מפחד לאהבה

בהיבט המדעי, דפוס חשיבה נקרא פרדיגמה זו אמת שאף אחד לא מטיל ספק בנכונות שלה
אחד מהסיפורים הקלאסיים של פרדיגמה הוא המעבר מהגישה הדוגלת בכך שהשמש סובבת סביב כדור הארץ לגישה הדוגלת שהארץ סובבת את השמש (שאגב אינה נכונה גם היא).
המעבר מפרדיגמה לפרדיגמה הוא קשה מאד. צריך להחליף תפיסת עולם, ספרים, דפוס חשיבה. צריך לשנות מילים. צריך לזרוק בכל בתי הספר את הדגמים הישנים ולקנות חדשים. גלילאו צריך להסתיר בבית הדין של האינקויזיציה את האמת שלו או לשלם בחייו.
אבל מה שמדהים הוא שאת המציאות האמיתית זה לא משנה באמת. רק המציאות שבתודעה שלנו משתנה
מציאות שקיימת בתודעה של פיסות אגו זעירות שמהלכות על אחד מהכוכבים הללו.
פיסות עפר קטנות שלבשו להרף עין (במונחי זמן של היקום) צורה אנושית והן אמורות לחזור אל העפר שממנו באו.

וברור, אחרי שינוי ולפניו הכוכבים ממשיכים לנוע באותה מסילה. והוא, שעושה שלום במרומיו, אולי יעשה שלום כזה גם עלינו.

קשה לנטוש את פרדיגמת הפחד. פרדיגמה בה אני במרכז. פרדיגמה בה השמש שוקעת וזורחת רק בגללי.
להבין שהיא איננה שוקעת, שהיא אף פעם לא נעלמת בים לא זורחת במזרח והיא מאירה בעוצמה עוד לפני שכדור הארץ היה קיים.
קשה לנטוש את פרדיגמת הפחד כי היא מסבירה כל כך טוב הרבה תופעות. הרבה אנשים מחזיקים בה והיא מסבירה להם את המציאות לא רע.
החסרון העיקרי שלה לדעתי הוא שמחזיקיה אינם מאושרים.

קשה לעבור לפרדיגמה של אהבה כי למי שנמצא בפרדיגמה של פחד, זה מאד מפחיד פתאום לאהוב. זה הפחד להיות פראייר.
כאשר עוברים מפרדיגמה לפרדיגמה, אחרי זמן מה נוכחים ביכולת המופלאה של הפרדיגמה החדשה.
ביכולת ההסברית הנפלאה שלה לתת הסבר הרבה יותר נחמד לאותן התופעות שפרדיגמת הפחד הסבירה אחרת.
מבינים, שבאמת אפשר אחרת.

בפרדיגמת האהבה יש חופש. יש יכולת לקבל את עצמך כאדם. אינך חייב להיות מושלם. מותר לך להיות אנושי.
הבסיס של פרדיגמת האהבה הוא היכולת שלך לאהוב את עצמך.

קשה לשנות פרדיגמה. אבל מה שגרם למדע לשנות את הפרדיגמה הוא שהעדויות המדעיות סתרו אותה
הניסיון הנואל לתקן את הפרדיגמה כשל גם הוא.
ואלו שנולדו אחרי דור המדבר כבר קבלו את הפרדיגמה החדשה כמובן מאליו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שהארץ סובבת את השמש (שאגב אינה נכונה גם היא).
אני יודעת שזה לא קשור לדף אבל אולי אתה יכול להפנות איפה אפשר לקרוא על זה עוד. זה משהו שמעסיק ומבלבל אותי כל פעם שאני צופה בלווינים.

כל גרמי השמיים יצאו מנקודת תחילת היקום במפץ הגדול והם מתפזרים ביקום.
גם השמש שלנו נעה כי היא חלק מגלקסית שביל החלב שכמובן גם היא נעה.
גם אם השמש הייתה נעה בקו ישר מנקודת המפץ הגדול, אז עדיין כדור הארץ היה נע סביבה בתנועה בורגית
אבל גם השמש נעה בתנועה מעגלית וכדור הארץ נע בתנועה מעגלית איתה וסביבה
כך שבעצם השמש איננה קבועה במרכז והארץ נעה סביבה.

אפשר לדמות אותם לזוג רקדנים שכל אחד מהם חושב שהשני הוא ציר הסיבוב שלו.
בתום שנה, כדור הארץ אינו חוזר לאותו מקום.

רציתי להציג קישור ומצאתי את זה...

http://time.com/7809/1-in-4-americans-t ... its-earth/

בתקליט (איזה מונח ארכאי) החומה, תקליט שאני זוכר ששמעתי אותו פעמים רבות כנער
זוכר היטב את השריטות שהיו מקפיצות את המחט, את הלחשושים שהאבק על החריצים היה מפיק
זוכר את הניילון שהיה נצמד בגלל חשמל סטטי לדיסק הויניל....

אז בקיצור, השיר לפני האחרון, הוא שיר הנקרא המשפט. https://www.youtube.com/watch?v=FCMHmDnfD6I
השופט מטיח בפינקי שאשמתו היא שהוא מראה רגשות. רגשות שהם כמעט אנושיים. וזה כמובן לא יעלה על הדעת.
סוללת העדים המופיעים במשפט מרשימה ביותר.
ראשון העדים הוא מנהל בית הספר. שטוען שיכול היה לעצב אותו כנדרש אם לא היו מפריעים לו.
גרושתו, ששמחה מאד לאידו. כועסת עליו שלא דיבר איתה מספיק. מוכנה להרוג אותו (אם בית המשפט יתן לה כמה דקות).
אימו שמבקשת את רחמי בית הדין על בנה ומוכנה שוב לגונן עליו כאילו היה תינוק...

