מעצבן להיות עני

זה מעצבן,זה מרגיז, זה מתסכל,זה מדכא זה פשוט חרא.
בחרתי בחיים של פשטות,ואין לי רצון לעשות קניות כל יום עד כדי עילפון.
אבל אני כן רוצה לחיות חיים של פשטות מרצון בכבוד!!!!!
ואת זה,אני ומשפחתי הקטנה לא מצליחים לבצע.
אני בבית עם הילדה
בעלי עובד בעבודה שלא לוקחת לו4\3 יום כי גם הוא רוצה להיות עם הילדה שלו(ובשביל שאני לא ארגיש אם חד הורית,וגם שהילדה צכיר את אבא,וגם בגלל שמאוד חשוב לנו להיות ביחד)
והוא מרוויח משכורת של מינימום ואנחנו בקושי גומרים את החודש.
אני לא רוצה לחשוב כל היום על כסף, אבל עם תקציב שמשאיר לנו 1500 שקל למחיה בחודש את לא יכולה להמנע מלתקתק במחשב כיס כל היום .
אני לא רוצה לחיות כמו שכולם חיים במדינה הזאת,אני לא רוצה לעבוד 8 שעות ושבעלי יעבוד 10 שעות ולשים את הילדה במעון בשביל "להסתדר ולהתקדם"(ככה אמא שלי אומרת,זה בכלל לא נראה לי להתקדם, זה נראה לי "להתרחק" מהאיש שאת אוהבת ומהילדה שלך)

זה גם מעצבן אותי שאני צריכה לקנות את האוכל מרשתות גדולות,ולאכול ירקות אורגניים,ולקנות בחנויות טבע זה פריווילגיה לעשירים בלבד.

וזה מעצבן לחכות למשכורת של החודש הבא בשביל הדברים הכי טריוויאלים כמו שמן זית.

וזה מעצבן לשמוע על כל העניים שמסביבך ועל כל ההתאבדויות שנגרמות מזה ולא לראות את הסוף של כל העצב הזה.

והתיבת דואר שלי גם מעצבנת אותי כי תמיד יש שם כל מיני מכתבים אדומים של כל מיני עורכי דין שחושבים שאני לא משלמת להם כי אני רעה מאוד ולא בגלל שאין לי כסף.

ואנחנו חיים בבית פשוט במקום לא יקר בכלל(בדרום) ןאין לנו אוטו,ואנחנו נוסעים עם אופניים לכל מקום,ואנחנו משפצים לבד רהיטים שאנחנו מוצאים,ולובשים בגדים שאנחנו מוצאים,ואין לנו אוברדרפט כי אנחנו זוג שרוצים לחיות ממה שיש לנו ולא ממה שאין לנו כמו הרבה אנשים במדינה.

ואנחנו נהנים ליצור ולחיות ולהיות אבל גם קשה לנו נורא,מן הרגשה כללית שכולם נגדנו.

צר לי להיות רעה כלפייך
אף אחד לא נגדך
המצב כאן פשוט "חרא"
היום היינו בכרמיאל וראינו 3 מוקדים של חלוקת מזון לנזקקים והיו שם כמויות גדולות מאוד של אנשים- וזה עשה לנו עצוב עצוב על הנשמה.
התחושה היא שהמדינה פשוט לא אוהבת את תושביה.
אבל....לא חושבת שבמקום אחר בעולם אפשר לפרנס משפחה, מחצי משרה של אחד מבני הזוג.
אנחנו בחינוך ביתי, ולקחנו החלטה שיש לה כמובן גם משמעות כלכלית והמחיר שנחיה פחות או יותר בצורה סבירה היא שבנזוגי עובד קשה
ושאני אומר קשה הכוונה שיוצא בשעה 8:30 וחוזר ב20:00
וכשיש פרויקטים נוספים מתעורר ב5:00 ועובד השכם בבוקר מהבית.ואח"כ יוצא לעבודתו.
כן, מלחמת השרדות זה שם המשחק.
גם במצב שהוא מביא משכורת סבירה קשה להרים את הראש ואנחנו די צנועים בדרישותינו.
כן, כן, זה המצב אם לא נולדת להורים עשירים כל החיים הם מלחמה אחת ארוכה.

