פעם ראשונה שהרגשתי נחשקת

הייתי בת 17, כיתה יב, תמימה וחסרת ביטחון. חשבתי שאני שמנה מדי ומכוערת מדי מכדי שמישהו יסתכל עלי. פרח קיר מובהק במסיבות הסלוניות. ואז הגיע תלמיד חדש. משום מקום. גבוה, שחום, יפה, מקסים. אמרו עליו שהוא גדול מאיתנו בשנה והמשפחה שלו היתה בחו"ל עד עכשיו. אחר כך התחילו לחשושים עליו, שהוריו מפורסמים וקומוניסטים. ואמא שלו בכלל משוגעת. כבר על ההתחלה הוא התחיל לעשות "שמח". היה מן פרא אדם, עם קסם אישי בלתי נדלה. עשה מעשים שאף אחד מהחנונים (או היורמים כמו שקראו לזה אז) בחיפה של שנות השבעים לא העז לעשות. היה לו רשיון והוא נסע "מסטלה" למטה במהירות בלתי נתפסת. הוא לקח מגפון בהפסקה ודיבר אל המורים. הועבר מכיתה לכיתה כי בכל כיתה היה רגע שהמורה ביקש רחמים. אבל הוא גם היה איתנו בנוער העובד, יצא איתנו לטיולים ותמיד תמיד היה מוערץ ושונה. תמיד שונה. תמיד היה מעניין. הוא צבע לנו את הנעורים בקסם שלו.
יום אחד במסיבה כלשהי. אני הייתי שם, כמו תמיד. עם החששות המוכרים. ישבתי בצד, הסתכלתי. ראיתי שהוא עומד במרכז החדר, לבד, רוקד בחושניות במין התמסרות פנימית. הייתי אומרת כמו אליל. הסתכלתי עליו. לא חששתי לרגע. הייתי בטוחה שהוא אפילו לא יבחין שאני מתבוננת בו. הייתי מהופנטת. קצת חלמתי. פתאום הרגשתי שמישהו גוהה מעלי. מחבק אותי. היה לי נעים. זה היה הוא. לא האמנתי שזה קורה לי. חוסר הבטחון והביישנות הכריעו את הכף. אמרתי לו: די, די. אז הוא הפסיק. עד היום (35 שנה אחרי) אני עוד זוכרת את התחושה הזאת, ואולי קצת מצטערת שלא הסכמתי להתמסר. זאת הפעם ראשונה הרגשתי שאני שווה משהו. שאני אישה שמסתכלים עליה.
אחר כך, סיימנו תיכון. כולם התפזרו. עדיין דיברו עליו. אמרו שהוא בצנחנים, מגיסט. אחר כך שמענו שהוא הלך לבית צבי. שהוא הולך להיות שחקן. אז גם פגשתי אותו בפעם האחרונה, באוטובוס מחיפה. אחלתי לו בהצלחה והוא ענה אינשללה. אחר כך אמרו שהוא עף מבית צבי. אבל הוא נהייה שחקן בכל זאת. אחר כך הוא הופיע בחדשות. לי תמיד היית גאווה שהכרתי אותו. גם שהסיפורים עליו לא הייו מחמיאים.
קראו לו ג'וליאנו מר. אנחנו קראנו לו ג'ול.
<חייפאית רגשנית וכואבת. אם זה מפריע אפשר למחוק>

כתבת מאוד מאוד יפה. מרגש ועצוב. העולם הזה הולך ומשתגע.

מאוד חבל שהוא מת

מאוד חבל שהוא מת

מפי "פעיל השלום" הנחשק, ג'ול: "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי."
ולמי ששואל את עצמו מה נחשב לאדמה כבושה בעיני ג'ול: אני רוצה להבהיר כאן: אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר.

תודה לך. חושבת הרבה על האיש, אשמח לשמוע עוד

כתבת מאוד מאוד יפה. מרגש ועצוב
_תודה לך.
חושבת הרבה על האיש,_

מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי
אתה חושב אחרת?
הטמטום של הימין הישראלי לא התחיל היום. רק השבוע פורסם כי לח"י (המקביל של גדודי אל אקצה וגדודי עז א דין א קאסם) תכננו לרצוח את צ'רצ'ייל. - כנראה כדי שצ'מברלין יחזור להילחם בהיטלר.

תגובה ל ח אלפשה תיאור גרפי לא נעים, ראו הוזהרתם, לינץ'

סבא שלי תיאר לינץ שנערך על "חייל" ירדני, בו צפה בתור חייל אצ"ל בן 17. הם תלו אותו על עץ, חתכו בו חתכים ועיסו לתוכם מלח, אחר כך השאירו אותו תלוי שם עד שמת, קברו אותו בפרדס בפ"ת, היום יש מעליו בניין.

