בביתה, ואמא שלי מביאה את הגיבור אלינו.
היא עולה, מביאה איתה את הארגזים, ולשם שינוי אני מחליטה לנצל את מצבי ההריוני, ואת נטיותיה הפולניות, ומגייסת אותה לסידור החדר של הגיבור.
מחלקים את הקופסאות לשלושה נושאים - מכוניות, אזלים וכל השאר, ומתחילים למיין את הצעצועים שעל הרצפה.
חלק נזרק לפח, חלק חזר לקופסא המקורית, הרוב נכנס לקופסאות המתאימות. אמא שלי מתרוצצת, זורקת לפח, מחזירה למקום.
ברק מכניס לקופסאות בהתאם לסדר שהסכמנו עליו, ואני יושבת על כדור פיזיו צהוב ומנענעת את התינוקת שבתוכי.

כל הצעצועים נאספו, מגלים את השטיח המאובק שמתחתם.
מעבירה מטאטא - אין לי סבלנות לשטוף את הרצפה עכשיו.

אמא שלי נפרדת מאיתנו, מאושרת שעשתה משהו כדי לסדר את הבית שלנו.

ברק מתיישב, מותש, מול הטלויזיה, ומבקש לראות קצת את שרק.
אני מתיישבת מותשת מול המחשב ומעלה את קורות היום שלנו.

אבא מתקשר, מותש, מהשטח. החיוך שלו עובר דרך השפופרת, למרות הרוח שבקו. הוא נהנה מהריצות, מהחברה, מלהרגיש שוב בן שמונה עשרה.

עוד יומיים.

שליחה על ידי gani* » 16 מאי 2007, 11:47

ואצלנו הסתיימו הבוקר 3 שבועות... (וישר הרטיבו *לי* את רצפת המקלחת ובילגנו *לי* את הסלון:-P)
איחוד מרגש ממתין מעבר לפינה. קטנלייך יומיים:-)

בדיוק, עוד יומיים...
מאוד גאה בך על איך שאת מתמודדת!
אני מסוגלת להבין כמה מתיש זה יכול להיות...
חיבוקים ונישוקים

*יום רביעי*

בוקר מגעיל במיוחד.
קמים עם השעון המעורר, מה שתמיד הופך לנו את היום.
ממהרים להגיע לסניף קופת חולים לבדיקת דם, ושם מתעכבים ארבעים דקות בתור של שלושה אנשים בגלל מזכירה לא מיומנת.
הגיבור מאבד את הסבלנות, מתרוצץ, בוכה, צועק, ואני הופכת לאט למודל האמא הגרועה, המאיימת, הצועקת, שלא מסוגלת להכיל אפילו ענב בודד, ובטח שלא ילד בן שלוש וחצי.
מגיעים בסופו של דבר למזכירה, "למה את מגיעה עכשיו?" היא שואלת, "זה נורא מאוחר."
אני מגייסת את מעט שלוות הנפש שנותרה לי, "חיכינו בתור ארבעים דקות."
"אה, באמת?" עיניה נפערות, "לא שמתי לב."
אני שותקת ולא מצביעה על הילד המיבב לידי.

נכנסים אל האחות.
הבדיקה מהירה, והגיבור מתבונן בענין. הוא שואל על המבחנות, על המחטים, על המדבקות.
אני מתחילה לפנטז על קרואסון נחמד בחוץ, אבל ברגע שהבדיקה נגמרת הוא חוזר לבכי ולצעקות, ואני מקפלת אותו הביתה.

הבית חשוך, החתולה ישנה.
הגיבור בוכה, משחרר את העייפות, הרעב, התסכול.
אני מכינה לעצמי פיתה עם חומוס, מחסלת אותה, ורק אז מתפנה להכיל אותו.
עכשיו אני מסוגלת לחבק, ללטף, להשמיע את ההמהומים האמפתיים המתאימים.
הוא נרגע, הבכי הזועם מתחלף ביפחות ולבסוף בהתכרבלות נעימה על הספה.
"אני רוצה דייסה," הוא מודיע, ואני ממלאת סיר קטן במים ובשיבולת שועל.
מדליקים את הטלויזיה על תוכנית שיפוץ בתים - תחביב של שנינו.
השקט חוזר, ואני מתחילה לתכנן את שנת הצהריים.

אחותי מתקשרת - משפצים אצלנו והיא זקוקה למקום מפלט. הפעוט שומע את החלק שלי בשיחה ומתחיל לקפץ, "נלך עם דודה ט' לאכול גלידה בבית קפה!"
היא מגיעה, והוא מראה את חדרו המסודר, משחק איתה קצת, עד שאני מרגישה מוכנה לצאת מהבית.
הולכים ברגל. בהתחלה הוא מחזיק בידיים של שתינו, מקפץ בין אבנים.
מגיעים.
הוא שוקע בטעם הגלידה שלו, ואנחנו בארוחות בוקר עתירות קלוריות.
אני עדיין מנגבת את שרידי השמנת בזמן שהוא מסיים, וגורר את אחותי להציץ בחנות הצעצועים הקרובה.

חוזרים הביתה.
כבר מאוחר מכדי ללכת לישון, ואני מטעינה את "שרק" לדוידי, ביחד עם צלחת דייסה נוספת (הוא עדיין רעב, מסתבר).
אחותי משתרעת על הספה ונרדמת, ואנחנו רואים טלויזיה ומתכרבלים לסירוגין.
ערב נוחת.
מעירה את אחותי, אורזת את הפעוט, יוצאים שוב.
הולכים לבקר חברה שחזרה מהגן.
הם שוקעים למשקחים סבוכים נטולי כללים אך מרובי ריצות וקפיצות. שניהם עייפים, ולכן מתרוצצים יותר.
הוא אוכל שוב, הפעם אורז לבן עם אבקת מרק.
אני מפחיתה את סף הפולניות המתגבר. גם אם הוא אוכל רק דברים לבנים היום, ללא חלבונים, זה לא אומר שהוא יאכל את אותם הדברים מחר.

