מקום לישון

קרסתי למיטה, עם צמרמורות ורעידות מותשת וכאובה.
עד שנרדמתי אמא שלי העירה אותי שיש אזעקה.

התחיל לי איזה משהו כמו התקף חרדה.
התחלתי לבכות ולרעוד והייתה. לי בחילה ולא הצלחתי להירגע.

נכנסתי להיסטריה שתהיה מלחמה. ואיך אני יכולה לעבור מלחמה איתו? ומה אם יקרה לו משהו?
ומשם הראש לי הלך לכל דבר רע שיכול לקרות בערך, מעכשיו עד סוף החיים של שנינו.

לא חשבתי על זה אף פעם. על דברים רעים שיכולים לקרות לנו.
ופתאום נראה לי שיש כל כך הרבה כאלה ומה הסיכוי שנעבור את החיים האלה כולנו בחיים?
ואם יקרה איזה משהו נורא בזמן שהוא חי?
לא רוצה שיקרו לו דברים נוראיים.
לא אפרט פה לאט הראש שלי הלך אבל באמת כמעט לכל כיוון אפשרי.

פתאום העולם נראה לי כל כך מסוכן ומפחיד ואיך אגדל אותו פה? ומאיפה אמורים להיות לי כוחות להמשיך?
גם ככה אני בקושי שורדת את היום יום הפשוט, זה שמתקיים בתנאים נוחים ותמיכה ורוגע.
מה נעשה אם יהיה מצב אחר?

אני מתה מפחד. פשוט ככה.
דואגת לו ודואגת לנו ומפחדת ממה שאהיה ומכמה אין לי בעצם שליטה על כלום.

הוא התעורר לאכול והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לעשות כרגע משהו. אמא שלי לקחה להאכיל אותו.
ואין לי מושג איך להרדם חזרה... ועוד צריכה לשאוב בקרוב...

איך אעבור את הלילה?
ואיך אתמודד אם יהיו עוד אזעקות?

מרגישה שאני לא יודעת איך לחיות... שאין לי את הכלים או הכוחות להמשיך הלאה. שנכנסתי פה למשהו שגדול עליי בערך באלף מידות...
אין לי מושג איך להתמודד

(נשמתי עמוק אז אני פחות רועדת ועברה הבחילה. אבל הפחד נשאר ולא יודעת מה לעשות איתו)

שליחה על ידי גשם* » 14 מרץ 2019, 21:59

אוי מתוקה, את פשוט במצב נוראי. את לא ישנה וסובלת מכאבים ומתקפת הורמונים. זה לא תמיד יהיה ככה. החרדה אצלי באה בגלים. יש תקופות שכמעט שלא ויש שיותר. תנסי לעשות מדיטציה וללכת לישון. בבוקר יהיה יותר טוב.

שליחה על ידי שקטה* » 14 מרץ 2019, 22:16

אוי פרח... האזעקה באמת הייתה מפחידה. אני זוכרת את עצמי עם תינוק בן שבועיים בערך עוברת טריפ מוזר של חרדה, כל מיני מחשבות על דברים נוראיים שיכולים לקרות בדיוק כמו שתיארת. היו לי מחשבות כאלה כמה פעמים בתקופה ההיא וזה הגיע ממש לבכי. זו תופעה מוכרת של הורמונים שמשתחררים בתחילת ההנקה. זה באמת יעבור... זו פשוט תקופה כזאת שהכל נורא אינטנסיבי ואת מאוד הורמונלית ועייפה.

שואבת עכשיו והחלב עושה טובה שהוא יוצא...
מקווה שאצליח להרדם אח"כ ולישון 3 שעות ברצף.

מנסה להאמין לכן שזה יעבור אבל לא ממש מצליחה.

ואם ימשיכו האזעקות בימים הקרובים ממש לא יודעת איך אעמוד בזה.

שליחה על ידי אפרת* » 14 מרץ 2019, 22:23

אויש פרח המתוקה רק זה מה שהיה חסר לך, מסכנה שלי!
זה יעבור לך, את אחרי לידה.
בדיוק קרה לי אותו דבר כשהבת שלי היתה בת חודש, כאב לי הראש, ואני כבר תיארתי מה הולך להיות לי ומי יגדל את הילדים ואל תשאלי מה עברתי.. בחילות.. רעידות.. בכי בלתי נשלט ... פחד אימתני..(תאמת שכמעט נסענו לבית חולים) לאט לאט נשמתי נשימות ארוכות ונרגעתי...
יום אחר כך הלכתי לרפלקסולגית שתרגיע אותי וזה מאד עזר לי.

שליחה על ידי שקטה* » 14 מרץ 2019, 22:28

נכון, עכשיו נזכרתי לאיזו חרדה נכנסתי כשהוא היה בן חודש בערך ופתאום נורא נלחצתי מאיזה משהו שהיה לי על הרגל ונכנסתי לחרדות שזה סרטן ואני אמות והוא יגדל בלי אמא... הלכתי בדחיפות לרופא עור בפרטי כדי לבדוק וממש הייתי בלחץ אטומי. בסוף הסתבר שזה כלום. בדיעבד ברור לי שזה היה קשור להורמונים של ההנקה.

שליחה על ידי שקטה* » 14 מרץ 2019, 22:29

מצד שני באיזשהו שלב זה התאזן ואחר כך הרגשתי הרבה שלווה ורוגע בכל התקופה של ההנקה... רק ההתחלה הייתה קצת ככה.

שליחה על ידי אפרת* » 14 מרץ 2019, 22:32

פרח, תחשבי על זה שעכשיו סופ"ש ובעלך ואמא שלך יהיו איתך כל הזמן. את לא לבד!
ומבטיחה שלך שזה יעבור לך!!
חכי רק יגיע הבוקר ולא תביני מה היה לך! ככה זה אחרי לידה.. ההורמונים משתגעים.
שולחים לך חיבוק גדול.

פרח, שולחת המון חיבוקים ונשימה...
ותקווה לימים רגועים שקטים@}

שליחה על ידי טלי_ב* » 15 מרץ 2019, 12:05

פרח יקרה, בכי ורעידות הם דרך טובה של הגוף למנוע השפעות ארוכות טווח של אירועים מפחידים. רואים את זה על חיות בטבע גם. זו תגובה ממש ממש טבעית.
וכן, ילדים הופכים אותנו לפוחדים יותר

את לא תרגישי ככה כל הזמן כמובן

יחד עם זאת שהכל נשמע מאוד מאוד טבעי ונורמלי, רוצה גם לכתוב לך שעברת חוויה קשה מאוד. לא רק האשפוז בפגייה, גם עצם זה שהלידה באה לך ככה כמו שהיא באה.
כמו שיש דכאון אחרי לידה, יש עוד תופעות עוד פחות מוכרות - כמו חרדה או פוסט טראומה שלאחר לידה.
אומרת כי לא כל כך מכירים לפעמים ואם זה נשמע לך קרוב מדי אל עצמך, אפשר לטפל. וגם אם בכלל בכלל לא, זה ממש לא יהיה מופרך אם תרגישי צורך לעשות איזה עיבוד של הלידה והאשפוז. באמת עברת משהו קשה (לא שעכשיו קל...).
מקווה שהיום יותר טוב.

שבוע טוב ומלא שמחה וגדילה!

<תפילה>

לא הגבתי, לא ממש הצלחתי למצוא זמן לכתוב.
אבל ממש תודה על מה שכתבתן.
בסוף לקח זמן אבל הצלחתי ללכת לישון באותו הערב.
אחרי הרבה בכי ורעידות.

טלי, אני באמת מכירה את עצמי עם נטייה לחרדות. בכלל בחיים. למרות שגם דיכאונות הורמונליים זה משהו שהיה לי במשך השנים.
לא משהו שאובחן קלינית, אבל אני יודעת לזהות שזה היה.
בינתיים אני מרגישה שזה מרחף מעל אבל לא במצב שמצריך טיפול. בא והולך, ותוך כדי אני כן מתפקדת ולא שוקעת (למרות שלפעמים רוצה קצת לא לתפקד כי קשה לי).
מקווה שעם הזמן זה יעבור.

מאוד הייתי רוצה דיקור כדי להרגיע קצת, אבל המדקרת שלי לא באיזור ולא מתחשק לי ללכת למישהי לא מוכרת כרגע.
כשנחזור הביתה אקבע לי.

ואוי היה לי חלום ממש מוזר, שהיא בדיוק ילדה יום אחרי, המדקרת.
מוזר ביותר כי היא ללא ממש בגיל שאפשר ללדת... וגם בחלום זה היה מפתיע וברור שאחרי טיפולים וכו.
ושלא שלחתי לה שום הודעת מזל טוב והרגשתי לא נעים.

הסופ"ש כרגיל היה קל יותר, ממש עוזר שיש מישהו שיאכיל אות ובזמן שאני שואבת.
הלילה למשל קמתי לבד כל פעם ויצא שעד 5 בבוקר ישנתי רק שעתיים. כי כל פעם הוא אכל איזה 40 דקות (בגלל הפסקות לגרפסים וכאלה) , שאבתי שעה, ואז לשטוף בקבוקים וכאלה ונשארה לי רק שעה לישון. וגם אז לוקח לי זמן להרדם, ולפעמים הוא עושה קולות כי כואבת לו הבטן.

ב5 הלכתי לישון ממש גמורה, וב6 בעלי האכיל אותו. דחיתי שאיבה אחת וישנתי עד 8. ואז לקח לי חצי שעה להקים את עצמי לשאוב.

אני מגיעה לערב גמורה מעייפות אבל גם בחרדות מהלילה. ממש מפחדת מהעייפות הזאת כבר. למשוך את עצמי מהמיטה כל פעם מחדש.

מנסה ללכת לישון מוקדם אבל כמעט תמיד לא נרדמת ואז לא נשאר לי זמן לישון.

ההנקות הולכות לא משהו עדיין.
אני כן מקפידה שיהיה לפחות פעם פעמיים ביום, אבל זה לא קל. הוא בוכה ומתעצבן וזה די מאבק עד שהוא מצליח לתפוס.
בסוף לרוב כן מצליח ויש קצת זמן שיונק ברוגע.
סה"כ זה לוקח כמעט שעה, מה שיחד עם להאכיל אותו ולשאוב כבר מביא אותנו להאכלה הבאה...
אז אי אפשר הרבה פעמים ביום ועדיף כשמישהו בבית כדי שיאכיל אותו אח"כ בבקבוק בזמן שאני שואבת.

השאיבות, חזרתי לשאוב עם המכונה. קצת כואב אבל נסבל ועדיף על סחיטה ידנית שמפרקת לי את הציצי והידיים.
מה שכן, לוקח בערך 10 דקות עד שמתחיל לצאת משהו, והשאיבה כולה כמעט שעה עד שיוצא בערך 40-50 מ"ל. לפעמים זה מספיק לו ולפעמים עוד צריך השלמה של תמ"ל.
תוך כדי לפחות חלק מהזמן צריך עיסויים אחרת יוצא ממש קצת.
כאילו חזרתי חודש אחורה עם השאיבות... מקווה שלאט לאט זה יחזור לעצמו ויתקצר לחצי שעה ככה כי זה הורג אותי.
ושיעלו הכמויות כבר. נמאס לי...

בגדול אני ביום עם מצב רוח לא משהו כמו שאפשר לקרוא...

ובתוך כל זה הוא כזה מתוק וחמוד ואני מתבאסת ממש שאין לי מספיק זמן סתם להיות איתו בנחת.

שליחה על ידי טלי_ב* » 17 מרץ 2019, 09:34

מקווה שעם הזמן זה יעבור.
נשמע שכן. לפעמים טיפול כן מזרז. כרגע את עמוסה עד מעל לראש וזה נשמע לא הכי מתאים, אבל אולי בעתיד באמת, כשתחזרו הביתה ותהיה יותר שגרה.

תשמעי, אני בשוק מזה שכל הלילה תפקדת לבד! אולי תשאירי לפחות את שטיפת הבקבוקים למחר? ובעדיפות שמישהו אחר ישטוף?
ולפחות בחלק מההאכלות, או בחלק מהלילות, זה עוזר אם בעלך יוכל להביא אלייך את הבקבוקים ואת המשאבה (ואת לולו כמובן, אם הוא לא לידך) ואת לא תצטרכי לצאת מהמיטה. זה כאילו מיותר ששניכם תתעוררו, אבל זה לא, זה יכול לעשות הבדל ענקי באיכות של הלילה.