סבא מספר שכתב מכתבים לעירייה כדי שיצינו את האירוע, שיזכירו את קיומו כמו את חיילנו היהודים שרשומים ביד לבנים.
עד כה זכה להתעלמות.

מצטערת, אני לא חושבת שהיינו יותר טובים מהם, אני לא חושבת שאנו יותר טובים מהם עכשיו. }

שנות האלפיים בחיפה, אינתיפאדאת אל-אקצה, כל יום שישי עומדות בככר מתחת לגנים הבאהיים, נשים בשחור (וגברים בצבע...),
מסביב לפעמים יש קללות, אפילו נסיונות דריסה, צפירות הזדהות, תיירים שמצלמים, כלות שבאות להצטלם ביום חתונתן בגנים,
הרבה שיחות על שלל נושאים, כמו לימודים וחברים,
ולפעמים גם ג'ול, מגיע לעמוד איתנו, או עוצר להגיד שלום בדרכו,
ויום אחד מגיע לחלק הזמנות להקרנת הבכורה של "הילדים של ארנה" והרגשתי כל כך גאה להגיע לסרט עם כרטיס הזמנה מהבמאי, אולם רפפורט היה מלא, ישבו אפילו על המדרגות, והסרט כל כך מרגש ועצוב... (ראו גם המלצות סרטים).
ומאז מגיעים מדי פעם המיילים של "תיאטרון החירות", מספרים על התקווה והמאבק לשלום.

כבר יומיים אני עם מועקה שלא עוברת, מעבר לג'ול הכריזמטי עם הזיק בעיניים , נרצחה עוד פיסה של תקווה.
יהיה זכרו ברוך,
וכמו שמישהו כתב באיזה טוקבק לזכרו, "שהשם לא יקום דמו".

כתבת מאוד מאוד יפה. מרגש ועצוב.

וכמו שמישהו כתב באיזה טוקבק לזכרו, "שהשם לא יקום דמו".

אתה חושב אחרת?
בואי נראה...
בן אדם מצהיר שהוא בעד מאבק מזויין לשחרור כל אדמות פלסטין, מהים עד הנהר.
והוא נחשב לאיש שלום...
למה?
כי הוא ערבי?
כי הוא חתיך?
כי הוא נחשק?

הטמטום של_ השמאל _הישראלי לא התחיל היום.

כמעט פספסתי את הדף הזה בגלל השם שלו וחבל.
הייתי בטוחה שזה עוד דף על בגידות ונישואין במשבר.
אולי אפשר לשנות את השם למשהו כמו לזכר ג'ול?

והוא נחשב לאיש שלום...
למה?
כי הוא היה בצנחנים.
(-: כי אתה ממילא לא תבין את הציניות.
הטמטום של הימין הישראלי לא התחיל היום כי זה לא משנה אם אללה אמר לו לכבוש את הארץ הזו או יהוה אמר לך לכבוש את הארץ.
אם אתה חושב שיש הבדל בין הימין שלנו ובין הימין הערבי שרצח את ג'ול, אתה טועה כמו שאתה טועה ברוב העמדות הימניות האוטומטיות שלך.
ובאותה הזדמנות כדאי להזכיר שזה אותו לח"י ואותו ימין שממש בזמן ימי השואה, פנה לשגרירות גרמניה הנאצית בביירות, והיציע את עזרתו למלחמה בבריטים.

עצוב.
אני בדרך כלל לא ממהרת לקטוע דיון פוליטי-מדיני, וגם לא מהסוברים שאין לו מקום באתר, אבל בחייאת, ח אלפשה -- חייבים עכשיו, בדף הזה? אין די אחרים? לא זה היה הנושא שלשמו נפתח הדף וזה חוסר רגישות משווע כלפי זו שפתחה אותו.

