מעבר גדול עם ילד קטן דיבורים על הסתגלות

אנחנו נוסעים
רחוק

אבא-אמא-תינוק
בעוד שבועיים עתידים לעבור לגור בסין לתקופה
אנחנו נוסעים למקום שכבר היינו בו בעבר ואנחנו יודעים שהחיים שם טובים ונעימים
אבל לא היינו שם עם תינוק

הילד האהוב שלנו בן שנה וחודש, ילד שמח וזורם, ככל שהוא גדל ומתפתח אני רואה כמה טוב לו בחיים:
כמה הוא מרגיש נוח ובטוח בבית שלנו ובגינה:
מסתובב, בא וחוזר, קוטף עלים, עוקב אחרי חתולים, מסדר את כל הצעצועים מתחת לספסל הגדול, טועם אבן ובא לאמא במטבח לקבל חיבוק ושוב מהתחלה
הוא קשור מאוד לסבתות מקבל כל כך הרבה אהבה מכל כך הרבה אנשים
הרבה חברים, שכנים בני דודים
אני רואה את כל זה והלב שלי מתרחב. ונצבט.

אני רוצה לבקש עצה ולשמוע את סיפורי המעבר וההסתגלות שלכם
איך להקל על המעבר?
האם אפשר להכין אותו לקראת בגיל כזה?
איך נפרדים, האם תינוק יכול לשמור על קשר, לקבל אהבה מסבתא באינטרנט?

אין לי סיפורים או תובנות
אני מקשיבה לך.
נראה לי על פניו שמאד מפחיד לעשות שינוי כזה גדול,מעורר פחדים גם למבוגרים.
אבל נראה שעם הזמן תהיה הסתגלות גם שלכם וגם שלו(())

נשמע מאתגר...
התובנה היחידה שאני יכולה להציע - כן, כשהאהובים רחוקים האינטרנט יכול לעזור לשמור על הקשר.
לבן שלי יש דודה אהובה מאוד בארצות הברית שהוא פגש רק 3 פעמים (הוא בן שנתיים), אבל אנחנו מדברים איתה בסקייפ פעמיים בשבוע, עם מצלמה, ויש להם את השיחות שלהם - כל מיני שירים שהיא שרה לו לדוגמה, שאם אנחנו מנסים לשיר לו הוא ישר אומר "לא! דודה ריקי שרה!"... נחמה פורתא.
בהצלחה בדרככם @}

מפנה אותך ל דניה בניו זילנד

תודה
השינוי אכן מפחיד אך זהו שינוי שאנו כבר חווינו (כזוג) ואני מרגישה מוכנה להרפתקה (גם מפחדת, עצובה, לא קולטת, מתלהבת, מסתקרנת ועוד)
הרבה מהמחשבות נסובות באמת על המעבר לילד שלא בוחר בזה וגם לא יודע מה הולך לקרות לו בחיים
הוא ילד מסתגל וזורם עם יכולת מופלאה ומלבבת ליצור קשר ולמצוא מה לעשות בכל מקום (מעולם לא היתה לו חרדת זרים)
מה גם שהוא כבר התרוצץ עם הוריו ברחבי הארץ לא מעט...

ובכל זאת רוצה לתת לו רק טוב ובטוח ונכון
רוצה להגן- מי יגן אם לא אני- אבל לא לגונן

טוב מאד לשמוע שיש משמעות לסקייפ אצל פעוט
לי זה היה נשמע שזה עלול להיות מעין- ואת סבתא תראה ואליה לא תבוא

עולה לי פתאום רעיון להתחיל לדבר עם המשפחה בסקייפ כבר עכשיו כשאנחנו עוד פה ונפגשים

עוד כיוונים שיש לנו:
הדבקתי לו מדבקות רב פעמיות של חיות שהוא אוהב שאוכל להדביק לו בכל מקום בו נהיה (לפחות כשבועיים במלון עד שנמצא בית)
שירים קבועים וטקסים קטנים שלנו - שיר אמבטיה, השכבה, אכילה, קימה משנת צהרים
כמה צעצועים אהובים ואת השמיכה שלו שניקח איתנו
האוכל שהוא רגיל לאכול- צנצנות ליום-יומים הראשונים וחבילות סולת קווקר שקדיה וכו
הנקה
אבא אמא תמיד אוהבים בכל מקום

הי בוחרת,
איזה כייף לכם!
כשבני הבכור היה בן שנה וחצי נסענו לקנדה לתקופה ארוכה.
נכון שזה לא רק פשוט אבל הייתי מתחלפת איתך עכשיו!
מהר מאוד מצאנו חברים וילדים קטנים לא צריכים לדבר בשביל לתקשר...
גם אנחנו השתמשנו בסקייפ כמעט כל יום עם ההורים,אחים וחברים זה בהחלט נחמד.
שיהיה בכייף ואשמח לענות על כל שאלה.