חוזרים הביתה.
הוא חולץ את הסנדלים, ומבקש להתכרבל עלי פעם אחרונה ודי.
אני מסיימת לקרוא ארבעה עמודים בספר החדש שלי, ורק אז מבחינה שהוא ישן.

בלי מקלחת, בלי פיפי לפני השינה, בלי לצחצח שיניים.
מניחה אותו במיטה שלו.
זהוב וקטן, נרדם ללילה שלם.

מחר אבא יבוא, וסדרי העולם יתהפכו שוב, חזרה לנורמלי.

שליחה על ידי מי_מה* » 16 מאי 2007, 22:43

_בלי מקלחת_
מזלך שדודה_ט היא לא אחותי, אחרת זה לא היה עובר לך בשלום D-:
נראה ששתינו הסתערנו על המחשב באותו זמן אז כתבת לי מתי שכתבתי לך. משונה שלא הצלחת לפתוח את הכתבה, אצלי זה נפתח בקלות. נו אז מה עם יומעיון? תהיו?
ואני תמיד שוכחת לכתוב כמה אני נהינת לקרוא אצלך. אז, מאוד. שתדעי.

הבלחה מהיום:
"דודה ט', בואי אני אראה לך את העכביש שאוכל את הנמלים!"
מזיזים את הספה,והילד בוהה ברצפה ומחפש נואשות את העכביש.
אין עכביש. אבל יש שתי נמלים אבודות.
כשציינתי זאת בפניו ("עכשיו כשאין נמלים,כנראה העכביש הלך לחפש אוכל במקום אחר") ממרומי הספה, השובב בחיוך ממזרי מוצא נמלה, מרים אותה בשתי אצבעות קטנות ומעיף אותה על פרצופי הנדהם.
לשאלתי מדוע עשה זאת, השיב הגיבור בצחוק מתגלגל....(ואז חזר על כך שוב, עם הנמלה השניה.)

מתה, מתה על הילד הזה!
במיוחד עכשיו, כשהוא גדול ומדבר....

מימה - עניתי לך, והוספתי חיבוק, אפילו.
ואחותי היא סבבה של בחורה. היא גם יותר צעירה ויפה ממני, גבוהה, עם חזה גדול יותר, מוכשרת עד כאב בכל האומנויות הפלסטיות, חכמה, מצחיקה ובאופן כללי - בנאדם מדהים.
אני מאד שמחה שיצא לנו לבלות ביחד בימים האחרונים. אני חושבת לנסח מכתב תודה ליו"ר אגודת הסטודנטים הארצית שהשבית אותה מלימודים.

ט' - היית צריכה לראות את הילד מעניש את הנמלים שיצאו מהחדר "שלהן", ומחזיר אותן למקומן. מסוג הרגעים שבהם אני קופצת את השפתיים כדי שהצחוק החזק לא יבהיל אותו.

יא אללה, שהשתן לא יעלה לי לראש.

*יום חמישי*

אבא מתקשר בבוקר להגיד שהוא בדרך חזרה, ואנחנו מבטלים את התוכניות שלנו ונשארים בבית.
מחכים.
מחכים.
מחכים.
בצהריים הוא מגיע.
לבוש בבגדים אזרחיים, רק השיזוף להזיפים מסגירים את ההעדרות שלו.
נכנסים למיטה.
מתחבקים.

שקט, סוף סוף.

. מה, יש מצב שאתם לא באים ליומיון?
כרגיל, כתיבתך מסברת את העין.

_סוף סוף._
איזה כיף שהוא חזר.

_מה, יש מצב שאתם לא באים ליומיון?_
0-: דיר בלאק!!!

_ואני תמיד שוכחת לכתוב כמה אני נהינת לקרוא אצלך. אז, מאוד. שתדעי._
יובל עמד מעבר לכתפי, קראנו את הבלוג של ברק לפני כמה ימים, והוא אמר שאת כותבת יפה. לא נותר לי אלא להסכים

חיבוק מחויך מאד לאור האיומים שנזרקו לחלל האוויר לאחרונה...

טרם החלטנו לגבי היומיון. תשאלו אותי ביום רביעי האם היינו. בכל מקרה - קל לזהות אותי - אני זאת עם הבטן והמשקפיים (מה הסיכוי שיהיו עוד נשים בהריון ביומיון של באופן?)

*יום ראשון*

הגיבור קם מוקדם, נשתל מול הטלויזיה לשעתיים ומאפשר לי לנום עוד קצת.
כאשר "שרק" מסתיים הוא מגיע לחדר העבודה נסער - "אמא! יש נמלים על השולחן ועוד מעט הם יגמרו לי את הפנקייקים!"
אני רצה בעקבותיו, ואכן - הנמלים חזרו, והביאו תגבורת. כל נטיף סירופ מייפל מוקף בגדוד, כל פירור בפלוגה, והן צועדות בשורה לאורך רגל השולחן, דרך השטיח ואל מתחת לספה.

נפלא.

אני מנגבת את השולחן הקטן, זורקת את הצלחת לכיור, ומתחילה למלא דלי במים. התוכנית המקורית היא לשטוף רק את הסלון, אבל הסלון שלנו מחובר למטבח, וממילא מפנים את המים לאמבטיה, וכך התוכנית מתעצמת וגדלה, עד שאנחנו מזיזים את התנור, את המקרר, את הספות, את המיטות, מרימים כיסאות ומקפלים שטיחים.
במשך שלוש שעות שנינו שוטפים את הבית. ברק מדי פעם נופל על ישבנו המתוק, ולאחר כל נפילה הוא מוריד את הבגד שנרטב. מכנסיים, תחתונים וחולצה מגיעים לסל הכביסה, ולבסוף ברק מתרוצץ ערום עם מגב וורוד בבית.
הוא סוחב דלי מלא במים, שופך אותם בכל חדר שנראה לו מלוכלך, ומזעיק אותי לשטוף בעקבותיו. מדי פעם הוא מתרגז שאני "גומרת לו את כל הלכלוך," כדבריו.
פעם אחת הוא פורץ בבכי כאשר הוא מחפש את הנמלים, ולא מוצא אותן, "למה שטפת לבד את כל הנמלים?" הוא מאשים אותי, עיניו דומעות.
אבל הכל נעלם לאור תענוג המים והסחבה.