ולגופו של אדם: אני לא בקיאה בכל מוצאות פיו בעניין הסכסוך, וגם לא בא לי להיכנס לנושא הלעוס הזה כרגע. אבל כשאני מדמיינת איך מציגים את יונסקו, או את לואיס קרול, במחנה הפליטים בג'נין -- הוא זוכה למקום של כבוד בפנתיאון גיבורי התרבות הפרטיים שלי. חלילה לא במובן הקולוניאליסטי של הבאת תרבות (מערבית) לברברים, אלא כי זה בדיוק ליצור מפגש בין האמנות לחיים, וליצור אותו נגד כל הסיכויים ודווקא במקום שהוא הכי נחוץ. וכשאני חושבת איזה חזון מרחיק ראות, וכמה אומץ, נדרשים לשם כך -- אז זו גבורה בעיני.
וזה בנוסף לדרך המתריסה והמתגרה שבה בחר לשאת את זהותו הכפולה, שאתגרה עד כאב את כל תפיסות הגבול השגורות בשתי החברות המסוכסכות שמהן יצא.
ומותו הוא בדיוק כמו שכתבה טול טול -- מעיק.

אם זה מפריע אפשר למחוק>
הו, לא, לא. מי שזה מפריע לו מוזמן בזאת לא להיכנס לדף, או למצער לצאת ממנו מיד, ולשפוך את מר שיחו בשפע דפים אחרים הקיימים לשם כך.
_{אולי אכן כדאי לשקול שינוי שם דף, אלא אם כן השם נבחר כדי למנוע תגובות ימין-שמאל אוטומטיות}

תודה על התגובות המדהימות. יש לי כמה הערות נוספות.

אשמח לשמוע עוד
אין ממש עוד. כמו שכתבתי, ההכרות הקצרה שלי עם ג'ול היא בתקופה שלפני שהחל להתפרסם בציבור, התקופה שהיה נער או בעצם גבר צעיר. אבל בעצם, תמיד היה קצת מפורסם. גם אז. המשפחה היוצאת דופן שלו גרמה לכך שבכל מקום הכירו אותו. ולא תמיד קיבלו אותו. תמיד היו הלחשושים האלה: אבא שלו ערבי. מה שאני יכולה להדגיש זה שמלבד זה שהוא יהודי וערבי חתיך ונחשק כמו שמישהו כתב למעלה, ולא בהקשר טוב, הוא פשוט היה גם אז בן אדם ממש ממש נחמד וגם חכם, יחד עם כל הפראות וחוסר הכבוד שלו למשמעת ולכללים. ממש אהבנו אותו. (טוב, אולי המורים לא כל כך).

אני קוראת עליו את כל מה שכותבים באמצעי התקשורת, ויודעת שהכל נכון. כל המחמאות והדברים הטובים הם לא הגזמה. התקשורת לא משקרת. הוא באמת היה כזה. בן אדם ענק, טוב לב, חכם. מוכשר.

אני מאוד מקווה שהמוות המיותר הזה יזיז כאן משהו.

שם הדף נבחר כדי לא ליצור פרובוקציה פוליטית. אבל לא אכפת לי אם תשנו אותו. אשמח מאוד אם באתר הזה תהיה לו מצבה. בעצם קיוויתי שמישהו יעלה לדיון את הרצח עוד לפני, וכשזה לא קרה לא התאפקתי ועשיתי את זה בעצמי.

טול טול - תודה על הוספת נקודת המבט שלך על ג'ול. הדברים שלך מרגשים מאוד.

חוסר רגישות משווע כלפי זו שפתחה אותו
טוב, זה היה צפוי. אכשהו לא ממש אכפת לי. ברוחו של ג'ול שהיה כל כך שלם עם עצמו, גם אני יכולה לשמוע את הדברים האלה ולדעת שהם לא נוגעים לי אפילו בקצת. אני מזדהה עם דעותיו הפוליטיות של ג'ול ומעריצה אותו על מה שעשה. ג'ול היה רגיל להתלהמות נגדו וזה ימשיך גם אחרי מותו.

הרצחשל ג'וליאן מר ,היכה בי כשקראתי באינטרנט. כל רצח בכלל ועל כל רקע פוליטי אני חווה כרצח חלקים בנשמתי.
אדם הלוקח חיים מאדם אחר זה לא נתפס בעיני.
אדם שלוקח חיים מאדם אחר של דעותיו זה אסון.
ולא משנה לאיזה צד במפה הפוליטת אתה שייך.

הערכתי מאד את האמן הזה, עצוב לי שכך סיים את חייו, מפחידה אותי ההסלמה מסביבנו מכל צד פוליטי שהוא, מובן לי שלעיתיםיש צורך בהסלמת קונפליקט כדי ליצור שינוי.