יכולה לתת עצות משינויים פחות דרמטיים שעשינו
(מעבר דירה, נסיעה איתו לספרד בגיל שנה, להודו בגיל שנתיים...)
ומה שהקל על הימים הראשונים זה אכן כמו שכתבת- טקסים קבועים וגם חפצים
נניח לשים בחדר החדש חפצים דומים (וילון מוכר, בדים, תמונות...)
אנחנו גם הכנו לו אלבום עם תמונות מהסביבה הישנה והיינו מסתכלים על זה ביחד ומספרים סיפור על מעבר דירה
וגם לקחנו איתנו דובי אהוב והיינו הרבה מספרים עליו- שהוא עבר דירה וכו'
תזכרי שקטנטנים כאלו מסתגלים נורא מהר. הימים הראשונים עשויים להיות אינטנסיביים אבל זה נורא מהר מסתדר- אחרי הכל הם חיים בהווה, שלא כמונו שרצים בין עבר לעתיד במיינד שלנו...
וגם- הדברים החשובים בחייו נשארים קבועים- אבא אמא, ציצי...
לגבי קשר עם המשפחה- כשנסענו להודו לחודשיים, הוא עוד לא ממש הסתדר עם הסקייפ, בשבילו זה היה מוזר. היה לנו משחק שהיינו מקריאים לו "מכתבים" קצרים מדמויות משמעותיות- הכי פשוט: שלום חמוד, אנחנו מתגעגעים אלייך ואוהבים אותך- סבא וסבתא. הוא היה מוצא עלים על החוף ורץ אלינו שנקריא לו "מכתב"...זה מאד הרגיע אותו
והכי חשוב- תהנו ותעברו את זה קל!
אין לי ספק שזה יסתדר הרבה יותר מהר מכפי שנראה כעת...
בהצלחה

אבא ואמא בסביבה = יציבות
וזה לא משנה אם התפאורה משתנה
מציעה לך לבדוק את הקושי אצלך

יו יו בקנדה אם מתאים לך ספרי- על ההתחלה על ההסתגלות מה עזר מה היה קשה מה הפתיע וגם על ההמשך איך הכרתם אנשים בסביבה החדשה ועוד
בתקופות של שינוי יש משהו כל כך פתוח בלב שמשפט כמו איזה כיף לך מייד זורק למציאות הזאת-
כן איזה כיף לי איזו הרפתקה, כמה טוב לחזור למקום שאנחנו אוהבים
ואיזו הזדמנות חלומית להכיר לילדון שלנו את המקומות בהם היינו כשחלמנו עליו

רותה תודה על הפירוט זה מאוד עוזר
אני שמחה שפתחתי את הדף הזה

לגבי האבא אמא יציבות- כן, וודאי ששום מעשה בחמישה בלונים לא ישווה לנוכחות קרובה ואוהבת של אמא
ואכן בשבוע הראשון אחרי הבלגן של האריזה ולפני הבלגן של למצוא בית ולהתחיל לחפש עבודה וחיים נהי במקום נעים על יד הים
נשהה שם עד שנשיג וויזות והזמן יהיה איטי ויפה ומוקדש לחלומות חיבוקים והפנמה של אנחנו פה
בכלל אנחנו יודעים כבר שהקצב עם תינוק הוא אחר, ההתחלה תהיה איטית הבטחון והקירבה יהיו במקום ראשון לפני ארגוני הארגונים וסידורי הסידורים
וזה המפתח האמיתי של ההסתגלות

לגבי התפאורה אני זוכרת איך עברתי פעם דירה, המעבר היה קשה רגשית מכל מיני סיבות שמתאימות לגיל 25 (לב שבור וכדומה)
ישבתי בחדר החדש בבית החדש בשכונה החדשה והרגשתי זרות
אז שמתי לעצמי מצעים נקיים עם הריח המוכר והנעים של הכביסה שלי ושמתי לעצמי מוסיקה שאני אוהבת ונכנסתי למיטה עם ספר שירים שעשה לי את זה
זה מאוד מאוד עזר להחזיר אותי לעצמי