אני שוטפת רק את הבקבוקים של המשאבה, כי יש לי רק ערכה אחת.
בקבוקים אחרים משאירה לבוקר.

בפעם הראשונה שאנחנו קמים, בסביבות 12-1, הכל כבר מוכן. בערב אני/אמא שלי/בעלי מכינים את הכל ליד המיטה - משאבה, בקבוקים למשאבה, בקבוק עם האוכל של לולו, בקבוק מים ומחלק מנות למקרה שיצטרך תוספת תמ"ל.
ככה שבפעם הראשונה שאני קמה יש בקבוק מוכן להאכיל אותו וכל הדברים של השאיבה לידי.

אחרי השאיבה הזאת אני כן קמה לארגן את כל הדברים לקימה הבאה.
כלומר שוטפת ערכת שאיבה, מעבירה את מה ששאבתי לבקבוק, ממלאת לי מים אם צריך וכאלה.

בפעם הבאה שקמים, בסביבות 3-4, אני משאירה את כל הבקבוקים לשטיפה שמישהו אחר ישטוף בבוקר.

את לולו לשמחתי לא צריך לקום להביא כי הוא במיטה נצמדת. לא יודעת איך מסתדרים עם תינוק במיטה נפרדת, כשצריך כל רגע לקום אליו. איזה מתיש זה בטח... הוא גם מצייץ די הרבה במהלך הלילה ומאוד נוח לי שאני יכולה פשוט להושיט אליו יד. הוא תופס לי את האצבע ונרגע.

יש לילות שאני כן מעירה את בעלי שיעזור בחלק מהתהליך. לפעמים אם השאיבה גומרת אותי הוא מאכיל את לולו.
בשישי שבת יותר, באמצע השבוע רק אם אני ממש לא מסתדרת, כי גם ככה לא יוצא שהוא ישן המון ויש לו עוד נסיעה לעבודה בבוקר.

יצא לי כבר להעיר אותו רק כדי שירים לי את הטלפון שנפל לי באמצע השאיבה...
למזלי בניגוד אליי הוא נרדם חזרה תוך שנייה, אז אני מרשה לעצמי להעיר אותו על שטויות.

הבוקר הוא שלח לי הודעה שתודה שנתתי לו לישון, אבל שאני אעיר אותו לשטוף בקבוקים וכאלה.
מצד שני, אם הוא לא יישן כמעט הוא יהיה גמור במהלך היום, ואני בונה על זה שיעזור לי אחה"צ כשהוא חוזר הביתה.

בגדול אנחנו 3 אנשים פה על תינוק אחד ומרגיש שזה בכלל לא מספיק...
האמת אם הם לא היו עובדים זה בטח היה סבבה. העבודה שלהם די תקועה לי...

שליחה על ידי טלי_ב* » 17 מרץ 2019, 10:33

אחרי השאיבה הזאת אני כן קמה לארגן את כל הדברים לקימה הבאה.
אז נשמע שיש קימה אחת שאפשר לקצר על-ידי ערכה נוספת. אולי עכשיו אחרי שהיועצת אמרה שהשאיבות כנראה לא ייעלמו מחייך מאוד מהר, שווה להשקיע בעוד אחת? סליחה אם ההצעה בנאלית מדי וחשבת על זה כבר לבד וזה לא התאים - אני פשוט יודעת איך זה כשאת מתפקדת, בגדול, על אוויר, ולפעמים עזר לי אם מישהו מיקד לי הצעות קונקרטיות. לא יודעת אם גם לך זה מתאים, רק מסבירה את המקום שזה בא ממנו (-:

הבוקר הוא שלח לי הודעה שתודה שנתתי לו לישון, אבל שאני אעיר אותו לשטוף בקבוקים וכאלה.
צודק (-:
תשמעי, הוא יכול לעזור לך גם אם הוא גמור.
גם את הרי גמורה ובכל זאת מטפלת בלולו שלכם. זו תקופה כזו, זו לא את שגורמת לו להיות גמור, זה המצב.
ברור שמדי פעם טוב לתת לו אקסטרה מנוחה, כל אחד צריך את זה (אהמ אהמ), אבל ברוב הזמן, שניכם תהיו גמורים.

בגדול אנחנו 3 אנשים פה על תינוק אחד ומרגיש שזה בכלל לא מספיק...
טוב, כי כמו שארת, אתם לא באמת שלושה כל הזמן.
חוץ מזה, שראיתי את גיסתי בבית אחרי הלידה הראשונה - היא ממשפחה גדולה וקרובה, והיו סביבה כל הזמן מלא נשים. מלא. לפחות 4-5, כל הזמן, אחיות, גיסות, בנות דודות, אחייניות, סבתות, חברות. ולכולן היה מה לעשות, באמת שלא חסר.
יש עוד אנשים שאפשר לגייס, אפילו באופן חד-פעמי? כאלה שיכולות לבוא לבקר אבל יבינו שהן לא באו להתארח אלא לעזור? גם לשבת מולך ולפטפט ולא לצפות שתעשי עבורן כלום, זו גם עזרה לפעמים.

פרח, תקנו 8 בקבוקים שיהיו ל8 האכלות ובערב תשטפו ותסטרלו הכל. זה לא הגיוני לשטוף בקבוקים באמצע הלילה, חראם עלייך. נורא קשה לחשוב איך לייעל בתוך ערפל העייפות אבל שווה בשביל לישון עוד קצת.

פרח יקרה,
לא יודעת איזו משאבה יש לך,
אני שאבתי עם מדלה וקניתי בקבוקים נוספים של לנסינו, 6 בקבוקים ב60 שקל או משהו כזה
אני יודעת שיש גם בקבוקים פשוטים ממש, ב4 שקל, שמתלבשים על מדלה
לי זה מאוד עזר.
ו-2 בקבוקים שכוללים ערכת האכלה.
בשבילך לא הייתי מסתפקת בפחות מ-4 כאלה.

אני יודעת שיש כאלה ששואבות ישר לתוך שקית אחסון (חוסך שטיפה כי זה חד פעמי) אבל לי זה היה קשה ולא הסתדרתי עם זה
תחפשי מה עובד בשבילך, חייב להימצא הפתרון

ו

ענק
אני ממש מקווה בשבילך שבהמשך לולו יינק ותוכלי להישאר מחובקים עד הבוקר...

אני חייבת להגיד שאף פעם לא נתתי לבנז לישון כי למחרת הוא הולך לעבודה. אולי כי עלמה הייתה כל כך קשה שלא הייתה לי מנוחה במשך היום ותמיד הייתי סביב השאיבות האלה שבאמת, קשה לתאר איזו תוספת עומס זאת. זה לא שבמהלך היום הצלחתי לישון. מעטות האמהות שבאמת מצליחות לישון עם התינוק לדעתי. ביני ובין החברות שלי המשפט ״תשני כשהתינוק ישן״ הוכתר לעצה הכי לא פרקטית שאומרים לאמהות צעירות. אני משנה אותה לעצה הזאת: ״אל תהיי גיבורה, אל תרחמי יותר מדי, תיעזרי במי שאפשר ובמה שאפשר, כמה שאפשר״.

אני חייבת להגיד שאף פעם לא נתתי לבנז לישון כי למחרת הוא הולך לעבודה.
זה לא שבמהלך היום הצלחתי לישון. מעטות האמהות שבאמת מצליחות לישון עם התינוק לדעתי.

קראתי את זה אתמול לפני השינה וזה היה בול בזמן, כי באמת קבענו שהלילה אעיר אותו אבל כמובן שכמעט וויתרתי כי יש לו היום יום ארוך.
האמת שדואגת בעיקר בגלל הנסיעות... מלחיץ אותי שהוא ינהג עייף, והיום יש לו הרבה נהיגה.

אבל הבוקר יש לי תור לרופא נשים, מה שאומר שהייתי צריכה לוותר על השינה של הבוקר שלרוב היא זאת שהכי עוזרת לי.
אז ממש השתדלתי בלילה לישון יותר.

אמא שלי האכילה אותו ב10, בזמן ששאבתי, ואז היה לי שעתיים וחצי רצופות לישון.
ב2 בעלי קם להאכיל אותו ואז היה לי שוב זמן לישון אחרי השאיבה.
ב5 כבר קמתי לבד, ואז נשארה לי שעה אחת לישון. לא הייתי בטוחה שארדם אבל בסוף הצלחתי.
מה שכן, לולו לא היה ממושמע והעיר אותי כי כאבה לו הבטן...
בכל מקרה יצאו 5+ שעות שינה, אז הצלחתי איכשהו לקום בבוקר, להאכיל אותו, לשאוב, להתארגן ולצאת.

מה שעוד עזר זה שבגלל שהפטמות שלי שוב כואבות בטירוף חזרתי לסחוט ידנית (בשילוב עם כוס טפטופים) . אז זה קשה לי בידיים אבל לוקח פחות זמן. שלוש שאיבות ברצף הצלחתי להוציא 50-55 מ"ל בפחות מחצי שעה כל פעם.

לגבי הבקבוקים, צריכה אולי באמת לקנות עוד כמה. אבל אלא אם כן אקנה גם עוד ערכת שאיבה דו"צ זה לא ממש יעזור כי את שאר החלקים אצטרך לשטוף כל פעם גם ככה.

אני יודעת שיש כאלה ששואבות ישר לתוך שקית אחסון
בגלל הכמויות שלא מלהיבות שיש לי, אין צורך בשקיות אחסון... גם ככה כל שאיבה זה לארוחה הזאת או מקסימום הבאה... זה לא שאני מכינה לי סטוק במקפיא (הלוואי..)

אולי עכשיו אחרי שהיועצת אמרה שהשאיבות כנראה לא ייעלמו מחייך מאוד מהר, שווה להשקיע בעוד אחת?
או, פה אני חושבת שהבעיה. כי אני מסרבת להאמין שזה הולך לקחת עוד זמן...
כלומר שבוע-שבועיים-שלושה, ודי. מקסימום תישאר איזה שאיבה או שתיים ליום.
מרגישה שמיציתי את העניין. ולולו שילמד כבר לינוק...

אתמול ינק פעמיים, כל פעם שעה בערך. וחוץ מההתחלה שהייתה מלאה עצבים ובכי ופרצוף אדום ומסכן, אחרי שהצליח לתפוס נשאר די הרבה ונראה לי שינק טוב יחסית.
אחרי הפעם השנייה היה רגוע ממש. נראה עוד קצת רעב אבל לא היה עצבני מרעב, ואכל רק 35 מ"ל בבקבוק.
בארוחה אחרי כן היה רעב יותר. אבל בכל זאת נראה לי שאם לא היה מצליח לינוק משהו לא היה רגוע כל כך לאורך זמן.

שליחה על ידי מאי* » 18 מרץ 2019, 11:23

פרח בית, מצטערת אם מה שכתבתי היה לא רגיש. אותי, בשאיבות שלא יצא כמעט כלום, כן עודד לדעת ששינה טובה יכולה לשפר את המצב, או שחוסר החלב קשור ללחץ שלי ולא למשהו יוצא דופן במנגנון ייצור החלב (כאילו שלא מספיק לי שקיבלתי את המבנה האנטומי המוזר בתבל, שלא מאפשר להניק...). ולגבי שינה, כמובן שלא מדובר דווקא על 8 שעות רצופות. גם למסור את התינוק לאמא/בנזוג ולישון ברצף 3-4 שעות יכול להיות משמעותי לפעמים. אבל דפדפי אם לא מתאים לך. שולחת לך שפע של אנרגיות חיוביות. נקווה שהקטן יהפוך צ'יק צ'ק ליונק אלוף!

רק באתי לשלוח חיבוק

שתדעי שאני קוראת הכל, לא מגיבה אם אין לי משהו חכם לומר. אבל שלא תרגישי פה לבד, שתדעי שקוראות אותך ושולחות לך כל הזמן אנרגיות אוהבות

שליחה על ידי לאה* » 18 מרץ 2019, 15:06

גם אני מצטרפת לדברי בשמת.

גם אני

גם אני מצטרפת לדברי בשמת.

גמאני @}

שליחה על ידי אפרת* » 19 מרץ 2019, 20:49

אין על עם ישראל!!
גם אני מצטרפת!

גם אני

שליחה על ידי אפרת* » 19 מרץ 2019, 22:20

אמא של מוש, מה שלום מוש?

תודה לכולכן.