הערכתי את נחישותו ואומץ ליבו . מעטים הם אלו שנילחמים בכבוד ובאמצעים יצירתיים ולא אלימים כדי לבטא את אמונתם ודעתם. גם אמו היתה מדהימה בעיני.
ברור לי שיששחושבים שהוא כן היה אלים בכך שהביא תכנים רגישים למקום שמאמין באסלאם. זה כמו להביא תכנים שכאלו לאמצע מאה שערים. ואכן יש בזה סדין אדום לרגשות אנשי הדת. ועם זאת אדם ניכר בכוסו,כעסו וכיסו ומה הטעם אם הנך אדם מאמין ורוצח?

אני מתעסקת בימים אלו רבות בשאלה המוסרים האם מול אלימות יש להשיב באלימות? מה דעתכם?
ישאת הסרט עם בקורות לכאן ולכאן שנקרא "בעולם טוב יותר" המתעסק בשאלה הזו. אין ספק שהוא סרט "לבן" ויש בו מן הפטרוניות והדידאקטיות, אבל נשאבתי לצילוםן ולמשחק של הילדים והוא מתעסק בדיוק בשאלה הזו.

איך מתנהלים מול אלימות?
ו

יש לי חוויה שמזכירה את של חיפאית, לא מעט שנים אח"כ ועדיין לפני עשרים שנה כמעט, מסיבה חיפאית בטבע, איכשהו נקלעתי לשם - דרך משפחה וחברים. אני צעירה בת 20 בערך וביישנית מאד. משוטטת לי עם עצמי ומכולם הוא היחיד (מאלו שלא הכירו אותי) שפתאום רואה אותי ופונה אליי ובחוויה שלי גם מתחיל איתי אם כי מהביישנות לא נעניתי. גם אני זוכרת את מבט עיניו החודר והבלתי נשכח. עצוב.

איש יפה מבחוץ ויפה מבפנים. אמיץ, מיוחד ומוכשר בטרוף.
לא נתפסת בעיני הקלות הבלתי נסבלת בה נילקחים חייו של אדם.
אנרכיה.

העמדה שלך היא אוטומטית: הוא חתיך, הוא ערבי, הוא שחקן תיאטרון => הוא בן אדם טוב
הוא בן אדם טוב, לכן הוא בן אדם טוב.חוץ מזה - הלו! הוא יהודי! אמו יהודיה.
אז מי כאן אוטומאט?
רפלקס אוטומטי של ימני. כל ערבי הוא רע. כל שמאלני הוא בוגד.
בעצם הרפלקס הוא - כל מי שהוא לא ימני קיצוני, הוא בוגד.

רפלקס אוטומטי של ימני. כל ערבי הוא רע. כל שמאלני הוא בוגד.
חה חה
אני בכלל לא מגדיר את עצמי כימני ובטח שלא ימני קיצוני.
אני פשוט לא מזדהה עם הימין הקיצוני של אויבי.
אבל זה רפלקס אוטומטי של שמאלנים - מי שלא מזדהה עם האויב הוא ימין קיצוני.

הלו! הוא יהודי! אמו יהודיה.
אני מתנצל.
הוא לא ערבי אלא פלסטינאי (כהגדרתו הוא).
וזה לא ממש מעניין אותי מה הדת שלו.
מצידי שיהיה אינדיאני בפטיסטי. אם הוא מזדהה עם מאבק שנועד לחסל את המדינה שבה אני חי, אז הוא אויב.
ולזה באמת אין לי בעיה שתקראי "רפלקס אוטומטי".

אלה, סלחי לי, אבל ערכתי את התיאור הגראפי שלך לתוך טקסט נפרש.

זה בסדר גמור, ערכתי קצת את העריכה שלך, זה באמת יועד לאדם ספציפי.

_תגובה ל ח אלפשה
אלה,
אכן מקרה מצער.
אבל אין לי מושג איך זה קשור לפה.

גם אני אשמח אם שם הדף ישונה.

ואני שמחה לראות שגם כאן זוכרים לטובה את האיש המיוחד הזה ומתאבלים על לכתו.

אני בכלל לא מגדיר את עצמי כימני ובטח שלא ימני קיצוני
אבל אתה כל הזמן מבטא עמדות ימניות קיצוניות

אם הוא מזדהה עם מאבק שנועד לחסל את המדינה שבה אני חי, אז הוא אויב
מי שיחסל את המדינה, הם אלה שחונקים אותה ב"אהבה". מלאים באהבת ציון וגעגועים לציון. הגעגועים חשובים לא המדינה.

חוץ מזה, אנשים מביעים כאן את רגשותיהם כלפי בן אדם שנרצח, ואתה דוחף את דיעותיך הימניות הקיצוניות לכל מקום, ועוד טוען שאתה לא ימני קיצוני.
בעצם. אין מה להתפלא. ככה אתם.