וזה באמת מתקשר ללבדוק את הקושי אצלי
דבר ראשון אני רוצה להעניק לך תואר בפסיכולוגיה

כן וודאי ישנם קשיים ושמחה ועוד הרבה רגשות על הבמה והם נבדקים גם נבדקים
אבל זה מה שאצלי ואיתו אני יודעת להתמודד
ועם האצלי הקטן שלי, הסיטואציה היא חדשה מאוד וכאן בחרתי לנכון לפתוח את השאלה

ובכן ספרו אם אפשר
ספרו בכלל על החיים רחוק עם משפחה קטנה
האם ואיך החוויה השפיעה על הילד (אם אפשר לבודד דבר כזה)
האם יש דרך להכין איכשהו בגיל כזה (זה הדבר שהכי קשה לי- החיתוך הפתאומי )

היום יותר ממקום של סקרנות ופחות מפחד

מתוך המחשבות האלו התחלתי להתבונן על הילד שלי

הוא כזה עולם ומלואו, יא-אללה-שלו, מכל כיוון מכל מבט
אפשר להתבונן ולראות כל כך הרבה דברים ודקויות וסימנים
איזה כיף

אז נסענו לכמה ימים לצפון לפרידות וכל מיני, היו רכבת והמתנות ושעות באוטו
המון פרצופים חדשים
כל פעם שהוא נרדם הוא התעורר במקום אחר
(טוב זו לא פעם ראשונה שהוא במצבים כאלה. בכל זאת, הוא שלנו.)

והוא היה פשוט אחלה, זורם, נינוח, נהנה
הקסים את כל האנשים ברכבת (גם במושבים ליד)
כשהוא היה יותר צריך אותי הייתי שם,
הוא ילד מאוד "טוב" עם ובלי מרכאות
ניסיתי להיות מאוד קשובה לדקויות של סימני המצוקה או האי נוחות שלו
כשהוא זועק או בוכה לעזרה אי אפשר להתבלבל בו, אבל לעיתים זרים יתפעלו מכמה שהוא נוח, משתתף, מוכן
ואני ואבא שמים לב שהוא בעצם לא כל כך מרוצה
השתדלתי הפעם להיות עם 3 לבבות ו6 עינים יותר מן הזרים האלו
זו היתה חוויה יפה, מקרבת, מלמדת המון

לפעמים זה מלחיץ אותי כשהוא ממש נתלה עלי, לא נותן לי לזוז
יודעת שזה מה שהוא צריך ורוצה לתת, אבל- מה לעשות- זה לוחץ לי על כל מיני נקודות כנראה
מה שכמובן מעצים אצלו את הצורך לבקש אצלי בטחון
עכשיו זה היה אחרת, הייתי שם יותר מכוונת, המעגל הזה לא הופעל

היינו בהרבה מגע,
הרדמתי אותו במנשא מקדימה תוך חיבוק ושיר ולא כמו בדרך כלל מאחורה תוך שאני עוסקת בענייני
השתדלנו כשהיינו רק שלושתינו יחד לא לעשות דברים אחרים, ישבנו על השטיח או במרפסת ושיחקנו ביחד

לגבי האמצעים הנוספים שכינינו 'תפאורה'- השתדלתי לנסות אותם- פיילוט
השתדלתי לשמור על שגרה מסוימת ועל הטקסים הקטנים שלנו למרות השעות המוזרות והמקומות המשתנים
הבאתי לו את הדייסות המוכרות לבוקר ולערב בצידנית
הבאתי לו ספר שהוא אוהב במיוחד ובובות אצבע שמצחיקות אותו תמיד
והוא אכן התלהב כששלפתי אותם בחגיגיות מאמתחתי

האם זה עזר? האם זה חיוני?
נראה לי שכן, גם אם אני לא יכולה לומר זאת באופן מובהק על כל אחד מהדברים
הרגשתי שזה הכניס אותנו לקצב מוכר, למערכת מוגנת

דבר פשוט ומחזק:

עבור תינוק אין משמעות להתכונן לעתיד
ההכנה שלו היא ההכנה שלי עצמי
ככל שאהיה אני יותר שלמה
יותר בוטחת בזרימה הטבעית של התהליך
יותר שלווה
יותר מכוונת אליו
יותר סומכת עליו
יהיה הוא יותר מוכן

לחברים שלנו משהו המליץ להכין אלבום קטן עם תמונות של משפחה וחברים, ככה שהילדים יוכלו להסתכל כשמתחשק להם בפרצופים אהובים מהארץ. אבל אולי זה רק יעורר גל של געגועים?

