מי גאון של מימה

[נועה*]

תשאילי,אל תחכי לספרנית....

[מי_מה*]

איזה יוגה את עושה ואיזה בלגן יש בסלון של החיים שלך.
נכון לרגע זה יוגה כייפית בסלון מסודר מאוד.
הילדים אצל אבא שלהם. בזכות המלווה הנפלא (נפלא נפלא נפלא ונהדר וראוי לכל שבח!) אני לגמרי רגועה. הרבצתי עכשיו, לראשונה מזה שנים אימון של שלוש שעות. שעה וחצי למודרות, מדיטציה ופראנימה ושעה וחצי אסנות עם דיסק חדש שהכנתי לי. היה כל כך כייף! תחושה של שפע אינסופי. בגלל שהייתי חולה כל השבוע אז עבדתי מאוד רך ושקט ולרגעים מאוד אנרגטי וחזק כי נהינתי להשתמש שוב בכוחות שחזרו אלי.
אחר כך הלכתי להתקלח מקלחת ארוכה ומפנקת כולל מסיכה לשיער והכל לאזעזל עם משבר המיים (ממילא יורד פה גשם כל היום אז התקזזנו).
ועכשיו אני גולשת לי כאן עם כוס ענקית של מים חמים עם עשב לימון מהגינה וג'ינג'ר סמי-טרי והגשם יורד בחוץ והחיים יפים!
תגידו ככה חיות כל הגרושות טוב? ידעתי כל הזמן שאני מפסידה משהו אבל בוא'נה זה ממש גזל מה שאני מפסידה. חייבת למצוא גַרוש לפני שמוצאת בעל!

[ראויה_לאהבה*]

חייבת למצוא גַרוש לפני שמוצאת בעל! D-:

לכמה זמן האבא הגיע לביקור?

עם הרבה אהבה...

[הגבירה_בחום*]

גם כאן

[אשה_שמחה*]

וואו, נשמע ממש כיף. כל כך שמחה בשבילך על הזמן הזה. תהני

[אמא_ללי*]

[מי_מה*]

מה שכתבתי אצל בעדינות בעדינות החזיר אותי הנה. יש לי כלבה. זה כביכול נוגד את כל מה שאני מספרת לעצמי על עצמי, כי אני הרי אומרת שאני לא בנאדם של כלבים. אבל הנה היא פה. מישהו השאיר אותה על סף הדלת של מישהו מהקיבוץ עם הכריות שלה ועם מכתב שאומר שקוראים לה שרי והיא בת שנתיים, נקיה ואוהבת ילדים. למשפחה שאצלם היא הושארה יש כלבה ועם כל כמה שהם התאהבו באסופית, הם רצו למצוא לה בית אחר. בבוקר אחרי שהושארה הם נתקלו בי ומיד שאלו אם אני רוצה אותה ואני מיד אמרתי שלא. כי אני הרי לא בנאדם של כלבים, אבל יצא שהזדמן לי לראות אותם יחד למשך כמה זמן אחרי והתחלתי לחשוב שאולי בכל זאת. היא כל כך מתוקה ,שרי ואז גם חשבתי שהיא יכולה להיטיב עם הילדים כל כך אחרי שאבא שלם יסע ולמחרת התקשרתי ואמרתי שבעצם כן.
אני עייפה מכדי לכתוב עכשיו על הביקור של רון. אבל אני יכולה כבר לספר שלקחת את שרי, היה הדבר הנכון לעשות. היא באמת מתוקה ובאמת מקילה על הילדים. לפיונת אין יסורי פרידה בכלל כי היא מראש לא ממש נכנסה לענין של הביקור אבל הבכור , שכל כך קשור לאבא שלו, נעזר בה המון.
אז זה הביא אותי לחשוב על כמה נבון להשתחרר ממה שאני אומרת לעצמי שאני ופשוט לפעול . זה הביא אותי לעוד המון מחשבות אבל הן תיאלצנה לחכות לזמן יותר הולם מבחינת רמת העיפות שלי.
אהבה לכולם.

[מתחדשת*]

[אום_שלום*]

זה הביא אותי לחשוב על כמה נבון להשתחרר ממה שאני אומרת לעצמי שאני
נבון מאוד @}

[יעל_צ*]

זה הביא אותי לחשוב על כמה נבון להשתחרר ממה שאני אומרת לעצמי שאני ופשוט לפעול זה ממש ככה.. בדיוק מה שהחלטתי לעשות אתמול, אחרי כל ההגיגים והקיטורים שלי בדף של בעדינות בעדינות

שבת שלום.

[בעדינות_בעדינות*]

מישהו השאיר אותה על סף הדלת של מישהו מהקיבוץ
איזה מזל יש לשרי!

^מרגיז שאנשים חושבים שאם הם משאירים כלב (או חתול) בקיבוץ או במושב, אז הם "בסדר".
מצד שני, הם יותר "בסדר" מאלה שמשאירים כלב קשור במגרש החניה של נמל התעופה בן גוריון.^

להשתחרר ממה שאני אומרת לעצמי שאני
חושבת על זה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שבת שלום ושלווה לכולכם@}

[מי_מה*]

אוף. מעט נורא שלווה. קבלות שבת מלאות רוגז ועצבים כבר שבועות. ואני כל כך טורחת לפני. עובדת כמו משוגעת כדי שהבית יהיה מסודר עד ארבע. קשה עם הימים הקצרים האלה, אבל היום ניחמתי את עצמי שעכשיו אנחנו כבר במגמת התארכות ובקרוב יהיה קל יותר. האור חוזר.

---

יש אנשים שרואים אותי עם הכלבה ואומרים "רק זה היה חסר לך"

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני ממש בגלל זה הפסקתי לטרוח בערב שבת. אוכלים משהו קל ואם בא אז מדליקים נרות ושרים שירי שבת, אבל בלי שום היסטריות והכנות יתר לפני כן.
בכל זאת שבת שלום ושלווה מעכשיו (-:

[פלוני_אלמונית*]

קוראת אותך ומחבקת.
רוקדת

[מתחדשת*]

אוף. מעט נורא שלווה. קבלות שבת מלאות רוגז ועצבים כבר שבועות. ואני כל כך טורחת לפני. עובדת כמו משוגעת כדי שהבית יהיה מסודר עד ארבע. קשה עם הימים הקצרים האלה, אבל היום ניחמתי את עצמי שעכשיו אנחנו כבר במגמת התארכות ובקרוב יהיה קל יותר. האור חוזר.

אני פשוט מקבלת את השבת (בנרות) כשהיא באה. משתדלת לגמור עם הבישול לפני השקיעה (כדי לתת לאוכל תבלין של שבת) - אבל בלי היסטריות.
ברגע זה למשל אני ו-פ' בדיוק בהפסקה מהניקיונות, פ' יצא לעשן במרפסת ואני כאן בבאופן
מנקים בסבבה, עם דיסק שאני שרה אתו בקולי קולות

שבת של שלום @}

[נועה*]

איזה קטע עם הכלבה. גם לי יש עכשיו אחת. גורה,בת חודשיים. ננטשה עם 4 אחיה/תיה ביישוב. מכיוון שהלחץ מצד הילדים והבעל היה גדול וממילא נשברתי כבר לפני כמה חודשים ואמרתי "טוב" לרעיון של כלב בבית- לקחנו אותה אלינו היום בצהריים. היא מותק. מצד שני,נדבר שוב מחר בבוקר ואולי אקלל אותה נמרצות. זה אחד היתרונות בכלבה בת שנתיים,את מקבלת אותה כבר קומפלט.
תזכי למצוות,הצלת כלבה ונתת לילדים שלך עוד זכרון ילדות טוב. שבת שלום.