ביום שלישי במעגל נשים נזכרתי בתקופה הזאת בחיפה כשהייתי בתיכון והיינו הולכים לבמה 2 לראות אותו כי הוא היה מעניין ואמיץ וכריזמטי שאין דברים כאלה.

אהמ אהמ, חתיך ואקטיביסט ואיש תרבות וכל זה, אבל לא חסיד אומות העולם. הוא גם חטף בעבר תלונה כשתקף (חנק) שחקנית על הבמה - מאיה מעוז ששיחקה מולו ב"אותלו". סיפור שבזמנו קיבל עמודים רבים בעיתונות, עם תיאורים של שחקנים רבים על האווירה האלימה והקשה שהשרה מאחורי הקלעים, והיום הסיפור הזה מוזכר רק בשורה בהספדים עליו, כ"טענות שהיו בעבר", כ"עירוב בין החיים לאמנות" ו"טוטאלי". טוטאלי בתחת שלי, תסלחו לי (אפשר להכניס לטקסט נפרש). היו בו כנראה אלמנטים תוקפניים לא מבוטלים.

<קרוטונית כאן למעלה>

ומה, הוא באמת היה מביט במבט חודר וחושק על כל בחורה ראויה בסביבתו? סליחה על הציניות. התנהגות כזו ממישהו אחר לא היה עוברת כנראה.

יפה שמחקו את התגובה שלי.
משטרת המחשבות בפעולה - ולי קוראים ימני קיצוני...

בעצם. אין מה להתפלא. ככה אתם.

אבל לא חסיד אומות העולם
לטעמי, מבחינות רבות דווקא כן היה קרוב לכך, יותר מהרבה אנשים, במיוחד בשנים האחרונות.
בהתחלה, בשנות העשרים והשלושים שלו כשהיה בעיקר שחקן, אכן היו בו אלמנטים תוקפניים לא מבוטלים
אנשים משתנים, מתבגרים וכך גם ג'ול התבגר לו בחן. חתיך ואקטיביסט ואיש תרבות וכל זה - הכל זה זה הרבה מאוד. זה כריזמה ויכולת להזיז דברים והמון המון קסם אישי. לא סתם חתיך לא סתם אקטיביסט ולא סתם איש תרבות. טוב, כך זה בעיניים המעריצות שלי.
שמתי לב שיש כאלה שממש מתים עליו ויש כאלה שפחות, וזה בסדר.
ולחשוב שאף פעם לא ראיתי אותו על הבמה. איזה פיספוס! לפחות נשארו הסרטים.

מזגו הסוער .

חתיך ואקטיביסט ואיש תרבות וכל זה, אבל לא חסיד אומות העולם.
אפשר למנות שורה ארוכה של אנשי רוח ותרבות שהיו ועודם רחוקים שנות אור מלהיות חסידי אומות העולם (חלקם רחוקים מכך גם הרבה יותר מג'וליאנו מר), ובכל זאת פועלם האמנותי/ספרותי/תרבותי מהווה חסידות-עולם בפני עצמו. זו סתירה שאנחנו נאלצים, פשוט, לחיות איתה.
הוא באמת היה מביט במבט חודר וחושק על כל בחורה ראויה בסביבתו? סליחה על הציניות. התנהגות כזו ממישהו אחר לא היה עוברת כנראה.
אני נוטה להאמין שאם היא כן "עברה", היא לא היתה בדיוק מה שאת (וגם אני, בהתחלה) מדמיינת. אם גם לאחר זמן שחלף, ועיבוד בוגר יותר של הסיטואציה, היא השאירה זכרונות נעימים -- היא כנראה היתה, נו... נעימה. והאמיני לי, אני יודעת היטב מהי תשומת לב שמחמיאה לך בשעת מעשה, ולאחר מכן גורמת לך להתכווץ בהשפלה ובבושה. אבל שתי הנשים שכתבו על החוויה שלהן כאן תיארו סיטואציה שבה הן חווות עצמן כאנדרדוג (שימי לב שלא מדובר פה ב כל אישה ראויה, מה שלא יהיה ה"ראויה" הזה), וההתייחסות שלו -- להרגשתן הן -- מנכיחה אותן ומעלה את ערכן העצמי. לא נלוו לכך לא כפייה, לא ניצול ולא איום. יש כנראה קו דק-אך-מוחשי בין מישהו שמחצין אירוטיות לבין מטרידן מיני גס רוח. הקו הזה עובר, אולי, בכיבוד מילותיה ורגשותיה של זו שבצד השני.לא יהיה מופרך גם לשער שהיתה שם אמפתיה אמיתית.
(לא הכרתי אישית את ג'וליאנו מר, על אף ש"סצינת חיפה" מוכרת לי באופן כללי. אני כפי הנראה צעירה משתי הכותבות)

סיפור שבזמנו קיבל עמודים רבים בעיתונות, עם תיאורים של שחקנים רבים על האווירה האלימה והקשה שהשרה מאחורי הקלעים
אני טועה או שבאמת הוא קיבל הרבה יותר סיקור מאשר הקמת תיאטרון החירות בג'נין?
(כן, אני יודעת, תקשורת, אדם נשך כלב וזה. בכל זאת.)