מסיימים, שנינו מותשים.
הוא לועס בשקט פיתה עם חומוס, בכיו מתגבר עד שאני לוקחת אותו למיטה שלנו.
"אני לא יכול לישון, הרגליים שלי רטובות!" הוא מוחה ונרדם תוך כדי בכי, עייף מכדי לשים לב שרגליו התייבשו בינתיים.

מתעוריים לבית חשוך אך נקי, ונטול נמלים.
בערב אבא מחפש את ההדברה הקונבנציונלית שמתחבאת בארון השירות.
הוא לא מוצא אותה, ואני קצת שמחה - לא רוצה חומרים כאלה בסביבתי כאשר אני בהריון.

ברק מוביל אותו ברחבי הבית, מראה לו את כל המקומות ששטפנו.
"גם התינוקת עזרה," אני מוסיפה בחיוך, והגיבור מתרעם, "מה פתאום? היא כל הזמן נשארה בבטן שלך!"
טרם נולדה וכבר מנסה ליטול ממנו את הקרדיט על מעשיו.

בלילה בעלי שואל האם זה בכלל בריא לאשה "במצבי" לשטוף את הרצפה.
אני מרגיעה אותו בידענות, ואחרי שהוא נרדם ממהרת לאינטרט לוודא שאכן לא פגעתי בעוברית שלנו.
הממחים האנונימים אומרים שבהריון תקין אין סיבה לדאגה, והבעיה העיקרית היא כאבי גב בעקבות פעילות גופנית מופרזת.
הם צודקים, בבוקר למחרת אני מתעוררת עם גב דואב ושרירים כואבים.
אבל הבית עדיין נקי, והרצפה נעימה, וטוב לנו.

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2007, 15:48

_וטוב לנו._
חמסה חמסה טפו טפו טפו.
חג שמח!

_(מה הסיכוי שיהיו עוד נשים בהריון ביומיון של באופן?_
אשה אחת מכל 2 שתפגשי היא או בהריון או מיד אחרי לידה.ביומעיון כמובן.
מצטרפת ל מי_מה : _חמסה חמסה טפו טפו טפו.
חג שמח!_
חג מתן האהבה!

פירורים מהבוקר -

"אמא, אל תדאגי, אני שומר עליך, ואת איתי בבית." הוא מלטף ומנשק אותי עוד קצת, סתם ככה, בתגובה למחשבה שעברה אצלו, מחקה אותנו כאשר הוא מתעורר מחלום רע.

וגם -
"אמא, אני רוצה שתקומי מהמיטה ותהיי רק איתי לבד. ואחר כך, כאשר אבא יתעורר, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות גם כן לבד."
"אתה מתכוון שהוא יהיה לבד בסלון, ואנחנו נהיה בחדר שלך?"
"לא, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות לבד איתי ואיתך."
הוא מצחקק ומתקן את עצמו, "בעצם, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות ביחד."

וגם -
"אמא, נכון שאחרי שהתינוקת תוולד את תחזרי לעבודה?"
"נכון חמודי."
"ולא תהיי איתי יותר בבית?"
"נכון חמודי."
הוא חושב לרגע ומוסיף בעליצות - "ואז אבא ישאר איתי בבית!"

וגם -
"אמא, אני לא רוצה ללכת לגן של גדולים."
"למה?"
"כי אני רוצה ללכת לבית ספר."
"מה עושים בבית ספר?"
"לומדים כל מיני דברים."
"מה למשל?"
הוא מסתכל עלי כאילו שאלתי את הדבר המטופש ביותר האפשרי, "אני אלמד איך להתגלגל על הראש, כמוך וכמו אבא. כמו גדול."

וכאן המקום לפרסם ברבים שהחל מספטמבר אני יוצאת לחופשת לידה מהחינוך הביתי, והילד יוצא לחופשת לידה בגן.
חככנו, חיפשנו, השווינו ובחרנו מקום קרוב ככל הניתן למה שאנחנו מאמינים בו.
ולא - אנחנו לא מיואשים מהחינוך הביתי, והיינו רוצים להמשיך, אבל הכיס דוחק, וההצטמצמויות שלנו עזרו רק במעט, בייחוד לאור הגדלת המשפחה הצפויה. אז - הוא יכנס לגן ובשלב כלשהו לאחר מכן אני אכנס לעבודה.
חזרה לתורנויות, ולצריכת הקפה, ולישיבות הבוקר. ומבחינתו - חזרה להתפרצויות הבכי, לזעם, להתמודדות עם ילדים אחרים על מקום מול עיני הגננת. אבל הפעם שנינו בוגרים יותר, חזקים יותר, ואני מקווה שהפצעים יחלימו מהר יותר.

_אבל הפעם שנינו בוגרים יותר, חזקים יותר, ואני מקווה שהפצעים יחלימו מהר יותר._

גמאני.
לי האמת קשה לחשוב על התינוקת שלך שישר תיכנס ל"מעון" בשביל חזרה לעבודה...

_לי האמת קשה לחשוב על התינוקת שלך שישר תיכנס ל"מעון" בשביל חזרה לעבודה_
)-:

(זה ריאלי? את בכלל תעמדי בזה?)

