אחריות קהילתית בחינוך ביתי

אני רוצה לפתוח דיון בנושא ולשמוע דעתם של הורים נוספים בחינוך ביתי.
אנחנו חיים חיי קהילה מסויימים ומכירים פחות או יותר איך משפחות אחרות מתנהלות,מה מצב הילדים וכו.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם תפקידי לומר\לעשות משהו כאשר אני רואה בעייה שמתעלמים ממנה.
האם רלוונטית נקודת המבט שלי, האם אני יכולה להועיל, מה האחריות שלי השאלות כגון אלו מטרידות אותי.

למשל במצב של בעיית התפתחות שאינה מטופלת \מוכחשת.

אני מאוד אשמח לשמוע דעות , אבל מעדיפה שלא להכנס למקרים ספציפיים.

אחת בחינוך ביתי - האם את חושבת שיש הבדל בנושא הזה בין קהילה רגילה לקהילה בחינוך ביתי? האם נדרשת גישה שונה ויש מידת אחריות אחרת? אולי בגלל שאין את המטריה של המערכת והממסד שלוקחת (חלק) מהאחריות, לפחות בעיקרון?

כן,אני מרגישה שיש הבדל,כיוון שאנחנו לוקחים את האחריות על עצמנו,אין גננת/מורה/יועצת שיפנו לאבחון למשל.
נוסף על זה,אנחנו כופרים בסטנדרטים המקובלים, מה שגורם לי להיעדר סטנדרטים בכלל,או נורמות.

מצד אחד,אני חושבת שהתערבות אינה עוזרת ,מצד שני אני מרגישה לא נוח עם עצימת עיניים.

אני חושבת שבמידה רבה התשובה נמצאת בדיוק במה שכתבת - הורים בחינוך ביתי לוקחים אחריות מלאה על עצמם ועל ילדיהם, במיוחד על חינוכם. בד"כ יותר מהרגיל. מתוך כך די נגזרת הנקודה שהעלית - התערבות אינה עוזרת
אני לא אמא בחינוך ביתי ולא מעורה בקהילות חינוך ביתי, אז המחשבות שלי הן השערות. אני משערת שהתשובה לשאלה הפותחת היא שאין לאף אחד אחריות לילדים של מישהו אחר, גם בקהילה של חינוך ביתי, אבל יכולה להיות אכפתיות. ועם אכפתיות אפשר לעשות כל מיני דברים, תלוי בנפשות הפועלות ובסוג היחסים בינהן. כלומר, לפעול ברמה חברית, בעדינות וברגישות האפשרית.

למרות שזה מובן מאליו מבחינתי, אני אסייג מפורשות שאני לא כוללת במחשבה הזו מקרים של סכנת נפשות או חשש להתעללות וכו'.

מסכימה איתך, ואכן אמהות החינוך הביתי שאני מכירה, הן אמהות נפלאות באמת(וגם האבות) אך עם זאת , האם לא הייתי רוצה לקבל פעם משוב מועיל מאחרים? אני ממש לא יודעת. לפעמים פרספקטיבה שונה יכולה להועיל , להאיר פינות .

אני מניחה שזה תלוי גם בבעייה וגם באיך מציגים אותה.
למשל, אם יבוא מישהו ויגיד שלדעתו הילד שלי עם איזה עיכוב התפתחותי. האם אני לא אתחיל "לחפש" אצלו את הבעייה? אולי אתחיל לחשוב שככה כולם רואים אותו?
מצד שני, זה לא איזה בעל מקצוע שאומר את זה, סתם מישהו עם דיעות מהצד, אין לו, למעשה, שום סמכות או השכלה בנושא.
מעניין.
אני חושבת שאולי הייתי מסכימה לשמוע דברים כאלה מחברים קרובים, שמכירים טוב את הילד ואותי ואנחנו משדרים על אותו גל.
אבל זה בכל מקרה, בכל קהילה. לא?
או אולי התכוונת בכלל לדוגמאות אחרות לגמרי?

אני משערת שהתשובה לשאלה הפותחת היא שאין לאף אחד אחריות לילדים של מישהו אחר, גם בקהילה של חינוך ביתי
עכשיו אין. פעם, למשפחה מורחבת הייתה אחריות, ולא רק אכפתיות, על גידול ילדים. עד היום יש מקומות בהם הסבים הם אלו שמחנכים את הילדים.
פעם, האחריות על חינוך הילדים הייתה של הקהילה, או של המשפחה המורחבת.