בתום דברי העדים, השופט (מר תחת), אומר שהראיות המונחות לפני בית הדין כל כל מוצקות שאין טעם שהמושבעים יפרשו לתאם כדי להחליט - הוא אשם.
הוא אומר לפינקי שהיות ופגע כל כך קשה באימו ובאשתו הוא עומד לקבל את העונש הגבוה ביותר בחוק.

והעונש הוא להתמודד עם הפחד הגדול ביותר המקנן בפינקי.
הוא יחשף לפני עמיתיו (במערומיו - במקלחת הציבורית)
ואז השופט מורה לשבור את החומה...

ואכן, מהי אותה חומה אם לא ההגנה שלנו מפרדיגמת הפחד?
אותה חומה בצורה שאנחנו בטוחים שהיא מגינה עלינו אבל בעצם היא חוסמת אותנו.
גורמת לנו לראות את העולם כמקום מסוכן, להודות לחומה המקיפה אותנו ולחסות בצילה.
פתאום מבינים שכל העלילה שראינו מתקיימת בתוך חומה.
לא ברור ממה היא מגינה עלינו.
לא ברור מה יש מצידה השני.

ובסרט,
מתוך ענן האבק שעולה משברי החומה, מתחיל כמעט ללא תפר, השיר האחרון בתקליט הכפול הזה.
שיר שמתאר בצלילים רגועים ביותר את העולם החדש שמחוץ לחומה - outside the wall.
שיר שמנסה לתאר עולם בו אין צורך לפחד. ואכן, אין מעבר לחומה אויבים.
שם, מעבר לחומה שבנינו סביב עצמנו ובתוכנו, פוגשים את אלו שבאמת אוהבים אותך.

אין בעולם פחד כלל....

שליחה על ידי נעמה* » 14 יוני 2015, 10:08

_לא ברור ממה היא מגינה עלינו.
לא ברור מה יש מצידה השני._

בסרט, בשיר - מהצד השני של החומה נמצאים The ones who really love you
לעומת תוך החומה, האפל, הקודר - בו אין להביע רגשות כלל.

בחיים יש אהבה גם בתוך החומה, מותר להביע רגשות. לא בהכרח האהבה מספיקה
אבל יש מה להפסיד אם נופלת החומה, ומגלים שעברה השני לא ורוד ולא מבטיח כמו בסרט

בסרט, כמו בסרט, מובעת דעתו של האמן. לא חייבים להסכים איתה.
אם ראית את הסרט, הוא מתאר שם את החיים בתוך החומה כפי שהוא מבין אותם.
עם אם, אלמנה, עוטפת, עם מורה שמדכא את היצירתיות שלו ככותב שירים, עם אישה שבגדה בו, עם מעריצים שגרמו לו להרגיש דיקטטור.
אבל כמובן זו דעתו ודעתו בלבד.

אם אשתף מהניסיון שלי.
אני מרגיש שלא הייתה לי ברירה אלא לשבור את החומה.
החיים בתוכה היו לכאורה טובים. כמו שנאמר בדף אחר שכתבתי בו, הם היו good enough אבל לא יותר מזה.
בסגנון של אין לך מה להתלונן. יש משפחה, אישה טובה, ילדים בריאים, פרנסה קידום, כבוד וכדומה.
אבל משהו היה חסר לי. לא הרגשתי מאושר. סרבתי להאמין שזה כל מה שיש לחיים להציע לי.
ולכן, יצאתי מן החומה המגינה אל העולם הלא מוכר שמחוץ לה.

ואם אני אכן מחוץ לחומה כמו שנראה לי, אז בכנות, אני לא חושב שבהכרח לחיים מחוץ לחומה יש עדיפות מובהקת על פני החיים בתוכה.
אני גם לא בטוח שדרך האמת טובה מדרך השקר (ואני גם לא טוען שחיים בתוך החומה הם חיי שקר...). יש אנשים שמשקרים וטוב להם ואנשים דוברי אמת מרירים.
אני גם לא בטוח שרוחניות בהגדרותיה השונות טובה יותר מארציות. אני גם לא בטוח שאהבה טובה יותר מפחד לכל אדם בכל מקום.

אני כן חושב שזו בחירה. וככזו בעצם בחירה בכל אחת מהדרכים היא לגיטימית.
להבנתי חלק גדול יותר של האנשים בוחר להשאר בתוך החומה. אני לא חושב שגורלם פחות טוב.
ויתרה מזאת, אני תוהה עם עצמי לא אחת, האם יש באמת בחירה או שהחיים מוכתבים מראש.
ואם כך, בעצם האדם לא בוחר האם לצאת מן החומה או להשאר בתוכה. זה חלק מגורלו הידוע מראש.

ממש כמו סרט שמהלכו וסופו ידועים מראש לפני שהתחילו להקרין אותו בבית הקולנוע.
הרי מראש ידוע, מי יאמר מה, מי יאהב, מי יתאכזב, מי יפגע...
אבל בכל זאת עבור הצופים בהצגה מסוימת, למרות החזרה הנצחית הזאת, הסרט נראה מפתיע, רב תהפוכות ומאתגר.

כשקראתי את הדף שמבולבלת פתחה תחת שמה הקודם, הרגשתי שהיא מחפשת לצאת מן החומה.
שהיא מרגישה שהחומה סוגרת עליה. ואסייג שזו כמובן הרגשה שלי בלבד.
זה מה שגרם להיווצרות הקשר

הדילמה הזו, בתוך החומה או מחוצה לה, לא פשוטה ואולי באמת היא מוכרעת על ידי גורמים שנשגבים מבינתנו.
ממש כמו שלא באמת ברור שכדור הארץ סובב סביב השמש.