*יום חמישי* ^או - יום הנסיונות השניים^

בוקר - נסיון ראשון.
קמים.
הוא מתעורר מוקדם מדי, ומיד מתחיל בסדרת "אני רוצה הופ". כאשר הטלויזיה היא הדבר היחיד שהוא רוצה לעשות, לרוב זה נובע מעייפות.
אני מנסה לשכנע אותו לחזור למיטה, והוא מסרב.
סבב בכי וכעס, בסופו של דבר הוא מתרצה.

בוקר - נסיון שני.
חוזר למיטה, מתהפך שוב ושוב.
לא מצליח להרדם, יוצא מהמיטה, מסתובב בבית.

בוקר - נסיון שלישי.
אחרי עשר דקות חוזר למיטה שוב.
מתנמנם קצת, מספיק בשביל להתעורר עם חיוך.

דואר - נסיון ראשון
קמים. הוא אוכל קורנפלקס ויוגורט, ואני מורחת חומוס בפיתה.
יוצאים מהבית אל הדואר, אני ברגל, הוא על הקורקינט.
עוברים את הכביש, את גבעת החול, ובמחצית הדרך הוא מתעייף, "אני לא יכול לסוע יותר." הוא מבקש שאני אסחב את הקוקרינט. אני מסרבת.
במקום בכי וצעקות הוא מציע שנחזור הביתה, ונצא שוב.
מסכימים.
חוזרים הביתה.

דואר - נסיון שני
יוצאים ללא הקורקינט.
הוא אוחז בידו את מחצית הפיתה עם החומוס, נוגס בשמחה.
בגינה מתחת לבית הוא מועד על אחת האבנים, משתטח על פניו, והפיתה נופלת מידו אל החול.
בכי, זעם, וזעקות אבדן.
"אמא, לא צריך לזרוק את הפיתה, אפשר לנקות אותה מהחול!"
כן, אפשר, אבל אני לא מוכנה לסבב תולעים נוסף בבית.
חוזרים הביתה.

מאוחר כבר, אין לנו סיכוי להגיע אל הדואר לפני הסגירה.
הוא בוכה, צועק, אומלל.

חוזרים למיטה, מתכרבלים.
הוא נרדם.
שקט, סוף סוף.

מעניין למה ראיתי את זה חשבתי עליכם...
http://jigzoneshop.com/catalog/images/p ... nda200.jpg

וואו, אחותי, איזו תמונה מקסימה!
זהו, הפכת רשמית לדודה פנדה

*יום ראשון*

יש רק משימה אחת היום - לשלוח בדואר רשום מכתב שמתעכב אצלי בתיק כבר שבועיים.
אחרי הסבר קצר, ותזכורת מהפעם הקודמת, הפעוט מוותר על הקורקינט ומסכים לצאת ברגל.
שמש חמה, ושנינו עוברים מהליכה מהירה להשתרכות איטית, מקפצים מצל לצל.
מגיעים לדואר. הגיבור בוכה, לא רוצה להכנס, רוצה להשאר בחוץ, לשלוח את המכתב ב"דואר האדום", ומצביע על התיבה הגדולה שמחוץ לסניף.
בסופו של דבר הוא מסכים להכנס, מושך באפו מבכי ממושך.
אין תור, מצוין לאמהות הריוניות בחינוך ביתי.
אני שולחת את המכתב, ורוצה לצאת שוב.
אי אפשר.
אחרי שהוא בכה שהוא לא רוצה להכנס לדואר, עכשיו הפעוט שלי שקוע - הוא מארגן מחדש את כל עלוני המידע, כלומר, שופך אותם על הרצפה ומחזיר אותם אחד אחד למגירות המתאימות.
יותר מרבע שעה חולפת עד שהוא מסיים, ורק אז נפרדים לשלום מהסניף וחוזרים אל שמש הצהריים.
עוברים את הכביש.
נכנסים לחנות כלי כתיבה.
אני מחפשת חוברת ללימוד קריאה ודאס (חומר דמוי חימר אבל רך יותר).
הוא מוצא אקדח מים וכדורי פלסטיק.
"אני רוצה ללמוד לכתוב" הוא מזכיר לי, ואני מהנהנת.
"אבל לא במחברת," הוא מוסיף במהירות, "על הלוח הגדול בבית, עם הטושים."
קונים את האקדח, משאירים את חוברת לימוד הקריאה והדאס מאחור.
זה מה שנחמד בחינוך ביתי - אפשר לשנות תוכניות.
בדרך עוברים ליד גן שעשועים. הגיבור מתפוצץ מהתרגשות, רוצה לנסות את האקדח החדש.
אני מגדירה את הכללים - מותר לכוון רק למקום שבו אין אנשים, אסור לכוון על אמא, על ילדים אחרים, על חתולים או על נמש.
מותר לירות על נמלים.
הוא מתחיל ביריות של כדורי הפלסטיק, מכוון במדרון ואז רץ אחרי הכדורים הצבעוניים, מנסה להשיג אותם. לאחר שירה את כל ששת הכדורים הוא מחליט להטביע נמלה. ממלא את כת האקדח במים ומשפריץ על נמלה שנבחרה היטב.
לנמלה שלום.
לבגדים שלו גם.
הוא מסיים עם האקדח, והולך לעבוד בחול, נוסע בטרקטור אדום דמיוני, מזהיר אותי שאזוז מהדרך, שלא ידרוס אותי.
מלא בחול וצחוק הוא חוזר אלי, עוזר לי לקום מכתם הצל שלי.
עוזבים את גן השעשועים, הולכים לקיוסק קרוב.
עכשיו ארטיק, בטעם מלון. הוא נוגס בקרח הכתום, ואני מעלעלת ב 7 לילות מהשבוע שעבר. חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני" כמו שהיא הגדירה את זה.
אני לא מוצאת את הכתבה, אבל מתעדכנת בחייו של שחקן / זמר / דוגמן.
קרטיב לנשמה.
מתחילים לחזור הביתה.
הבכי מופיע, משכנע אותי שאמנם מעט מוקדם מהרגיל לשנת הצהריים, אבל הגיע הזמן לחזור למיטה.
בבית הוא מספר לנמש על האקדח החדש, מראה לה איך לטעון את הכדורים אל הקנה, ולאחר מכן אוסף הכל ומניח בחדר.
מתכרבלים.
הוא נרדם.
גם אני.
אחרי שמתעורים הוא מדגים שוב את נפלאות האקדח לאבא שלו, ואז הם מתיישבים ליד הלוח המחיק הגדול וכותבים ביחד את השם של הגיבור. הוא מתעקש להוסיף דגש לכל האותיות, והמילה נראית מצחיקה בעיני המתורגלות.
בעיניו זה יפה.