זו סתירה שאנחנו נאלצים, פשוט, לחיות איתה.
תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה

אני טועה או שבאמת הוא קיבל הרבה יותר סיקור מאשר הקמת תיאטרון החירות בג'נין?
לא יודעת. האם בעינייך ראוי להבליט יוזמה תרבותית-פוליטית ולהצניע סיפור על התנהגות עבריינית או לא נאותה של איש תרבות וציבור? האם את חושבת שיש תשובה אמיתית לשאלה הזו?

שימי לב שלא מדובר פה ב כל אישה ראויה, מה שלא יהיה ה"ראויה" הזה
בסך הכל ניסיון לכתוב "ראויה בעיניו", משמע לא כל מי שעוברת בסביבה אלא מי שמצאו חן בעיניו (כלומר ניסיון לשמור על המחמאה המובלעת בדברים).
אני לא מתווכחת עם תחושותיהן, אני גם לא טוענת שהוא היה מטרידן. סתם תוהה על הגלוריפיקציה שנעשתה לו. עם פחות ארוס היא אולי לא היתה מתרחשת בעוצמה כזו.

<הציפיות רק לכריות>

סליחה על ההתפרצות לכאן
פשוט שם הדף...איך לאמר,לא ממש משקף...

ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי נחשקת בפעם הראשונה , והאחרונה
קיוויתי למצוא כאן השראה

מציעה לשנות את שם הדף

קרוטונית, קצת חבל לי שהויכוח הזה מתפתח בדף שנכתב לזכרו או לפחות אחרי מותו.
את כנראה לא הכרת את ג'וליאנו אישית וניזונה מתקשורת שכבודה במקומה. בבקשה, תני למי שהכיר אותו לספר את הסיפור האישי ואל תקטיני את הסיפורים ואת הזכרונות בספורי תקשורת נכונים יותר או פחות.
אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש בעברו דברים שהוא לא גאה בהם ועדיין, אי אפשר לרדוף אדם, בטח לא אדם מת על צורת התנהגות של לפני עשרים או שלושים שנה.
השאלה היא איך אדם מתפתח, לאן הוא לוקח את היכולות שלו.
במקרה של גו'ליאנו, כנראה שהוא לקח את היכולות שלו ועשה איתן משהו באמת ראוי להערצה.

האם בעינייך ראוי להבליט יוזמה תרבותית-פוליטית ולהצניע סיפור על התנהגות עבריינית או לא נאותה של איש תרבות וציבור?
לא. אבל ודאי לא ראוי לעשות ההיפך. ובמקרה הזה יש לי תחושה שמראה ה"סתם" פלסטינים, חלקם ילדים, שצורכים ומבינים תרבות "גבוהה", היה מכאיב מדי בבלוטות הסטיגמה של הקונצנזוס הישראלי. יש דימוי מסוים שמעוניינים לשמר, ולא ימהרו להציג מה שאינו עולה איתו בקנה אחד.
זה אכן לא חד וחלק, אבל נראה לי שהשפעתו הפוטנציאלית של "תיאטרון החירות" והרלוונטיות שלו לחיינו על פיסת הארץ הזו הן גדולות יותר מהדרך הלא נאותה עד עבריינית שבה התייחס מר לקולגות שלו (לפני זמן), עם כל ההבנה וההצדקה לזעמם ולכאבם.

סתם תוהה על הגלוריפיקציה שנעשתה לו. עם פחות ארוס היא אולי לא היתה מתרחשת בעוצמה כזו.
אולי. אבל אני לא בטוחה שזה כל כך פשוט להפריד את הארוס הזה מהמכלול. עם פחות ארוס הוא היה כנראה אדם אחר, והיה עושה דברים אחרים. למה זה משנה בעצם?

תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה
כל אחד מוזמן כמובן לבחור בזווית שמתאימה לו. אני אישית בוחרת בזו שהכי מעשירה את עולמי. לא הייתי מוותרת על ברכט, על אלתרמן, ואפילו לא על יצחק לאור (לדאבוני, אחד מגדולי המשוררים הישראליים החיים כיום, אם לא הגדול שבהם), עם כל מפוקפקותה, או מפוקפקותה לכאורה, של אישיותם הפרטית.

חיפאית וצפונית, איזה תיאורים נוגעים ללב של רגישות חברתית אמיתית, מעבר לפוליטיקה ואגו.
כמה אמיתי למודעות חברתית לא להתעלם מפרחי הקיר, וכמה יפה לגבריות אמיתית.

שחף, ניסחת טוב ממני את מה שניסיתי לומר

.

ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי נחשקת בפעם הראשונה , והאחרונה

_קרוטונית, קצת חבל לי שהויכוח הזה מתפתח בדף שנכתב לזכרו או לפחות אחרי מותו.
את כנראה לא הכרת את ג'וליאנו אישית וניזונה מתקשורת שכבודה במקומה. בבקשה, תני למי שהכיר אותו לספר את הסיפור האישי ואל תקטיני את הסיפורים ואת הזכרונות בספורי תקשורת נכונים יותר או פחות._
קרוטונית,
אנא אל תבלבלי אותם עם עובדות.
הרי "אחרי מות, קדושים אמור".

ומאז מגיעים מדי פעם המיילים של "תיאטרון החירות", מספרים על התקווה והמאבק לשלום .
כבר יומיים אני עם מועקה שלא עוברת, מעבר לג'ול הכריזמטי עם הזיק בעיניים , נרצחה עוד פיסה של תקווה .
הגבר גבר הזה קרא למאבק אלים ורצחני ל חיסול מדינת ישראל.
זה לא שמאל, זה ימין קיצוני פלסטיני.
אז על איזה "שלום" ו"תקווה" אתם מדברים.
אפילו אני (שמאמין בפתרון של 2 מדינות) יותר איש שלום ממנו.

אנא אל תבלבלי אותם עם עובדות.
זכרונות אישיים אינם פחות עובדות מאשר פרסומים בתקשורת (וגם לא יותר כמובן).
אפילו אני (שמאמין בפתרון של 2 מדינות) יותר איש שלום ממנו.
שמע, אין לי מושג באיזו מידה אתה איש שלום. אבל ההתנהגות שלך בדף הזה היא לא מופת, לא לרגישות ולא לדרך ארץ.

אפילו אני יותר איש שלום ממנו
בטח שאתה איש שלום. אתה איש של שלום מהפרת ועד היאור. (או ההיפך)
אפילו אני (שמאמין בפתרון של 2 מדינות)
נכון. שתי מדינות. אחת ישראל, והשנייה אמריקה שתממן אותנו, תספק נשק ו... כל השאר...

בקיצור - ההתנהגות שלך בדף הזה היא לא מופת, לא לרגישות ולא לדרך ארץ

אלפשה,
יש לי שאלה אמיתית, אני לא מנסה להקניט:
הדף הזה נפתח בסיפור אינטימי של אישה תחת הכנוי "חיפאית". זה סיפור על זיכרון של ילדה חסרת ביטחון בת 17, ועל נער שראה אותה. קראו לו ג'ול.
למה אתה לא מוכן להכיר בסיפור הזה? אתה לא רואה בכלל את הכאב האישי בסיפור? או שאתה כן רואה, אבל לא מוכן להכיר בזכות לכאב אישי ? כי... ? כי לסיפור הלאומי חייבת להיות קדימות על הסיפור האישי? כי ג'וליאן מר באופן אישי איבד את הזכות לסיפור אישי, ולכן גם כל מי שהכיר אותו?
באמת אני שואלת, אני רוצה להבין איפה נהיה הסוויץ' הזה בין "פעם ראשונה שהרגשתי נחשקת" לבין התגובה " 'פעיל השלום' הנחשק, ג'ול: 'מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי'."

נורא סמלי הדף הזה:

יש ילדה בת 17. היא שקופה, לא רואים אותה, לא שמים אליה לב. ואז בא הילד הקול, זה שהוא במרכז הענינים, ורואה אותה.
30 שנה אחר כך, מגיע גבר אחר, ומחזיר אותה להיות בלתי נראית, בלתי נחשבת, ולא ראויה לסיפור משל עצמה.

