אני מכירה גם את "חודש על כל שנה", אבל נראה לי שזה די אינדיבידואלי ותלוי בהמון דברים...
מקווה לדבר בקרוב, ושומו שמיים... להיפגש...
שומו שמיים
![:) :-)](./images/smilies/happy.gif)
החיים ממש מעייפים.
יש רשימה אינסופית של דברים שצריך לעשות, ולא מספיק זמן בשביל לעשות אותם. הכביסה מצטברת בקצב מסחרר, ולמרות שאני מרגישה שאני כל הזמן מכבסת/ תולה/ מקפלת/ מפזרת תמיד יש שני סלים גדולים שמלאים בכביסה מלוכלכת. אני לא מבינה מתי בכלל אנחנו מספיקים ללבוש את כל הבגדים האלו.
ברוב הלילות אני לא ישנה מספיק שעות ולא מספיק טוב, כך שכבר ברגע הראשון של הבוקר אני מרגישה מן לאות כזאת, לא מבינה מאיפה לגרד את הכוחות להתחיל יום. וגם כשיש לי מוטיבציה לעשות דברים, קשה לי נורא לעשות אותם עם הבנות ולא בקצב הטבעי שלי. כל תלייה או הורדה של כביסה לוקחת המון זמן כי יש פרוטוקול שלם ומסובך של אטבים בדרך, ולפחות התרגזות או שתיים כי מישהי לא שמה את אחד האטבים במקום הנכון לאותו שלב.... עד שאנחנו מסיימות עם זה כבר יוצא לי החשק לעשות עוד דברים, יותר קל להתמסר לשהות איתן בלי לנסות להספיק בדרך. וכשמגיע הערב אין לי כוח לזוז, שלא לדבר על לסדר את הבית או לארגן דברים.
פעם אחרי פעם אני נתקלת בניגוד הפנימי הזה - של מצד אחד לנשום, להזכיר לעצמי שזה מה שיש, אלה החיים על כל הרגעים שלהם. ומצד שני ההתנגדות החזקה כל כך, והתחושה שזה אמור להיות יותר קל, יותר חלק, לזרום יותר בקלות. חסרה לי לפעמים עשייה משל עצמי, כזאת שתסחוף אותי ותאפשר פרק זמן שבו אני לא צריכה להתאמן בלהיות נוכחת, פשוט כי אני לגמרי עסוקה במשהו שהוא חיצוני לי. קצת להתמלא באנרגיה שמגיעה מבחוץ ולא רק מבפנים כל הזמן. ומצד שני כשאני חושבת על עבודה "אמיתית" אני לא מצליחה לחשוב על משהו שבשבילו הייתי מוכנה עכשיו לצאת מהבית או להיפרד ממאיה באופן קבוע.
מן הסתם יש איזה שהוא אמצע ואני אצליח למצוא אותו. בינתיים אנחנו משקיעים כל כך הרבה כוחות בליצור שגרת חיים בסיסית לגמרי, קשה לי לראות איך משתלבים בזה עוד דברים.