[מי_מה*]

טוב, קודם כל תגובות:
אני לא טורחת על בישולים. האוכל אצלי הוא באמת לא ענין, יכולה להרגיש חגיגית לגמרי גם עם סלט ומשו על יד אבל הנקיון, או לפחות הסדר, הם ענין שאני לא יכולה לשחרר. אני חייבת לקבל את השבת עם בית מסודר. ודוקא בקטע הזה היום הלך מעולה כי כולם רצו להשתתף אז יצא שניגבנו אבק מכל המשטחים והקישוטים (פסלים, תמונות וכל זה) והמרכזי למד לשפשף שירותים והרצפה טואטאה ונוגבה ואפילו החלפנו מצעים במיטות. הגענו לקבלת שבת בבית ממש מסודר וסמי נקי. רק שאיך שהתישבנו הם התחילו לריב ואני ממש התחננתי שבואו נעשה את זה היום בלי רוגז. אני נהיית כל כך מתוחה רק מהמחשבה על קבלת שבת נרגזת שבסוף מקבלת בדיוק את זה.
דוקא הכלבה ממש מותק. ממושמעת, מתוקה. כנראה שהיכו אותה או משהו כזה כי יש לה חרדות. לפעמים כשנוגעים בה היא צווחת.
אני רוצה לספר קצת על הביקור של רון.
התחיל מעולה. הוא עשה רושם טוב ואני לא נפגשתי אתו בכלל. אחרי כמה ימים המרכזי התחיל לבקש לישון אצלו וגם רון מאוד ביקש. הבכור היה קצת מסויג ולגבי הפיונת לא היתה שום שאלה בכלל. התחלתי להתלבט ובסוף החלטתי לאפשר. אז המרכזי ישן אצלו לילה ולמחרת גם הבכור. ביום שאחרי אני הבאתי את הפיונת ואז נפגשנו לראשונה. הוא באמת נראה טוב. למחרת ביקשתי שהבנים יחזרו הביתה כדי לקבל קצת זמן בית ובסוף השבוע שעבר הבנים נשארו לישון אצלו . בשבת בבוקר הבאתי אליו את הפיונת. הוא היה עוין. אני התחלתי לדאוג. עזבתי את הילדים אצלו והלכתי להשתתף ברודת קפואירה בחג של החגים בואדי ניסנס. הייתי מאוד לא שקטה, אחרי שעתיים קיבלתי הודעה מרון שהפיונת רוצה הביתה. התפללתי שגם הבנים ירצו לחזור ובאמת כך היה. לקחתי את כולם הביתה. למחרת התחדשו הלימודים בבית הספר ועמדתי על זה שהבנים ילכו אבל אחרי בית ספר הבאתי אותם אליו. הפיונת כבר לא רצתה ללכת. רון לא התנגד, הוא אמר שממילא הוא לא מרגיש שום קשר אליה, היא מרגישה לו כמו ילדה זרה. זו היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. אחר כך היא כבר לא רצתה לבוא אליו. ילדה חכמה שלי. מה הוא חשב? שאם הוא מדבר אנגלית היא לא תבין? ילדה הרי יכולה להרגיש שלא רוצים אותה.
בערב האחרון שלו פה הוא הפציץ אותי בהודעות טקסט לנייד על עך שהוא עדיין אוהב אותי, שהוא לא יוותר עד שאני אתחתן או אמות ושהוא ימצא דרך. לא הגבתי . זה לא אומר שלא נלחצתי. נעלתי טוב את הדלת. בקיצור, בסוף קיבלתי את הדרמה שלי. אמנם הפעם לא היתה משטרה ולא היה שום באלגן אבל היתה דרמה. זה כנראה צורך שלי. מתבוננת בזה.
על עוד מחשבות שעלו לי אכתוב בפעם אחרת.
תודה לאל שהביקור עבר בסדר בסך הכל ושהוא כבר חזרה באנגליה.
וחוץ מזה הוא חתם על יפוי הכוח שיאפשר לי לסיים את תהליך הגירושים בלעדיו. הללויה!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הללויה! את יודעת שגירושי הראשונים היו גם over see , כי גרושי חי בלונדון.
ומי היה העד ברבנות פה בארץ? אבא שלו (-:

[מי_מה*]

אה, כן, גם תודה לבשמת על הדף מלים הורגות יומן קריאה שעוזר לי לראות איפה הייתי ואיפה, תודה לאל, אני כבר לא.

[נועה*]

וחוץ מזה הוא חתם על יפוי הכוח שיאפשר לי לסיים את תהליך הגירושים בלעדיו. הללויה!

עוד צעד גדול בדרך לשחרור מוחלט, גם אם סמלי.

את באמת מאמינה שזה צורך שלך? (בעניין הדרמה וכ'ו)אני לא סגורה על זה שזו "אשמתך". איך שאני רואה את זה, זו קרמה שעדיין נסחבת איתך. תקראי לזה אולי הטבעה. תכל'ס, התחתנת עם גבר, יש לכם ילדים משותפים והבנאדם עדיין נמצא בחיים שלך,גם אם ברקע. זה לגמרי שלו, כל השאיפות והאי-וויתור עלייך. זו ממש לא אשמתך. את עושה בחכמה שאת לא מגיבה כי ככה לפחות לא נפתח מעגל קרמתי חדש. זה לגמרי שלו,הדרך שבה הוא בוחר לבטא את עצמו מולך ולבטא רגשות.
אולי שווה לפברק תעודת נישואין למישהו :-p סתאאאאאם
לילה טוב.

[מי_מה*]

לגבי הדרמה, כן, אני מאמינה שיש לי צורך באיזו רמה של דרמה בחיי. אני לא לוקחת יותר אחריות ממה שמגיע בסיפור של רון, גם ככה יש לא מעט, אבל אני פשוט רואה את הענין הזה שוב ושוב צף ועולה גם בנושאים אחרים.

[ריש_גלית*]

שבת שלום!
אני איתך בעניין הנקיונות, אבל הרבה פעמים מוותרת. לפני שבאו הילדים והזוגיות הייתי מנקה כל שישי. עם השנים זה השתחרר קצת. אבל אני עדיין אוהבת בית נקי, או לפחות מסודר, או לפחות מסודר למראית עין, תמיד ובעיקר בשישי. שום קבלת שבת של ממש לא הצליחה להשתרש בביתנו, ואני קצת מצרה על כך.
אבל לעומת זאת בתל אביב - כן, דווקא כאן - יש אווירה חזקה מאוד לקראת שבת. מעין בליינות קדחתנית של כל מי שהגיע מחוץ לעיר או חוגג יום חופשי מעבודה, וקדחת קניות של אלה ואלה ושל מי שבהול להספיק לקנות לפני כניסת השבת וסגירת המכולת שמתחת לבית - כאילו שאין מלאן מקומות אחרים לקנות בהם שלא ייסגרו בכלל עד יום כיפור הבא. אבל אחרי כל ההמולה הזאת יורד על העיר כולה מין שקט מופלא, הרחובות מתרוקנים, ואפילו יש חניה. עד גל הבילויים הבא, שמתחיל בהיסוס בסביבות תשע בערב וממשיך בסערה ובחריקת ברקסים אל תוך הלילה.

ובכלל התכוונתי רק לכתוב לך איזה יופי את מגיבה לרון ולעלילותיו. בעיני את ראויה להערצה. @}

[אנד_לוסיה*]

רק זה היה חסר לך
נשמות. רק זה היה חסר לך, נשמות שיעירו הערות. חוצפנים!
ובעניין הדרמה, סליחה, אני לא רואה מה הצורך שלך בדרמה כאן. נשמע שאת עושה הכל כדי לשכך את הדרמה, לעבור לידה, למנוע אותה. זה שבנאדם מסוים הוא ... נגיד קצת מופרע, אם לא אכפת לך שאני כותבת ככה, זה לא אומר כלום עלייך. אז פעם נמשכת אליו, אולי פעם נמשכת לכל מיני דרמות, אולי משיכה מסוימת למסתורין וריגושים, אבל היום את יותר חכמה ולא רוצה בלגן. ואחראית ודואגת לילדים - מה יותר טבעי מזה?
זה לפחות מה שאני קוראת.
@}

[בעדינות_בעדינות*]

אני עדיין חושבת על המשפט שלך מהפעם הקודמת
שמחה שהביקור עבר בשלום.