לסיום, יש שיר יפה מאד של נתן זך שלהבנתי, כמו משוררים רבים, חי מחוץ לחומה.
הוא מתאר את החיים המסודרים הרגילים הללו בקנאה מעורבת בלעג.
אני חושב שזה מתמצת. לחיים "לפי הספר" יש יתרונות. עובדה היא שחכמת ההמונים בחרה בהם.
הוא נקרא שיר לאוהבים הנבונים. ויש ביצוע מעניין של חווה אלברשטיין לשיר הזה.

http://shironet.mako.co.il/artist?type= ... wrkid=8687

שליחה על ידי נעמה* » 14 יוני 2015, 22:00

סליחה אם בלבלתי אותך, גמ. אינני המבולבלת... התשובה שלך יפיפיה. אכתוב עוד אחר כך

למה להחליף פרדיגמה אחת בפרדיגמה אחרת?
האם כי הפרדיגמה החדשה מתארת או מסבירה יותר טוב את המציאות?
האם כי חושבים שזו האמת ולא יודעים שזו פרדיגמה?

נעמה - אני יודע שאת לא המבולבלת.... וכמובן, תודה על הפרגון.

כאשר מרגישים אי נחת מהפרדיגמה הנוכחית אז זה הזמן להחליף פרדיגמה.
לדעתי, הפרדיגמה לא רק מתארת את המציאות אלא גם במובנים רבים יוצרת אותה.
כלומר, כאשר אנשים חשבו שהארץ שטוחה, היא הייתה אכן שטוחה.

פרדיגמה היא בעצם הדבר הכי קרוב לאמת שאנחנו מכירים כאשר אנחנו באים להבין את העולם שאנחנו חיים.
אנחנו יוצרים את תמונת המציאות על סמך חלק קטן מאד מהמידע שאנחנו קולטים בעזרת תפיסת העולם שלנו.

כלומר, כאשר אנשים חשבו שהארץ שטוחה, היא הייתה אכן שטוחה.
???
כלומר, מלחים לא ראו את האופק, ומי ששט לאמריקה נפל מקצה הארץ?

פרדיגמות קיימות, אבל קיימת גם מציאות אובייקטיבית, ואם אני אעצום עיניים ואגיד שאין שמש זה לא יפריע לה לזרוח מחר, כבכל יום ויום.

שתי השאלות שלך מבהירות עד כמה פרדיגמה נכונה עד שמחליפים אותה

מי ששט לאמריקה נפל מקצה הארץ?
לא שטו בעת ההיא מאירופה לאמריקה.
אולי בגלל הפחד שזה יקרה להם...

אם אני אעצום עיניים ואגיד שאין שמש זה לא יפריע לה לזרוח מחר, כבכל יום ויום.
אז קודם כל, שמש באמת לא זורחת. זו המצאה שלנו שחושב שהיא שקעה ולאחר מכן היא זורחת.
וחוץ מזה, אם תעצמי עיניים, הגורם שיגיד לך שהיא עדיין זורחת הוא התודעה.

פרדיגמות קיימות, אבל קיימת גם מציאות אובייקטיבית
פרדיגמות מפרשות מציאות אוביקטיבית. הן לוקחות פיסות של מציאות ובונות מהן סיפור

הויקינגים שטו לאמריקה.

פרדיגמות מפרשות מציאות אובייקטיבית. אבל זה לא יהפוך את כדור הארץ לשטוח, והשמש קיימת, אם אני רואה אותה ואם לא.

אם אני אכן מחוץ לחומה כמו שנראה לי, אז בכנות, אני לא חושב שבהכרח לחיים מחוץ לחומה יש עדיפות מובהקת על פני החיים בתוכה.

אני נוטה לחשוב שזה לא סיפור בינארי - בתוך החומה או מחוץ לה. אני לא חושבת שיש חומה אחת. אני חושבת שיש כל מיני חומות, מקוננות ומעורבבות בפיתולים מוזרים ומורכבים. ויש כל מיני חוץ. חוץ של חומה אחת יכול להיות ממש פנים של חומה אחרת. סוג של מבוך... לבירינט. לכן אני חושבת שהמסע הזה הוא בלתי מסתיים, סוג של גישוש של ניקוי והתבהרות. מציאה וגילוי של מקומות טובים ושמחים, והלאה והלאה.

עוד משהו - חלק גדול מהחומות נעלמות ומתפוגגות, ממש ברגע שרוצים שזה מה שיקרה. חלק צריך לפרק בתבונה, סבלנות, שקדנות ונחישות. ואהבה.

הי נוודית
את ממש מתארת את הסרט מבוך בכיכובו של דיויד בואי. סרט מאד יפה ומומלץ בחום.

אולי הסרט מתאר את החיים, אז בסיבוב, אני מתארת את הסרט

שליחה על ידי נעמה* » 15 יוני 2015, 19:06

נעמה - אני יודע שאת לא המבולבלת....
אם ככה, נראה לי שאני דוקא כן מבולבלת...
לא משנה.

נחמד השם החדש שלך, ומעניין שדוקא בחסותו, הקישור הראשון שלך היה לאלבום החומה. ווי דונ'ט ניד נו וכו'.
ולענין שכתבת (האחרון), הפוסט שלך מעורר אצלי תהיות וסתירות. המדריך אוחז במפה ומתבונן בכוכבים, מחפש בעצמו.
אני עוצרת אחריו, מחכה. שתף אותנו במה שאתה מוצא. כל מילה היא דשן לאוזן ולהכרה.