אני לא ממש בטוב.
הכאבים בשד חזרו. אני על שני נורופן ועדיין סובלת.
בכוח מביאה את עצמי לסחוט את החלב למרות שהרצון הוא לא לגעת ולא להתקרב. לא מסוגלת ללבוש כלום שלא ייגע בזה.
היום ניסיתי קצת עם משאבה ידנית, היה כואב אבל יותר נסבל מהחשמלית כי יכולתי לשלוט יותר בעוצמה ובקצב. בכל מקרה לא משהו אני אעמוד בו בכל השאיבות ברצף, אולי מדי פעם.

מתוסכלת. סובלת. כואבת. מדוכאת.

המצב רוח צונח לאט לאט.
גם בגלל הכאב הפיזי אבל גם בכלל.
רבה עם בעלי ובקושי מצליחה לדבר עם אמא שלי.

בצהריים לקחתי את לולו לחדר וסגרתי את הדלת.
חיבקתי אותו ובכיתי.
אחרי זה הפקדתי אותו אצל בעלי וישנתי שעתיים.

חלמתי שאני צועקת על אמא שלי ורבה איתה ואומרת לה שעל הבוקר אני חוזרת הביתה.
זה היה מאוד מציאותי וכשקמתי לקח לי רגע לקלוט שזה היה חלום.

לא לגמרי יודעת מאיפה לאסוף כוחות להמשיך. לא בטוחה שיש לי יותר.

כועסת על עצמי מאוד ולא בטוחה על מה.

מרגישה שאני לא מצליחה להנות או לשמוח בכלל.
יש לי תינוק מתוק. באמת, הוא כזה מקסים.
שחיכיתי לו שנים. ועבדתי קשה והתמודדתי עם המון כדי לקבל אותו.
והוא יצא הרבה יותר מוצלח ממה שיכולתי לדמיין.
ואני רק כאובה וסובלת ועייפה ועצבנית על כל העולם.

וכולם מציקים לי. ואני מרגישה לא נעים מהמון אנשים כל הזמן (בקצרה כי לא רוצה להיכנס לזה, אבל לא ממש מסכימה לאף אחד לבוא לבקר וזה יוצר כל מיני אי נעימויות מול כל מיני אנשים, ישירות מולם או בעקיפין. בכל זאת הילד כמעט בן חודשיים ורוב המשפחה עוד לא ראתה אותו).

ומרגישה שמרוב שטויות מסביב אני כמעט לא איתו. כמעט לא אמא שלו. גונבת רגעים שאנחנו סתם מתחבקים ואני מלטפת אותו או מסתכלת עליו.
אבל רוב היום צריכה להניח אותו כדי לשאוב, או לשבת לאכול או לישון.
וההאכלה מבקבוק מבאסת אותי, וזה הזמן העיקרי שלנו יחד, כשאני לא מעבירה את המשימה לאחרים כדי להספיק לשאוב בזמן הזה...

כל כך רחוק ממה שאני רוצה. ממה שדמיינתי וחיכיתי לו. הנקה בחיבוקים ארוכים.
ולכאבים ברמה הזאת בכלל לא ציפיתי. פשוט סבל מתמשך שלפעמים ממש מנטרל אותי.

מחר יום ארוך ומתיש. צריכים לנסוע איתו לבדיקות. זה אומר גם לקום מוקדם ולהתארגן כולנו לצאת, גם נסיעה ארוכה איתו באוטו, גם בדיקה ממש לא נעימה בשבילו, ואז עוד זמן לחכות ועוד תור ואז נסיעה לארוכה חזרה. ואני בטח אהיה גמורה ועייפה וצריכה לדחוף שאיבות בין לבין.

מה שכן, כנראה נעבור בבית אחרי שלא הייתי בו חודשיים כמעט. מקווה שלפחות זה יהיה לי נחמד למרות שלא בטוח...

מחכה למשהו אבל לא בטוחה למה.
מה אני רוצה שיקרה כדי שארגיש שיותר טוב לי?

תמיד היה לי ברור, רוצה הריון, בשביל זה אני מתאמצת.
ואח"כ בהריון, חיכיתי ללידה ולתינוק.
ופגיה, לשחרור הביתה.
ועכשיו למה אני מחכה? מתי אצליח להרגיש שטוב לי? מתי ארגיש שאני מצליחה להיות אמא שלו, שהחיים שלנו יחד טובים? שאני לא רק מחכה שיעברו הימים, כמה שיותר מהר.

מקווה שלפחות לו טוב כבר עכשיו.

שליחה על ידי טלי_ב* » 20 מרץ 2019, 08:55

אוי, יקרה.
זה באמת, באמת, כל כך קשה.

שליחה על ידי טלי_ב* » 20 מרץ 2019, 09:07

כועסת על עצמי מאוד ולא בטוחה על מה.
הניחוש שלי? את כועסת על עצמך כי את שם.
כמו שלפעמים כועסים על הבן זוג כי הוא שם, גם הוא לא עשה כלום, כי פשוט רע לנו.

ועכשיו למה אני מחכה? מתי אצליח להרגיש שטוב לי? מתי ארגיש שאני מצליחה להיות אמא שלו, שהחיים שלנו יחד טובים? שאני לא רק מחכה שיעברו הימים, כמה שיותר מהר.
אני לא יודעת להגיד מתי, אבל אני יודעת להגיד שזה בוודאות - בוודאות!! - יגיע.

כרגע, נשמע שהשאיבות מייצרות חלק גדול מהקושי.
האם אפשר לחשוב על הפחתה/הפסקה?
מה דעתך על אפשרויות כאלה באופן עקרוני (כלומר, לפני שחושבים על הפרקטיקה של זה)?
האם זו אופציה מבחינתך לבדוק איך את מרגישה לגבי זה? או שממש לא, ואז אולי לחשוב איך להתמודד איתן?
אני לא באה לזה מהכיוון של - זה קשה מדי. אני מבינה לגמרי ומזדהה לגמרי עם המוכנות להתאמץ עד לקצה ועוד אחרי זה, ואין ספק שאת חזקה מאוד.
אני באה לזה בעיקר מהכיוון של _אני כמעט לא איתו. כמעט לא אמא שלו. גונבת רגעים שאנחנו סתם מתחבקים ואני מלטפת אותו או מסתכלת עליו.
אבל רוב היום צריכה להניח אותו כדי לשאוב, או לשבת לאכול או לישון._
זה עינוי כמעט לא אנושי להיות ליד התינוק שלך ולא איתו ממש. את זקוקה לו כמו שהוא זקוק לך, ואת צריכה להחלים מכל כך הרבה, וזה נראה לי הכי מחלים שיש, הביחד איתו.
סליחה אם אני ממש לא בכיוון. כאמור, אני מבינה ממש ממש גם למה כן כדאי להמשיך, ואין לי מושג מה הייתי עושה במקומך.

כולם מציקים לי. ואני מרגישה לא נעים מהמון אנשים כל הזמן (בקצרה כי לא רוצה להיכנס לזה, אבל לא ממש מסכימה לאף אחד לבוא לבקר וזה יוצר כל מיני אי נעימויות מול כל מיני אנשים, ישירות מולם או בעקיפין. בכל זאת הילד כמעט בן חודשיים ורוב המשפחה עוד לא ראתה אותו).
חודשיים אולי נחשב ארוך במונחים של לידה רגילה במועד. במקרה שלכם זה ממש לא הרבה זמן, ולפעמים צריך להזכיר לאנשים כמה המצב עדיין משברי וממש לא נכנסתם לשום שגרה.
יש סיכוי שמישהו ינסח בשבילך הודעה בטלפון למשפחה, ויצרף תמונות של לולו וקצת עדכונים על ההתקדמות ועל המצב שלכם? ככה הם ירגישו מעורבים וקרובים (שזה כנראה מה שהם באמת מחפשים) וירד ממך העול הזה של ההצקות ותחושת אי הנעימות?

גם לי נשמע שהשאיבות הן הקושי העיקרי. האמת שאני מאוד זוכרת את זה, מאוד מאוד. בעיקר את התחושה שאני שואבת במקום להיות שם. (ובמקום לישון, גוט דאמט!)

אני שולחת חיבוקים. אם מה שאת צריכה זה המון עור על עור איתו, אז זה מה שאת צריכה.

שליחה על ידי אפרת* » 20 מרץ 2019, 10:28

היי פרח... ממש כואב לי עליך לשמוע את עוברת!
אולי תתחילי להוריד את קצת שאיבות. מה יקרה אם הוא יקבל תמ"ל??? את כל הזמן סביב ההנקה שגורמת לך כאב ויסורים וזה גם מה שמוריד לך את המצב רוח.
ליבי איתך!

שליחה על ידי שקטה* » 20 מרץ 2019, 10:47

פרח יקרה, גם לי כואב לשמוע את מה שתיארת.
ברור שהמצב נוצר כתוצאה מהשאיבות הארוכות והכואבות. אני כבר לא זוכרת אם הייתה אצלך יועצת הנקה לאחרונה ומה היא אמרה?
אני חושבת שאם תגיעי למצב שאת מרגישה שכבר ניסית הכל וזה גומר אותך, פשוט תניחי לזה. לכמה ימים או בכלל. נכון שחלב אם טוב יותר לתינוק אבל לדעתי אם ההנקה לא מסתדרת וזה מגיע כמעט רק בשאיבות זה לא באמת ריאלי להמשיך ככה. שאיבות זה יותר כואב וגם נסיוני פחות מעודד ייצור חלב מאשר מגע עם התינוק.
את באמת נלחמת על זה כמו נמרה ובזכותך לולו קיבל חודשיים שלמים חלב אם, זה ממש מרשים בהתחשב בנסיבות הקשות שהיית בהן.
אני חושבת שבמקומך הייתי מפסיקה לשאוב לאיזה יומיים, נכנסת איתו למיטה ונותנת תמ"ל ומנסה להניק עור לעור כמה שאפשר. אולי המנוחה מהשאיבה תאפשר לך לנוח ולהתאושש. קחי את מה שאני אומרת בעירבון מוגבל כי אין לי שום הכשרה בנושא, אני מדברת רק מנסיוני המוגבל של אמא מניקה לשעבר עם תינוק שנולד בזמן.
במקרה הכי גרוע הוא יגדל על תמ"ל. זה לא יהיה כי לא אכפת לך או כי לא ניסית. כולנו עדות...
אם מה שכתבתי מפריע או מחליש תרגישי חופשי למחוק.
מאחלת לך שינה, מנוחה וזמן איכות עם לולו ככל שתוכלי למצוא.

(())(())(())(())(())(())

מרגישה לא נעים מהמון אנשים כל הזמן (בקצרה כי לא רוצה להיכנס לזה, אבל לא ממש מסכימה לאף אחד לבוא לבקר וזה יוצר כל מיני אי נעימויות מול כל מיני אנשים, ישירות מולם או בעקיפין. בכל זאת הילד כמעט בן חודשיים ורוב המשפחה עוד לא ראתה אותו).
יקירתי, קודם כל תורידי ממך את אי הנעימויות. אני אגיד בצרפתית מנומסת: שייחנקו!!!!!!
למה מי הם בכלל?! באמת! את צודקת לגמרי שלא מסכימה לאף אחד לבוא לבקר, אנשים שלא מבינים בכלל מה עברת וחושבים רק על עצמם צריכים להתבייש ולא לייצר "אי נעימויות".
ולא נעים מת מזמן. אמא שלך ובעלך צריכים להוריד את כולם ולהגיד "לא עכשיו, פה עדיין טיפול נמרץ" וזהו.
ממש התרגזתי בשבילך, שיש "אי נעימויות" שמגיעות עד אלייך.

איבדתי את זה לחלוטין כבר.

אשמח לחיבוקים

(לא מסוגלת לפרט)

שולחת לך המון אהבה וחיבוקים. זה באמת מאוד קשה, אבל מבטיחה לך שבהמשך יהיה יותר קל...
ואת גיבורה. באמת.

המון המון המון חיבוקים וכוחות!

המון המון המון חיבוקים וכוחות!

גם ממני המון חיבוקים וכוחות.
חושבת עליך המון!
ליאור

מלא מלא חיבוקים פרח יקרה.
את בלב שלי!
שה' ישלח לך כוחות לעבור את התקופה הזאת.

_גם ממני המון חיבוקים וכוחות.
חושבת עליך המון!_

חושבת עלייך הרבה.
אין לי ספק שאת שחוקה מאוד מאוד. כל התחושות הקשות שאת מתארת הגיוניות ואפילו צפויות, כי את חיה במוד חרום תקופה ארוכה גם במובן הפיזי וגם במובן הרגשי. לפחות אל תכעסי על עצמך כשאת כעוסה, עייפה או מתוסכלת. איך לא תהיי?

