על אנשים יקרים שנפטרו

[אנונימי]

_{ראו גם: הודעות אבל / אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות / בלוג מוות / הרהורים על החיים ועל המוות / איך מתמודדים עם מושג 'מוות' / מדור אובדן ומוות}

---

{מהדף לזכר דוקטור גוטליב:}





הדיון בנושא התוספת הי''ד הועבר לדף דיון על הביטוי השם יקום דמו.

[אורית_טבעי*]

שלום לכולכם!
רציתי להביע צער עמוק על הירצחו של דר' גוטליב הכירופרקט הגדול בעל ידי הקסם. אתמול בפיגוע באוטובוס מגילה.
דר' גוטליב הטוב , הצנוע , הנעים והמחולל פלאים בשתי ידיו בלבד. אותי הוא ממש הציל מכאבים נוראיים שהיו לי. הוא החזיר לי חוליות בגב למקום.
קשה לי להאמין ולעכל ולכן אני משתפת אתכם , אולי עוד אנשים פה באתר זכו להכיר אותו.
באותה הזדמנות אני שולחת תנחומים מעומק הלב לאשתו המקסימה שתמיד היתה לצידו בקליניקה ואירגנה לו הכל. ולילדיו ונכדיו.
היה לכם אב מקסים! גדול בתחומו ומדהים בפשטות ובצניעות שבו.
לי הוא יחסר מאוד ולרבים אחרים שצריכים טיפול מהמומחה הגדול שיש.
אין מילים לתאר את התחושה הקשה.
יהי זכרו ברוך.
תנחומים מכל הלב לשאר משפחות הפיגוע , ליבי אתכם! תהיו חזקים למען הנותרים ולזכר שם הנרצחים.רפואה שלמה לכל הפצועים!
אורית

[עוף_החול*]

זה תמיד כואב כל כך לשמוע את הסיפורים האמיתיים שמאחורי הפיגועים. פתאום המיספרים נעלמים והאנשים מופיעים.
אני משתתפת בצערך.

[רותי*]

אורית, בתור מישהי שאיבדה אב בטרם עת, אני יכולה להגיד לך שכל מי שמגיע ומדבר עם המשפחה בזמן השבעה (ואחריה) עוזר, ועושה מצווה אמיתית, אז אם תוכלי להגיע אליהם ולהגיד מה שכתבת פה דעי לך שיהיה בזה ערך רב.
בתוכנית של שלי יחימוביץ הראו את כל ההרוגים ועל כל אחד אמרו כמה מילים.
אמרו שהוא נסע לטפל בהתנדבות בשלושה ילדים נכים בבני ברק.

[אורית_טבעי*]

רותי , גם אני איבדתי אב לפני שנה וחצי בלבד. והוא היה רק בן 50. את צודקת שזה עוזר . אצלנו מ-6.00 בבוקר עד 12.00 בלילה היו המונים של אנשים שבאו לנחם . וזה כל כך עוזר. גם מסיח את הדעת וגם נותן כבוד אחרון למת. אני בעזרת השם ילך לנחם אותם.
הוא היה כל כך צדיק דר' גוטליב , באמת הוא היה בדרך לעשות חסדים. וכך עשה כל שבוע ביום שלישי , במשך יום שלם טיפל באנשים חינם לגמרי בבני ברק.
בחורה אחת מחוסרת הכרה ושלושה ילדים נכים ועוד...הוא היה אישיות באמת. מאוד מאוד עצוב.
...
היום אני כבר מפחדת לראות את השמות של הפיגוע בגבעה צרפתית , כי זו הטרמפיאדה לישוב שלנו.
שיהיה רק טוב לעם ישראל בעולם כולו.אמן.