ונוודית
חוץ של חומה אחת יכול להיות ממש פנים של חומה אחרת.
נשמע כל כך נכון. אבל מהמשפט האחרון שלך, עולה התמה שחומות נעלמות = דבר טוב. הוא שהן נעלמות כשרוצים שייעלמו, או כששוקדים על כך מתוך כוונה ואהבה. ואז, מה קורה לאותה חומה שפניה משותפים עם החוץ והפנים?
האם זוהי אמת מוחלטת מבחינתך, שפירוק חומות הוא תמיד לטובה?

האם זוהי אמת מוחלטת מבחינתך, שפירוק חומות הוא תמיד לטובה?
נעמה, אני בכלל לא יודעת שיש דבר כזה "אמת", ובטח לא חושבת שיש אמת מוחלטת

חומות יכולות להיות הגנות שלפעמים הן נחוצות, רצויות או אפילו הכרחיות. אבל יכולות להיות מגבילות וכולאות, או חוסמות את הראיה, את האופק. אני חושבת שצריך להתבונן בכל חומה שנתקלים בה ,וללמוד - מי בנה אותה? ולמה? והאם יש בה צורך בהווה, ועוד שאלות כאלה. ולבחור. הנטיה האישית שלי היא בעד חופש.

אז רגע, אני מבולבל?

אולי הסרט מתאר את החיים,
להבנתי, הסרט מתאר את מהלך החיים. כיצד אנחנו צריכים לקבל החלטות במבוך החיים

לענין שכתבת (האחרון), הפוסט שלך מעורר אצלי תהיות וסתירות.
מה הן? שתפי...

כל מילה היא דשן לאוזן ולהכרה.
תודה.

שליחה על ידי נעמה* » 15 יוני 2015, 23:40

כן אתה, כן אני

מה הן? שתפי...
אחר כך. כרגע אני עסוקה בתוצאות של הנסיונות שלי לשבור את החומה הפרטית שלי. החומה לא נשברה, אבל אבנים ממנה נפלו על ראשי הסובבים אותי

שליחה על ידי נעמה* » 17 יוני 2015, 00:06

כלומר, כאשר אנשים חשבו שהארץ שטוחה, היא הייתה אכן שטוחה.

גמ, כשחשבת שאני מישהי אחרת, האם באמת הייתי מישהי אחרת?

מה הן? שתפי...
זו לא אצבע אחת לשים. אתה נקרא פחות דטרמניסטי מקודם, מציג את החבל בשני קצותיו, ומכבד כל קצה בפני עצמו.
וענין הבחירה, שכל כך אני מתקשה אתו כבר מקודם, הנה גם עליו אתה מטיל צל אפשרי של גורל. אולי אי אפשר לנו לבחור בכלל?

כשחשבת שאני מישהי אחרת, האם באמת הייתי מישהי אחרת?
כן. הרי גם עכשיו אני לא יודע מי את.
אני מרגיש כמו קופה רושמת בסופרמרקט שקוראת ברקוד המוטבע על מוצר וכותבת על סרט הנייר את תוצאת הזיהוי שלה.
המערכת יוצרת אצלנו את הרושם שהיא מזהה אבל היא מקשרת מידע המוצפן כמספר עם בסיס המידע.
ממש כמו שנזכרתי היום שבבית הספר היסודי, בכיתתי הייתה תלמידה בשם נעמה. דיברתי איתה כמה פעמים ואני זוכר אותה באהדה.
האם את אותה נעמה? קרוב לוודאי שלא...

בדף הזה, להרגשתי, הדיון בהחלטה משותפת הפך לכללי. אין אנו עוסקים יותר בך כפרט אלא בכלל. מנסים לראות כיצד עוברים מכלכלת פחד לכלכלת אהבה.

המעבר לכללי, מזכיר סטטיסטיקה שעוסקת אך ורק בכלל ואינה אומרת דבר על הפרט.
הרי אם הסיכוי של משהו מסוים הוא כך וכך אחוז זה לא אומר שזה יקרה לי או לא יקרה לי.

להבנתי, הבחירה היא לא בנקודות בהן נעבור במהלך החיים שלנו. אם נניח שגורלנו נקבע מראש הרי מה שנותר לנו זה להחליט כיצד נקבל את גזירת הגורל.
ובחזרה לסטטיסטיקה, אם לאחוז מסוים מהאוכלוסיה אמור לקרות משהו, יש סיכוי שזה יקרה לנו. אז זה 100% שלנו גם אם הסיכוי קטן.
אם זה לא יקרה לנו, זה בכלל לא מעניין אותנו.
ועכשיו, מרגע שזה קרה לנו, הבחירה היא כיצד להתייחס. כיצד לקבל את זה?
ושוב, מתוך הנחה שהכל ידוע והרשות נתונה, באיזה צעדים נגיב לאותו ארוע, גם זו לא הבחירה שלנו.

ובכלל, בהעדר יקום מקביל שבו אנחנו מחליטים אחרת ויכולים להשוות בין תוצאות ההחלטה אין בעצם משמעות לשאלה האם זה היה נכון יותר....
בעצם אפשר שאם החלטה הייתה נכונה או לא זו שוב החלטה שאינה מבוססת על דבר.

שליחה על ידי נעמה* » 17 יוני 2015, 00:44

אם נניח שגורלנו נקבע מראש הרי מה שנותר לנו זה להחליט כיצד נקבל את גזירת הגורל.
ושוב, מתוך הנחה שהכל ידוע והרשות נתונה, באיזה צעדים נגיב לאותו ארוע, גם זו לא הבחירה שלנו.

אם נניח שאכן כך, אז התגובה היא לא בחירה שלנו, אבל ההרגשה כן? לכך אתה מתכוון?

אכן כך. וגם ארחיב...