לפני חצי שנה בזמן השרפה הגדולה בכרמל, בדיוק הייתי בסווט לודג' באמריקה, בהשתתפות בינלאומית.
לילה, יושבים בחושך במעגל בתוך הכיפה של הסווט לודג', האוויר החם שורף את הריאות. אומרים ברכות ותפילות.
היו שם כמה ישראלים והם דיברו על השרפה, על דאגה למכרים שלהם, על כל הזכרונות מהמרכז בבית אורן שהיה להם כמו בית שני.
המנחה סיכם, שלח תפילה לסיום השרפה ולשלום במזרח התיכון (באותה הזדמנות)

אחר כך, ממש בסוף, כששאלו אם משהו רוצה להוסיף משהו, דבר בחור גרמני, מאלה שיש להם מקל בתחת, ואמר: "שמעתי שקודם דיברו על ישראל, אז אני רוצה לברך את הפלסטינים".

אז חשבתי לעצמי, כוסאמכ, אתה לא שמעת מילה ממה שהם אמרו, אה? כל מה ששמעת זה "ישראל".
הוא פשוט לא היה מסוגל להפריד בין הסיפורים האישיים מאוד של האנשים החצי ערומים שהזיעו לידו ובין הקונספט של "ישראל-פלסטיין". כל זמן הטקס ההוא מה שהציק לו היה שדיברו על בעיה של ישראלים ולא אמרו באותה נשימה שלפלשטינים יש בעיוות יותר גדולות.
זו כמובן היתה בעיה שלו, אבל על הדרך הוא שלל את הזכות של אותם אנשים מזיעים וחצי ערומים לסיפור משלהם ולכאב אישי שאין לו קשר לפוליטיקה ולא צריך "לאזן" אותו.

אותו דבר.

שחף אהובי (14.04.2011 05:17):
כל מילה זהב

שחף אהובי
כל המילים שלך זהב.
זה הסיפור. בגלל זה קראתי כך לדף ולא אחרת.

שחף, כמה מדוייקת הראייה שלך, תודה.
ההפרדות האלה בין האישי לחברתי/פוליטי, קשות לחלק מהאנשים.
גם את עצמם, אני מניחה, שהם שמים תחת כל מיני כותרות כלליות וקשה להם לראות את הסיפור הפרטי שלהם.

עם זאת, אני חייבת לציין שאפילו ג'ול בעצמו (מהסיפורים עליו ולא ממנו) ראה את עצמו כחלק מהגדרה כוללת ולא כאדם פרטי.

חיפאית, מגיע לך המקום שלך, של אותה מתבגרת בת 17 שרוצה סוףסוף לספר את הסיפור הזה.

_שחף אהובי
כל המילים שלך זהב._
תודה

קרוטונית, קצת חבל לי שהויכוח הזה מתפתח בדף שנכתב לזכרו או לפחות אחרי מותו.
טוב. מצדי אפשר למחוק את תגובותיי הקודמות (לא להעביר, למחוק).

לא הייתי מוותרת על ברכט, על אלתרמן, ואפילו לא על יצחק לאור
מוותרת?? מי רמז לזה אפילו? אני מאוד אוהבת את לאור כמשורר, וגם מאזינה בחדווה לאריאל זילבר, עמיר בניון וכל מיני כאלה שדעתם רחוקה מדעתי. גם לא דובר פה על היצירה אלא על האדם. בסך הכל העליתי כמה סימני שאלה לגבי מה שנראה לי כגלוריפיקציה מוגזמת ומטשטשת. אבל אולי זה באמת היה בחוסר רגישות אם יש כאן כאלה שמתאבלות.

בדף על הרצח (בעצם הטבח) באיתמר עלו דברים דומים, מהצד השני: אנשים שביקשו דף תמיכה לשפוך את כאבם ואנשים שניסו להכניס פוליטיקה לדיון. מזכירה שבשני מקרי הרצח (בלי השוואה נוספת ביניהם) מדובר ברציחות פוליטיות למהדרין. על רקע זה אני יכולה להבין גם את מי שמתעקשים להזכיר שוב ושוב את ההיבט הפוליטי (לאומי, פמיניסטי, מדיני וכן הלאה), וגם את אלה שרוצים לשמור הכל אישי ולא נגוע. המרגיעון הוא "הספק מבורך" ומכאן והלאה אשתוק.

שוב מחקו את התגובה שלי.
ולי אומרים
ההתנהגות שלך בדף הזה היא לא מופת, לא לרגישות ולא לדרך ארץ

אני אמרתי. ולא אני מחקתי.
אין לי מושג מה היתה התגובה המדוברת.
בד"כ אני לא בעד מחיקות תוך כדי דיון. אבל מותר לך להחזיר.