ויחד עם זאת, לנסות לחשוב על פתרונות שיקלו במקצת.
אני מבינה את הרצון להמשיך ולהשקיע בשאיבות לא רק מתוך אידאל אספקת חלב האם, אלא גם מתוך הכמיהה להגיע להנקה בלעדית שהיא - נוסף לאיכות החלב ונוסף לבונדינג הפלאי - פשוט הרבה פחות טרחה סביב ההאכלה.
ואם כך את חושבת/ מרגישה, נראה לי חשוב מאוד להיפגש כמה שצריך עם יועצת מנוסה ומבינה, שתעזור לך ותלווה אותך. אולי אפילו העצות שלה לא מי-יודע-מה יעזרו בפועל, אבל יכול להיות שעצם הידיעה שמחר תבוא מישהי שתקשיב לכל מה שיש לך להגיד ולבכות סביב הנושא הזה, ואולי גם יהיה לה מה לתרום, לפחות כרעיונות שתנסי, תקל עלייך.

ואם את מתעסקת באמצע הלילה בשטיפה של ערכת השאיבה, אז כנראה שווה להשקיע בעוד סט.

ואולי בעלך יכול יום או יומיים בשבוע להגיע לעבודה מאוחר יותר?

ואני זוכרת שבתקופת ההריון (וגם לפניה) היו לדמיון מודרך וליוגה מקומות משמעותיים אצלך. אולי הם יכולים להיכנס קצת גם עכשיו? אני לא מבינה גדולה ביוגה, אבל יש לי רושם, שאפילו אם לא תיכנסי ממש לתנוחות, אלא תדמייני תנוחה בזמן שאת שוכבת ומתקשה להירדם, או בזמן שאת שואבת, או בכל זמן שמסתדר לך - תהיה לזה השפעה.

וכמובן מוזיקה שתעשה לך טוב על הנשמה.
(כמו למשל, https://www.youtube.com/watch?v=M2rz7nTZUq0 או https://www.youtube.com/watch?v=8uksaZd2QRw או משהו בסגנון אחר https://www.youtube.com/watch?v=[po]q61FyxZk YM[/po] - יצא שהכול שירים על ילדוֹת...)

וגם אוכל שווה. ממה שקראתי הבנתי שאמא שלך תשתדל להיענות לבקשות, ואולי כבר מראש מכינה דברים שטובים לך. ורוצה להציע במשבצת הזאת הצעה מוזרה במקצת: אולי יתאים לך עם כל התשישות דווקא לבשל/ לאפות בעצמך איזה מאכל, מין תרפיה בבישול שכזאת. ואפשר גם להזמין פיצה, אם בא לך.

ואולי לצאת עם לולו לאיזה טיול בשמש. (שבת בבוקר/ יום יפה... וכו'

)

ולישון. יש קטע כזה לחשוב (לפחות לי היה...) ש"בשביל מה לשכב עכשיו אם ממילא בטח אצטרך לקום עוד חצי שעה" או "אם ממילא לא ארדם". ואולי בשגרה זה נכון. אבל בתקופת חרום כמו זאת שאת מצויה בה שווה לשכב גם כמה רגעים. אולי את כבר עושה את זה, אבל אם לא - כדאי לך.

ולהסתכל על התינוק שלך. לראות את האוזניים הקטנות והחמודות שלו, ואת הציפורניים, ואת הגבות, ואת בית החזה העולה ויורד כשהוא נושם, ואת כפות הרגליים הזעירות ואת כל כולו המתוק. ולהרגיע את קצב הנשימות שלך ולהעמיק אותן.

ואפילו שבעלך ואמא שלך יודעים כמה התקופה הזאת קשה לכולכם ובעיקר לך, כדאי גם להגיד בצורה מפורשת ולהזכיר מדי פעם שאת מחורפנת (בצדק), ושלא יתרגשו מדי אם את משחררת קיטור, ושלא ייכנסו אתך למריבות.

התקופה הקשה תעבור. כנראה שלא בבת-אחת אלא בהדרגה, ולכן גם יהיה קשה לשים לב שהיא עוברת. אבל היא תעבור.
מאחלת לכולכם שזה יקרה כמה שיותר מהר.

באהבה,
<תפילה>

ניחוח אדמה אחרי הגשם

היי פרח בית, שולחת לך הרבה חיבוקים וכוחות, ומצטרפת גם לעצות המעולות של תפילה...
מאחלת ימים קלים יותר ושמחים, נשיקות ללולו החמוד
@}

רק קפצתי לביקור להגיד שאני חושבת עליך, ואני בטח לא היחידה.
באמת ממש ממש בלי ציפייה, תקווה, לחץ או מה שזה לא יהיה, שתעני.

ליאור

בדיוק תכננתי לעדכן קצת.

היום התחיל קצת קפיצה ביניקה.
מצליח כבר לתפוס בלי להשתגע (לרוב), וממש התלהב ככה שכל יום היה לי על הציצי.

אכל בקבוק רק ב7 וחצי בבוקר, 11 וחצי ועוד אחד אחה"צ.
שאר הזמן ינק וינק וינק....
יותר נכון, היה צמוד לציצי. לפעמים ינק ורוב הזמן ישן לידו. אבל ממש סרב להתרחק ממנו... גם כשהפיטמה הייתה מחוץ לפה, ברגע שהזזתי אותו התעצבן ורצה שוב.
התלהבתי כמובן אבל זה היה מתיש ביותר... לא הצלחתי לאכול או לעשות פיפי כמעט. לקראת אחה"צ הצלחתי למצוא תנוחות יותר נוחות כדי שאוכל לתפקד יותר תוך כדי.

מה שכן, אחרי כל השעות האלה, פתאום הוע נראה לי רעב והציצי הרגיש מאוד גדוש וכואב. אז בסוף העברתי אותו לבעלי לקצת, שאבתי והוא קיבל בקבוק.

מקווה שלאט לאט ילמד לינוק יעיל יותר.

אחר כך עשינו לו אמבטיה. הוא היה מבסוט ממש.
ואחרי היה רגוע (בדרך כלל הוא בוכה קצת כי קר לו ולא אוהב את המעבר), אז סוף סוף הצלחתי לעשות לו קצת מסאג' עם שמן והוא היה ממש רגוע. זה היה נחמד.

אחר כך רצה שוב ציצי כמובן... אבל בעלי לקח אותו לקנגורו והצליח להרגיע אותו עליו ואני נכנסתי להתקלח סוף סוף.

תוהה איך אשרוד ככה את הימים הקרובים, אם לא ירד ממני בכלל... מבינה שזה שלב כזה, אבל וואי זה מתיש. ומה יהיה בלילה לא יודעת כי עוד מפחדת לישון כשהוא צמוד אליי.

ורואה שעדיין צריכה עוד לשאוב בין לבין כדי שיקבל בקבוק מדי פעם, וגם כדי שהציצי לא יהיה מפוצץ.

כמובן שיש אופציה של תמ"ל, אבל זה עושה לו לא טוב בבטן אז אני מעדיפה כמה שפחות.
בינתיים הוא מקבל בערך שני בקבוקים ביום, כי הוא העלה כמויות ואני לא ממש...

פרח, אלה חדשות מדהימות פשוט! ינקן קטן ועקשן, חמוד כזה.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

איזה כיף שהוא יונק הרבה ! וגם בהחלט מאתגר להעביר ככה את היום

אני יודעת שזה אולי ישמע קצת למתקדמים, אבל יש מנשאים שאפשר להניק במנשא,
ואז את יכולה לקום וללכת לאן שאת צריכה (כלומר, למטבח ולשירותים, לפתוח את הדלת למישהו...)
עם תמיכה עם יד אחת בראש שלו, מה שמשאיר יד אחת פנויה.
מנשא טבעות מאד נוח לזה, הנה דוגמא (יש מלא סרטונים בנושא, גם על מנשאים אחרים)
https://www.youtube.com/watch?v=r8adq371gzA

בהחלט מאתגר להעביר ככה את היום
מילא היום אבל הלילה.... אני עוד מפחדת לישון כשהוא צמוד אליי, הוא ממש קטנטני.
והגעתי גמורה לחלוטין לערב, אז החלטנו שבלילה בינתיים נמשיך עם בקבוקים ושאיבות.

עבד טוב בתחילת הלילה, כי הוא היה ממש עייף (ברמה שבדקתי שהוא נושם כי הוא ישן כל כך חזק...).
אבל בהמשך אחרי כל בקבוק הוא המשיך לחפש ציצי, כמובן לא היה רעב. אז נתתי לו קצת כדי שיירדם טוב, רק שבכל פעם שהוא הוציא מהפה וניסיתי לשים אותו במיטה הוא התעורר. הייתי צריכה המון זמן להניח יד וכל מיני כדי שיירגע, וגם אז השינה שלו הייתה קלה כזאת.
ואני הייתי כל כך כל כך עייפה...

מה שכן, בלילה, אחרי פער של 5 שעות מהשאיבה הקודמת, יצא 120 מ"ל!!
הכי הרבה אי פעם.
תמיד אם יש פער בלילה יוצא מקסימום 80...
הרגשתי שיש ממש גודש, אז השתמשתי במשאבה. למרות שאני כמעט לא משתמש בה לאחרונה בגלל הכאבים...

לגבי הנקה במנשא, היועצת הנקה הציעה את זה. אמרתי לה שאני מרגישה שזה עוד גדול עליי לנסות, אבל אולי עוד איזה שבוע שבועיים זה כן יתאים. בכלל הוא טיפה התחיל לתפוס נפח הילד אז מרגישה שעוד מעט ארצה מנשא. עד עכשיו הוא היה פשוט כזה קטנטן וזה הרגיש לי שהוא יאבד בפנים...

הבוקר הוא קצת במריבות עם הציצי... בוכה עליו וכועס, ועד שתופס נרדם אחרי דקה ומוציא מהפה...
נראה איך יהיה בהמשך היום.

ואני זוכרת שבתקופת ההריון (וגם לפניה) היו לדמיון מודרך וליוגה מקומות משמעותיים אצלך. אולי הם יכולים להיכנס קצת גם עכשיו?
אני חושבת על זה מדי פעם, אבל מרגישה שממש לא מסוגלת לזה כרגע... כאילו המוח שלי לא פנוי לזה, לא מצליחה להרגיע את המחשבות.
מאוד מחכה לזמן שארגיש מוכנה לחזור ליוגה. לגמרי רגשית, פיזית אני מרגישה שאני כבר יכולה לחזור בהדרגה.

אולי יתאים לך עם כל התשישות דווקא לבשל/ לאפות בעצמך איזה מאכל, מין תרפיה בבישול שכזאת. ואפשר גם להזמין פיצה, אם בא לך.
אוי אין מצב שאצליח לעמוד לבשל... פעם אחת חתכתי קצת ירקות לארוחת ערב... זה המקסימום כוחות שהצלחתי להשקיע מעבר ללשים אוכל שאמא הכינה לי בצלחת...
חשבתי על זה, שאני פשוט כל היום עסוקה בלהכין את האוכל שלו. אז אין לי זמן להתעסק באוכל רגיל. מחכה לזמן שהוא יתחיל לאכול אוכל של גדולים, ואז נעבור ללעמוד יחד במטבח במקום רק לשאוב או להניק. כי זה כן משהו שאני מתגעגעת אליו.

אבל אתמול הזמנו סושי לארוחת ערב. זה היה כיף.

לגבי טיול בשמש, כשמזג האוויר יתחיל לשתף פעולה

היינו איזה פעמים בחוץ בימים יפים יותר, בעיקר כדי ללכת לסידורים אבל יצא סיבוב כזה בחוץ.

ולהסתכל על התינוק שלך. לראות את האוזניים הקטנות והחמודות שלו, ואת הציפורניים, ואת הגבות, ואת בית החזה העולה ויורד כשהוא נושם, ואת כפות הרגליים הזעירות ואת כל כולו המתוק. ולהרגיע את קצב הנשימות שלך ולהעמיק אותן.
זה אני עושה. ובאמת אלה הרגעים הכי נעימים ביום. כי הוא כזה מתוק ויפיפה.

וואו, פרח! באמת שאלו חדשות מדהימות!
אחרי הפוסט האחרון שלך, משבוע שעבר, בכלל לא האמנתי שההנקה תימשך (רק בגלל שאני כזאתי, פסימית...).
כמה שאת חזקה!!
שימשיך ככה.
<ליאור>

שמחה ונרגשת לקרוא את כל הנפלאות. חזקו ואמצו והמשיכו כך!