אני באמת חושבת להציג במקום גלוי תערוכת קבע קטנה של תמונות היקרים לנו
(אותם יקרים שבינינו, לא כל כך נורא לקחת מהם הפסקה קטנה)
בעיקר כי אני רוצה שימשיכו להיות דמויות מוכרות ונוכחות בחייו

התפתחויות בלתי צפויות:
ואאאאואההה כמה, שהחיים בלתי צפויים

פתחתי את הדף הזה מתוך בלבול, מבוכה רציתי עיצה
קבלתי כמה עצות טובות ובעיקר מיקדתי את עצמי באמצעות הכתיבה וההתבוננות שבאה בעקבותיה
להתכוונות יותר נכונה לילד שלי בנוגע להסתגלות
הספיק לי
פניתי לארוז ולהתכונן לטיסה בעוד שלושה ימים

ואז: הילד שלי, התינוקי שלי שבר את הרגל
הוא מגובס עד המותניים
הכל קיבל תפנית חדה ופרשנות אחרת לגמרי
כל ההתכוונות שלנו להסתגלות קבלה ביטוי אחר, עמוק ונצרך הרבה יותר

פתאום להסתגל לאי על חוף הים או לעיר חדשה שטופת שמש ואגמים נראה לי מה-זה קל
והנה אנחנו מסתגלים ל-לא לזוז, לכאב, לתלות כמעט מוחלטת, לשינוי פתאומי ברגע האחרון
ומסתגלים
ברוך ה

זה שיר אהבה והערצה לילד שלי
אין אין אין עליך
יכולים לדקור אותך לקבע לאשפז
אבל אף פעם אף אחד לא יקח ממך את האופי המדהים שלך
את הרצון ואת שמחת החיים
כמה אני לומדת ממך גוזלי

עוד על מעברים-
אי אפשר וגם לא רוצים להלחם בזמן-
יש לו את הקצב שלו, לפעמים איטי עד שגעון לפעמים מהיר עד סחרחורת
זמן נצרך לתהליך הריפוי, כמו גם שינה, אכילה, סבלנות, אהבה

(נראה לי שיש פה הד הלווו? לווווו--- לווווו---
הי דווקא די נעים פה לבד)

רוצה להשלים את הדף הזה
כי כשפתחתי אותו הוא היה מאוד חשוב לי
ולאורכו תועד ארוע חיים קטן ומאוד משמעותי
שאני מקווה שיוכל להיות למישהו לעזר, או לפחות לעניין

אז אנחנו כמעט אחרי,
כלומר נשאר עוד קצת יותר משבוע בגבס
אבל החלק הקשה והמסחרר כבר מאחורינו ואפשר להביט אחורה ולהסדיר את הנשימה

אני רוצה לספר כמה כוחות החיים וכוחות ההסתגלות מפעימים ומרתקים, ונוסכי בטחון:
התינוק שלי- חי היום כמו שדייקה ר ו ת ה
אחרי הכל הם חיים בהווה, שלא כמונו שרצים בין עבר לעתיד במיינד שלנו...
כשהוא התבעס- הוא התבעס
בכה מכאב, בכה מתסכול כשגילה שוב ושוב שהוא לא יכול לזוז

אבל הוא לא נשאר שם רגע אחד מיותר
לא שאל למה זה קרה לי
או ואם הייתי נזהר יותר
או איך פעם הייתי רץ חופשי ועכשיו אני מרוח פה

לא. הוא היה הילד שלי האהוב, השמח, המגלה את העולם ומגלה את עצמו ויכולותיו
למד למשוך את עצמו קדימה עם הגבס מסתובב לו ברחבי השטיח, מצביע על מה שרוצה, מפעיל אותנו,
נוצרה לנו שגרת חיים חדשה, מבוססת על פיסות מהקודמת
הרבה יותר פינוקים, הרבה יותר קשב, הרבה הרבה יותר זמן איתו, עליו
(איך באמת נוצרת המציאות העדינה הזו של עקרון הרצף עם ילד מוגבל שלא יכול להפעיל את עצמו שצריך עזרה או תיווך כל הזמן
אני בטוחה שלמשפחות רבות השאלה הזו כלל לא בסוגריים, אם אתם כאן- ספרו, הייתי רוצה לשמוע)