יש גישה שאני מאמין בה, הטוענת שחיינו מוכתבים מראש. הנחה זו מבוססת על כך שגם ההחלטות שלנו ידועות מראש. ממש כמו הציפורים שלקראת עונת הנדידה מחליטות לכאורה לחרוף באפריקה ולהגיע לשם דרך עמק החולה. אם גישה דטרמיניסטית זו נכונה, הרי באמת כל שנותר לנו הוא להחליט שמה שקרה הוא טוב, זו בחירה. אפשר גם באותה קלות להחליט שמה שקרה הוא רע. לפי גישה זו למשל ההחלטה שלי להתחתן עם אשתי ושלה להתחתן איתי הן מצג שווא. לפי גישה זו זיווגם של הורי ושל הוריה ומכאן הזיווג שלנו היה ידוע מראש. ומכאן, בהעדר ברירה אחרת להתנהלות בעולם הגשמי, נותר לי לקבל את המציאות בשמחה או שלא.

הגישה השניה טוענת שיש לנו יכולת להשפיע על מהלך חיינו. אם גישה זה נכונה, הרי לא נדע אף פעם מה היה קורה לו היינו בוחרים אחרת. בהמשך לדוגמה, לעולם לא אדע איך היו מתנהלים חיי אם הייתי מתחתן עם אחרת ומביא איתה לעולם ילדים אחרים. האם הילדים הללו היו טובים יותר או פחות מהילדים שנולדו לי ביקום הזה עם אשתי? כלומר, בהעדר יקום מקביל שמאפשר השוואה בין מהלך חיים כאשר אני נשוי לאשתי ומהלך חיי כאשר אני נשוי לאחרת, לא ניתן לפסוק האם ההחלטה שקבלתי בעולם הזה טובה או לא. זאת, מן הטעם הפשוט שטוב או רע הוא תמיד ביחס למשהו אחר ומשהו אחר לא קיים.

שליחה על ידי נעמה* » 18 יוני 2015, 00:54

אם גישה דטרמיניסטית זו נכונה, הרי באמת כל שנותר לנו הוא להחליט שמה שקרה הוא טוב, זו בחירה.

ומה לגבי מה שיקרה? מה מקום ההחלטות בחיינו?

קשה (לי) לקבל את הגישה הראשונה הזו. וחבל שכך, הגישה השניה יכולה למרר את החיים לאוחזים בה. החרטה, שהיא רגש כל כך דומיננטי וכבד ובלתי נסבל לפעמים, החרטה שהביאה לא אחת אנשים לסף מוות ואף מעבר לו - נראית כחסרת קיום בגישה הראשונה. הו כמה נוח.

מה לגבי מה שיקרה? מה מקום ההחלטות בחיינו?
אם אנחנו דטרמיניסטים, ההחלטות בחיינו הם רק אשליה או ליתר דיוק הן נכונות אבל הן לא שלנו. הן מובילות אותנו בדרך שנועדה לנו. ולכן אנחנו שחקנים הכבולים להחלטות ולתוצאות של מחזה חיינו אותו כתבה יד נעלמה. לפי גישה זו אנחנו משפיעים רק על השאלה איך האגו שלנו יקבל את התפקיד שקבלנו במחזה. יאהב, לא יאהב, יהנה לא יהנה... לפי גישה זו אי אפשר להחליף דמות אלא אם כן זה חלק מהדמות...

ואם אנחנו לא, אז אנחנו כן משפיעים אבל לעולם לא נדע איך. כל החלטה, גדולה כקטנה, עלולה להתברר כגורלית. אפילו כאשר רואים את האוטובוס מתרחק מהתחנה ובשבריר שניה מחליטים האם לנסות לתפוס אותו או לחכות לבא... ובכך בחרנו בין שני מסלולי חיים. בחרנו בלי לדעת בכלל שבחרנו ובלי לדעת מה היה קורה אילו. לכן בשורה התחתונה, גם כאן כל שנותר הוא לתת לאגו להחליט האם מה שיצא לנו במקרה, בלי לדעת הוא טוב או לא. גם כאן זה מצטמצם להחלטה. הבעיה של הגישה הזאת היא הסחרור הנוראי אליו מכניס אותנו האגו שטוען שלו רק היינו בוחרים אחרת... כמה טוב היה לנו. לדעתי, אף פעם לא נידע מה היה קורה אילו. זה רק תעתוע של האגו....

והנה על רגל אחת הסבר שאומר שזה לא משנה האם אנחנו קובעים את מהלך חיינו או לא. מה שמשנה זה איך נקבל את זה.
ומכאן, החרטה, האחריות, המחשבה שיכול היה להיות אחרת, היא לכן לא יותר מאשר תעתוע של האגו.
והאגו, כמו אגו לא מוכן לוותר בקלות על התפקיד שהוא נותן לעצמו במחזה המתרחש בתודעה.
אם לא הייתי מוותר... אם הייתי עומד על דעתי... לו הייתי עושה כך... ולדעתי, כל המחשבות הללו, חוץ מלדכא את זה שחושב אותן הן חסרות משמעות.

שליחה על ידי נעמה* » 18 יוני 2015, 10:10

על החרטה -בקישור כאן (מדקה 4:55)

דוגמה מצוינת לדרך חשיבה.
המספרת התאלמנה. פני בעלה המת, אליאס פוקדים אותה בחלומות.
יום אחד היא מכירה ברנש חדש. שניהם טוענים שהם רוצים אבל לא נוצר קשר זוגי.
אחר כך גם הברנש מת. אחר כך היא מתה
עד כאן העובדות.