יש ספר מצויין בשם NS]כלכלה בגרוש GETPRODINFO[/po].ASP?ProdID=14620158 . חלק מתוך ההקדמה לספר
מרגיז מאוד שכיום קורים כל התחלואים שניבא אדם סמית וחבריו, על כך שהכסף ישחית את החברה והאנשים, ומדכאת עוד יותר תחזיתם שאין מה לעשות נגד זה, כי האליטה הכלכלית שולטת ומכתיבה את החוקים.

שליחה על ידי נטע* » 16 דצמבר 2005, 15:37

כלכלה בגרוש הוא ספר מצויין. מומלץ מאוד לכל מי שרוצה להבין איך מתקיימים (או יותר נכון לא כ"כ מצליחים להתקיים) ממשכורת מינימום. סותם את הפה לכל הצדקנים למיניהם שחושבים שאם אותם עניים יתאמצו יותר, הם יצליחו לשפר את רמת חייהם.

אספר לך משהו לגבי עבודה ושליחה למוסדות. משהו על עצמי.

אחד הייתרונות בחינוך הלא ביתי הוא שאפשר לנצל את זמן החפיפה בין העבודה שלנו והלימודים של הילדים.
לא קלטתי בני כמה הילדים שלך. כשהם קטנים זה יותר קשה. אין ספק.
אבל...

אני אכלתי קש בתקופה שהבנות שלי היו קטנות.
עבדתי קשה. במשמרות של 32 שעות. אחרי שביתת הרופאים זה ירד ל- 26 שעות... בתקופות הקשות עבדתי 80 שעות בשבוע.
יצאתי לעבודה כשהגדולה שלי היתה בת שנה. אח"כ כשהייתה בערך בת שנתיים היתה לנו הפוגה בחו"ל כמעט שנה.
ואז כשהיתה בת ארבע הייתי בחופשת לידה.
וכשהקטנה היתה בת 7 חודשים חזרתי לעבודה.
וכל הזמן הזה הבנות היו במסגרת חינוכית ארוכת שעות.
הייתי כל כך עסוקה בהשרדות שלי, שאפילו לא היה לי מקום לחשוב עליהן. מה גם שהן נראו שטוב להן בגנים.

כשהקטנה היתה בת שנתיים סיימתי התמחות.
רצו שאשאר בבי"ח, אבל לא הסכמתי להשאר בשום מקום שבו אצטרך לעשות משמרות.
הייתי בבית תקופה ממושכת, חלקה הגדול בגלל מצב בריאותי לא שפיר. הבנות היו בבי"ס ובגן.
ואז, לפני שנה וחצי בערך, יצאתי לעבודה.
הגדולה היתה בת 7.5, הקטנה בת 3.5.
בתקופה הראשונה הקטנה היתה בגן + צהרון. הגדולה היתה באה הביתה בצהריים ומחממת לעצמה אוכל (היה כבר סוף השנה, והיה חסר טעם להכניס אותה לצהרון).
ואז, אחרי 3-4 חודשי עבודה הציעו לי לעבוד קרוב יותר הביתה.
הציעו לי כבר קודם לכן אבל לא רציתי מכל מיני סיבות: אוכלוסיה חרדית, צוות מרפאה שחששתי מהיחסים איתו. אולי ירידה במשכורת.
אבל בפעם השניה שהציעו לי את זה, הזמינה אותי הרופאה המחוזית אליה, וחוץ מלכרוע ברך לפני עשתה הכל, כולל הבטחה על העלאה במשכורת. ומרוב השיחות עם מנהלת המרפאה המיועדת שלי, נקשרה נפשי בנפשה.

אז בסוף לא העלו לי במשכורת כמו שהבטיחו. ואני עובדת יותר קשה - כי התחלתי לעבוד מפוצל.
ויש לי את הבוסית הנהדרת שלי, ועוד 3 רופאים גברים שאין לי מי יודע מה אינטראקציה איתם. ואחיות שחלקן פשוט נהדרות. ואוכלוסית מטופלים שלעיתים מוציאה אותי מן הדעת.

אבל הבנות שלי לא בצהרון. אני מגיעה הביתה איתן בסביבות 13:00.
בימים שאני עובדת מפוצל, אבא שלהן קם ב- 4 בבוקר, יוצא לעבודה ב- 5:00, מגיע ב- 6:00 (הוא עובד רחוק), ויוצא הביתה ב- 15:00 כדי להגיע עד 16:00 (כשאני יוצאת לעבודה).

היה לי יותר קל לעבוד שעות רצופות.
היה לו יותר קל לקום בשעה נורמלית ולמצוא סידור לבנות בזמן שאני בעבודה.