בהסתגלות שלי היו הרבה יותר מחשבות, מהסוג הנ"ל
אבל כשהרמתי אתמול ילדה של חברה גיליתי תוך עשירית השניה דבר מדהים:
איך אני מייד תומכת באגן- איפה שאין לה גבס,
ואיך אני מסובבת אותה בצורה המסוימת שלמדתי כדי לא להכאיב
וכמה היא קלה, וכמה רכה ומתרפקת בלי העטיפה הנוקשה הזו
ובאיזו קלות היא מטפסת על הספה ויורדת וניגשת לקחת משחק

הופתעתי עד כמה הגוף שלי, ההרגלים, התודעה הסתגלו מייד,
הגבס הוא כרגע המציאות הבלעדית שלנו
ורק המחשבות רצות מפה לשם קדימה ואחורה בין העבר לעתיד ובין הדמיון למציאות
זה מאוד יישב את דעתי

לגבי הנסיעה
היא נדחתה בחודש

עולות שוב שאלות וחששות, ממקום אחר.
שתי מגמות עיקריות:
ראיתי כבר מציאות אחרת, ראיתי אותו ואותנו במצבים שמעבר לחיינו הרגילים
אני מרגישה שיש לי הרבה יותר אמון בו ובנו ובחכמת התהליך
ראיתי כמה יש לו כוחות ריפוי והסתגלות טבעיים ולמדתי איך להיות בשבילו מה שהוא צריך
במובן הזה אני מרגישה מוכנה לנסיעה

בנוסף אני מרגישה שהוצאתי בשבועות האלה כוחות עצומים,
אחרי שהיינו בבית החולים הרגשתי שכל מה שאזרתי בעצמי למעבר הוצאתי בלילה אחד
הוופ
נחשו מי חזר מסבתא אני רצה---

ובכן...
יש בי צד שמרגיש שאחרי שעברנו חוויה כל כך סוחפת ומטלטלת בא לי עכשיו רק מי מנוחות
מה סין עכשיו?! עוד פעם מציאות חדשה, עוד פעם בלתי צפוי וחדש וגלים, תנו לנוח
אני כבר יודעת שאנחנו מסוגלים לזה ( למעשה ידעתי מהתחלה), ושאפילו התחזקנו
אבל בחוויה יש הרבה עייפות

קוראת אותך. איך ההסתגלות שלכם ושל הקטן?

מעבר גדול
החיים תמיד מלאים במעברים ודורשים הסתגלות
בהצלחה

הא!
הנה אנחנו מפעם!
כולה עברה חצי שנה ומה עבר...
שכחנו לגמרי את הגבס, שכחנו את השבועות הראשונים בסין,
מוזר- אני קוראת את זה ונראה לי שכמה לא הכרתי את הילד שלי אז,
עברנו הרבה מאז, הוא גם גדל ויש יותר מה להכיר, כאילו היה אז מן סקיצה או תמצית של עצמו היום בן השנה ו-8.

אז החיים שלנו כאן הם החיים האמיתיים והבלעדיים עבור הילדון
(עבורי יש כמה זכרונות עמומים מפעם וחששות וציפיות עמומים לא פחות לגבי העתיד)

כמה מילים לגבי השבועות הראשונים- אם יהיה עניין אנסה לדלות יותר:
השתדלנו מאוד לשמור על שגרת חיים מסויימת מה שעזר לשפיות של כולנו,
השתדלתי להיות שם להניק וכל מה שדובר
הטקסים הקטנים והחפצים עזרו גם

השבוע הראשון היה יותר קל, בעיקר נחנו, לא קלטנו
בשבועיים הבאים היה יותר קשה:
היה מרתון של חיפוש בית ואולי גם הוא הבין שזה יותר רציני משהוא חשב
היה לו יותר קשה להרדם,
האוכל הביתי השתנה והרבה הסתמכות על אוכל למקרה חרום (אורז, לחם..)
הוא סרב לאכול דברים שאהב קודם וסך הכל אכל מעט מאוד

כשהיינו חוזרים לחדר במלון הוא היה מייד ניגש לפינת הצעצועים שלו, המוכרת, ומשחק ונרגע לבד זמן מה.
שבועיים אחרי שהגענו, עדיין במלון, ובשיא התקופה המבולגנת, הוא התחיל לדבר, אני ראיתי בזה סימן טוב- ההתפתחות ממשיכה הוא לא "בטראומה"
גם חשבתי שאולי הוא התחיל לדבר בגלל כל האטרף- אולי הצורך להביע את עצמו,רצונותיו וצרכיו נראה לו לפתע השרדותי ממש:
הוא החל לבקש בננה ותפוח, לצאת לגינה, שירים שאשיר לו (עד היום לפעמים כשזקוק להרגעה, בנסיעה ארוכה או בקהל אנשים גדול, הוא עושה לי את הסימן המוסכם שהמציא ל"10 אצבעות לי יש")
כשנכנסנו לבתים לבדוק אותם הוא היה יורד ומתחיל לזחול לכל עבר מאושר, נוגע בחפצים, נהנה מהמרחב