[סגו_לה*]

וחוץ מזה הוא חתם על יפוי הכוח שיאפשר לי לסיים את תהליך הגירושים בלעדיו. הללויה!

הללויה

או כמו שאומרים אצלינו:ישתבח שמו לעד !!!

[מי_מה*]

אנדולסיה, קראתי הבוקר ופשוט התפקעתי מצחוק. בעדינות, לאיזה משפט את מתכוונת?
ולענין הדרמה, אני לא חושבת שההתנהלות שלי היתה דרמטית או מייצרת דרמות. אבל אני כן מודעת לצורך שלי בדרמה. לפני שרון בא סיפרתי לכל מי שמכיר אותי שהוא מגיע והייתי מאוד מודאגת ומסכנה וביקשתי וגם קיבלתי סימפטיה. אחר כך הוא הגיע והכל היה נראה רגוע והיה בי איזה קול קטן ומעצבן שאמר "את רואה, סתם עשית ענין" ואז כשהוא התחיל לגלות סימנים מדאיגים אז כאילו קיבלתי אישור לחששות מקודם. אז בגלל זה חשבתי שאולי באיזה רובד סמוי זימנתי את זה.
נו שוין. לא נחפור בזה.
שיהיה שבוע טוב.

[מי_מה*]

ויש עוד ענין גדול מאוד שאני רק אפתח כאן אבל לא אחפור בו לעת עתה. אבא שלי הוא מאוד נוכח נעדר בחיי. אין לי ממש תקשורת אתו , למרות שאנחנו מתראים על בסיס יומיומי. לא מרגישה אליו קירבה. זה תמיד מאוד טכני. הוא מסור אלי לחלוטין ויעשה בשבילי כל מה שאני אבקש אבל אין לנו קירבה אינטימית, לא כמו שאני רואה אצל אבות אחרים וילדיהם בכלל ובנותיהם בפרט. לאור השתלשלות הענינים בין הפיונת לאבא שלה , חשבתי לעצמי שהנה , גם לילדי, כמו לי יש אמא מאוד דומינטית ואבא מאוד נעדר ושבעצם יותר קל לי להתמודד עם הניתוק של הפיונת מאבא שלה מאשר עם החיבור שיש בין הבכור לאבא שלו (המרכזי, מסכן, גם פה הוא איפהשהו באמצע). כאילו יצרתי עבורם את המצב שמוכר לי. גם בזה אני עוד מתבוננת ובכתיבה כאן מזמינה עוד עיניים להתבונן אתי.

[אום_שלום*]

מבינה למה כוונתך כשאת כותבת על צורך בדרמות, מכירה את ההרגשה מקרוב. זה בהחלט שווה התבוננות בעיני, בלי רגשות אשם או משהו (עאלק).
אני גיליתי שזה משהו שמעורר אותי, פיזית, הדרמות מעלות אדרנלין כמובן. וגם התחושה שקורה משהו חשוב, משהו שאפשר לדבר עליו עם אנשים ויש לו "בשר".
בחיים שלי הדרמות סבבו בדרך כלל סביב בחורים וטפו טפו מאז שהתמסדתי אין לי צורך בדרמות כדי לחוש את הריגוש של הזוגיות אז הן מופיעות בתכיפות מועטה בהרבה. (עוד סיבה להתחתן (-;)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם הזמנת ואם לא,
את נמצאת בתוך דרמה ללא קשר לזימונים שלך (כך לי נדמה), מפני שההיסטוריה של רון היא מאוד לא נורמטיבית ומאוד מלחיצה. מצב מסובך ומזל שהוא לא בארץ.

יש סיכוי שהוא קורא כאן?

[אשה_שמחה*]

נו שוין. לא נחפור בזה.

זו המסקנה שאני מגיעה אליה תמיד (אבל רק אחרי מנה הגונה של חפירות, כמובן ). הניתוח השכלי, גם אם הוא ממקום של מודעות ורוחניות וכו', הוא בכל זאת רק עוד צורה של אותו הדבר, של התחושה שקורה משהו חשוב, משהו שאפשר לדבר עליו עם אנשים ויש לו "בשר". שגם אני כמובן מכירה היטב אצלי.
נורא שמחה שזה נגמר סך הכל בשלום ושקוּדם עניין הגירושין.
שבוע טוב

[מי_מה*]

נתפס לי הצואר. זאתומרת הנקודה הזאת בשכם שכשהיא נתפסת הצואר משותק. זה הכי גרוע שנתפס לי אי פעם בחיים. עד כדי כך שאתמול לא התאמנתי והיום אני משביתה את עצמי כליל.
זה מביא למיצוי תקופה די מחורבנת. על פניו הכל בסדר, אפילו שיאים של נחת עם הילדים והכלבה חמודה וכאילו הכל בסדר אבל המבפנים שלי עושה בי שמות. כל כך לא מרוצה מעצמי. כבר שלושה שבועות שאני לא מודטת בבוקר ולא מתרגלת מודרות. זה היה אחרי עבודה על מודרה שכדי לראות בה תוצאות צריך לתרגל אותה 11 דקות ביום למשך 28 יום ברציפות והיא גם היתה כזו שהנשימה בה מהירה ומהבטן (כמו קפאהלבטי) ואת המנטרה אומרים בקול. בקיצור הטריאטלון של עולם המודרות. ואחרי שהשלמתי בהצלחה את ה28 יום האלה בנחישות אין קץ , כאילו יצא לי האויר מהבלון ואין לי כוח יותר לשום מודרה.
ל' המדקרת, אותה פקדתי אתמול בגלל הצואר, אמרה שזה הגיוני לנוח אחרי פרויקט כזה אינטנסיבי. על הדרך היא גילגלה עלי כל מני מכשירים , עשתה לי כוסות רוח והקזת דם ולקינוח קצת דיקור. היא גם ניסתה לברר אתי מה הוא הדבר שאני מתעקשת עליו או תקועה אתו ושאולי גרם להיתפסות הזאת. בכל מקרה הזכירה לי להודות לאלוהים על ההזדמנות לבדוק, גם אם לא עולה מיד תשובה.
אז הודתי. כל הלילה הזעתי ולא ישנתי והבוקר קמתי עם קצת יותר אפשרות תנועה וקצת פחות כאב אבל בכל זאת לא הלכתי לעבוד. אני כן אלמד את השיעור שלי אבל לא אלך לשיעור קפואירה ובכלל אנסה לנוח היום בלי שזה יגביר את התיעוב העצמי שמאיים לכלות כל חלקה טובה.
אולי זו ההתפרקות של אחרי המתח של הביקור של רון.
ואולי גם בזה לא צריך לחפור יותר מדי. השמש זורחת ועצי הפקאן בשלכת המרהיבה שלהם. אז אני אגיד תודה ואשתוק.
שולחת אהבה

[אנד_לוסיה*]

גם בזה לא צריך לחפור יותר מדי.
מסכימה. יש איזו דרישה כזאת מאיתנו להיות נורא מודעות לעצמנו כל הזמן. אני בעד להתבונן מרחוק, לציין לעצמך, "נתפס לי הצוואר" (אצלי הנקודה הזאת תפוסה חצי מהחיים, מעניין מה זה אומר עלי), וסתם להיות, כולל -- אם יש לך אפשרות -- צפייה באיזו סדרת טלוויזיה לא מטומטמת מדי ומהנה. הבהירות תבוא אחר כך, לבד, כשלא תחפשי אותה. ובטח גם הצוואר ישתחרר בעצמו.