אם בוחנים את הסיפור בעזרת תפיסת העולם הדטרמיניסטית. כך היה צריך להיות. בעלה ימות, היא תפגוש בברנש, זה לא יתממש ואז היא תמות. סיפור חיים שחוזר על עצמו שוב ושוב אלפי פעמים. אין טעם לדון בסיבה לכך שלא נוצרה מערכת יחסים עם הברנש לבינה שכן היא לא הייתה אמורה להתקיים. המספרת בוחרת להאמין שאם מהלך החיים שלה, זה שלא אפשרי כלל היה קורה, מצבה היה טוב יותר. אבל מחשבה זו שקולה למחשבה לו יכלתי לעופף כמו ציפור, לו יכלתי להחזיר את אליאס לחיים, לו הייתי שוב בת 20... זה מצבה וזהו. עכשיו כל שנותר לה להחליט אם מצבה טוב או לא והיא בחרה בלא. בחירה לגיטימית. כל רגשות האשם שנוצרים בתודעה שלה הם פרי ההחלטה שלה. הם אינם קשורים למציאות.

ואם תפיסת העולם אומרת שבאמת יכלה לבחור בין זוגיות עם הברנש ואי זוגיות איתו, הרי שהיא ורק היא בחרה בסופו של דבר שלא לקיים איתו קשר זוגי וכך בעומדה בצומת ההחלטות הזו היא העדיפה דרך אחת על פני אחרת. אמנם היא תולה את הסיבה להחלטה בבעלה המת אבל ההחלטה היא שלה בלבד. ועכשיו, אחרי שהלכה כברת דרך ארוכה בדרך שבחרה בה, היא בוחרת לבכות את ההחלטה שלה ואת תוצאותיה ולטעון כאשר היא משווה את הדרך שבחרה עם דרך דימיונית שבה לא בחרה היא טוענת שהדימיונית טובה יותר. כמובן שאין לזה כל ביסוס.

וחנוך לוין, כמו חנוך לוין, כאשר הוא צריך לבחור בין אופטימיות לפסימיות הוא בוחר בפסימיות.
כאשר הוא צריך לבחור בין אהבה לפחד, הוא בוחר בפחד.
סוד הצלחתו הוא שהוא עושה את זה בצורה מצחיקה ויפה כל כך.
הוא הופך את העצב לשמחת העניים. את הפחד לבחירה לגיטימית ואת האהבה הוא משאיר לפראיירים.
הוא מבסס את הטענה שלו על כך שהעולם שקורה הוא בהכרח לא טוב, וזה שלא קרה טוב ממנו.
אין אני טוען שהוא טועה כי זו תפיסת עולמו.
אני טוען שלא ניתן להשוות מחשבות של "מה היה קורה אילו..." עם מה שבאמת קרה (כאשר תפיסת העולם היא פסימית)

שליחה על ידי נעמה* » 19 יוני 2015, 10:57

אני חושבת שמה שהכי תפס אותי, כבר מהפעם הראשונה שצפיתי במערכון הזה, היה שהחרטות עולות בה רק אחרי שהברנש השני גם מת. הרי על מה היא מתייסרת? על זה שאין לה עבר עם השני.
גם לו היתה בוחרת בדרך השניה, אותה דמיונית טובה יותר, היתה עכשיו בלעדיו. אבל להרגשתה, היה לה קל יותר עם הבלי כך מאשר אחרת. למה?

ואם תפיסת העולם אומרת שבאמת יכלה לבחור בין זוגיות עם הברנש ואי זוגיות איתו, הרי שהיא ורק היא בחרה בסופו של דבר שלא לקיים איתו קשר זוגי וכך בעומדה בצומת ההחלטות הזו היא העדיפה דרך אחת על פני אחרת. אמנם היא תולה את הסיבה להחלטה בבעלה המת אבל ההחלטה היא שלה בלבד. ועכשיו, אחרי שהלכה כברת דרך ארוכה בדרך שבחרה בה, היא בוחרת לבכות את ההחלטה שלה ואת תוצאותיה ולטעון כאשר היא משווה את הדרך שבחרה עם דרך דימיונית שבה לא בחרה היא טוענת שהדימיונית טובה יותר. כמובן שאין לזה כל ביסוס.

עד ה'ועכשיו', הכל ברור. מעכשיו, ברור אבל קצת אוטופי, לא? הרי יש מצבים בהם יש יסוד סביר מאד להאמין שבחירה אחרת שלנו היתה מובילה אותנו למקום טוב יותר. אם מאמינים בגורל, כמוך, אז הכל סבבה. לא בחרנו בטוב יותר כי כך נקבע מראש, וממשיכים הלאה. אבל אם אנחנו מאמינים שכן היתה בידינו זכות/כובד הבחירה, ושכן יכולים היינו לבחור אחרת (אולי אם היינו מתאמצים יותר, למשל), איך נוכל להשתחרר מהחרטה?

ואז, אפשר להחליט שמנסים בכוח להאמין שלגורל יש תפקיד גדול יותר. הרי קל יותר לחיות כשמאמינים כך, אז למה לא להשקיע קצת באוטוסוגסטיה במקום בחרטות? ואישית עשיתי את זה פעם כבר - כדי לשכך את פחדי ממוות, למדתי את עצמי להאמין בגלגול נשמות. כבר כנערה. בהתחלה זה נראה לי מופרך, ועם השנים שקטתי עם זה.