עכשיו כבר ערב, הוא שרוע מול הופ, מחכה שהם ילכו לישון, ולאחר מכן גם הוא.
מחר יום חדש, ואולי הפעם פחות מעייף.

@} לילה טוב

שליחה על ידי מכשפה* » 27 מאי 2007, 22:17

_לילה טוב_
גם ממני

_לילה טוב_

_ואני מעלעלת ב 7 לילות מהשבוע שעבר. חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני"_
זה בשבעה ימים או בסוף שבוע של מעריב. יש לי שני הגליונות בבלאגן של האוטו, מחכים שאמצא פח נייר. אם תהיי ביומיון, אתן לך לקרוא. (סתם כתבה, אם את שואלת אותי.)

_חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני" כמו שהיא הגדירה את זה._
דבר ראשון - מאוד מחמיא לי שהועלתי מדרגת קרובת משפחה לדרגת חברה (-:
דבר שני - דברי סולפו (כמו תמיד, התקשורת עוינת). מה שאמרתי הוא שהיה כתבה על זוג מבאופן טבעי והם יותר קיצוניים ממכם. ה_"כמעט כמונו"_ הוא כבר פרשנות אישית שלך.
וחוץ מזה - המון חיבוקים ונשיקות ואת כותבת נהדר ואני מאוד מאוד נהנית לקרוא על מעלליכם

הי! ברוכה הבאה!
וואו, הדף הזה הופך למשפחתי יותר ויותר, כמה כיף לי

את צודקת, ה"כמעט כמונו" הגיע באמת ממישהי אחרת (שגם היא קראה את הכתבה), אבל התחלת הציטוט היא שלך. ככה זה בהריון, פרטי מידע נשמטים ככל שהבטן גדלה...

*יום שני*

אתמול נסענו לנקות את המכונית, אבל הגענו מאוחר מדי, קצת אחרי הסגירה. הבטחתי לפעוט שהיום ניסע למברשות שוב.

"אמא, נכון שכאשר אבא יבוא אז ניסע לנקות את האוטו במברשות?"
כל היום עובר עליו בציפיה לאחר הצהריים, כאשר ננסה להגיע בזמן לשטוף את האבק שהצטבר על המכונית.
הוא רואה טלויזיה ומדבר על זה, נוסע על הקורקינט ברחבי הבית וחושב איך ישקיף על המכונית מבחוץ בזמן שהיא תנוקה, ומבקש ממני להבטיח הוא יוכל לשאוב את האבק בתוך האוטו בסיום הרחצה.

אבא חוזר מוקדם מהצפוי, והילד מתעורר, נרגש.
אני יוצאת מהמיטה לאט, מכינה סנדביץ' לדרך, ואנחנו נוסעים.
התנועה איטית בשעות אחר הצהריים, וכל הרמזורים הופכים לאדומים כאשר אנחנו מתקרבים אליהם.
פטפוט שוטף אותי מהמושב האחורי, רצף מילים מציף. אני עונה בהמהומים מאשרים, לא מסוגלת להתרכז במשהו מלבד הכביש.

מגיעים לתחנת הדלק.

נכנסים לתחנה.

המנהרה סגורה.

אני מתקרבת אל אחד העובדים ושואלת מדוע.
"המכונה התקלקלה," הוא מושך בכתפיו ונפנה ממני.
אני מסתובבת לאחרו, מצפה לראות שפה רועדת או דמעות עגולות.
לא, הפעוט שלי יושב, מכרסם את הפיתה שלו ומחייך, "לא נורא אמא," הוא מנחם אותי, "בואי ניסע לקניון במקום."

אז נסענו לקניון, ואכלנו ארוחת ערב ב'ארומה', ופגשנו את אמא שלי ואחר כך את דוד א', והפעוט נע על הקורקינט שלו, והתחרה עם הדוד הגבוה סביב לעצים ולספסלים, והכל היה טוב.

*יום שלישי*

לא ישנתי טוב בלילה, יותר מדי קפה אתמול, ויותר מדי דאגות ליליות שלא עברו.
הפעוט לא מודע לכך, והוא מתעורר הרבה לפני.
הרבה לפני אבא, גם.

אני נסחבת אחריו למטבח, מכינה לו ארוחת בוקר בעיניים עצומות, ובוחרת בפתרון הקל.
הופ בשבילו, אינטרנט בשבילי.
אחרי עשר דקות הוא צץ בחדר העבודה, "אמא, מה את עושה?"
אני משמיעה שיר חדש במחשב, the time warp, מתוך מופע האימים של רוקי.
ברק מתיישב על הברכיים שלי, ומבקש לשמוע את השיר שוב.
אני מנגנת אותו. תצוגה יפה של אורות וזיקוקים.
הוא מתחיל להניע את גופו בהתאם לקצב.
"עוד פעם!"
ולאחר שלוש דקות "עוד פעם!"
עכשיו אין לי ברירה, אני מתלהבת גם כן, שאריות העייפות עוברות.
אני מלמדת אותו את התנועות (זו רק קפיצה לשמאל, ואז צעד לימין...), והוא מחקה אותי בחינניות ילדותית.
צחקוקים ואושר.
"עכשיו תורי לבחור שיר." הוא מודיע, ואני טוענת שיר אחר, מלודי יותר.
לא טוב לו, והוא מבקש שאבוא איתו לסלון.
על הרצפה פזור פאזל של פינוקי מתוך ספר פאזלים.
"אמא, איזו חתיכה את בוחרת עכשיו?" אני מצביעה על אחת החתיכות שעל הרצפה, והוא מניח אותה במקומה. משלימים את הפאזל ביחד, ולאחר מכן עוד פאזל, ועוד אחד.
"אמא למה פינוקי יצא לטייל בלי ההורים שלו?"
אנחנו מעלים השערות, ולבסוף הוא מחליט שכנראה ההורים שלו הרשו לו לצאת לבד כי הוא יצא לטיול קרוב לבית.
הפאזל האחד לפני אחרון מתאר את פינוקי נפרד מהחברה איתה הוא שיחק, וברק מודיע בשמחה, "הנה, עכשיו פינוקי יחזור הביתה אל אבא ואמא שלו!"