[מי_מה*]

אצל רוב האנשים תפוס משהו רוב הזמן. בגלל זה אמרתי שזו הזדמנות להגיד תודה על איך הגוף שלי במצב מעולה בדרך כלל

[מי_מה*]

לפחות בינתיים הכנתי פשטידה אחושלוקי מכל השאריות שהיו במקרר. יצא נורא טעים. אבל זה לא חכמה השאריות היו טעימות גם קודם. היה ברוקולי מבושל, תפוחי אדמה אפויים, וסופים של גבינות מהמחלבה המקומית (ריקוטה, בולגרית וכאלו).

[בעדינות_בעדינות*]

נשיקות ואהבה

[אשה_שמחה*]

נשיקות ואהבה גם ממני.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נכנסתי לדף שלך וקראתי וככה בשוונג של הסקירה יצאתי, הופס! רציתי לכתוב משהו. טוב יו טרן...אבל פה באתר...החוקים השתנו - נגעת נסעת.
בשום אופן לא הצלחתי להעלות את הדף שלך שוב. חטפתי עצבים ונטשתי לחלוטין.
מה יהיה?

רציתי בעצם קודם לכתוב לך שעם כל ההבנה שכאב בא לעצור אותנו ולקרוא לנו לשים לב ועם הידיעה שהוא בעצם מגן עלינו הרבה פעמים - מאוד מאוד קשה לחיות איתו וכשהוא בא אנחנו נהיים כל כך אומללים, חסרי אונים, עצבניים ולא מרוכזים. בתור אחת שסובלת הרבה מכאבי ראש ומאוד מאוד נזהרת מהגב (נתפסתי למצב של שכיבה שלוש פעמים), אני ממש יודעת כמה זה משתלט עלינו ולא נותן לנו מנוח.
שנהיה בריאים בראש ובגוף, שהשרירים והעצמות וכל האיברים הפנימייים ישבו במקומם ויתפקדו בשקט
ושיהיה כבר שלום על ישראל. (-:

[מי_מה*]

הידד לנקודות שלוחמת על תנאי הגלישה!
באמת מעצבן. אלמלא היה כל כך קשה בטח הייתי כותבת יותר.
הבוקר קמתי כמעט בסדר, אז חוזרת לשגרה.
היידה לעבודה.
נשיקות ואהבה לכל המבקרות.
בריאות ושמחה.

[הגבירה_בחום*]

שלום מותק.
אני כאן קודם כל בשביל
מתעסקת בעצמי בסוגיה הזו של התקופות השונות והמשתנות בתוך תרגול מתמשך, כמובן מתוך החוויה שלי מאז הצונאמי שעברתי לפני 4 ארבעה חודשים.
אני לומדת להבין שבנאדם מתרגל לא מפסיק כ"כ מהר לתרגל, גם אם סוג האימון שלו משתנה.
אני מרגישה שהשינויים בחיים תובעים מאיתנו דברים שונים ואנרגיות שונות, ומזמנים סוגים שונים של אימון, מביאים למיצוי אימונים מסויימיםומכריחים אותנו כל הזמן לחפש מה נכון לנו עכשיו.
כמי שהאימון שלה על פניו השתנה ללא היכר בחודשים האלה, אני מבינה כ"כ את תחושת ה"לא מבסוטה מעצמי" אבל ממש מנסה ללמד את עצמי פשוט לקבל את זה שעכשיו זה הזמן להתאמן על דברים אחרים, גם אם הם שונים נורא מהאימון הרגיל שלי, וגם אם הם נראים לי כלפי חוץ כאילו אין שם שום אימון. אבל האימון הזה לא באמת מפסיק.
לא יודעת, עד כמה זה רלוונטי לך כרגע, ועד כמה ברורה יצאתי בשעה שכזו...
מקווה לתפוס אותך לשיחה בשבת
נשיקות

[אמא_ללי*]

לשבת שלום. מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב....
הגבירה כתבה לך דברים מאד חכמים.

[תמרוש_רוש]

הוהבת, כרגיל....

[מי_מה*]

שדות שבעמק הופכים אט אט למרכזי קניות וגם על יד ביתי הפך שדה אחד לסופרמרקט. בשבת האחרונה פתאום היתה לי דודא לדגים, אז בדרך חזרה מחברים עצרנו בסופר כדי לקנות אותם וגם הבטחתי לילדים גלידה. בזמן שהם עמדו ליד הגלידה כדי לבחור לעצמם טעמים אני הלכתי לשירותים והשתעשתי בפנטזיה מופרעת על לברוח להם ולהשאיר אותם שם מול הגלידות. פשוט כבר היה לי יותר מדי.
ברור שחזרתי אליהם מיד ובסוף גם בכלל לא היו דגים כי היה שבת ... אבל בכל זאת הסתכלתי לפנטזיה ההיא בעיניים.
איזה באלאגן פה בבית ובחיים שלי.
חזרתי לתרגל כמו שקודם אבל המודרות החדשות שאני ול' המדקרת עובדות עליהן הן כישוף טהור. היום אמרתי לה שאם היינו בימי הביניים , כבר היו מעלים אותנו על המוקד. אני ממש יכולה לדמיין את המערבולות שנוצרות ויש להן ביטוי כל כך מוחשי בחיים. הכל במערבולת.
ואני עובדת עם זה. עובדת ועובדת.
עכשיו מששב האתר לתפקוד ידידותי , אני מקווה גם לכתוב יותר על מה שקורה. בינתיים רק שולחת שוב הכרת תודה על המקום הזה שבו אפשר להשתתף ולגדול ביחד.
הרבה אהבה.

[ריש_גלית*]

המודרות החדשות שאני ול' המדקרת עובדות עליהן הן כישוף טהור
את יכולה להסביר קצת יותר? אני אפילו לא זוכרת מהן מודרות (לא מתרגלת יוגה כבר ארבע שנים. וגם לפני כן לא הייתי איזה מתרגלת גדולה. אבל חסר לי נורא).
@}

[אום_שלום*]

כמה כיף לראות את שמך במה חדש. מתגעגעת @}

[מי_מה*]

מודרות הן בעצם יוגה של האצבעות. בכל מודרה כזאת האצבעות והידיים מבצעות איזו תנוחה או תנועה, יש ריכוז בצ'אקרות מסוימות ובצבעים שלהן ודפוס נשימה מסוים. בחלק מהמודרות יש גם מנטרה שעליה חוזרים בדרך כלל במחשבה ולפעמים בקול. התחלנו לעבוד על מודרות לפני קצת יותר מחצי שנה, אחרי ששוב עמיר גמר איתי ואני הייתי שבורת לב לחלוטין ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולהשתכשך בשברון הלב ואז היא נתנה לי מודרה ללב שבור ומודרה לפעולה (כי כל הרעיונות שלי והדברים שהייתי צריכה לעשות לא יצאו לפועל) ומודרה למדיטציה, כי לא הצלחתי לשבת ולמדוט בכלל. רק חשבתי על עמיר כל הזמן. זה עבד מעולה ומאז למדתי יחד אתה עוד המון מודרות והתחילה עבודה משותפת ואנחנו רוצות להפוך את זה יום אחד לסדנא שנוכל ללמד ובינתיים מנסות על עצמנו. חלק מזה זה ממש כשפים.
אתמול למשל למדתי מודרה שגורמת לנהר הגיל לזרום בכיון ההפוך ובו זמנית עוזרת לצבור חכמה. כלומר, הגוף נהיה צעיר בעוד שהשכל מתבגר. שוס לא?
הקטע המצחיק היה שיצאתי מהפגישה עם ל' המדקרת בדיוק לפני השיעור שלי וכשהגעתי לאולם כבר היו שם שלושה תלמידים שלי (שתי נשים וגבר) שלושתם באמצע שנות החמישים שלהם ושלושתם בכושר מעולה. הם היו בעיצומו של פטפוט קולני הפטפוט נסב על עניני כרס ועניני גיל. אז מייד הצעתי להם ללמד אותם את המודרה, והם נענו בהתלהבות. היה שיעור מופרע לגמרי מלא ברוח נעורים. אחת מהם אמרה, 'טוב נתרגל את זה חמישים דקות ובסוף כולנו נראה כמו מימה' ואני צחקתי ואמרתי שאם כך אז אני אראה כמו הפיונת (-:
ולפני שתבקשו, אני כבר אומרת שאני לא מלמדת יוגה בכלל ומודרות בפרט באינטרנט....
הערב אני נוסעת לתל אביב לראות את הטריבל דאנס יחד עם Kartick & Gotam שהם מצוות ה LAYA PROJECT
זה אמנם דן אותי ללילה של מקסימום שלוש שעות שינה (שישי בבוקר יש שיעור ויש ילדים לשלח לביצפר. בגלל זה אני כמעט אף פעם לא יוצאת בלילות חמישי, אבל כאן לא יכולתי לוותר) אז אזדקק לאמירה ההיא של אלודיאה ששינה זה לחלשים.
יום טוב