<תפילה>

שמחה ונרגשת לקרוא את כל הנפלאות. חזקו ואמצו והמשיכו כך!
מצטרפת!

מרגישה עוד משבר...

כרגע על 2 הנקות ארוכות ביום , ו6 בקבוקים.
בוקר, צהריים, אחהצ, ערב ועוד שניים בלילה.
יוצא שבמהלך היום יונק כמה שעות ברצף, אבל זה מחליף רק שני בקבוקים.
ניסיתי יום אחד בלי הבקבוק בצהריים, כי הוא זרם על לינוק ולא בכה מרעב. אבל עשה פחות פיפי וסיים את היום רעב יותר אז אתמול הוספתי בקבוק אחד. ביומיים הקודמים ראינו שעלה רק מעט במשקל, אז לא בטוחה שזה מספיק לו... נשקול מחר ונראה אם היה שינוי .

מה שכן, אני כבר ממש משתגעת מהשאיבות... במהלך היום הורדתי חלק אז זה נסבל. אבל בערב ובלילה עדיין שואבת ואני כבר בקושי מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה...
כואב ומתיש ופשוט אין לי כוח לזה כבר.

והוא מאתמול בבוקר כל הזמן משתגע מהבטן.
ועכשיו כל הלילה כאילו ישן אבל זז באי נוחות ואני ישנה ממש גרוע בגלל זה. מרגישה סחוטה ממש...

איזה הבדל זה כשישנים...
אתמול כל היום הייתי פשוט מחוסלת מעייפות.
מבואסת, מחוסרת כוחות. מתוסכלת.
ינק יחסית מעט, כל ההנקות היו די בבכי ועצבים שלו. וגם שלי האמת... די וויתרתי ונתתי בקבוק.
הרגשתי שאני לא ממש מבינה אותו, שאני אחרת מאוד מאיך שהייתי רוצה להיות איתו.
שאני כל היום איתו אבל לא באמת איתו.
שהכל כל כך שונה מאיך שדמיינתי ורציתי.דאני רק מחכה שזה יעבור, ומפספסת את התקופה הזאת שהוא כל כך חמוד בה. בכלל לא נהנית ממנה.

בערב הייתי כבר ממש גמורה. אמא שלי נתנה לו בקבוק בזמן ששאבתי. הוא אכל ממש הרבה, כל הזמן רצה עוד ועוד.
אמא שלי אמרה לי ללכת לישון והיא תהיה איתו.

אבל הרגשתי שאני צריכה להיות איתו קצת. לסיים את היום הזה יותר בטוב.
לקחתי אותו למיטה, הוא ינק קצת ונרדם.
כששמתי אותו במיטה שלו התעורר כמובן. התחיל לשהק ולזוז בחוסר נוחות. היה עם הראש לכיוון הקיר אז לא ראיתי אותו.

סובבתי בעדינות את הראש שלו אליי, התקרבתי קרוב קרוב, החזקתי לו את היד ושרתי לו שיר ערש.
הוא הפסיק לזוז, לאט לאט הפסיקו השיהוקים, ובסוף נרדם. היה רגוע ושקט.

הלכתי לישון גם, וסוף סוף ישנתי טוב, בלי לקום כל רגע להרגיע אותו. ישנו ככה שעתיים וחצי, עד שקם לאכול.
הערתי את בעלי שייתן לו בקבוק ואני שאבתי.
הוא היה שוב מאוד רעב ואכל המון. אחרי שעה חזרנו לישון, והפעם ישנו 3 שעות ברצף!
ב5 וחצי שוב אמא שלי האיילה אותו כששאבתי, והלכנו לישון לשעתיים נוספות.

ב8 וחצי התעורר והעיר אותי. פעם ראשונה שקמתי בשעה הזאת יחסית ערנית.
לקחתי אותו, צחצחתי שיניים כשהוא איתי, העברתי אותנו לסלון ועכשיו הוא יונק.
בלי להתעצבן ולבכות, יחסית בנחת (מדי פעם כן משתגע בכלל הבטן...)

מקווה שכל היום יעבור ככה בטוב.

אתמול שקלנו אותו. הגיע ל-3 ק"ג!

סוף סוף חזר לעלות כמו שצריך.
ועשה אתמול מספיק פיפי.
זה אומר שכרגע אפשר להחליף בערך ארוחה אחת ביום, מקסימום שתיים, בהנקה.
חוץ מזה שאר ההנקות זה רק במקביל לבקבוק (ואז הן קצרות, כי אחרת זה לוקח שעות של הנקה-שאיבה-בקבוק) כי כשניסיתי להחליף יותר מזה או שלא עשה כמעט פיפי ולא עלה במשקל, או שהוא ממש רעב ומשלים את הכמויות האלה בארוחות אחרות.

מקווה לעלות לשתיים-שלוש הנקות קבועות ביום, ואז בהדרגה להוסיף עוד.

שליחה על ידי שקטה* » 28 מרץ 2019, 10:00

וואו פרח, כל הכבוד לך!! איך את נלחמת! מקווה שתמשיך מגמת השיפור ושתצליחי לישון קצת יותר. ברור שזה עושה הבדל עצום. בהצלחה לכם@}

שהכל כל כך שונה מאיך שדמיינתי ורציתי.דאני רק מחכה שזה יעבור, ומפספסת את התקופה הזאת שהוא כל כך חמוד בה. בכלל לא נהנית ממנה.
פרח רציתי להגיד לך לגבי ההרגשה הזאת, שמוכרת לי מאוד, עד היום. ש... אני לא בטוחה שגם אם תשני יותר ואם תניקי מלא וגם אם התנאים יהיו אופטימלים גם אז סביר שההרגשה הזאת תצוץ... זה ממש מבאס אבל לפחות אני חווה את זה כל הזמן, את הפער העצום בין מה שדמיינתי לבין מה שקורה בפועל, את הקושי ליהנות ולשמוח (בגלל מיליון ואחת סיבות) ועכשיו נוסף לזה גם הקטעים של ריבים וויכוחים והתעצבנויות (מה שאין כשהם קטנים). לפני שהיו לי ילדים לא העליתי על דעתי שיימאס לי (כל כך מהר), שלא יהיה לי כוח ברמה כזאת שאני ארגיש סוג של אדישות, שכל כך מהר תיגמר לי הסבלנות. וזה היה חתיכת זבנג מלווה בהמון רגשות אשמה לגלות, שהרבה מהזמן אני לא נהנית, שיש הרבה מצבים שאין לי כוח לכלום ובעיקר לא לפיצקית. עד היום עיקר התדהמה שלי זה הפער העצום בין כמות הסבלנות שדמיינתי שתהיה לי (מאז ומעולם נחשבתי לאדם סבלני באופן כללי ועם ילדים בפרט) לילדים שלי לבין כמות הסבלנות בפועל (מעטה, מעטה מדי... כאילו שאיתן אני הכי פחות סבלנית, איך זה יכול להיות??)
אז... כנראה שזה חלק מהעניין של האימהות... ההרגשות המבאסות האלו... איכשהו צריך להכיל גם את זה...
אני אוהבת את בנותיי עד סוף העולם ועד קץ הימים אהבה שאין לתאר במילים. אבל בפועל, ביום יום, יש לא מעט זמן שפשוט עובר לו, לא בהנאה, לא בכיף, לא בתשומת לב, סתם עובר לו (וזה עוד מצב טוב, יש גם הרבה זמנים מבאסים שהזמן עובר בחוסר סבלנות כלפיהן, או בריחוק, או אפילו בכעס ועצבים. שזה עניין עצום בפני עצמו. כשהבכורה היתה תינוקת ראיתי את אחותי מתעצבנת על בן הארבע שלה ואני זוכרת שחשבתי שבטח גם אני אתעצבן עליה כשהיא תגדל אבל פשוט לא הצלחתי לדמיין את זה ממש קורה, מלאכית מושלמת... והיום... מאתגרת אותי ברמות, אין יום שלא מלווה בהתעצבנויות או גערות). זאת עבודת חיים (לפחות שלי) להגדיל את רגעי המודעות לטוב, לשמחה, להודיה והרבה יותר קשה לחוש אותם כשעייפים את העייפות הזאת של ההתחלה.
העייפות כל כך מגבירה ומעצימה את התחושות האלו, פי מיליון בערך... אז מעולה שישנת! אין חשוב מזה! והלוואי שייצא לך בקרוב שוב:-)
אתם מתקדמים נהדר. זה לא גרף שרק עולה, הוא גם יורד או נעצר או מתפצל אבל המגמה נשמעת נהדרת. שלושה ק"ג! וואו! (אגב הגעתם כבר לתל"מ?)

פרח, מה שלומך?

עייפה...

ביום ראשון הייתה היועצת, התחלנו להשתמש בsns.
הייתה פה כרגיל 3 שעות, בסופן הייתי ממש מחוסלת.
אז כמובן שבאותו ערב נתנו רק בקבוקים כי לי מי היה כול לנסות שוב.

אז אתמול התחלנו להשתמש, בהתחלה הוא מתלהב ויונק עם זה ממש טוב, ואחרי כמה זמן מתעייף ונרדם. כל ארוחה נמשכה איזה שעתיים וחצי, כדי שיסיים את הכמויות שרגיל לאכול.
הוא כל הזמן נרדם, אבל אם הפיטמה יצאה לו מהפה התעורר ורצה עוד. ינק שניה ונרדם שוב...
זה היה מתיש ממש.
עד שכבר סיים לאכול הייתי צריכה לשאוב לארוחה הבאה, ואז הוא כבר התעורר לאכול שוב. ממש לא נשאר לי זמן לנשום רגע.

ככה החלפנו שתיים וחצי ארוחות, ואז כבר הייתי עייפה מדי ושאר הערב והלילה אכל מבקבוק.

היום כן יש שיפור לוקח לו בערך שעה וחצי לסיים את המנה שלו. ככה שנשאר לי זמן למשל לאכול וללכת לשירותים בין הנקה+שאיבה.

עדיין סיימתי את זה מותשת.
והוא לא ברור איך היה עוד רעב ונתתי לו עכשיו בקבוק סימילק...
למרות שכן אכל בעצם שתי ארוחות עם כמות שבד"כ מספיקה לו דרך הצינורית , ובטח עוד לפחות קצת מהשד עצמו.

סוף סוף נרדם.
נראה אם יהיה לי כוח לעוד פעם אחת כזאת לקראת הערב. כרגע אני גמורה.
ובלילה כמובן אין סיכוי שאני יושבת איתו שעה וחצי לכל ארוחה.

זה גם לא הולך הכי בקלות, זה מאוד מסורבל, וקשה לו לתפוס עם הצינורית אז הוא בוכה עד שמצליח.
ואם הוא רוצה עוד צריך למלא איכשהו עם יד אחת כי הוא עליי.... או לשים אותו כדי לפנות יד והוא עושה פרצופים.

מקווה ממש שעם זה התהליך יתקדם מהר יותר. לא יכולה לחכות שהוא יינק נורמלי ונפסיק עם השאיבות והבקבוקים. או לפחות נפחית ממש.

אגב הגעתם כבר לתל"מ?
בסוף השבוע הזה.
אני רואה אותו עכשיו ולא מאמינה שככה הייתי אמורה ללדת אותו.
מצד אחד יש ימים לאחרונה שזה כואב לי ממש, לחשוב כמה קל יותר זה היה יכול להיות. אם היה יוצא ככה.
ומצד שני, לא מבינה איך מישהי מצליחה לסחוב וללדת תינוק בכזה גודל. הוא כבר ממש כבד לי לפעמים...
וגם מוזר לי לחשוב על מצב שלא היינו מכירים אותו כל החודשיים האלה.

הוא ממש גדל, גם פיזית וגם בהתנהגות.
פחות עובר, יותר ערני ומסתכל, מגיב.
למשל בהתחלה כשהיה נושך אותי בהנקה וצעקתי מכאב לא היה מתייחס בכלל ופשוט המשיך לישון. עכשיו הוא פותח עיניים ומסתכל לרגע לכיווני (ואז כמובן חוזר לישון).
ובלילה מגיב ממש מיד כשאני מתקרבת ושרה לו. זה הרגעים שאני הכי אוהבת.

גוונים, רציתי גם להתייחס למה שכתבת אבל עוד לא הספקתי. אמצא זמן מתישהו...