ישנים צהריים.
מתעוררים.
נוסעים לחבר, להעביר את השעות עד שאבא יחזור הביתה. הגיבור מאושר - אנחנו נוסעים במונית, מה שמאפשר לו לשאול את הנהג כל דבר, החל מכפתור החלון השבור ועד לנורות האזהרה הכבויות.
אני מקבלת חיבוק עז מאמו של החבר למראה הבטן המקפצת מחוץ למכנסיים, וברק ממהר למעלה, לחפש את הטרקטור איתו הוא שיחק בפעם הקודמת.
השעות עוברות בנעימות, הילדים מצליחים לשחק בינהם בלי יותר חיכוכים מהרגיל. ברק אמנם רצה לבקר ילדים אחרים, אבל נראה לי שהוא מעדיף לשחק פשוט בדברים שונים משלו ולא את החברה.
אחותו הצעירה של הילד משתרכת אחרי ברק בכל הבית. רק בן שלוש וחצי וכבר יש לו גרופית (חמודה, בחולצה ורודה ושער חום).
כאשר מתחילים להכין את ארוחת הערב הטלפון שלי מצלצל, ואהובי מגיע לאסוף אותנו.
חוזרים הביתה, מזמינים פיצה.

הפעוט מזמין את אבא שלו לראות את הריקוד החדש שהוא למד. הוא קופץ לשמאל, צועד לימין, מניח את ידיו על המותניים ומקפץ במקום בחדווה.
בעלי מתאפק שלא לצחוק בקול רם, אלא משבח את הגיבור על ההופעה המופלאה.
"אבא בוא לרקוד איתנו!"
לא, הפיצה מגיעה, גואלת את יקירי ברגע האחרון.

אוכלים, כולנו כמעט ונרדמים מעל הצלחות.

מצחצחים שיניים, נכנסים למיטה. הם נרדמים לפני.
הבטן שלי מתכווצת, ואני לא מצליחה להרדם.
נו טוב, נעדכן את הבלוג במקום.

שליחה על ידי מי_מה* » 30 מאי 2007, 08:21

מסכן הגיבור, עם המוזיקה שאת משמיעה לו, כשהוא ירצה למרוד הוא יהמם אותך בחולצה מגוהצת ותסרוקת "שביל בצד" (עוד לא גמרתי להתפעל מזה שהוא נרדם בנסיעה עם אליס קופר! כאילו, דיויד בואי וקווין אפילו גלגל"צ משמיעים, אבל אליס קופר?!?! סחתיין עלייך)
~<מאחלת בהזדמנות שפע בעיטות ומיעוט חרדות>~

כשהוא מגיע ל-16 אני לוקחת אותו ל"כוכב" (מקווה שעדיין יהיה קיים עד אז), עם

ענק על המצח, ומראה לו מה זה בדיוק, אבל בדיוק מופע האימים.
תזכרי מה אני אומרת.
(אני אוותר על הביריות והמחוך, מבטיחה.)

מי_מה, הילד הזה מחונך מוזיקלית ברמות שקשה להבין,
גם לא רק מוזיקלית, הוא מחונך בכלל, אבל באמת הוא יודע מה טוב.

*יום ראשון*

היום משחקים במשרד.
אני יושבת ליד המחשב, והפעוט מתרוצץ, מוציא שדכן, מחורר, נייר דבק, ומתחיל לעבוד.
ראשית הוא מחורר את הציורים שצבע בשבוע בעבר. לאחר מכן הוא פותח וסוגר את השדכן, חוקר אותו עד שהוא מבין לאן כל דבר מתחבר, ואיך משחררים סיכות בקלות.
אחרון חביב - נייר הדבק, אותו הוא מכרבל לכדורים קטנים ומשליך על הרצפה. כאשר זה משעמם אותו הוא מוצא אובייקט חדש להדבקה - אני.
רצועות קטנות מודבקות לזרועי הימנית, עד שאני עוצרת אותו ומכריזה שהגיע זמן ארוחת הצהריים.
פיפי ולישון, מנוחה נחוצה בהחלט אחרי בוקר דביק במיוחד.

בערב אנחנו אופים ביחד עוגיות שיבולת שועל שוהפכות לארוחת ערב. זה בסדר - הן עשויות מקמח מלא ומשיבולת שועל אורגנית. זה בריא, לא?
בלילה אבא מספר לו על עתידה של השמש, מתי היא תהפוך לענק אדום, ומה יקרה אז לכוכבי הלכת שבמערכת השמש.

נכון, נשארנו כל היום בבית, ולא "עשינו" שום דבר, אבל היה מאד כיף.

לפעמים יום בית זה בדיוק מה שהכי טוב לנשמה.

*יום חמישי*

מה עשינו?
כל כך הרבה זמן עבר (שלושה ימים שלמים) שאני כבר לא זוכרת...