[פלוני_אלמונית*]

אז יאללה לכי על סדנא אני מתפקדת!
מאיה

[אום_שלום*]

הערב אני נוסעת לתל אביב לראות את ה"טריבל דאנס" כיף לך!
מחכה בכליון עיניים לסדנת המודרות שלכן.

[ריש_גלית*]

אתמול למשל למדתי מודרה שגורמת לנהר הגיל לזרום בכיון ההפוך ובו זמנית עוזרת לצבור חכמה.
אפשר שתעשו את הסדנת המודרות שלכן מהר, לפני שנהר הגיל שלי יגיע לשפך ויזרום כולו לים?

[מי_מה*]

עד שהסדנא תצא לפועל, אני יכולה להגיד לכן שמה שעלה לי בראש כשל' התחילה לפרוש את המודרה שגורמת לנהר הגיל לזרום בכיון ההפוך , זה סקס. ובאמת, כמה לא מפתיע הצ'אקרות שלה הן ראשונה ושניה (השתרשות ומיניות) . אמרתי לל' שאפשר גם פשוט לעשות סקס, גם לזה יש השפעה מצעירה על עור הפנים ובכלל יש הרבה קוי דמיון ... אז אני אומרת - לכו על זה. מקסימום תגידו שאני שלחתי אתכן

[יעל_צ*]

<אם הסדנה תהיה בשבת אשמח לבוא גם כן.... נראה לי שיוגה באצבעות זה המכסימום שאני אצליח לעשות בימים חסרי כושר אלה... >

[בעדינות_בעדינות*]

כיף שחזרת לכתוב..

פעם למדתי כמה מודרות, ולפעמים אני עדיין מתרגלת.
(בעיקר בלילה כשאני מתעוררת וקשה לי שוב להרדם).
הרבה אהבה

[עולם_ומלואו*]

באמת כיף שחזרת לכתוב

[סגו_לה*]

הי מותק,פתאום היום אני רואה אותך בכל מקום וירטואלי
גם אני כבר זמן רב עם רצון עצום לכתוב אך עם חסימה גדולה ממנו,כבר לא בטוחה כאן מספיק...
אז שמחה עבורך שאת מוצאת את הדרך לשחרר את המילים,או את חלקן.
לא מבינה ביוגה אבל מבינה נשמות,
ואת נשמה נהדרת ואמא טובה באמת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

קוראת.
טוב לקרוא אותך מותק.

[עדינה_ניפו*]

מימה יקרה, הפוסטים האחרונים שלך הם ממש תענוג לקרוא.
נהנית מכל מילה! מחייה אותי!!
בכלל תמיד יש משהו בכתיבה שלך שגורם לי להרגיש התעוררות.
תודה לך על זה, זה בדיוק מה שאני מחפשת בימים אילו.

חזרתי לתרגל כמו שקודם אבל המודרות החדשות שאני ול' המדקרת עובדות עליהן הן כישוף טהור
איזה כיף לכן!!!
היה שיעור מופרע לגמרי מלא ברוח נעורים. אחת מהם אמרה, 'טוב נתרגל את זה חמישים דקות ובסוף כולנו נראה כמו מימה' ואני צחקתי ואמרתי שאם כך אז אני אראה כמו הפיונת
(-: (-: (-:

מאחלת לך שבת מקסימה {!

אה, וזה הצחיק אותי כל כך וכמובן שיכולה להזדהות...
. בזמן שהם עמדו ליד הגלידה כדי לבחור לעצמם טעמים אני הלכתי לשירותים והשתעשתי בפנטזיה מופרעת על לברוח להם ולהשאיר אותם שם מול הגלידות. פשוט כבר היה לי יותר מדי.

[מי_מה*]

אך שבתי (עכשיותי ) הביתה מההופעה. התלבטתי אם שווה ללכת לישון לשעה וחצי והחלטתי שזה רק יעשה אותי יותר עיפה ועדיף כבר לשתות תה ולעשות הליכה עם הכלבה ואז להגיע רעננה לשיעור שלי.
היה נפלא. איזה עושר מוזיקלי. איזה אושר מוזיקלי. אחותי לא נהנתה בגלל שזה היה מבנה סגור ועישנו שם. למרות שאסור על פי חוק והיא גם הלכה להתלונן אבל זה לא עזר. כשהטריבל עלו להופיע אז אמיר יעקובי המקסים ביקש להפסיק לעשן וזה עזר לרבע שעהבערך אבל אחר כך המשיכו. לי זה לא הפריע מספיק בשביל להפסיק לרקוד. כמה כייף לרקוד. בלי סמים, בלי אלכוהול רק מוזיקה מעולה ובקבוק גדול של מיים.
הנהיגה חזרה היתה לא קלה אבל שבתי הביתה בשלום, השבח לאל.
תודה לכולן על המילים החמות
מאחלת שבת שלום וחג טו'בשבט של השתרשות לבלוב וצמיחה לכל הכיוונים.

[עדינה_ניפו*]

אז אזדקק לאמירה ההיא של אלודיאה ששינה זה לחלשים.
אה, ותודה גם על זה

[עדינה_ניפו*]

רק עכשיו ראיתי שגם את כתבת עכשיו (הדף נשאר פתוח) אז אני אספר לך שהתעוררתי ב 2:30 ואחרי הקריאה בדף שלך החלטתי שזה בסדר להישאר ערה ולהתעסק בדברים שאני לא מספיקה במשך היום ובא לי נורא וכיף לי בשקט הזה...
אז מאחלת לשתינו גם יום של ערנות ורעננות מתוך השמחה שבלב והחיוּת שבנשמה

[סגו_לה*]

וואלה,מה קרה כאן הלילה?? הקטנה התעוררה בסביבות 2:30 והייתה בטוחה שזה הזמן המתאים ביותר לפיזוזים וריקודים עם ההורים המעולפים...
שתהיה שבת ט"ו בשבט רעננה מרגיעה ושמחה.

[אשה_שמחה*]

[תמרוש_רוש]

אמרתי לל' שאפשר גם פשוט לעשות סקס, גם לזה יש השפעה מצעירה על עור הפנים ובכלל יש הרבה קוי דמיון ... אז אני אומרת - לכו על זה. מקסימום תגידו שאני שלחתי אתכן
לא קונה

סבתא שלי מתה
ב- 13 בינואר
בגיל 102, פחות או יותר
אחרי תשעים שנות צמיחה, עשר שנות הזדקנות, שנתיים של התרופפות מנטלית וששה שבועות של ניסיונות החייאה.
יהי זכרה ברוך

[מי_מה*]

הלילה הזה בלי לישון שבר לי את עמוד השיגרה ובצירוף עם סוף סייקל, כמו שכתבתי אצל מתחדשת, ועם הנסיבות המוטרפות על בסיס קבוע אני יוצאת מדעתי.