היום, האחריות היא של ההורים. ולדעתי, זה נובע בעיקר מכך שבצורת החיים של ימינו ההשלכות נופלות על ההורים. אני מתכוונת - אם לילד יש בעיה, ההורים הם אלו שיצטרכו להשקיע כסף או זמן ולהתמודד עם זה. הם, ולא אחרים, יחליטו מה עושים. הם, ולא אחרים, יממשו את זה.
אני חושבת שאחריות של ממש (להבדיל מאכפתיות, ועזרה, שניתנת במידה שההורים מעוניינים בה) אפשרית רק כאשר האחראי-השותף נושא בתוצאות המעשים.

ובנוגע לדוגמא של בעיות התפתחות - אני נתקלתי אינטרנטית בהמון מקרים כאלו, וכולם היו של ילדים בחינוך מוסדי. אני לא רואה הבדלים מהותיים בין המקרים. מלבד זה שילדים בחינוך ביתי לא נחשפים לנזק של החינוך המוסדי. והיחס של החינוך במוסדי לכל מיני בעיות התפתחות למיניהן הוא לעיתים קרובות נזק ממשי וגדול. החל מנבואה שמגשימה את עצמה, וכלה בערעור הבטחון של ההורים בעצמם ופגיעה ממשית בהם, ולכן בילדים. זה אם להתעלם לרגע מהמסר שילד שלא מתאים למערכת הוא הבעיה, הוא לא בסדר וצריך לשנות אותו, ומהמקרים הרבים שאני מכירה בהם מורים לחצו לתת ריטלין (גם לילדים בלי בעיות קשב וריכוז. רק כי נדמה להם).

באתי רק להביע הזדהות. מוכר לי מימי החנ"ב הלא רחוקים שלנו... במקרה אחד משפחה שממש נראה שמשהו לא כל כך טוב קורה בה (נניח, ילדות שניזונות מפופקורן בשקית למיקרו דרך קבע. אני לא מדברת על חטיף על הדרך או משהו כזה. ויש עוד הרבה דוגמאות משלל תחומי חיים אחרים, רציניים יותר ופחות) ובמקרה אחר סתם אמא לילד יחיד גדול יחסית בחנ"ב עם מערכת יחסים מורכבת (בעיניי, הסובייקטיביות אך גם הדי-מקצועיות) בינה לבינו, ובינו לבין יתר העולם.

בכל המקרים שבהם נתקלתי במה שנראה לי כבעייתי או לא הגיוני או לא הולם, לא נעים לומר אבל- לא עשיתי דבר. כי זה לא ענייני, גם אם הבחירה החינוכית שלהם דומה לשלי. שמרתי את הביקורת שלי אצלי, והמשכתי הלאה (בהחלט תוך מחשבה שניה ואנוכית, על הרצון שלי לשמר את הקשר ביננו, על אף המיעוט הברור במשפחות מחנבות רלוונטיות כחברה).

זו שאלה לא פשוטה כי לא תמיד קל להעביר את הקו בין הזנחה או התעללות, ובין פשוט בחירה שונה משלך בהתמודדות. כבר היו מקרים של הזנחה קשה שאף אחד לא אמר שום דבר ואחרי שזה במקרה נתפס על ידי הרשויות או המשפחות כל הקהילה רחשה - כיצד זה לא ראינו? כיצד זה לא דיווחנו?

אני חושבת שבחינוך הביתי יש קושי לדווח או לערב רשויות, מכיוון שהקהילה כולה נמצאת בסכנה להיות תחת זכוכית מגדלת אחרי דיווחים כאלה. אנשים עשויים לחשוב פעמיים גם בגלל הקרבה היחסית למשפחה כולה - כשהילד הולך למסגרת הרבה פעמים הקשר הוא רק עם הילד, ולא עם שאר המשפחה, בעוד שבחינוך הביתי המשפחה כולה מגיעה למפגש או טיול ואין את ההפרדה הזו שלעתים מקלה על הדיווח כי האמא היא לא במקרה גם חברה...

ספציפית לגבי עיכוב התפתחותי אני חושבת שזה אפילו לא נופל בתחום האפור. זה של המשפחה לגמרי. גם במיינסטרים יש דרכים שונות להתמודדות ולעתים מה שנראה לך כעיכוב הוא בסהכ קצב שונה, שדווקא בחינוך ביתי אפשר ורצוי לאפשר אותו. הילד הרי לא צריך להתיישר לפי שום קו של שום מערכת. כמו כן, מנין לך שבאמת לא מטפלים? אולי פשוט לא מדברים על זה יותר מידי? אולי מטפלים בדרך אלטרנטיבית? לדוגמה בתי לא קראה עד גיל 9. היא נורא רצתה וניסתה וכשביקשה עזרה עזרנו לה אבל לא היה מצב בו הכרחנן לשבת ובטח שלא לקחנו עבודה מוקה לקריאה. אחרי שהחלטתי באופן מודע להניח לזה (כי היא הניחה לזה, מה שלמראית עין עשוי להיראות כויתור) עברה חצי שנה בערך ופתאום גילינו שהא קוראת, ממש קוראת. עברה תהליך פנימי בלתי נראה, ככל הנראה. אז נגיד שהיתה באה השכנה פניה ומדווחת על הזנחה כי הילדה מעוכבת ודיסלקטית ואנחנו לא מטפלים. מי יודע כמה כאב לב היה עובר על הילדה הזו שהיו מכריחים אותה לשבת ולכתוב ולקרוא וריפוי בעיסוק והוראה מתקנת ועד כמה זה היה תוקע את התהליך הפנימי האישי שלה.