[מתגעגעת*]

מחר ימלאו 9 שנים ליום שבו נפרדנו בפעם האחרונה.
זה היה שבת בצהריים, ההורים שלך היו אצלנו וקצת התלבטת אם לעזוב אותם או להישאר. בסוף האהבה שלך לכדורסל הכריעה את הכף ויצאת למשחק השבועי.
חיכיתי לך שעות, לא הבנתי למה אתה לא חוזר, עד לצלצול בדלת שמאחוריה עמד אבא שלי וסיפר לי שפשוט התמוטטת ואינך יותר.
סירבתי להאמין.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בבית הלוויות, שוכב על אלונקה ונראה ישן, רציתי להעיר אותך, ניסיתי לקרוא לך ולא ענית לי.
במקום ללכת איתך לחופה, ליוויתי אותך בדרכך האחרונה.
אחר כך ניכנסתי לסחרור נורא, עזבתי את הכול, התמכרתי לכדורים ולאלכוהול, נסעתי לחו"ל, ניסיתי לבנות משהו מהשברים שנשארו אחרי שהלכת...
כמה שאמרתי לך שאהבתי אותך, אף פעם לא נראה מספיק. עזבת אותי בשיא של הכול, בתקופה הכי יפה, בהכנות לחתונה, ונשארתי לבדי עם רסיסי חיים, אשליות מנופצות, איך ממשיכים הלאה?
היום אני אשה אחרת, והרבה בזכותך. אני מסתכלת על ילדי וחושבת שלו נשארת איתי הם לא היו, אולי היו לי ילדים אחרים, הילדים שלך. אבל אלו הילדים שלי, מקסימים ואהובים, איך אפשר לחשוב שלו נשארת לא היה לי אותם?
אני מסתכלת על בן זוגי, וחושבת שאילו נשארת גם הוא לא היה לצידי. לפעמים הלילות אני חולמת שאתה חוזר ואני צריכה להחליט עם מי משניכם אני נשארת, וזו החלטה שאני לא מסוגלת לבצע.
הוא עבר איתי את התקופה הקשה אחרי מותך, הוא תמך בי והיה לצידי גם בתקופות קשות אחרות, הוא לא נבהל כשהתברר לו שמערכת יחסים איתי תכלול גם אותך וגם את הוריך, הוא לא ברח גם כשהתמוטטתי מספר לא קטן של פעמים בגלל שאתה אינך.
לפעמים אני חושבת שעצם קיומך בחיים שלי הכשיר לו את הדרך. הפך אותי לאשה המתאימה בשבילו, יצר את האשה הזו שהיום היא אני.
אני לא מצטערת שהיית בחיים שלי, אני לא מצטערת על אף דקה, לימדת אותי לאהוב, הפכת אותי למי שאני היום.
קשוחה, יודעת מה אני רוצה, לא מתפשרת, וגם מציאותית, מוכנה לקשיים, שתמיד מגיעים.

יקר שלי, מחר ימלאו 9 שנים למותך. אין יום שחולף שאינך במחשבותי, ובתקופה זו של השנה זה גובר.
אם קיימים חיים של אחרי, אני מקוה שאתה מאושר. אני מקוה שאתה רואה אותי אני מקווה שמה שאתה רואה לא מאכזב אותך.
מתגעגעת תמיד.

[לוטם_מרווני*]

מתגעגעת- כתבת מכתב כל כך מרגש. הרבה דברים חכמים שאקח איתי הלאה. תודה לך!

[אביב_חדש*]

כמה מרגש. מדמיע.

[בשמת_א*]

מרגש

[עוף_החול*]

9 שנים הן זמן ארוך.
גדלת, התבגרת ולמדת הרבה על עצמך.
האם לא הגיע הזמן לתת לו ללכת? לשחרר אותו מתפקיד המלווה?

אני לא מבקרת, רק מציעה זווית שונה.
אם זה לא מתאים את מוזמנת למחוק.