[נטע_ק*]

[אורחת_לרגע_עוד_מעט_חוזרת_לצללים*]

יושבת עכשיו והדד ליין נושך באחורי. יודעת שאני צריכה לגמור כבר את הכתבה ולשלוח אותה אבל מפחדת שלא אזכור מה רציתי להגיד לך. הנה, כבר שכחתי...
אז עושה הפסקה ( זה זמן טוב ) ומערבבת לי קפה שחור וחזק מהקומקום. כזה שיחזיק אותי ערה עוד כמה שעות. בראש, מהבוקר מהדהד השיר של אריאל על שני המכסיקנים עם החבל.
אז מה בעצם רציתי להגיד לך ?
אני כותבת על משהו שלא מש מעניין אותי. זה מזכיר לי את התקופה שלמדתי לפסיכומטרי. הבית היה מצוחצח ולא היה אף כלי בכיור. את ספר הפסיכומטרי מעולם לא פתחתי. ( טוב, זו קלישאה משתחצנת. פתחתי אותו לכמה דקות וסגרתי ). אני יודעת שלא טוב לי לכתוב לך עכשיו אבל משהו בי לא מצליח לעצור את עצמי. נקודה למעלה בפיקה של הצוואר כבר מתחילה לכאוב. רק שלא יתפס לי הגב כמו בשבוע שעבר. גם אז זה קרה בעקבות כתיבה לילית ממושכת אליך. והיום עוד אני צריכה לחזור לכתבה ולחומר שעלי לייגע את מוחי כדי להוציא אותו בסטנדרטים הראויים של העורך. הכתיבה שלי הרבה יותר רצה כשאני כותבת מהלב והראש. עכשיו הגעתי לשלב בכתבה בו עלי לבצע תחקיר קטן, קרי, לקרוא כמה דברים. ממש לא בא לי לקרוא. מילא לקרוא, אבל צריך גם להבין... אז אני מנסה לדחות את הקץ יחד איתך. מה לעזאזל רציתי להגיד לך ????!!!?!?!@@?@?$$?%?^?&?*
אני חוזרת לכתבה, תיכף זה יעלה.
מעניין עם "עלית" עלי...

[אום_שלום*]

לאיזון מהיר

[אורחת_לרגע_עוד_מעט_חוזרת_לצללים*]

מה, כבר הלכת לישון ? זה לא מתאים לסיפורים שלך...
טוב, אם זיהית אותי, תחזרי אלי כבר בדוא"ל כי מעטים הסיכויים שאכנס שוב ל"באופן".
חוזרת שוב לכתבה. אקפוץ לבקר לסיום עם סיומה.

[אורחת_לרגע_עוד_מעט_חוזרת_לצללים*]

טוב, סיימת י את הכתבה ושלחתי. לפחות הגב נשאר שלם ואת עוד תקועה בדוא"ל...
אני הולכת לענות לך שם.
שלום שלום

[מי_מה*]

'צללים' יפה הסתתרת לך ככה עם החצאית והסינר אבל הריח של הפחד הסגיר אותך. אם כל כך חשוב לך להסתתר אז למה לדבר אתי פה, באינטרנט ועוד בבלוג שלי, עם כל החברות שלי שקוראות? אולי כי לפעמים נמאס לך לשבת בין הצללים? אני חושבת שעצוב נורא לחיות בחושך ושהאור הוא תמיד אפשרות אבל זאת הבחירה שלך ואני ניסיתי לשברירי שניה להציל אותך אבל יודעת שאין טעם ומי שאני צריכה להציל היא אני. אבל תודה שעזרת לי להאיר נקודות חשוכות אצלי.
ומכל החברות שלי שיושבות כאן באור ואולי מתבלבלות אני מבקשת סליחה. אוטוטו חוזרת למסלול.
אהבה.

[מי_מה*]

אני מתחילה בקטע שכתבתי בפייס בוק כשהאתר עוד היה לא נגיש. נכתב לפני שבועיים:
"לפני שבועיים, בעיצומה של הנסיגה של מרקיורי, שקעתי לי בתוך גל של געגוע והתחלתי לחשוב על מהות הרגש הזה.
נזכרתי שקצת אחרי שהתחתנתי, גרנו ועבדנו באיזה קיבוץ שהיו בו כבלים והיינו רואים תכניות של הביביסי ומתגעגעים לאנגליה (מולדתו של בעלי) שנה וחצי אחר כך עברנו לגור באנגליה והיינו רואים תכניות של הביביסי ומתגעגעים לאנגליה כפי שהיתה בעיננו מאותו חדרון בקיבוץ... מה אני מנסה להגיד בזה? שהרבה פעמים הגעגוע הוא פשוט רגש שנמצא שם ובכלל לא משנה המושא שלו ותוך כדי שאני כותבת את זה אני מבינה שגם האהבה הרבה פעמים ככה. היא פשוט שם בתוך הלב ואני משליכה אותה על מי שבמקרה נקלע למסלול ההשלכה שלי ולפעמים זה נדבק ולפעמים מתגלצ' ומחליק ממנו והוא ממשיך ללכת בלי לדעת מה פגע בו... "
עד כאן ציטוט. ממשיכה.
מה שעוד קרה באותה נסיגה של מרקיורי והיווה למעשה את הטריגר לפוסט הזה על הגעגועים, היה שערב שבת אחד לקחתי את הבכור לחבר בקיבוץ שכן. זה היה אחרי קבלת שבת וכבר היה חשוך בחוץ וברדיו התנגן גלגל"צ. משהו בקול של הקריין פתאום הזכיר לי את דורי. כבר שנים שלא חשבתי עליו. מכיון שהפיונת נרדמה במושב האחורי הייתי פנויה להתמסר כולי לזכרונות. פגשתי את דורי באיזה מחנה קייץ. אני הייתי חניכה בת 15 והוא קומונר בן 19 ונדלקתי עליו כמו שבנות בנות 15 נדלקות וגם עשיתי לו עיניים והתגרתי בו כמו שבנות חמשעשרה חצופות יודעות (מזכירה לעצמי לברר על פנימית בנות בשוויץ בשביל הפיונת) ולילה אחד באמצע המחנה הוא הזמין אותי לאוהל שלו . בילינו כל הלילה בדיבורים בלחש, נשיקות ומימוזים. תומתי נשמרה. אחר כך לא היה ביננו כלום יותר עד סוף המחנה חוץ מכמה פיטפוטים זהירים, אבל החלפנו כתובות . קצת אחר כך הוא התגייס לצה"ל ואני לתיכון. התכתבנו. בחופש הגדול הוא הגיע פתאום לחופשה מהצבא ואז שכבתי אתו באמת. שנים אני מספרת לעצמי שה'ראשון' שלי היה אהבה גדולה ומודה על מזלי הטוב שזה לא היה איזה פרצוף מחוצ'קן מאחורי חדר מלאכה בבית ספר או משהו סתמי כזה. המשכנו להתכתב עוד שנתיים ומשהו. גם נפגשנו כמה פעמים. זה נגמר כשהוא כבר השתחרר ואני הייתי קומונרית בעצמי. נגמר במן התפוגגות כזאת. הייתי אמורה לבוא אליו ולא הסתדר, אז התקשרתי להגיד לו שאני לא יכולה לבוא והוא היה כל כך אדיש לזה שאני הבנתי שכאן זה נגמר ולא התקשרתי יותר וגם הוא לא. אבל באותו ערב שבת לפני חודש לא זכרתי את הקטעים האלה. לא זכרתי את האדישות והקור, זכרתי רק את האוהל ההוא בקייץ והלחישות והאינטימיות וכמה מדליק הוא היה בעיניי וכמה אהבתי אותו. אז פתאום החלטתי למצוא אותו בפייסבוק ובאמת מצאתי. כתבתי לו. אני לא אכתוב פה שום דבר עליו כי הבנאדם חשאי מאוד, כל כך חשאי שהוא בא הנה עם פאה בלונדינית ושמלה וחשב שלא יזהו אותו, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שבשבועות האחרונים התכתבנו ודיברנו ונשפך לי הרבה אור על העבר . נזכרתי למשל, שאחרי ששכבתי אתו בפעם הראשונה הוא לא היה מרוצה וגם אמר את זה . אני לא באה להשמיץ אותו פה אבל אני כן מספרת לעצמי ולגם למי שכאן אתי את האמת. הפעם הראשונה שלי היתה דפוקה.
דיברתי על זה היום עם ל' הפסיכולוגית. היא שמחה מאוד על הגילוי אבל שאלה אותי "בשביל מה היית צריכה לכתוב לו את זה? למה זה נוגע לו, זה משהו שאת צריכה לסגור עם עצמך. או שאולי את שוב מנסה להציל את הגבר שמולך, לתקן אותו. לא? " זאתי, ימח שמה, תמיד קולעת בול. ל' חשבה שלסגור את זה מול חברות זה דוקא טוב. אז הנה אני פה עם אחת מהמערובולות שהתערבלו בחיים שלי בשבועות האחרונים.
במקביל התרוצצו פה עוד שני בחורים. אחד מהם אתן כבר מכירות, זה ההוא שכונה יפתח ומככב בכמה שורות בתחילת הבלוג. אז הוא שוב בא לביקור מולדת ואחרי שאכל ספינג' אצל סבתא אחת ולביבות אצל השניה ('צמעו, השילוב הזה של ספינג' ולביבות מוציא בחורים משו משו) הוא התקשר לאחל לי חג שמח ובאמת שימח אותי בכמה הזדמנויות. מחר הוא שוב נוסע. הבעיה אתו היתה שהוא כל כך מוצלח באופנים מסוימים שמאוד התקשתי לוותר על המוצלחות הזאת כשכבר סוף סוף נפגשתי עם משהו בן גילי שגם היה לי אתו על מה לדבר והיה נעים אתו והכל. אני לא רוצה או או, או שיחה נעימה או סקס מדהים. אני רוצה גם וגם. אז בינתיים גם ההוא שוחרר לדרכו. ועכשיו אולי יהיה פה קצת שקט.