אבל בשמחה אנחנו עושים את זה.
והחיים שלנו הרבה יותר יפים.
ואנחנו מתחילים להתבסס כלכלית. לאט לאט. חיים לא רע בכלל.

אז היו שנים קשות בהן חרקנו שיניים, אבל ההשקעה השתלמה.
והיום הילדות הולכות לבי"ס ולגן - אז מה? 4-5 שעות ביום אנחנו לא ביחד. באותן שעות אני ובעלי מפתחים את עצמנו, ומרגישים סיפוק מכך.
וחיים בכבוד. באמת.
במה זה שונה מאמא בחינוך הביתי שלוקחת צי של ביביסיטרים כדי לא לשלוח את הילד למוסדות? לא בהרבה.

ולמה אני כותבת לך את כל זה?
כי נראה לי שבשם האידיאל של "חינוך ביתי", אנשים לפעמים נקרעים ומגיעים למצבים שהם בלתי אפשריים מבחינתם.
ברור שיש אנשים שיכולים לגור באוהל בפרדס ולהיות מרוצים. אבל זה עניין אינדבידואלי.

ואם כל כך רע לך כמו שאת, שבי ותחשבי איך יהיה לך יותר טוב.
אולי עבודה במשמרות שתוכלי להתחלק עם בעלך בזמן שאתם בבית.
ואפילו אם ייצא שיש חפיפה של כמה שעות לעיתים, ותיאלצי להעזר בביביסיטר.
ואם הילדים כבר גדולים - את יכולה לשלוח אותם אולי אפילו לגן לכמה שעות ביום. אף אחד לא יקבל מזה נזק בלתי הפיך. והנזק הכלכלי לא גדול.
את עיקר החינוך שלהם הם יקבלו ממך. בבית. (וכבר קיבלו, אני מניחה).

והכל הפיך, את מבינה.
את יכולה לנסות ולהחליט שזה לא בשבילך - מה יותר פשוט מלהוציא ילד מגן ולהתפטר מהעבודה?
תנסי ותראי איך הכי טוב לך.

כך לפחות נראה לי.

<וסליחה על אורך היריעה>

אני חושב שמאוד חשוב להבין שיש פה בחירה.
אולי היא לא כוללת את האידאל של לחיות כמו מלך (הכל אפשרי ובלי עבודה) אבל במרחב האפשרויות צריך למצא את זו שבסופו של דבר אנחנו שלמים איתה.
וכמו ששרון אמרה הבחירה יכולה להשתנות לאורך הזמן.

יש עוד נקודה, שבה אני חושש להחשב ככופר בעיקר כאן:
אנחנו בונים את עתיד ילדינו, במשפחתיות ובחינוך שאנחנו נותנים להם, אבל גם בסביבה הכלכלית שאנחנו יוצרים עבורם.
אני לא מתווכח אם המשפט של שרית אם לא נולדת להורים עשירים כל החיים הם מלחמה אחת ארוכה אני הופך אותו - אם אני רוצה לתת לילדים שלי חיים שהם קצת פחות מלחמה, אני צריך לתת להם גם גב כלכלי ולא רק אהבה וחינוך.

אני חושב שבדברים של שרון ג ושל בועז חן יש הרבה טעם (למרות ואולי בגלל שהם לא בדיוק מיושרים עם רוח האתר)

במה זה שונה מאמא בחינוך הביתי שלוקחת צי של ביביסיטרים כדי לא לשלוח את הילד למוסדות? לא בהרבה.
הבדל של שמים וארץ, של שחור ולבן.
אבל לא ניכנס לזה פה. לא רלוונטי.

_אני בבית עם הילדה
בעלי עובד בעבודה שלא לוקחת לו4\3 יום כי גם הוא רוצה להיות עם הילדה שלו(ובשביל שאני לא ארגיש אם חד הורית,וגם שהילדה צכיר את אבא,וגם בגלל שמאוד חשוב לנו להיות ביחד)
והוא מרוויח משכורת של מינימום ואנחנו בקושי גומרים את החודש._

זה מעצבן,זה מרגיז, זה מתסכל,זה מדכא זה פשוט חרא.