[נועה_ברקת*]

אני לא יודעת מה קרה לאהובך בדיוק, אבל לפי מה שאת מתארת הוא נפרד מחייו ועבר את הסף ברגע מהיר אחד. זו חוויה מטלטלת גם עבורו. גם עליו היה להפרד כדי להמשיך הלאה וזה בטח לא קל גם בעבר השני כשיש מישהו שכל כך אוהבים ומתגעגעים אליו.
האהבה שלכם היא נצחית אבל המסע של שניכם ממשיך. זה טוב בעיני שאת זוכרת ונושאת אותו בליבך, המתים זקוקים לכך שנישא אותם, אבל כמו ביחסים - בעיקר עבורם ועבור מסעם. בתקופה הזו שזכרונו עולה כל כך בחוזקה, ראי אם את יכולה לתת לו משהו מעצמך. קראי לו לא כדי לקבל לתוכך את נוכחותו החסרה, אלא כדי להעניק לו כוח במסע שלו. אני מאמינה שיהיה שם גם כוח עבורך.

[מתגעגעת*]

האם לא הגיע הזמן לתת לו ללכת? לשחרר אותו מתפקיד המלווה?
אני יודעת שהכוונה טובה.
כשמאבדים מישהו כל כך חשוב, זה לעולם לא עוזב. הפצעים אולי מעלים שכבת גלד דקה, אך כל דבר פותח אותם מחדש והם חוזרים לדמם.
במהלך השנים גדלתי ובגרתי, בניתי חיים חדשים, היו לי רגעי אושר גדולים וגם רגעי עצבות.
אני לא יכולה לתת לחוויה הזו למלא אותי במשך כל השנה. זה לא עוזב אותי אף פעם אבל תמיד נמצא בפינה קטנה מודחקת. אחת לשנה הרגשות האלו פורצים החוצה, אני מניחה שזה יהיה כך לתמיד, כי כזו אני.

[עוף_החול*]

חיבוק גדול ((((((((()))))))))))

[יערת_דבש*]

מאד מאד מאד מאד מאד מרגש.

[פלוני*]

אם קיימים חיים של אחרי, אני מקוה שאתה מאושר. אני מקוה שאתה רואה אותי אני מקווה שמה שאתה רואה לא מאכזב אותך.

והנה החיים מתקיימים אחרי
ואת בענוותך ממשיכה להפוך את עזות המוות
לחיים שופעים אהבה וקבלה
ובכך מברכת את זכרו,
זכרון חי.

[אם_פי_3*]

גדול. דומעת.

[יעל_אבמ*]

להתאבל, לגעת בכאב ובעצב. ללמוד להקשיב, בלי לקפוץ ישר למקרה שקרה לי שמרגיש דומה. להיות שקטה, לשים לב למילים. לדייק.
חמישי, שישי שבת עמוסים בארועים ואירגונים שמאפיינים כל פעולה שאני רוצה לעשות ללא הבנות. אני מרגישה את הכבדות, והיום נהנת מהפריבילגיה של יום שקט. הבייבי סיטר הודיעה שלא תוכל להגיע הערב, כך שאולי, אחרי שהבנות יצאו מהאמבטיה אוכל להתיישב ולהרחיב במילים. לתאר את התחושה המוזרה, והמחשבות שעלו בי, כשכל החשובים נאמו, וגופתה של יהודית שוכבת, ללא רוח חיים במרכז. כולם מדברים עליה, כאילו שהיא כבר לא שם, ובאמת היא כבר לא. בליל הסדר הבא, זה יהיה מוזר. עוד לא עצרתי לדמיין. לפני שנתיים בליל הסדר, אני זוכרת שלא זיהיתי חתיך מדהים בחליפה, שומר הראש שלה. ואתמול בדיוק לפני שלוש עשרה שנה, היינו יחד, בחתונתי. וכל כך קשה היה למצוא סידור לבנות. ואני כבר התבלבלתי, רוצה או לא רוצה להיות בלוויה. כל הפחדים והנימוקים וההסברים והמחשבות, פשוט לא הצלחתי לזהות איך אני מרגישה בנידון. זהו, הבנות יצאו מהאמבטיה. עד כאן, בינתיים. תמיד זה בינתיים.