אבל להרגשתה, היה לה קל יותר עם הבלי כך מאשר אחרת. למה?
זו הבחירה שלה. בחירה המבוססת על פרדיגמת הדשא של השכן ירוק יותר. תפיסת עולם שאפשר להחזיק בה כל החיים ולהסביר בעזרתה תמיד למה לך לא טוב וכמה טוב היה אילו.... והנה כאן, משווה היא בין הדשא האמיתי, עם הקרחות, המזיקים המצהיב שצמח בגינתה לבין זה הירוק, המלא והדשן שצמח בגינתה ביקום דימיוני. מזכיר לי שפעם, כאשר ארצנו הייתה קטנה ולא היה יבוא חופשי כמו עכשיו, ששוקולד תוצרת חוץ היה תמיד טוב יותר מזה שמייצרים בארץ או לחליפין רופא פרטי הוא בהכרח טוב יותר מרופא בקופת החולים.

הן טוב הוא מונח יחסי הטוען ש"א" טוב יותר מ"ב" בקריטריון מסוים, או על סמך שקלול של קריטריונים.
אבל, כיצד ניתן להשוות את מה שקרה לדעתנו במציאות עם מה שהיה אולי אמור לקרות בה ביקום מקביל ודמיוני.
איך אפשר לדעת אם למשל הייתי בוחר מקצוע אחר, אישה אחרת, או מקום מגורים אחר, היה לי יותר טוב. יותר טוב ממה?

את החרטה על הבחירה או הבחירה לכאורה, אנחנו יצרנו ולכן רק אנחנו יכולים לבטל אותה.
מדובר כאן במבחן היכולת שלך לאהוב את עצמך. מבחן שנראה קל ופשוט אבל אינו כזה כלל ועיקר.
מבחן אמריקאי שיש בו שאלה אחת ושתי תשובות. מבחן שאינו קשור למה את עושה אלא רק לאיך את עושה.
אהבה עצמית היא קשה כי חונכנו לא לאהוב את עצמנו. גורשנו מגן עדן של ילדות וכאן מחוץ לגן קיבלנו על עצמנו מערכת החוקים שיש בה בושה.
מערכת חוקים שבה אתה מנסה להסתיר את עצמך, את השוני שלך ואת מיניותך עם עלה תאנה נידף. הרי כולם יודעים מה הוא מסתיר. יש כזה בדיוק לכולם ומה שהוא מסתיר אינו מבייש.

במחזה, חנוך לוין לועג אף הוא לעלה התאנה, שמסתיר באורח נלעג ומצחיק את מה שכולם יודעים שיש מאחריו.
אבל חנוך לוין אינו מציע להסיר את העלה ולהיות מי שאתה אלא להשאיר אותו כמסתור ולהמשיך בחיי לעג.
להבנתי, הוא מאמין שאם גורשנו מהגן עלינו להמשיך להסתובב כל החיים עם עלה תאנה נלעג על חלצינו. שזה אבוד.
כמו בשחמט. נגעת - נסעת.

להשקפת עולמי, אין זה כך. אפשר להסיר את העלה ולחזור אל הגן.
צריך להסכים לוותר רק על אותה מתת גנובה המתאימה לכאלו שחושבים שאי היכולת להבחין בין טוב לרע והמוות המחכה בסוף הדרך הם לא טובים.
הרי בורא הגן רצה להגן עלינו מפניהן.
אין לנו צורך אמיתי בעלה תאנה נידף שמסתיר אותנו מפני הדומים לנו, הופך אותנו לדומים להם ומעניק לעונד אותו בטחון מזויף.
הסרת העלה, היא בעצם כרטיס הכניסה שלנו חזרה אל הגן.

אם מאמינים בגורל, כמוך, אז הכל סבבה.
זה די מזכיר לי מטא-קוגניציה כלומר חשיבה שמנווטת תהליכי חשיבה.
כאן, זו החלטה שמנווטת החלטות. והאמונה בגורל היא מעין מטא-החלטה.
החלטה שגורמת להחלטות אחרות להתקבל.
החלטה שכדאי לקבל אם אני רוצה להיות מאושר כי להבנתי יש סיכוי שהאוטובוס הזה יסיע אותי בדרך הזו.
המחשבה שכל מה שקורה לי הוא פרי החלטתי בלבד קשה יותר אם כי גם הוא באמצעות לוגיקה קצת יותר מורכבת מביא בסופו של דבר לאותו מקום.

אז למה לא להשקיע קצת באוטוסוגסטיה במקום בחרטות?
או למה לא להשקיע קצת באהבה במקום בפחד?
כמה קל לבוא בטענות אל הסביבה וכמה קשה להודות לה.

https://www.youtube.com/watch?v=LAzB8C4Tzlg

שבת של אהבה ושמחה לך ולמשפחה שלך
והכי חשוב, תודה לך

שליחה על ידי נעמה* » 22 יוני 2015, 20:13

כרגיל וכנעים, מילותיך מאירות.

החלטה שכדאי לקבל אם אני רוצה להיות מאושר
אתה קראת לזה מטא-קוגניציה ואני אוטוסוגסטיה. האם אנחנו מדברים על אותו הדבר?

_את החרטה על הבחירה או הבחירה לכאורה, אנחנו יצרנו ולכן רק אנחנו יכולים לבטל אותה.
מדובר כאן במבחן היכולת שלך לאהוב את עצמך. מבחן שנראה קל ופשוט אבל אינו כזה כלל ועיקר.
מבחן אמריקאי שיש בו שאלה אחת ושתי תשובות. מבחן שאינו קשור למה את עושה אלא רק לאיך את עושה._

אני מתקשה לעקוב אחר ההקשר שאתה מכוון אליו. כפי שכתבתי קודם, יש מקרים בהם הסבירות שהבחירה שלי לא היתה נכונה היא גבוהה. לפעמים במודע (בחירה שעשיתי על סמך נתונים שהיו ברשותי, ושבדיעבד אני חושבת שעם אותם נתונים היה נכון לי יותר לבחור אחרת) ולפעמים לא במודע (בחרתי ללכת בדרך מסוימת, שרק אחר כך הסתבר שהיא צופנת אסון בהמשכה). מעבר לאותו הסבר של אמון עיוור בגורל, קשה לי לראות איך אפשר להשתחרר מאותו אלמנט של חרטה. אתה אומר שזה קשור לאהבה עצמית, ואני מחפשת את הקשר. האם אתה קושר חרטה עם האשמה עצמית, בכך הענין?