הרושם הוא שכנראה משהו בבחירה שלכם אולי לא יוצא כמו שהתכוונתם.
מאד מובן הרצון שאמא תהיה בבית עם הילדים ואבא לא יעבוד הרבה וגם יהיה בבית, וגם יהיה קיום כלכלי סביר.
אבל למרבה הצער זה ברוב המקרים לא מסתדר, אלא אם כן כמובן יש הורים עשירים .
יתכן ואין ברירה אלא לעשות התאמות למציאות בה אנחנו חיים. כלומר - כדי שיהיה יותר כסף, למשל בשביל הדברים הכי טריוויאלים כמו שמן זית. צריך לייצר יותר הכנסה. או להחליט שאפשר לחיות ללא שמן זית, שהוא יקר.

בשום שלב בהיסטוריה האנושית, ובשום מקום בעולם, אנשים לא יכלו לחיות בנועם ובנחת עם לעבוד מעט מאד וגם להנות מאספקה שוטפת של כסף, או מוצרים. חקלאים עבדו קשה מאד, נשים עבדו קשה בכל מלאכות הבית כמו בישול, כביסה, תפירה, ייצור סבון, עזרה בעבודה החקלאית של הבעל וכו' וכו'.

אז אם הדף כאן פשוט בא כדי לפרוק את התסכול שמה שהייתם רוצים זה בילתי אפשרי, אז אני ממש מזדהה, כי למעשה כולנו היינו רוצים לחיות כך.
ובודאי יש אחרים שמתעשרים על חשבון העניים - התאגידים הגדולים, העשירים וכו'. והכעס עליהם מאד מוצדק.

ואם מטרת הדף לנסות למצוא פתרונות אז אפשר אולי להציע כמה רעיונות. חלקם כבר הוצעו על ידי הקודמים לי - בעל שעובד יותר, או בשעות אחרות, חלוקת עבודה בין הבעל לאשה, כך שהילדים יהיו בבית, העזרות במערכת החינוך לחלק משעות היום כדי לעבוד.
רעיונות נוספים - עבודות שונות מהבית שיכולות להגדיל את ההכנסה. יש כאן דף בנושא, שלא קראתי. רעיונות שלי - אפיית עוגות ומכירתן, בישול ארוחות לקשישים הגרים לבד, עבודות תיקון בתפירה, שמירה על ילדים של אחרים וכד'. אלו עבודות שאפשר לעשות בבית, ובכל זאת יכולות להכניס מעט כסף נוסף כדי לאשפר קניית שמן זית וכד'.

התחושה למקרא הדברים שלך היא שמצבכם הוא כמו שהוא מבחירה. כלומר - אתם לא שייכים לאנשים שעובדים קשה שעות ארוכות בשכר מינימום ועדיין לא מצליחים להתקיים באופן מינימלי. אלה לא חסרים, והרבה יותר קשה להציע להם דרכים לפתרון. אבל במצב שלכם, שבו הרושם הוא שאתם עובדים מעט מתוך בחירה, יש דרכים שונות לשנות את המצב. יתכן שבסופו של דבר תעדיפו להמשיך לחיות כפי שאתם חיים, כי עדיף לכם להיות הרבה יחד בבית על רווח כלכלי שכרוך בפרידות ממושכות אחד מהשני. וזה בסדר גמור. אבל אם זאת באמת הבחירה שלכם נראה לי שצריך למצוא את שביל הזהב כדי לא לסבול מזה כל הזמן.

אני מאד מזדהה עם שרון ג (כמובן, הרי גם אני רופאה). גם אני בחרתי לעזוב את בית החולים, לא לעבוד בלילות, בשבתות, במשמרות של יותר מ-24 שעות, כדי להיות יותר בבית. אני גם לא עובדת כמעט בשעות אחרי הצהריים כדי להיות בבית. אבל אני לא יכולה לא לעבוד כלל ולשמור על רמת החיים בה אני מעוניינת. ללא ספק יכולנו להרויח יותר אם שנינו היינו עובדים יותר, ואפשרויות לעבוד יותר לא חסרות. היינו יכולים לקנות מכוניות חדשות יותר, בגדים יקרים יותר, לטייל יותר בחו"ל, לבלות יותר וכו' אם היינו בוחרים לעבוד יותר. מצאנו לנו את שביל הזהב שלנו מבחינת היקף העבודה, שעות ההבילוי יחד ורמת החיים שסבירה בעינינו.

זוהי בשום אפן לא הטפה, אלא נסיון להתייחס לדברים שהעלית. אם זה מעצבן - אפשר כמובן למחוק.