[יעל_אבמ*]

על ההגיון שמאחורי השבעה כבר דובר, ההלם, החסר, השקט. הוא היה לה לפה, בחודשי חייה האחרונים. הבכורה מגשימה חלום חיים שלה, היא מונתה לשופטת. והדמעות זולגות. ואני חושבת על ציפיות, ועל להשאיר אותן לכריות. היא היתה פרפקציוניסטית, ועבדנו באותה הפקולטה. את עבודת הגמר שלי עשיתי בהנחייתה של אותה פרופסורית שלוותה את יהודית בדוקטורט שלה. בלימודיה המתקדמים. ואכן עשתה חייל, והעבירה בין היתר את חוק החופים, או קוף החוקים. תמיד הגונה, מדויקת. אותו שם משפחה, רחוקה קרובה. בן זוגה, סבא אורי, זורק את הביצים בליל הסדר לכל המסובין, וצחוק רם עולה בחדר. מנהג, שהביא אימו, סבא יהודה מאיטליה. והן גם מקושטות הביצים, ותמיד יש שתי נשים שאחראיות על התיעוד. שם ביתה של יהודית כשמה של ביתי הבכורה. יש המון שמות שחוזרים על עצמם במשפחה. יש שתי יעל, שני דור, שתי דנה, שתי נועה, שני אורי, שתי גילי וגם דן. דן הוא אחיו של האלמן. זה שנשאר אחרי. אחרי הרבה שנות חיים יחד. הריקנות הפיזית במיטה, הנפח שנתפס על ידי אויר בבית. החיסרון. ודן הוא אביו של בן זוגי. אחת הבנות התעוררה. עד כאן. לבינתיים

[אמא_של_יונת*]

יעל,
באמת תהיתי מה הקשר המשפחתי.
תנחומי.

[עודד_לבנה*]

יעל, ר.,
תנחומי.
יש הבדל עצוב בין להיות עצובים ולהיות באבל: כשיהודית מתה, אני הייתי סתם עצוב, ואתם - באבל.

[האחות_שלך*]

אני כותבת לך היום, אחרי שהימים האחרונים היו כמעט בלתי נסבלים, וחיפשתי מקום לאיזשהו פורקן אנונימי.
אני לא יודעת להסביר את זה. אף פעם לא היה לי כל כך קשה ביום הזיכרון, לפחות לא ממה שאני זוכרת את השנים האחרונות.
ברור שבהתחלה היה קשה, בהתחלה הכל היה הרבה יותר קשה.
אבל חשבתי שאחרי עשור הכאב יהיה עמום.
עכשיו אני מגלה שכל השנים האלה הכאב היה חד, והמחשבות היו עמומות, כאילו כל השנים האלה צללתי מתחת למים ולא הצלחתי לשמוע את המחשבות שלי.
עכשיו הכאב אולי קצת יותר עמום, קצת יותר נסבל.
אבל המחשבות... המחשבות חדות כמו סכין.
השאלות, של מה היה שם, ומה קרה, ולמה הלכת? ולמה לא סיפרו לנו כל מה שבאמת היה שם?
והמחשבה שאולי לעולם לא אדע מה באמת היה, זה בלתי נסבל וזה חד כל כך.
עוצרת בשביל לנשום.

[האחות_שלך*]

אתה יודע מה עוד בלתי נסבל?
אוף, זה בלתי נסבל ברמה שכל הגוף שלי מזדעזע...
שלאט לאט ככל שהכאב ברור יותר ונמשך יותר, וככל שהשנים עוברות והשכול חזק יותר,
אתה לאט לאט מטשטש לי ונעלם.
אני כבר בקושי זוכרת דברים. אני זוכרת את הילדות שלנו, כשהיינו ממש קטנים. בגיל שעדיין אמא עשתה לנו אמבטיות ביחד. אני לפעמים נזכרת באיזה רגע או באיזו תמונה. אבל אני מנסה להיזכר איזה מין בחור היית, כשכבר היית חייל. איזה מין אח היית בשבילי, על מה היינו מדברים? אני מצליחה להיזכר רק בשיחה האחרונה שלנו. אולי גם בשברירי רגעים אחרים, אבל ממש שברירים קטנים. ואני מפחדת שגם השברירים האלו יעלמו עם הזמן. ואז כבר ממש לא ישאר לי ממך דבר, אולי רק עצב וגעגוע וכאב.
פעם כל כמיהתי הייתה לרגע שאוכל להיזכר בך עם חיוך. הייתה תקופה כזו. ועכשיו זה שוב להיזכר ולבכות, או לא להיזכר ולבכות. אני כל כך מפחדת לשכוח... הייתי נותנת כל כך הרבה כדי לנסות לשחזר רסיסי זיכרון, כי זה כל מה שנותר לי ממך.