ואולי לא כל הבחירות, אלא רק חלק? למשל, ברור לי לגמרי שיש בחירות שעשיתי שאני מתחרטת עליהן, אבל הן זוטות וחסרות ערך ופרופורציה בראשי. הנה, אני זוכרת שפעם נסעתי עם מישהו ברכבת לילה, והיה לנו נעים וטוב במושבים שלנו, אבל אז בקשתי לעבור לקרון-שינה כי חשבתי שיהיה בו נעים עוד יותר. קרון השינה היה צפוף ומלא שיכורים, הרגשתי בו זוועה, רבנו נורא, ואכלתי את עצמי עד דק על הבחירה המטופשת שלי. לכאורה סיפור סתמי, אבל ימים ארוכים אחרי אותה נסיעה, ואני מתביישת להגיד כמה ובאיזו עוצמה - המשכתי להכות את עצמי על אותה בחירה, ועל כמה נפלא היה יכול להיות אם לא הייתי בוחרת אותה. וסיפורים כאלו יש לי מלא, ומלוא החופן רגשות שליליים ואומללות שאין שום הצדקה לקיומה, שלא לומר טעם וערך.

אני כותבת ומבלבלת את עצמי, ואם כך על אחת כמה וכמה בודאי אותך. אני חושבת שאם הייתי מצליחה לשכנע את עצמי שזה גורל וזהו, היה לי קל בהרבה. האם אתה ממליץ להתחיל בנסיונות השכנוע? כי אם כן, אתה לא אומר. אתה ממליץ להתחיל באהבה, וחוזר חלילה.

שמחתי מאד לקרוא את תגובתך.
אני מבין את הקושי בהבנה. מדובר בשינוי פרדיגמה ושינוי כזה מגיע אחרי שיש הרבה עדויות לכך שהפרדיגמה הישנה לא טובה.
יש לי הרבה דוגמאות שיכולות להסביר. דוגמאות של תהליכים אישיים שלי שעברתי ואני יכול לתאר אותם בצורה מדויקת.
אני לא מתבייש בהם, אולם המקלחת הזאת מתחילה להגביל אותי ואת חופש הביטוי שלי. צנעת הפרט שלי ושל האנשים המעורבים חייבת להשמר.
אשתדל לענות הערב, כשאחזור ואשמח לחשוב על ערוץ תקשורת אחר/נוסף שאינו חשוף לעין כל.

אשמח להצטרף גם לערוץ תקשורת נוסף שאינו חשוף לעין כול..
מה אתה מציע?

אפשר לפתוח תיבת דואר אישית לכל אחד מאיתנו.
לא חייבים אפילו לפתוח אותה עם השם האמיתי..

מתאים. אז פותחת תיבה..
נתראה שוב בקרוב.

מחקתי את הכתובת שהשארת ושלחתי אליה הודעה.

סיומת IL?

ההודעה לא עברה

תבדקי עכשיו. שיניתי אות...

שליחה על ידי נעמה* » 24 יוני 2015, 01:04

תחושה מוזרה... שוב אי הבנה... מצדי, בכל אופן. מי זה מי... איך...
אני מרגישה שעד שפתחתי לענות כבר נחטפת, ולרגע מבולבלת, ולרגע לא יודעת
אם לבקש ממך כתובת, מה אני רוצה
אנא. גאל מהמבוכה

בוקר טוב יקירתי
זכור לי שאחרי שקראתי את שירי רחל בנעורי, קראתי בגיל ה 20+ ספר על חייה.
הספר הזה העניק לשירים רובד נוסף, עמוק יותר, מרגש יותר.
המילים הקצרות שהיא כל כך אוהבת נהייו גדולות יותר, כבדות יותר.
כל מילה, אמרה הרבה יותר.
זה, המחשבה שאת בעצם רק שם עבורי (כמעט) ואני רק שם עבורך גרמו לי לבקש שנחליף את המדיום.

ואכן.... הופיע כאן חלק מכתובת מייל בג'מייל של כותבת של פלונית אלמונית. לכן לא הייתי בטוח מי נמצא/ת מאחריה.
כתובת שכאשר כתבתי אליה, ההודעה חזרה עם הודעת שגיאה שכתובת זו אינה קיימת.
שיניתי את הספרה 0 לאות o ואז ההודעה לא חזרה אבל אני מניח שגם זה לא נכון.

רשמתי את הכתובת שלי כאן. חיכיתי.... לא הייתה תשובה.

האם זו היית את? הכתובת הייתה מבוססת על שם ביתו של פוטיפר, אשת יוסף ושנה בה עלינו על מפת הזמר העולמי...

מציע שהיום בחצות, נשב מול באופן, נחליף כתובות מייל ונמשיך לכתוב, כאשר

אגב כן
זו אני

עושה סדר
אני עוקבת אחרי הדף- מעניין ומסקרן
קראתי את ההצעה של "תמיד תלמיד" בנוגע להמשך דיון בדלתיים סגורות והצעתי להיות מוצורפת גם
אני לא נעמה לא..
אני היא האלמונית

שליחה על ידי נעמה* » 25 יוני 2015, 00:06

ונמשיך לכתוב
כתבתי.

ואגב, אני מעוניין בדיאלוג, כלומר אני ונעמה בלבד...

טוב..