איך מישהי מצליחה לסחוב וללדת תינוק בכזה גודל. הוא כבר ממש כבד לי לפעמים...
חמודה שאת. נראה לי שכשהם מגולגלים בבטן הם יותר קלים לנשיאה... (בעצם, תשאלי אותי שוב כשאהיה בחודש 9 תשיעי ( ;

פרח, זה באמת באמת מדהים איך שאת שורדת את זה.
הלוואי שיעבוד במהירות עם הצינורית!
ליאור

הפגייה זו אחת ההתמודדויות הקשות ביותר נפשית לאמא.
אבל פיזית כמו שכתבת יכולת לישון ולחלוק באחריות וכשהגעת היית כל כולל איתו ובשבילו.
הורות היא לא כזו. הורות זה לקום מאה פעם באמצע משהו כי יש מישהו שתלוי בך, וזה לוותר על צרכים בסיסיים שלך לאורך זמן. זו המציאות אצל כולם. אצלך זה הגיע אחרי תקופה קשה נפשית אז זה לא פשוט עוד יותר.
מצד שני יש לך המון עזרה. לי עם שני הילדים יחד אין ולא היתה את העזרה שאת מציינת אז בורכת וזה משהו להישען עליו ולהודות.

לגבי השאר, תחשבי מה קשה לך הכי וותיק על זה. ההנקה שעות היא השאיפה היא כייפית? לי לא היה כח פיזית להחזיק ככה תינוק כשאני גמורה. בקבוק היה לי עדיף. וגם הסדר והשליטה והרוגע שלהם.
אני ויתרתי על הנקה כי זה היה הכי נכון והניב רוגע ושקט ושעות שינה לכולם ועלייה במשקל טובה. לא חושבת שצריך לוותר כי קשה אבל אולי רק לתת בבקבוק או רק להניק בלי לשאוב, עם השלמת של תמל.
ואם מחליטים בכל זאת במאמץ האדיר שלך אז תזכרי שזה זמני. קראתי המון על נסיון של אחרות רק בדיעבד ומכולן ברור שהקשיים האלה הם זמניים. בעוד חודש שנראה לך נצח אבל הוא יעבור מהר רוב הקשיים הלוגיסטיים יפתרו מבחינת ההנקה ברוב המקרין. אותי זה היה מעודד אם הייתי יודעת על זה מראש. ספק אם זה היה משפיע על ההחלטה שלי אבל זה בהחלט יכול לעזור למי שיותר בעניין

איזה כיף לשמוע על ההתקדמות!

לא יכולה לחכות שהוא יינק נורמלי ונפסיק עם השאיבות והבקבוקים. או לפחות נפחית ממש.
נשמע שאת ממש בדרך לשם.

מצד אחד יש ימים לאחרונה שזה כואב לי ממש, לחשוב כמה קל יותר זה היה יכול להיות. אם היה יוצא ככה.

טוב שאת נותנת מקום גם לתחושות האלה.

אבל פיזית כמו שכתבת יכולת לישון ולחלוק באחריות וכשהגעת היית כל כולל איתו ובשבילו.
זה אולי נכון ברוב המקרים, אבל לא במקרה הזה... לפחות עכשיו יש מקלחת ושירותים ומיטה.

מצד אחד יש ימים לאחרונה שזה כואב לי ממש, לחשוב כמה קל יותר זה היה יכול להיות. אם היה יוצא ככה.
זה תמיד שובר את הלב להיזכר ברגעים קשים של הילדים שלנו. ואת צודקת, זה באמת יכל להיות הרבה יותר קל.
אבל לולו בריא וחזק ואתם מתקדמים במהירות מדהימה, גם אם מהפרספקטיבה היומיומית (והעייפה) שלך זה משהו שקשה לך כרגע לראות.

<ליאור>

פרח

כל הכבוד על המסירות, אכן עם הזמן דברים מגיעים לידי איזון, את משקיעה מאמצים כבירים בשביל להניק את התינוק שלך ואני ממש מקווה שיהיה קל יותר.
אני מבטיחה לך שההשקעה משתלמת, את מעניקה לו את ההתחלה שכל תינוק זקוק לה |l|

רק להגיד שאת מדהימה אותי.

זה אולי נכון ברוב המקרים, אבל לא במקרה הזה... לפחות עכשיו יש מקלחת ושירותים ומיטה.
?
פרח כתבה שבפגייה לפחות היתה חלוקת משמרות, כך שהיא יכלה לפרוש לישון כל יום כמה שעות בדירה/מלונית ולחזור עם כוחות בזמן שמישהו אחר נמצא שם במקומה. מה ששונה מהטיפול בבית שבו היא מטפלת ברצף. לכן הטיפול בבית יותר קשה פיזית מהסיבות האלה.

בתקופת הפגייה אכן היו דברים מסויימים שיותר קלים מעכשיו, צאבל אף אחד מהם לא היה קשור לפגייה עצמה.

הראשון זה שבעלי היה בחופש מהעבודה, אז באמת יכולנו להתחלק בינינו. עכשיו הוא כן קם בלילה, כי אין ממש ברירה עם השאיבות לפעמים, אבל יש לזה מחיר כי הוא ממש גמור כל הזמן.
אבל כמובן שזה מאוד קשה שהוא מחולק בין העבודה לבין הבית, כשבחודש הראשון הוא היה כולו איתנו.

הדבר השני זה השאיבות, שכמה שהיו קשות בהתחלה, לפחות יכולתי להשתמש במכונה וזה דרש ממני פחות מאמץ פיזי. כרגע בגלל מצב הציצים שלי, עם הדלקת או מה שיש שם, כל השאיבות הן בעצם בסחיטה ידנית כי המשאבה ממש מכאיבה לי, וזה ממש מתיש ודורש ממני להיות ערנית ומרוכזת כל פעם.

בבי"ח גם הייתי ישנה כמה שעות רצוף בלילה, כי הייתי מוותרת על שאיבה אחת. עכשיו בגלל הכאבים אני לרוב לא מעיסה לעשות את זה, ומשתדלת לא לפתוח פערים של יותר מ4 שעות, מה שמשאיר לי מקסימום 3 שעות רצופות לישון וגם זה לרוב לא...

בנוסף, לולו קצת גדל. והוא כבר טיפה פחות עובר ולא רק ישן ואוכל דרך זונדה... אלא מתעורר ומביע את רצונו ודעתו. הבטן שלו פחות רגועה ובגדול הוא דורש יותר תשומת לב.

ויותר מכל, יש את עניין ההנקה. רק לאחרונה התחלנו באמת, כי עד עכשיו הוא עוד לא היה מוכן. וזה לוקח ממני המון זמן ואנרגיה מטורפת.

אם הייתי רק נותנת בקבוק, ובטח אם רק סימילק, זה היה הרבה הרבה יותר פשוט. הוא היה אוכל חצי שעה, קצת גרפס ואז היו נשארות לי שעתיים לנוח עד הפעם הבאה. אבל בתוספת שאיבות והנקות נשאר בין 0 לשעה...

אבל רואה איך התמ"ל משפיע עליו אז ממש אין סיכוי מבחינתי.
מקווה שכל המאמצים ישתלמו בסוף ונצליח לעבור להנקה מלאה. מתה להיפטר כבר מהבקבוקים.

אחד הדברים שהכי קשים לי בימים האחרונים זה שנהיה הרבה בכי סביב האוכל.
הוא בוכה כשרעב, ועד שאני מחממת חלב/מכינה סימילק הוא כבר ממש מתעצבן לפעמים.
וגם בהנקה, עד שתופס ומצליח הוא ממש צורח חלק מהפעמים.
אתמול הגעתי למצב שאני ממש בוכה מזה, לא יכולתי לראות אותו מתוסכל ככה...

מתה שנגיע כבר להנקה מלאה, כשהוא רעב אני פשוט אוציא ציצי ואתן, בלי הכנות והתעסקויות. שיידע לתפוס בקלות וזה לא יהיה כזה מאבק בכל פעם.

אחרי שהוא מצליח לרוב הוא רגוע, יונק ומבסוט.
הבעיה היחידה היא שהוא נרדם מהר מדי... ואז כמעט ולא מספיק לינוק.

לפרוש לישון כל יום כמה שעות בדירה/מלונית ולחזור עם כוחות בזמן שמישהו אחר נמצא שם במקומה. מה ששונה מהטיפול בבית שבו היא מטפלת ברצף. לכן הטיפול בבית יותר קשה פיזית מהסיבות האלה.
רק להגיד שלמרות כל מה שכתבתי, פיזית בבי"ח היה הרבה יותר קשה... אמנם היו עוד איזה שעתיים שינה בלילה, אבל כל הגוף כאב כל הזמן מישיבה ממושכת על כורסא לא נוחה, ושינה על מיטה לא נוחה בחדר אימהות. אכלתי גרוע ממש. היה סביבי כל הזמן רעש שזה גם מאוד מתיש את הגוף.
הייתי כל הזמן במצב דרוך כי את לא יודעת מי ייפול עלייך....

עכשיו לפחות יש איזה מצב בסיסי של חופש, אני מנהלת את עצמי ואת לולו. גם אם מיליון פעם ביום זה רחוק מאוד מאיך שהייתי רוצה. וגם אם אני כל הזמן עייפה ומרגישה במן מאבק עם החיים.

מקווה ששבוע הבא נחזור הביתה, ולמרות שזה אומר לאבד הרבה עזרה פיזית (כביסות, בישולים, ניקיון, עוד יד שעוזרת בהאכלות), אני כבר ממש צריכה את זה.

וממש תודה לכולכן על החיזוקים. זה מאוד מעודד אותי במהלך היום.

מיכל, ממש ריגשת אותי עם מה שכתבת.

באמת לא פשוט.
ויפה שאת ערה לקשיים שלו במאבק על ההנקה ולא רק שלך.
לגבי הבכי שלו כשהוא רעב. תמל לא חייבים לחמם אפשר להגיש בטמפר החדר או לחמם חצי דקה זה עדיף על פני בכי. ואם אפשר להכין מראש לפני שהוא בוכה עוד יותר טוב. להכין את המים בבקבוק ואת האבקה בכמות המדודה ליד רק לשפוך לשקשק ולהגיש.
אני הייתי מכינה בקבוקים ככה לכמה האכלות וזה הקל מאוד.

אני יודעת שיש כאלה שמאכילות תמל בלילה וביום התעסקויות עם הנקות אולי זו גם אפשרות. ככה שבעלך יאכיל בלילה ואת תתעסקי רק עם השאיבה ותוכלי לישון בשאר הזמן.
לפחות בסופש?

ודבר אחרון. כתבת שראית מה התמל עושה לו או משהו כזה. תמל כשהוא מתאים לילד גורם לו לישון עמוק יותר לאורך זמן ולא אמור לייצר בעיות חריגות. אם יש בעיה חריגה אולי התמל הספציפי לא מתאים. כן אמרה לי יועצת אחת ששילוב של תמל עם חלב אם מייצר יותר גזים אבל זה משהו שייפתר בקרוב כשתעברו להנקה מלאה אבל זה לא התמל שגורם את זה אלא השילוב.

חשוב שלא תרגישי אשמה בשום צורה בגלל משהו בתהליך הזה. את מזינה את הילד שלך ההכי טוב שיש. וחלב אם הוא נהדר ותמל הוא נהדר והילד גדל ומתפתח ברוך השם. בתקווה שזה יתקדם יותר מהר למקומות שאת שואפת אליהם אבל גם אם לא בדיוק בקצב או במינונים - עדיין הכל טוב. ממש.

גוונים הדברים שכתבת עודדו גם אותי מאוד.
הפער בין מה שנדמה לנו שנהיה ויהיה לבין מה שקורה בפועל.
ואני אוסיף שגם מבחוץ נראה שאצל אחרים יש יותר רוגע או כאלה מין דרכים טובות להתנהל בהן... כשרק אצלנו סערות וקשיים ועצבים אבל זה לא נכון. לכן השיתוף מקל.

רק להגיד שאת מדהימה אותי.
גם אותי. ממש קוראת אותך בהשתאות.
כמה כוחות יש לך!