[אינדי_אנית*]

זאת חתיכת תובנה מה שרשמת פה על האהבה והגעגוע. כל כך נכון!!!!!!!!!
מקוה שמצאת את זה משחרר ומשמח כמו שזה נשמע לי.
מסתובבת עם גוש ענק של אהבה בלב ומדביקה אותו על מישהו... אולי בפעם הבאה נצליח להדביק אותו על מישהו שבאמת מתאים למה שאנחנו רוצות מהחיים שלנו ומעצמנו..
(אצלי זה קצת בדיעבד אבל זה פשוט כל כך מזכיר לי את מה שהיה איתי).

[הגבירה_בחום*]

גם אני סוף סוף באתי, ומזל שכך
ואני כ"כ כ"כ מזדהה עם הקטע הראשון, ההוא המצוטט מפייסבוק.
אני חושבת שגעגוע הוא הרגש היחיד שאני ממש לא יודעת מה לעשות איתו, לא מצליחה לעבד אותו בשום צורה, זה יכול להטריף את דעתי..
שלא נדבר על זה שאני לפעמים חווה אותו כלפי אנשים מסויימים בחיי גם כשאני איתם.
ואותו הדבר לגבי האהבה, שפשוט נמצאת ומחפשת על מי להיות מושלכת, ומה שאני שואלת את עצמי, הוא למה, למה למה, אם האהבה הזאת כבר שם היא לא יכולה להידבק אליי? למלא אותי? - הרי אני, אני ולא אחרת נמצאת במסלול ההשלכה שלי כל הזמן, ואני זמינה לי ופנויה לקשר ארוך טווח איתי
למה בעצם כל האהבה הזאת שיושבת שם ומחפשת על מי להתלבש מופנית תמיד החוצה, ולמה זה כ"כ קשה להפנות אותה פנימה...
(לא הגזמתי בכלל עם השאלות הרטוריות אה..?)
בכל מקרה, הברקת עם ההבחנה הזאת כהרגלך מותק

[אמא_ללי*]

אוהבת אותך.

[עדינה_ניפו*]

ואני כ"כ כ"כ מזדהה עם הקטע הראשון, ההוא המצוטט מפייסבוק.
גמני גמני! בן הזוג תמיד אומר "אז מה שאת אומרת זה שכמו שזה אני זה יכול היה באותה מידה להיות כל אחד אחר?!!"
"במובן מסויים כן, אבל זה אתה ולא מישהו אחר" אני אומרת לו. זה לא כל כך מנחם אותו

למה בעצם כל האהבה הזאת שיושבת שם ומחפשת על מי להתלבש מופנית תמיד החוצה, ולמה זה כ"כ קשה להפנות אותה פנימה...
שאלת השאלות, עבודה של חיים שלמים!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

זאת חתיכת תובנה מה שרשמת פה על האהבה והגעגוע. כל כך נכון!!!!!!!!!
ואוסיף עוד כמה !!! כל כך פגעת בול שכמעט הפסקתי לקרוא כי רציתי כל כך לכתוב לך כמה נכון!!

את ממש אמיצה עם הגילויי לב שלך. באמת.
אבל מה הבעיה עם הפעם הראשונה שלא הייתה משהו?? למה אפשר לצפות כשעושים משהו פעם ראשונה והכל כל כך גולמי וגמלוני ולא ברור ואפילו מפחיד.
גם אצלי הפעם הראשונה הייתה כל כך מטומטמת שאחריה הסתובבתי כמה ימים בתמימותי , עם מחשבות שאני פריג'ידית ולא יכולה לגמור. חהחהחהחה D-:

[מי_מה*]

אבל מה הבעיה עם הפעם הראשונה שלא הייתה משהו??
עצם זה שהיא לא היתה משהו זה לגמרי בסדר ומובן וטבעי. אני הייתי בת ששעשרה פחות חודש וזאת היתה הפעם הראשונה שלי, למען השם! מה שלא בסדר , ממש ממש לא בסדר , זה שהוא התלונן שלא היה לו טוב. האשה הבוגרת שבי לא כועסת עליו בגלל זה , מבינה את הדפיקויות שהיו לו אז אבל הילדה הפגועה שבי בוכה על זה שזה מה שקיבלתי, במיוחד שזה נפל בול על התחושה שלי של לא ראויה , שאני נסחבת איתה כבר שנים. היה לי נורא קל להאמין לו שאני לא טובה. וזה דחף אותי למקומות ממש לא טובים. בחודשים שבאו אחרי זה נכנסתי למיטה עם מי שיצא רק בשביל להשתפר ועוד הייתי גאה בעצמי כל כך בפעם הבאה שנפגשתי עם דורי והוא הבחין בשיפור. את מבינה, זה מה שלא בסדר.

[אום_שלום*]

אוף, כמה שאני לא מתגעגעת לשנות הנעורים.

[אמא_ללי*]

אוף, כמה שאני לא מתגעגעת לשנות הנעורים.
גם אני. כמה דברים עצובים קרו בשנים האלה....

[מי_מה*]

באמת מזל שחלפו שנות הנעורים וכל הכבוד לנהר הגיל ולחכמה שנוספת.
עוד לפני שדיברתי עם דורי כבר נהיה לי לא נעים שככה כתבתי עליו באינטרנט וכבר עמדתי לערוך פה קצת אבל בינתיים הוא קרא. כאילו לא מספיק התפוצצתי עליו באופן פרטי השבוע. אז דורי, אם אתה שוב קורא, אני מתנצלת גם פה מול כל החברות.