נסענו לצפון, להיות עם חברות שלא פגשנו הרבה זמן, ולפגוש חברות חדשות.
נכנסים אל הבית, וברק כועס. ילד שהוא לא מכיר משחק בצעצוע שהוא רוצה.
מנסים לפשר, אבל בסופו של דבר הגיבור שלי מחליט לשחק בצעצוע אחר עד שהצעצוע השני יתפנה.
שמחה וששון - לכל ילד טרקטור.

אני יושבת על הרצפה עם האמהות האחרות. מכושפת מהשיחה שלהן. נעים לי להקשיב לשיחות של נשים, הדרך שבה השיחה זולגת בין הבקשות של הילדים.

הילד השני מושיט לגיבור את הצעצוע, ועובר לשחק בצעצוע חדש.
הגיבור שלי לא יפרד מהקומביים (ככה הוא מבטא את זה) עד שנצא לדרך.

אוכלים.
הוא לא רוצה לאכול, ואני קצת חוששת שהוא יהיה עצבני אחר כך, אבל אין לי דרך להכריח אותו.
כאשר מתכוננים לצאת הביתה, הגיבור מציע לבתה של המארחת לבוא איתנו.
שתינו מופתעות.
היא מתאוששת ראשונה ומסדרת לינה לילדתה.
אני מסכימה בחפץ לב, מחביאה את הפחד משני ילדים בני שלוש וחצי שבוכים במושב האחורי כל הדרך להוד השרון.

מעבירים את הכסא, נחגרים, נפרדים, נוסעים.

"אני לא אוהבת אדום." היא אומרת.
"אני כן אוהב אדום." הוא אומר.
'יופי', אני חושבת, 'עכשיו הם יתחילו לריב.'
הם לא.
במקום זאת הם מתחילים לפתח שיחה פילוסופית למחצה לגבי ההבדל בין משמעות הצבע לבין הצבע עצמו. הילדה מסבירה שהיא לא אוהבת את האדום ברמזור, אבל את הצבע האדום היא כן אוהבת. הגיבור טוען שהאדום ברמזור גם הוא צבע, ולפיכך היא אמורה לאהוב אותו.
שיחה של קרוב לעשר דקות, ואני מתמוגגת מקדימה.

"תסתכלי! הנה בריכות!" הגיבור מצביע על בריכות דגים בדרך.
היא לא רואה, והוא מצביע שוב עד שהיא מוצאת אותן. מכאן מתפתחת שיחה לגבי נקודות תצפית. האם היא לא ראתה מכיוון שהבריכות היו מוסתרות או שהגיבור ראה קודם כי הוא יושב במרכז?
הם לא מגיעים להסכמה, אבל זה בסדר. המטרה היא השיחה לא מי ינצח בויכוח.

עוברת לידינו משאית, ואחד הגלגלים לא מסתובב.
שניהם תוהים מדוע, עד שביחד הם מלים את האפשרות שאולי הגלגל לא מסתובב כי הוא לא נוגע בכביש.
"נכון," אומרת הילדה, "זו הסיבה."
"נכון," הבן שלי מהנהן, "וחוץ מזה, אני מבין בגלגלים יותר ממך."
"נכון."

איך הם לא רבים?
אני לא מבינה. יש להם אולי שלוש דקות של ויכוחי "כן נכון / לא נכון" במהלך הנסיעה, וגם אותם הם מפסיקים ברגע שאני מבקשת. לא צריך לצעוק, לא צריך לאיים. רק להגיד שהצעקות מפריעות לי לנהוג, ובבקשה שיחזרו לדבר בנימוס.

זו היתה הנסיעה המוצלחת ביותר שהיתה לנו.

בערב אבא חוזר הביתה ועוזר לגיבור להרכיב את מסילת הרכבת שהבאנו איתנו.
אני מסתכלת עליהם ורואה שוב את הדמיון. את המהנדס הקטן שעדיין לא פרח. ההבדלת בינהם מתמצה בניסיון. הדחף להבנת תהליכים כבר קיים אצל הגיבור.

זה היה יום מוצלח.

*יום ראשון*

*אזהרת איכס. לא לבעלי קיבה חלשה!*

"אמא," הוא מעיר אותי.
לא שמתי לב שהוא בכלל יצא מהמיטה. בימים האחרונים הוא כל הזמן משחק עם הרכבת שהבאנו. אחרי פעמיים הוא הפסיק להפעיל אותה, ועבר לשחק איתה ידנית, מסיע את הקרונות על הפסים ומדבר עבורם.
"מה, חמודי?"
העיניים שלי עדיין עצומות, המוח עדיין עטוף בקורי שינה. בגלל זה עוברות כמה דקות עד שאני מבינה מה הוא אומר לי.
"הזחל הלבן שאני אוהב נכנס מתחת לפסים, ועכשיו תמיס (שם שהוא המציא לאחד הקטרים במשחק) לא מצליח להרים אותו."
יש לנו בבית קצת דגי כסף. ברק קורא להם - "הזחלים שאני אוהב". אבל הם כסופים.
אני מתעוררת. או שהבן שלי נעשה עיוור צבעים, או שאחד הסיוטים שלי עבר מהחלומות למציאות.
הוא לא עוור צבעים.
היה חם, והיו משמשים בפח האשפה, ועכשיו זחלי זבובים לבנים יוצאים מהפח.
ממש עכשיו, מול העיניים שלי.