מקווה ששבוע הבא נחזור הביתה, ולמרות שזה אומר לאבד הרבה עזרה פיזית (כביסות, בישולים, ניקיון, עוד יד שעוזרת בהאכלות), אני כבר ממש צריכה את זה.
אני ממש מבינה את הצורך הזה!
במקביל מציעה לך בחום להיערך מראש לעזרה מכל סוג.
בבית הנטיה לקום לשים כביסה בדקה וחצי שהידיים שלך פנויות היא פשוט הרסנית (מניסיון).
כדאי להחליט מראש כמה שאפשר מי בא לעזור ומתי ואפילו להחליט איזה עזרה כל מי שבא לעזור מבצע.
אפילו להכין טבלה.
נגיד דודה איקס באה פעמיים בשבוע ומכינה תבשיל או שניים.
אמא מגיעה איקס פעמים שבהן עוזרת בניקיון של .... ובקניות. וכו' וכו'.
וגם עזרה בתשלום, לניקיון ולהכנת אוכל. כן זה קשה נפשית לחשוב שמישהו אחר ינקה את הבית אבל לדעתי כרגע הקושי הזה מוזמן לזוז קצת הצידה כדי לפנות מקום לטיפול בקשיים אחרים.
גם אם בני משפחה (בעל, אמא) מתנדבים לנקות חבל שזה יגזול מהם כוחות שדרושים לעזרה לך לטיפול בלולו. גם המאגרים שלהם מתדלדלים.

מחזיקה אצבעות ומתפללת שההנקה תעלה על דרך המלך@}

ואני אוסיף שגם מבחוץ נראה שאצל אחרים יש יותר רוגע או כאלה מין דרכים טובות להתנהל בהן... כשרק אצלנו סערות וקשיים ועצבים אבל זה לא נכון. לכן השיתוף מקל.
נכון!

מנסיון דומה למה שאת מתארת המעבר לבית שלך יקל מאוד. למרות שלתקופה הראשונית כמו שעשיתם גם הקל.
בקיצור מנסיוני דברים ילכו וישתפרו.

חזרנו הביתה.

אתמול אחרי יום מעייף מאוד ארזתי,
הבוקר סיימנו את האריזות, הלכנו אני ואמא שלי להצביע, שאבתי, לולו אכל, העמסנו את הרכבים ויצאנו לדרך.

הבית דרש המון עבודה.
חודשיים לא גרנו פה, ובנוסף השבוע בעל הבית בא לעשות כמה תיקוני טיח וצבע בקירות מתקלפים וביקרה עם העובש במקלחת.
אז הבית היה הפוך, מטונף, ומלא ערימות של דברים שצריכים לחזור למקום.

6 שעות עבדנו, כשכמעט כל פעם מישהו אחד על לולו ושניים מנקים ואני עשיתי גם הפסקות לשאיבות.
עשינו ניקיון די יסודי, והכנסנו את הדברים למקום.
לקראת הסוף כבר הייתי כל כך גמורה שפשוט דחפתי את ה דברים לארונות בבלגן, העיקר לסיים כבר.
הרגיש לי שיש לנו הרבה יותר מדי חפצים, במיוחד עכשיו שנוספו גם הדברים של לולו. ויש לי צורך עז לעשות עבודה ניפוי. אבל למי היה כוח לזה... הוצאתי קצת דברים שנקרו בדרכי אבל לא השקעתי בזה יותר מדי.

נשארו עוד כמה דברים לסדר ולפרוק מחר, יחסית מעט אבל כן היה לי מבאס שאחרי כל היום הזה לא הכל מתוקתק במקום.
וזה חוץ מהארון בגדים למשל שממש חייב ארגון, גם כי פחות קר כבר וגם כי אני בלי בטן (יחסית... צריכה להבין מה גדול ומה קטן).

הרכבנו את המיטה של לולו, וסידרנו את הדברים שלו בשידת החתלה. צריכים עוד למצוא מקום נורמלי לדברים כמו בעגלה והאמבטיה, כי הבית קטן והן ממש עומדות באמצע.

בסוף התקלחתי ושאבתי, אמא שלי נסעה הביתה ובעלי נסע להצביע (הוא רשום בעיר אחרת).
נשארתי לבד, אמורה להאכיל את לולו וללכת לישון קצת.

היה לי מוזר ומרגש להיות איתו פעם ראשונה אצלנו בבית.
בשלב מסוים לולו השתנק מהאוכל, והיה נראה לי שהוא נחנק.
נכנסתי ממש להיסטריה, דפקתי לו על הגב, דגדגתי ברגליים, דיברתי וזזתי והשתגעתי לחלוטין.
היה נראה לי שהוא עוד לא לגמרי בסדר.
ניסיתי להקשיב לנשימות, לבדוק אם הוא מחזיק לי את האצבע, לנסות לתפוס את המבט שלו. לנסות להוציא ממנו קול.
גם כשכבר ראיתי שהוא נושם לא נרגעתי. רעדתי כולי והתחלתי לבכות.
נכנסתי ללחץ שהוא לא יצליח לחזור לעצמו.
רק כשהדקלתי את האור והוא ממש הגיב נרגעתי. יחסית...

הוא כבר היה בסדר, שכב עליי ברוגע.
התקשרתי לבעלי שירגיע אותי.

אחרי זה הוא היה לא רגוע.
בכה, רצה לאכול עוד. אחרי רגע בכה כי לא רוצה לאכול ויש לו גרפס. אחרי שנייה עוד צרחה של רעב... ככה שוב ושוב.

ואני עדיין בלחץ, שאולי משהו לא בסדר.
כל תנועה או צליל מרגישים לא רגילים.
רק אחרי שעה כמעט הפנמתי שהוא בסדר.

הוא נאבק עוד קצת בבטן, צורח ומסכן.
בסוף אכל עוד קצת ונרדם.

פתאום אני ממש לחוצה להישאר איתו מחר לבד.
למרות שאני עושה את זה כל יום כמעט.
אבל כאילו בגלל ששה בית אחר אז הוא לא אותו תינוק ואני לא אדע להתמודד איתו.

מקווה שבבוקר אהיה רגועה יותר.
וגם שאצליח לישון לפחות קצת בלילה, כי אני די מחוסלת. למרות שבגלל הלחץ לא ממש מרגישה את זה כרגע.

בבית הנטיה לקום לשים כביסה בדקה וחצי שהידיים שלך פנויות היא פשוט הרסנית (מניסיון).
כן נראה לי שזה יהיה לי קשה...
היום ניקיתי גם, כי באמת המצב היה נורא. אז החלטתי מראש שאני לא מניקה אלא רק שואבת, ואנחנו מעושים תורות על לולו.

אבל מתכננים כן להביא מנקה מדי פעם, למרות קשה לי עם זה שמישהי אחרת תנקה פה...
ואוכל בטח ננסה שאנשים אחרים יביאו, צריכה רק להתגבר על הלא נעים...

ברכות על החזרה הביתה!

באמת נורא מבאס לחזור לבית מלוכלך.
אני מאוד מזדהה עם הרצון לנקות, לסדר, לסיים עם העניין ולנוח בבית נעים ונקי.
פעם הייתי מנקה את כל הבית, אבק, מצעים, שירותים אמבטיה... והכל היה כל כך נקי וכיפי. אבל מאז שנולדו הילדות זה פשוט בלתי אפשרי, ואני מנסה להינות מחלקיו הנקיים של הבית (ולשכוח מהחלקים המלוכלכים ומעשרות הפרוייקטים שיש להתחיל או להמשיך).
זה מצליח לפעמים, אבל האמת היא שלרוב אני פשוט מתוסכלת מהמצב של הבית.

וגם עם תחושת הבדידות הזו, הפחד הלא ברור מלהיות לבד, מן תחושת ריקנות ומועקה בחזה.
לפעמים אני גם מרגישה ככה כשאני חוזרת מביקור ארוך אצל ההורים שלי (בדרך כלל אנחנו נשארות קרוב לחודש).
למרות ששם אני גם לבד, לרוב בלי בעלי, עדיין כשחוזרת הביתה פתאום מגיע פחד מוזר כזה, מן מועקה שקשה לי להסביר אותה.

לאט לאט אתם תתרגלו לבית הישן/חדש שלכם, ותתפתח לה שיגרה ויהיה טוב.

האם השתפרה ההנקה במקצת?

<ליאור>

אבל מתכננים כן להביא מנקה מדי פעם, למרות קשה לי עם זה שמישהי אחרת תנקה פה...
פרח, זה יכול להיות כיף גדול להיות עם התינוק בבית אבל גם סבל גדול. אם יש באפשרותכם לשלם- תמצאי מישהי שאפילו תבוא פעמיים בשבוע בבוקר לשלוש שעות ותאפשר לך לישון בין השאיבות. מישהי שגם יכולה להשגיח על לולו וגם לקפל כביסה, לבשל ולנקות קצת. זה יכול להכניס לך הרבה אוויר ושקט. לפעמים יש לי הרגשה שאמא טריה חושבת שהיא כשלון אם היא לא מצליחה לעשות הכל לבד והאמת הידועה -בבאופן בטח - שצריך כפר לגדל תינוק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נכון שעזרה יכולה להקל אבל יש נשים שלא אוהבות ולא טוב להן עם עוד אנשים בבית. אלא אם מוצאים מישהי סבבה כזו לא מורגשת.
אצלי זה היה ועדיין המחסום העיקרי. והגעתי למסקנה שיש נשים כאלו שמסוגלות להיות לבד 24/7 עם ילד או שניים ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם עוד מישהו שגם עם העזרה הטכנית שלו סבבה כל השאר פחות.

בקיצור אני אומרת שתקחי מה שנכון לך מהעצות ולא להרגיש רע אם משהו מסויים לא עובד לך.
לשמחתי נקיון וסדר פיות מפריעים לי מלאדם הממוצע אז על אלה אני מוותרת ראשונים ועל שינה -לא.

היומיים האחרונים עברו סה"כ בטוב. עליות ומורדות אבל נחמד בבית ואנחנו מסתגלים.

אחד הדברים שנוחים לי זה דווקא העובדה שהבית קטנטן, וככה אני אף פעם לא רחוקה מלולו. גם אם אני משאירה אותו לישון במיטה שלו והולכת למטבח, זה מרחק בערך 5 צעדים, אז אני שומעת אותו ורואה אותו תוך כדי.

וגם החצר, שעושה את היציאה החוצה קלה כל כך ואנחנו יכולים לצאת ל5 דקות סתם ככה להיות קצת בשמש, בלי התארגנות של יציאה מהבית.

אתמול בין לבין הצלחתי לארגן את רוב הערמות שעוד הפריעו לי. לא פרויקטים כמו הארון או הניירת, סתם דברים קטנים שהשארנו בצד ביום המעבר ורציתי לדחוף לאיזה ארון.
כמובן שעוד נדרשת עבודת מיון, אבל כרגע לפחות נקי לי בעין ורק בתוך הארונות קצת עמוס (והמחסן אלוהים ישמור... אבל לזה בטח ייקח זמן להגיע).

לגבי עזרה קבועה, פעמיים בשבוע נראה לי יותר מדי בשבילי. גם כלכלית וגם מבחינת נוכחות של עוד מישהי בבית.
אני רואה שזה מפריע לי, בטח כשמאוד קשה לי שהעזרה תהיה מדויקת לי, וחוץ מזה אני צריכה לזמן את עצמי סביב זה.
למשל היום אמא שלי באה. בדיוק נרדמתי סוף סוף אחרי לילה מאוד מתיש, וזה העיר אותי... כמובן שהיא יכלה להיות עם לולו ושאני אשן, אבל כבר לא הצלחתי להרדם שוב...

גם עם מנקה קצת קשה לי, אבל ממש בטוחה שלא אצליח להגיע לדברים כמו לנקות אבק וכן רוצה שהבית יישאר במצב נורמלי כדי שהיהי לי נעים.

ההנקה...
הפסקתי עם הצינורית כי זה כבר נהיה סיוט.
כל פעם להספיק להתארגן לפני, הוא היה צורח, אני הייתי במתח, כל הזמן בהיכון שזה לא יצא לו מהפה ולא ינזל. כל הזמן מעירה אותו ומציקה לו כדי שיאכל ויסיים את זה...
הרגשתי שזה עושה לשנינו רק רע אז די.

בינתיים מנסה לדחוף כמה שיותר הנקות במהלך היום.
יש פעמים שהוא יונק דקה וחצי ונרדם...
ויש פעמים שהוא דווקא יונק די יפה במשך שעה-שעתיים...כלומר כל פעם מפסיק טיפה ואז ממשיך. שזה מתיש אבל כל עוד הוא בעניין אני זורמת.
חוץ מזה מוסיפה עוד הנקות קצרות לפני או אחרי הבקבוק, מתי שמתאים מבחינת השאיבות/ ערנות/ רעב שלו.
או כשהוא כואבת לו הבטן וזה הדבר היחיד שמרגיע אותו (ומהסביבה מקבלת כל הזמן הערות שלא לתת לו להפוך אותי למוצץ...).