למצב שבו אתם נמצאים קוראים תת-השתכרות. פירושו שבאופן קבוע אדם משתכר פחות ממה שהוא צריך - כשצורך הינה הגדרה משתנה כמובן.
תת השתכרות אינה קשורה לדעתי לחינוך ביתי. אם כי לפעמים חינוך ביתי יכול להיות סוג של מפלט מהבעיה שיש לתת משתכרים. (כמו גם מפלטים אחרים: למשל, לעבוד נורא קשה עד שאין לך מספיק זמן לעשות כסף...).
תת השתכרות הינה מחלה, בחברה שלנו היא מחלה שמביאה למחלה יותר חמורה והיא צבירת חובות וקנייה באשראי.
יש דרך להחלים גם ממחלות אלו. אני משתתפת מזה חצי שנה בקבוצה שנקראת די.אי על בסיס עבודת 12 הצעדים וחווה שפיות כלכלית בפעם הראשונה בשנותי המופלגות. חלק מהגילויים בנאליים להחריד: כמו ללהוציא פחות כסף ממה שאני מרוויחה, כמו לאכול פחות ממה שאני מוציאה קלוריות... אבל מה זה חשוב: ההכנסות שלי גדלו, אני חווה יציבות כלכלית נכון להיום, החובות בהסדר תשלומים הגיוני, אין אובר בבנק ואפשר בכלל להתחיל לחשוב על חיים נורמליים.
הייתי במקומות כל כך גרועים מבחינה כלכלית שקוראים עליהם בעיתונות ואני באמת אסירת תודה שהגעתי עד הלום.
אשמח לחלק את התגלית, אמנם באנונימיות, אלו חוקי המשחק, אבל בהתרגשות, מתוך תקווה שתמצאי דרך לחוות ביטחון כלכלי בחייך.

אשמח אם אנונימיתאחת תרחיב קצת על הקבוצה, 12 הצעדים וכו'. אם זה לא מתאים כאן אפשר כמובן להעביר למקום אחר או למחוק. תודה

אנונימי

קשה , קשה להיות עני. כן גם אני מסכימה איתך שבעצם מה שרוצים זה לגדל את ילדנו בשקט, לקיים מערכת משפחתית טובה ולחיות ולהיות כל יום יחד, גם אני מרגישה שזה בלתי אפשרי, ה"SYSTEM, נותן לנו את כל הכלים להיות עבדים לו, לאבד את החרות הטבעית שנולדנו איתה ואז כולנו הופכים להיות רובוטים של הSYSTEM ,,,, מה לעשות ככה אני רואה את העולם, לכן בחרתי בעולם יותר טבעי, להתחבר למהות שלי ולנסות לחיות חיים אחרים.
החברה מגדירה אותנו, החברה מבקרת אותנו, כי בחרנו בלחיות חיים אחרים, קצת שונים, קצת קשים.
היום יש הרבה יותר מודעות לחיים אחרים, חיים אחרים, לחיות בלינה משפחתי, יום יום , לעבוד מהבית, לנסות להתפרנס ממה שאנחנו באמת אוהבים, זה קשה לחיות חיים של עניים, אבל יותר שמח לחיות חיים טבעיים מהותיים למן החרות הטבעית שלנו.

שליחה על ידי נגה* » 19 דצמבר 2005, 20:35

אני מבינה את הטרוניות על "החברה" שלא מקבלת אדם זה או אחר. אבל אני לא מקבלת את התלונות האלה כי אני חלק מ"החברה" הזאת וככה גם כל הכותבים באתר. ואני כן מעריכה ערכים כאלה או אחרים, ואין לי בעיה לתת לאף אחד את המקום לעשות מה שבא לו..
בקיצור אני מנסה להגיד שבמקום לחפש איפה החברה אשמה, תחפשי איפה את אשמה. מה בתהליך המחשבתי שלך ובראיית עולמך גורם לך להרגיש שאת ענייה או מסכנה. כי לא נשמע לי שמשפחה שמבלה זמן יחד ומקדשת את הזמן הזה יכולה להיות מסכנה, אלא אם כן את עצמך מלבישה על עצמך את ערכי הקפיטליזם של "החברה", משווה את עצמך כלפיהם ומחליטה לצאת בחסר.

תנסי לשנות כל משפט שלילי על מצבך הכלכלי לחיובי ואופטימי. אחרי 21 יום של חשיבה חיובית אולי תרגישי יותר טוב.

שליחה על ידי נגה* » 19 דצמבר 2005, 20:36

סליחה אם הייתי קצת קשה. אני כנראה "החברה" שכולם מדברים עליה.

באופן טבעי

באופן טבעי