[קוראת*]

[ג'ינ_ג'ית*]

נשמע איום. מאחלת לך שהזכרון ינצח את הזמן

[האחות_שלך*]

סיימתי עכשיו לקרוא את כל החומר שיש לנו על מה שקרה לך.
חשבתי שאני אבכה יותר. אבל את הרוב כבר הכרתי או שמעתי בעבר, אז זה כנראה לא היה לי כ"כ קשה לקרוא את זה כמו שחשבתי.
מאוד הקל עליי לקרוא את העדויות של החברים.
אבל זה משאיר לי סימן שאלה גדול בראש. מה קרה שם? למה הלכת לשם? מה היה שם בדיוק? מי היה שם באיזור?
איך יכול להיות שלא תפסו אף אחד? כזה חור שחור מהבנאדם האחרון שדיבר איתך עד הראשון שמצא אותך שם.
ואני מרגישה כל כך מנותקת רגשית. כנראה לרגש זה לא משנה בכלל איך ומה... רק שאתה לא נמצא.
לראש זה קשה לתפוס את זה שאולי יש דברים שלעולם לא אדע.

[קוראת*]

אני כל כך מפחדת לשכוח... הייתי נותנת כל כך הרבה כדי לנסות לשחזר רסיסי זיכרון, כי זה כל מה שנותר לי ממך.
משפט נוגע של אחות שכולה אחרת: לאחר זמן מה בוכים לא על זכרון האובדן, אלא על אובדן הזכרון.

[האחות_שלך*]

תודה שאת קוראת...
אני מרגישה קצת לבד עם השכול בזמן האחרון.
הקשר עם האח שנותר לי מאוד הצטנן בזמן האחרון. וגם ככה מאז ומתמיד לא יכלנו לדבר על השכול שלנו. אז נשארתי לבד.
אני נורא עסוקה במחשבות על איך לשמר את הזיכרון... ביום הזיכרון רציתי לדבר עם החברים שלו, אבל כולם באו לכמה דקות והלכו. יש להם כבר משפחות משלהם, ובכלל למה הם צריכים את השכול הזה? אולי השיכחה גם משחררת? בשבילם הייתי רוצה אפילו שישכחו שהיה איזה חייל שמת ושימשיכו בחיים בלי לדעת מה זה מוות. אבל בשבילי כאחותו הייתי רוצה שיבואו לבקר וישארו אצלנו שעות ויספרו איך הוא היה ומה הוא עשה, ויזכרו כל פרט ויספרו לנו הכל.
בימים האחרונים אני מנסה לשחזר בזיכרון כל מיני דברים מהילדות שלנו... אוף, הלוואי והיה לי איזה יומן שהייתי מתעדת בו כל דבר. אפילו תמונות אין לנו הרבה.

[פלוני_אלמונית*]

גם לי יש סיפור דומה גם אהובי הלך בטרם עת ללא הודעה מוקדמת ללא שום מחלה רגע של שניה השבית את ליבו והוא לא איתי יותר אני מבינה את הכאב שלך נשמה גם כאבי הוא גדול מנשוא כל דבר מזכיר לא ניתן לעקל אבל זו המציאות החיים חזקים מאיתנו נשמה צריך להמשיך הלאה וקדימה ואין מה לעשות דעי לך שגם למעלה יש להם עולם משלהם ותחשבי לך שנוסף לך עוד מלאך ששןמר עלייך מלמעלה תהיי חזקה נשמה ותמשיכי הלאה שיהיה לך רק טוב בחיים