ביום שמצאנו בית- הוא הרגיש בבית
קנינו לו צלחת חמודה הושבנו אותו לשולחן על חבילת חיתולים: "תאכל", מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה
באותו רגע נפתר הקושי של האוכל והוא חזר להיות זללן
הוא יצר לעצמו במקום החדש שגרת הרגלים ודברים "שלו" שהוא אוהב לעשות, ולראות- הוא מן ילד כזה שיודע

כמה זה נראה לי עכשיו רחוק

מה שאני רואה ןחושבת עליו בתקופה האחרונה זה ההסתגלויות הקטנות כשאנחנו נוסעים
כאמור, נסענו לגור ולא כטיילים אבל יצא לנו ליסוע כל כמה חודשים לכמה ימים לחקור את הארץ החדשה
שנינו טיילים וותקים ביחד ולחוד והיה מופלא לעשות זאת עם ילדינו, הרגשנו שאנחנו קצת מכניסים אותו לברית הסודית
בעלי הרגיש קצת כאילו הוא נותן לו מתנה- מתנת הסתגלות ומתנת חקירה ועניין

שינינו, כמובן, את כל אופי הטיול: השתדלנו לטוס יותר במקום נסיעות של שעות, נסיעות ארוכות חתכנו ונחנו, האטנו את הקצב, לא הרבה חוויות ביום, להשאר כמה לילות באותו מקום
מצד אחד ראינו שוב את הזרימה ושמחת החיים שלו: יצר מייד קשרים עם מי שפגשנו ונהנה מהם
נהנה מדברים קטנים בדרך, הוא בדיוק בגיל שהוא אוהב להסתכל מהחלון ולציין כל דבר שנקרה בדרכינו: "עץ, פרה, עץ, אופניים, קוקוריקו, פרה, איש, עץ....."
זכר את החוויות, למד המון דברים חדשים וסיפר לנו בהתלהבות

מצד שני כעבור כמה ימים התחלנו לראות יותר עצבנות והוא נהיה מוצף יותר בקלות
הוא סיים כל טיול חולה- במחלת חום של יומיים שמראה בדרך כלל על עומס או לחץ
ואני סיימתי בדכאון: יופי, טוב שהוא נהנה מלראות פרה ולשחות באגם אבל ברור שהוא לא צריך את זה
מבחינתו הגינה, ילדי השכנים ולרכב עם אמא על האופניים לשוק זה מספיק וטוב
(ה"לא צריך את זה" הוא באופן כללי מה שהרגשתי לגבי כל הנסיעה הזאת)

אבל הוא איתנו. אנחנו נותנים לו ומשקיעים ומתחשבים עם כל כך הרבה אהבה, מחשבה ונסיון לדייק
עשינו ועוד נעשה שינויים אינסופיים, שינויי מעגל החיים.
זו הבחירה וזו המציאות ואי אפשר כבר להפריד בינינו
אבל אנחנו עדיין עושים דברים מסויימים שלא ויתרנו עליהם, כמו כל משפחה בדרכה, כמו ויתורים בין בני הזוג
אנחנו איתו והוא איתנו מרקם עדין שמגדיר את עצמו כל הזמן מחדש

וגם:
הוא מתעסק המון בפרידות:" XX הלך בי בי" גם שבועות אחרי שהאורח הזה עזב אותנו
כל יציאה היא דקות ארוכות של משחקי נפנופים ונשיקות יציאות וחזרות עד שיוצאים
המשחק והפטפוט סובב הרבה סביב "איפה סוס. בי בי סוס" "סבתא מטוס בי בי"

זה נראה לי מתאים לגיל של חקירת היכולות ופרידות ופגישות עם אמא (שנה ו-8)
וגם שמחה שאם יש עניין סביב הפרידות הוא מעבד את זה המון דרך משחק
אבל תוהה האם זה אופייני ואם רואים את זה הרבה אצל ילדים בגיל הזה

באופן טבעי

באופן טבעי