סיפור הלידה של אלמה

רחל_ברמן*
הודעות: 1270
הצטרפות: 25 אוקטובר 2006, 12:11
דף אישי: הדף האישי של רחל_ברמן*

סיפור הלידה של אלמה

שליחה על ידי רחל_ברמן* »

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים

הסיפור המקסים של גלית בטבעון, הועבר מהדף סיפורי לידה ראשונה קלה כי מגיע לו דף משלו!

הלידה של אלמה - לידה ראשונה קצרה וקלה.

ביום שלישי בצהריים, 39+2, התחילו צירצורים לא סדירים, לא כואבים, לא מפריעים להתנהלות היומיומית שלי,
שכללה הרבה הסתובבות בעיר (גרנו אז בתל אביב), והרבה קינון.

בערב ישבתי עם אמא שלי בבית קפה והודעתי לה שהלילה או מחר בבוקר אני יולדת.
איך את יודעת? לא יודעת, אני פשוט יודעת...

כשאני מגיעה הביתה, אני מודיעה לאיש שלי שכדאי שיבטל את נסיעת העבודה שלו צפונה שמתוכננת למחרת
הוא אומר לי שגם אם יתחיל משהו מחר, הרי זאת לידה ראשונה וזה לוקח זמן, והוא יגיע במהרה.
הוא הולך לישון כי צריך לקום מוקדם בבוקר,
אני לא יכולה ללכת לישון, יודעת שהלילה תתחיל הלידה שלי, הולכת לסלון, לחכות..
צופה במחשב ב"אמא יקרה לי", בפרק על טיפולי הפוריות,
מתרגשת מאד, בוכה בכי ארוך ומשחרר, מרגישה שהלילה אני סוגרת מעגל שהתחיל לפני הרבה שנים.

בסביבות 1 בלילה התחילו צירים סדירים כל 3 דקות.
הצירים לא מאד כואבים לכן אני מרגישה בנוח להישאר בבית, קצת תנועתיות, הרבה סידורים,
אחרי שעתיים בערך של צירים סדירים אני מפעילה מכונת כביסה על תכנית קצרה.
כשהמכונה מסיימת אני מעירה את האיש, אומרת לו שהגיע הזמן, שיתקלח, יתרענן, בלי לחץ, אבל צריך לצאת.
הוא רואה אותי עם כל הכביסה על הכתף, מתכוננת לתלות אותה, ומתקשה להאמין שזהו זה.
מאז הוא סיפר כבר עשרות פעמים שלא נוראה לו הגיוני השילוב שלי תולה כביסה +ההכרזה שצריך לצאת לבית החולים כי הלידה התחילה.
בזמן שהוא מתארגן אני יורדת עם הכלבה לטיול אחרון לפני שהדוגיסיטרית תגיע למחרת.
הצירים כבר כואבים וארוכים יותר,
ואני זוכרת כאילו זה היה אתמול,
איך ליד הכלבה שעושה פיפי, אני נשענת על עמוד החשמל ברחוב, נושמת, מנענעת את האגן כמו שלמדתי, וחושבת לעצמי שזה חתיכת מחזה מוזר למביט מהצד.

בארבע וחצי בבוקר הגענו למיון יולדות תה"ש עם הדולה שלנו,
חיברו אותי למוניטור שהראה צירים סדירים - שכבר התחילו לכאוב
בחמש בבוקר, תוך כדי המוניטור, המים פקעו, לפי בדיקת רופאה אני בלידה פעילה (כבר אינני זוכרת את הפתיחה) והעבירו אותי לחדר לידה

בחדר הלידה הצירים כואבים, האיש שלי איתי, הדולה נהדרת,
עובדים יפה על הכדור ובמקלחת ועם השתדלות שלעתים הצליחה לנשום כמו שתרגלנו.
בשמונה בבוקר הרגשתי שזהו. אני כבר לא יכולה יותר.
היום אני מבינה שזה היה שלב המעבר, נקודת המשבר של נשים רבות וזוכרת את זה טוב טוב לקראת הלידה הבאה.
ביקשתי אפידורל, קיבלתי, ולבקשת הדולה שלי, שכבתי לישון לשעתיים לצבור כוחות.

בעשר בבוקר האיש שלי והדולה מעירים אותי,
המיילדת הנעימה (ורדה) בודקת אותי, פתיחה מלאה, תתכונני להתחיל ללחוץ...
מכיוון שהייתי תחת השפעת האפידורל לא הרגשתי דחף ללחוץ ולכן פעלתי לפי ההוראות של המיילדת.
חמש-שש לחיצות ואלמה שלי היתה בחוץ.

זה לא כאב, לא הרגשתי כלום,
שלב הלחיצות ארך כעשר דקות.
היא פשוט החליקה החוצה לידיים של המילדת, בלי קרעים או חתכים
(כאן המקום לציין שעבדנו טוב על עיסוי פרינאום מספר שבועות לפני הלידה, באופן קבוע, כמעט מדי יום)
רגע אחד אני לוחצת, רגע שני היא בחוץ, על הבטן שלי, מתעטשת ובוכה.
שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, שום דבר,
לא ארבע שנים של המתנה לה, לא תשעה ירחי לידה, לא צירים כואבים, לא הלחיצות,
שום דבר.
כשהיא היתה על הבטן שלי זאת היתה הפתעה אדירה, עצומה, אין לי מילים לתאר.
פתאום יש לי ילדה, פתאום אני אמא.

לידות טובות לכולן!
גלית

חזור אל “דפים לשירות הקהילה”