בתכלס אני עדיין שואבת מלא, כי גם אחרי שנראה לי שהוא יונק ממש טוב הוא עדיין בסיום ההנקה שואב 60 מ"ל בבקבוק... וזה בערך מה שיוצא לי בשאיבה אחת כרגע, לפעמים קצת יותר.
מצד שני לפעמים הוא גם אוכל יותר, ככה שאני עדיין לא מצליחה שיישארו ספיירים, ועדיין מקבל בין חצי מנה למנה של תמ"ל ביום.

בהרגשה שלי זה כאילו הוא לא ממש מצליח לאכול כלום בהנקה...
אבל אולי אני טועה, כי בתכלס כבר שבועיים שהוא אוכל בערך אותן כמויות בבקבוק, והן לא גדולות במיוחד ביחס למשקל שלו. והוא כן עולה במשקל ועושה פיפי-קקי, אז או שהוא סתם לא אכלן גדול, או שאולי הוא כן משלים יפה בהנקה.

אתמול פעם ראשונה שהוא ינק שעתיים ברצף, והרגשתי שהוא באמת שבע כי נרדם ממש טוב לשעה וחצי ורק אז קם לאכול.
מקווה שזה ימשיך ככה, ולאט לאט ההנקות יתקצרו.

אתמול התחלתי אנטיביוטיקה.
כמה שניסיתי להימנע מזה, הגעתי למצב שהרגשתי שכבר אין מנוס.
הכאבין בשד כל הזמן באו והלכו, ובימים האחרונים התחילה נפיחות שרק גדלה מיום ליום... המקום היה חם והיה ממש קשה לשאוב משם.
אז הלכתי לרופאה שנתנה אנטיביוקיטה.
הייתה ממש נחמדה, אמרה שהכי חשוב לפנות את החלב ולתת לו לינוק משם.
הבעיה היא שלולו ברוגז עם השד הזה מאז שהתחילה את הנפיחות ולא מוכן להתקרב אליו. עוד לפני שסוגר את הפה מתחיל לצרוח ולא משנה כמה אני מנסה הוא לא מוכן לינוק ממנו...
אז בינתיים יונק רק מהשני ומזה אני רק שואבת.

בימים האחרונים עניינ הבטן מככבים, ואנחנו ערים חצי לילה סביב זה. שלושתנו...
לולו מתעורר, אני מעירה את בעלי שיאכיל אותו ובינתיים אני שואבת.
אבל במקום שזה יהיה חצי שעה-שעה, העניין לוקח לפעמים שעתיים, כי הוא מתחרפן מהבטן ולא מצליח להרדם.
הלילה היה ער פחות זמן כל פעם, אבל יותר פעמים, מה שהשאיר לי בקושי שעה לישון בין לבין.
בבוקר כבר הייתי לגמרי מחוסלת והתפוצץ לי הראש...

כל הזמן מתחשק לי לדלג על שאיבות ולישון, אבל יודעת שזה יהיה ממש גרוע כי גם ככה השדיים כואבים לי רוב הזמן. אם אני פותחת פער של 4-5 שעות אני ממש סובלת.

מה הקטע שזה כל כך מפריע לאנשים שלולו עליי?
זה נהיה ממש מטורף, כל פעם שיש אנשים לידי, בשניה שהוא נרדם מיד שואלים אותי למה אני לא שמה אותו בעגלה או במיטה.

"הוא ישן תשימי אות במיטה"
"מה הוא כל היום עלייך?"
"למה את לא שמה אותו?"
"זה לא מפריע לך ככה?"

מה אכפת להם?

הוא לא כל היום עליי. רק כשמתאים לי. או כשמשהו מפריע לו.
בצהריים הוא במיטה שלו ואני נחה.
כשאני שואבת הוא במיטה שלו.
בלילה הוא במיטה שלו ואנחנו ישנים.

אבל במשך היום, אם סתם יש לי זמן בין האכלה לשאיבה ואני יודעת שאני לא אצליח להרדם, כיף לי שהוא עליי.
אם אנחנו ליד אנשים, יושבים ומדברים, מה אכפת לי שהוא עליי בזמן הזה?

ויותר מזה, מה אכפת להם?

הם אפילו לא אומרים שהוא יתרגל או משהו. פשוט אומרים שצריך לשים אותו במיטה.
הם אפילו לא נותנים לו שניה להיכנס לשינה עמוקה... בשניה שהוא עוצם עיניים מיד - "הוא נרדם, שימי אותו"...
כנראה באמת חושבים שזה מפריע לי ובכל זאת אני לא שמה אותו...

אבל מפריע לי הרבה יותר להניח אותו בצד וכל שנייה להציץ שהכל בסדר והוא לא התעורר.
לשמוע אותו זז כל רגע כי מציקה לו הבטן או שמשהו הבהיל אותו. להניח עליו יד או לנדנד כדי להרגיע.
יותר נוח לי שהוא עליי, ישן רגוע ושקט.
אם יש לי הזדמנות וכוח אז למה לא?
מה העניין לשים אותו במיטה סתם כי צריך?

ביחד / שני פביאן
פה קטן, מלא עד אין מקום בשד של אמא
יונקת, פה ושם, כשהיא נזכרת, קצת חלב
והאוזן - היא צמודה ללב פועם חזק של אמא
ושוב, אנה ואמא יחד באותו מקצב.

ואין "אני" ו"את" ו"הם",
כל העולם כולו רק "אנו",
חמות וחבוקות ופועמות כגוף אחד,
אל תהיה אינכם צרה באושר זה שכאן מצאנו,
על החיים עוד לפנינו, להיות, כמותכם, לבד.

השאלה שלך גרמה לי לחשוב על השיר המקסים הזה שמישהי מבאופן כתבה..
קראתי איפשהו שהיא כתבה אותה כמתנה לאחותה שהעניקה תינוקת/.פעוטה בת שנה פלוס וספגה כל מיני הערות על כך.
אולי לאנשים קשה כי הם מקנאים וגם הם.היו רוצים להיות חבוקים כך בתוך תוכם.
האמת שזה לא משנה למה.
אם זה מתאים לך וללולו זה כל מה שמשנה.
התקופה הזו בחיים יקרה מפז ולא תחזור וכמה שיותר להרגיש את אמא רק ייתן לו בטחון ועוגן שילווה אותו כל החיים. אז תהנו מכל רגע.

יצא העניקה והכוונה הייתה להניקה.. כנראה לא סתם התיקון האוטומטי תיקן לי. גם הוא באופני

רואה שיש גם שגיאות בשיר. אל תהיה עינכם צרה באושר זה שכאן מצאנו, כל החיים...
אולי מישהי יודעת לערוך

כל פעם שיש אנשים לידי, בשניה שהוא נרדם מיד שואלים אותי
נראה לי שיש יותר מדי אנשים מיותרים לידך...

תשובות מעלית לשאלה המ&^%ת:

"אתם מקנאים?"
"כי זה הכי כיף, דאאאא"
לא להגיד מלה. רק לחייך במתיקות ולהסניף ולנשק את הבובון.

אנשים בדרכ אמהות יודעות כמה זה קשה אחכ כשילד שוקל עשרה קילו פלוס ורוצה על הידיים. זה בא בדרכ משם, מהמקום של להגיד לך לפני שזה יגיע לשם.
אגב אני לגמרי מסכימה איתן.
גם אני לא הרמתי מעבר למה שהיו צריכים. והיו צריכים מעט. ואנחנו חמים ומחבקים ומנשקים וכל הזמן דביקים, וגם ישנו יחד עד קרוב לגיל שנתיים.
עדיין- לא מנשאים ולא להרים ולשוטט וכאלה. לא. כלומר אצלי לא.
לא בגלל שניסיתי להימנע מהרגל, אלא כי יש בי משהו עמוק שנותן מה שנחוץ - ולא מעבר.בכל מה שנוגע לצרכים.
ואני חושבת שזה נהדר.
היום אגב הם רוצים לישון איתי שוב ויש קשיים אחרים שאני אל מסוגלת לזה ויש מאבקים סביב זה וזה מבאס (גם אותי כי כמו שכתבתי - אני נותנת מה שנחוץ וזה מה שנחוץ להם אבל עובדה שאני לא שם לתת את זה).

אם את חושבת אחרת ואת בטוחה בזה אז כל קולות הרקע הם סתם, וככה צריך להתייחס אליהם. את בשלך עם הילד ש ל ך.

קרן שמש השיר מקסים. תודה.

האמת שאין לידי יותר מדי אנשים, עדיין די מתבודדת ורוב האנשים די התרגלו נראה לי... ועדיין מי שיש פעם ב... מתעקשים על הנקודה הזאת.

בימים האחרונים אני דווקא מרגישה שרוצה להתחיל לפגוש יותר אנשים. אבל הערות כאלה ובסגנון גורמות לי קצת להימנע... וכמובן גם עניין ההנקה והשאיבות (והעייפות ...) שהופכים את הכל ליותר מורכב.

לגבי תגובות אפשריות או פשוט להתעלם, בסוף כמובן אני עושה מה שאני רוצה. העניין שזה לא שאומרים פעם אחת וזהו, אלא אומרים שוב ושוב ברצף, ממש לא מרפים מהעניין.

אנשים בדרכ אמהות יודעות כמה זה קשה אחכ כשילד שוקל עשרה קילו פלוס ורוצה על הידיים. זה בא בדרכ משם, מהמקום של להגיד לך לפני שזה יגיע לשם.
מבינה לגמרי, והאמת שאני גם די נמנעת מלהסתובב איתו סתם ככה על הידיים, כי זה לא הכי נוח לי וקצת כבד ומסורבל.
מדובר על מצבים שאני יושבת והוא עליי. זה לא כבד, הוא פשוט נמצא עליי וזה סבבה.
גם ככה במהלך היום אין לי זמן או כוח לשום דבר חוץ מהנקות ושאיבות.
זה בזמנים שאני נגיד מדברת עם אנשים או רואה טלוויזיה..
באמת לא מבינה מה הרעיון לשים אותו בצד בזמן הזה אם לא מפריע לי שהוא עליי.

מבחינת ההמשך, בעבודה אני יושבת ככה שעות גם עם ילדים בני 3... בישיבה זה לא כבד.

אני תוהה לגבי מה שאחרים עושים - הרבה פעמים אני לוקחת אותו עליי למשל כי הוא התחיל לזוז מתוך שינה בחוסר נוחות בגלל כאבי בטן. אני יודעת שאם אשאיר אותו ככה לאורך זמן מתישהו הוא יתעורר ויבכה.
מה אנשים אחרים עושים? משאירים את התינוק לבכות במיטה?
כי זה קורה די הרבה..
כשהוא אחרי שאכל/עשה קקי/גרפס וכו, וישן עמוק, לא מפריע לו שאני שמה אותו במיטה. במקרים כאלה, אם בדיוק לא מתאים לי שיהיה עליי אני שמה אותו והוא ישן ממש טוב.
אבל בהרבה מקרים הוא לא לגמרי רגוע, פשוט כי הבטן...
אז מה הציפייה? שאני אשים אותו וארים שוב כל 5 דקות? זה סתם מעצבן...

לרוב אני מזהה מראש אם הוא יישן עכשיו טוב במיטה או לא. אני מרגישה האם הוא רגוע רק כי הוא עליי, או כי הוא באמת ישן עמוק.
ואז מתעקשים שאשים אותו בכל זאת - "מה אכפת לך? תנסי. אולי הוא יישן טוב".
בפעמים שרציתי להוכיח להם שהם טועים כמעט תמיד צדקתי... הנחתי אותו במיטה ותוך שנייה הוא התחיל לזוז (ואז כמובן אמרו לי להשאיר אותו כי אולי יירגע לבד. כמובן שלרוב הוא לא נרגע לבד...).
לא מבינה את ההתעקשות הזאת.

ולגמרי מבינה שיש אנשים שפחות מתאים להם להיות עם התינוק שעות עליהם.
אבל מה זה קשור אליי?
לא ביקשתי שהם יחזיקו אותו...
(האמת שלפעמים אני רוצה כדי שאלך לשירותים למשל, אבל מוותרת כי יודעת שיעשו פרצוף או שפשוט ישימו אותו במיטה אחרי שניה. אז מחכה שהוא ישן ממש עמוק ורק אז שמה במיטה והולכת)