והילד החמוד, לא יודע שאמא שלו מבועתת מזחלים לבנים. ג'וקים זה בסדר, עכבישים לא מפריעים לי, אבל זחלים לבנים....
הוא שיחק עם שלושה זחלים שהגיעו עד למסילה שלו. הקטרים הרימו אותם, הסיעו אותם, גלגלו אותם, והוא שיחק בשקט עד שאחד הזחלים נפל מתחת למסילה והגיבור נזקק לעזרתי.
אני בולעת את הקבס, ומתגברת על הדחף הראשוני לרסס את הבית ב K 1000.
"חמודי, אני לא רוצה שתשחק עם הזחלים."
הוא מתחיל למחות, אבל אז המוח שלי מתעורר סוף סוף.
"רוצה לשים אותם בקופסא ולראות מה יבקע מהם?"
"פרפרים!" הוא מציע, ואני מביאה צנצנת קפה ריקה ונותנת לו להכניס את שלושת התועבות לתוכה.
כאשר הוא לא מסתכל, אני דורכת על עוד כמה זחלים שמצאו את דרכם מחוץ לפח, סוגרת את השקית במהירות ורצה לחדר האשפה, הגיבור משתרך מאחורי, לא מבין מה הדחיפות.
עולים חזרה הביתה.
אני מציפה את פח באקונומיקה. רעיל ככל הניתן, להרוג את שאריות הריח הרקוב.
הגיבור מוצא מקום לאכסן את הצנצנת עם האיכסה - בחוץ, על המעקה. גבוה ככל הניתן, כדי שיהיה להם קל לעוף אחרי שהם יהפכו לפרפרים.
מצוין, אני לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בזה אם הוא היה מבקש להניח את הצנצנת בתוך הבית.
הבוקר הוא התעורר, ודבר ראשון רץ למרפסת לראות האם הם התגלמו כבר.
הם מכווצים ולא זזים, אבל אני לא מתכוונת לפתוח את הצנצנת ולבדוק האם יש שם קורים קטנים או שהם מתו.
מצד שני - הוא מאושר, וכל עוד אני חושבת על זה בתור פרויקט חינוך ביתי, הקבס לא מתעורר שנית.

*יום ראשון* - החלק נטול האיכסה.

כאשר הורדנו את הזבל מצאנו למטה את שני הגננים שלנו.
"איפה היית?" הם מחייכים אליו, "לא היה כאן אף אחד שיתן לנו הוראות."
הגיבור נעמד, ידיו על מותניו, וצופה בהם, עוזר להם לאסוף את הדשא הקצוץ, ומסרב לעלות איתי הביתה.
אני שואלת האם יפריע להם להשאר איתו בזמן שאני אכין לנו סנדביצ'ים.
הם מאושרים, מבטיחים לשמור עליו, והוא בכלל לא שם לב אלי. אני רק מטרד.
כאשר אני יורדת שוב - הוא באמצע העבודה, מיוזע כמוהם, מאושר כמוהם.
הם מסיימים ואנחנו מתיישבים במרכז הדשא הקצוץ ואוכלים פיתה עם חומוס. אני מסיימת ראשונה ומבקשת מהגיבור לטפס לעגלה כדי שנוכל לצאת לדואר (הוא החליט שזה רחוק לו מדי, ואני הסכמתי שניסע בעגלה במקום ללכת ברגל).
בדואר יש תור ארוך מדי לטעמי, ואנחנו ממשיכים לחנות תינוקות לבדוק מחירים של בוסטרים. התינוק שלי כבר לא תינוק בכלל.
מוציאים כסף - התפקיד שלו הוא להכניס את כרטיס הכספומט למקומו ולאחר מכן להוציא את הפתקית ולזרוק אותה לאשפתון.
עדיין יש תור בדואר.
והוא צמא.
אני דוחפת את המחשבות על המינוס לירכתי מוחי, ואנחנו מתיישבים בבית קפה. מיץ תפוזים טרי בשבילו, קפה קר בשבילי.
מדברים. עדיין מדהים אותי כמה הוא מבין, כמה השיחות ביננו הפכו למענינות בחודשים האחרונים.
מתחבקים.
הוא מזמין אוכל - קורנפלקס של אמא, ואני מתרגמת למלצרית שמדובר בגרנולה ויוגורט.
הגיבור צריך פיפי. "אמא, אל תקומי!" הוא עוצר אותי ביד מורמת, "אני יכול להסתדר לבד."
אני הולכת אחריו, רק כדי לכוון אותו לשירותים. הוא נכנס לשם לבד, אבל עוזב את הדלת מהר מדי, וחובט את האצבע הגדולה בתחתית הדלת. הוא מדמם ובוכה, ואני סופגת את הדם, רואה שהפצע קטן, ומשכנעת אותו לשטוף את הרגל.
המלצרית מביאה לנו פלסטר גדול, ושואלת, כדרכם של מבוגרים, האם הדלת הכאיבה לו, ואם הוא רוצה שהיא תרביץ לדלת.
הגיבור זוקף את גבותיו הבהירות, "למה להרביץ לדלת?"
המושג של עונש פיזי לא קיים אצלו, ואני טופחת לעצמי על האגו בשקט, מרוצה מהבן שלי שמלמד אנשים מבוגרים ממנו על התנהגות הולמת.

אבא מתקשר, להגיד שהוא עייף, ובדרך הביתה.
אנחנו הולכים לדואר, משלמים את האגרה למשרד הבריאות וממהרים הביתה. הגיבור מבקש לטפס על אחד המתקנים בגן השעשועים בדרך, אבל הוא חם למגע. אני מסבירה שאחרי שהשמש תרד מעט הצעצועים יתקררו, ויהיה נעים יותר.

מגיעים הביתה, מצטרפים לאבא במיטה.

אחרי הצהריים הגברים נוסעים לשטוף את האוטו ואני יוצאת להסתכל על התינוקת.
הם חוזרים באוטו מלוכלך וברק נושך את שפתו במושב האחורי. המברשות שוב היו סגורות.
הבכי יתפרץ שעתיים מאוחר יותר, כאשר העייפות תכריע אותו.
בבית הוא משחק עוד קצת עם הרכבת החדשה, עוזר לי להכין סלק לארוחת ערב (שיהיה מוכן רק אחרי חצות...), ולבסוף הולך לישון.

זה לא היה יום עמוס, אבל נעים, וטוב לצאת מהבית, אפילו אם הטריגר מפוקפק משהו....