היום אחי הגדול מגיע לביקור. זה תזמון מעניין, גם בהקשר של דורי. בתקופה שהתכתבתי עם דורי התכתבתי גם עם אחי. הוא עזב את הארץ כשהייתי בכתה ח'. כמה שאנחנו צנוניות שתקניות בחיים, במכתבים היינו נורא קרובים. הכל סיפרתי לו. סיפרתי לו אפילו את הסוד הכי נורא שעד היום לא סיפרתי לאף אחד. המדריך של הכתה שלי בכתות ח' וט' היה חבר טוב של אחי. הוא היה בחור לא חתיך מאוד אבל סקסי. מזכיר קצת את אורי זוהר ב'מציצים'. הוא היה נשוי ובדיוק נולד לו אז הבן הבכור. עכשיו, אני הייתי בת 13 והוא בן 25 והוא התחיל אתי. היינו נוסעים לטיולים בשדות. הוא רק דיבר אתי על מה שהוא היה רוצה לעשות אתי ולמעשה לא נגע בי ממש. אבל זה הספיק. מצד אחד הערצתי אותו ורציתי שהוא ימשיך כי רציתי את ההערכה שלו והיה לי כייף לדבר אתו וזה החמיא לי שהוא מצא בי פרטנרית לשיחות עומק, אבל מצד שני כבר אז היו לי עקרונות ואמרתי לו חד וחלק שאני לא נוסעת אתו לשום מלון כי הוא נשוי.ובכלל סקס עוד הפחיד אותי. אבל כן המשכתי לטייל אתו בשדות. הוא חירפן אותי לגמרי ובסוף סיפרתי לאחי. זה תסכל אותו נורא. הוא היה מעבר לים ופה החבר שלו מעולל דברים לאחותו הקטנה והוא רצה לפוצץ אותו במכות אבל לא היה יכול. בסוף הוא סיפר לחבר אחר. ההוא ידע ושתק. מאוחר יותר הוא התוודה שידע. אף אחד לא הציל אותי בסיפור הזה, אני הצלתי את עצמי ואז הוא עבר לילדה אחרת אבל היינו כבר בנות 16 ולאף אחד לא היה איכפת. בכל אופן זה בעצם רק סיפור צדדי (אם אני כבר מתפלשת בבוץ של שנות הנעורים אז עד הסוף).
באותו חופש גדול רווי עלילות של כתה י' אחי הגיע לביקור ונוכחתי שבמציאות אנחנו חוזרים להיות הצנוניות השתקניות והאינטימיות נשארה רק במכתבים. אחרי הביקור ההוא גם המכתבים הלכו והתדלדלו ובערך באותו זמן שהתיאשתי מדורי גם התיאשתי מאחי. אנחנו נפגשים פעם בכמה שנים ואני אוהבת אותו למרות הכל , אבל כבר אין לי ממנו שום ציפיות. כואב לי לפעמים לראות אותו סגור ומרוחק ומרגיש זר בתוך המשפחה שלו. אבל גם אותו אני לא מנסה להציל (זה לא שאין לי את הדחף מדי פעם). אז היום הוא בא וניפגש כולנו אצל אחותי בבית לארוחת שבת. אני יודעת שלאמא שלי זה ממש נפלא לראות את כל ארבעת ילדיה ביחד. אי מבינה אותה ושמחה גם.
<קצת מתרגשת>
שבת שלום, שלווה ואהבה @}

[שחף_אהובי*]

אוי, מי מה , בדיוק אתמול ניסיתי להסביר לפסיכולוג הצרפתי שלי איפה לעזאזל היו המבוגרים בשנות הנעורים היפות האלו בקיבוץ.
תודה שהזכרת לי.

[רוקדת_לאור_ירח*]

בדיוק אתמול ניסיתי להסביר לפסיכולוג הצרפתי שלי איפה לעזאזל היו המבוגרים בשנות הנעורים היפות האלו בקיבוץ
גם בעיר הם לא מי יודע מה היו. או שאולי זה בגלל ששלי גדלו בקיבוץ אז הם מראש חשבו שזה לא ממש תפקידם...

[מי_מה*]

נכון? איזה דפוק זה? אבל אולי ככה זה להתבגר...

[אילה_א*]

גם בעיר הם לא מי יודע מה היו!
אני לא בטוחה שככה זה להתבגר
אני חושבת שזה בגלל שההורים אז
לא חשבו על פנמיית בנות בשוויץ
>גם אילה שוקלת אופציה כזאת לנעורים של אלן <

[אילה_א*]

וגם תתחדשו על הכלבה

[אנד_לוסיה*]

קוראים לזה גיל ההתבגרות, אבל זה שקר אכזרי. עד שמתבגרים אוכלים עוד הרבה חרא ילדותי וזיונים גרועים לא מספקים ומערערי ביטחון. עכשיו, עכשיו זה גיל ההתבגרות. כשאנחנו כבר יודעות לאיזה צרות לא כדאי להיכנס גם אם הן מפתות במבט ראשון (ממשיכה את הדיון ההוא).

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נראה לכן שיש דרך להינצל מזה? יש דרכי קיצור? אם אמא הייתה מדברת, היינו מקשיבות?
שואלת בתמימות מוחלטת
<בת קיבוצניקית ממודרת לחלוטין>

[מי_מה*]

נקודות, הנקודות שלך חשובות. אני חושבת שהתתשובה לשאלות היא שלא. כל אחת עוברת דרך החרא שהיא צריכה לעבור כדי להבשיל להיות מה שהיא. באמת, במקום לקטר על זה צריך להגיד על זה תודה , כמו על כל המתנות שהחיים נותנים.
יאללה, בוקר. לעבודה.
יום דבש!

[שחף_אהובי*]

כל אחת עוברת דרך החרא שהיא צריכה לעבור כדי להבשיל להיות מה שהיא. באמת, במקום לקטר על זה צריך להגיד על זה תודה , כמו על כל המתנות שהחיים נותנים.
וואלה. אני מרוב שהייתי נידחת ואאוט לגמרי כל תקופת ההתבגרות ואף אחד לא ראה אותי ממטר שלא לדבר על אשכרה לעשות לי טובה, עד שכבר הגעתי לשלב הפעם הראשונה זה היה אהבה מטורפת (והייתי אומרת אהבת חיי אם לא הייתי כזו קיבוצניקית מאופקת שלא משתמשת בכאלו מילים). מסקנה - לכל דפקט יש את המתנות שלו.

_{< לא יכולתי להתאפק, אבל זהו, פעם אחרונה שמעירה כאן הערות  על תקופת ההתבגרות, מסובך מדי. >}

[מי_מה*]

הו שחף, זה באמת מסובך, אבל תרגישי חפשי להעיר ולהאיר. תגידי, באמת היתה לנו מלכת הכתה? את יודעת שאני קוראת בזכרונות שלך ורואה כמה המון אני לא זוכרת. ובכלל, התזמון שלך מושלם. הרי את פה כבר המון זמן ואני בכל זאת הבנתי מי את רק השבוע, בתקופה שבה גלים מהעבר הרחוק, הבינוני והקרוב פשוט מתנפצים עלי ללא הרף. אז הגלים שאת מביאה גורמים לי לתערובת משונה של אשמה והשתאות. לא ממש אשמה ישירה כלפייך, אם כי בטוח גם אני לא הייתי נחמדה אליך במיוחד, אלא אשמה קולקטיבית כזאת , על היותי אחת מהכולם ההם. אני, הכשרון שלי , היה ונשאר להיות מספיק חריגה בשביל להיחשב קצת אקסצנטרית, צבעונית אפילו, אבל גם מספיק מקורבת למרכז בשביל לא להיות מנודה, חותרת תחת הממסד ומשתייכת אליו בו זמנית. זה לא כשרון שאני גאה בו במיוחד אבל חייבת להודות שהוא מועיל. הישרדותי כזה.
כל כך הרבה דברים צפים ועולים השבוע ואני קצת שוקעת....