בקיצור - אולי תתני לנו כיוון לגבי המצב שמדאיג אותך באופן ספציפי? זה יקל עם התשובה

במקרה אחד משפחה שממש נראה שמשהו לא כל כך טוב קורה בה (נניח, ילדות שניזונות מפופקורן בשקית למיקרו דרך קבע

זו למשל דוגמה מעניינת. האם שהית עם המשפחה הזו באופן בלעדי, בבית ובחוץ, למשך ימים/שבועות וראית שזו התזונה הכללית שלהן? האם יצא לך לדבר עם ההורים ולשאול בעדינות על האכילה המעניינת הזו? אולי הם במקרה קנו אריזה והילדות לא ינוחו ולא ישקטו עד שהכל ייגמר? הילדים שלי עושים את זה לכל זבל שנכנס הביתה, הם יאכלו רק את זה למשך יומיים עד שייגמר ואז יחזרו לאוכל הטוב שיש. ואולי זה רק מה שהן אוכלות בחוץ כי האמא בדיוק ילדה וכוחותיה להכין צהריים למפגש מוגבלים, אז היא מקלה ראש לכמה חודשים. יש עוד מיליון סיבות. מלבד זאת, האם הילדות לוקות בחסר? חולות ומסכנות? תזונה זה עניין חמקמק ולא ראיתי שאף אחד מדווח על זה שילדים אוכלים במבה ביסלי וקולה באופן בלעדי, וזה די נפוץ...

תודה על כל התגובות,
אכן בדרך כלל אין כמו הזמן והאהבה לאפשר לילד לצמוח בדרכו.
ואכן התבוננות אוהדת עדיפה על ביקורתית.
חמולה הייתה וודאי מאפשרת יותר תמיכה.

שאלה שעולה בי: להפגש כל שבוע עם אם אחרת ולא לומר את מה שנראה לי חשוב, לא מציב ביננו איזו חומה?

שאלה שעולה בי: להפגש כל שבוע עם אם אחרת ולא לומר את מה שנראה לי חשוב, לא מציב ביננו איזו חומה?

טוב זה כבר משהו אחר. לשוחח, להתעניין, לשאול - נראה לי הכי טבעי והכי חברי שאפשר. כנראה לא הבנתי נכון את השאלה המקורית שלך, חשבתי שאת מתכוונת לדיווח

ברח לי: חשבתי שהכוונה לדיווח לרשויות. אם את מדברת על להעיר להורים - אני לא ממש חסידה של הערות אבל שיחה והתעניינות כנה ואמיתית זה תמיד דבר טוב בעיני. הכל עניין של איך מציגים ומעלים את הנושא.

לא מציב ביננו איזו חומה?
ואם תגידי, זה לא יציב? אולי את האדם העשירי שאומר לה את זה. אולי היא עושה את מה שהיא עושה מתוך חולשה, חוסר יכולת, מחסור בכוח, כי היא לא יכולה אחרת? במקרה כזה הביקורת שלך רק תפגע בה.
יש לא מעט מקרים בהם אם תגידי את הביקורת שלך זה יציב ביניכן חומה, ואולי אפילו כזו שתפגע יותר מהשתיקה.

אי אפשר לומר את מה שיש לך לומר בלי שזה יהיה ביקורת? נניח, להגיד שראית משהו כזה-וכזה, ולהציע עזרה, ולהגיש את העזרה הזו?

אני מאוד מאמינה בכך שאחריות קהילתית זה לא לומר דברי ביקורת - את זה יש די והותר בכל מקום בערך - אלא להציע עזרה פרקטית.

אני הייתי מחפשת דרך שלישית. כזו שהיא לא ביקורת ולא עצימת עיניים. נניח, לילד יש בעיה. מה אפשר לעשות כדי לעזור לו? תמצאי דרך בה את תעזרי לו, או להורים.

ועוד משהו - קחי בחשבון שלהביע ביקורת יכול לגרום לאנטי כלפי מה שאמרת, מה שרק ידחה את הזמן בו ההורים יגשו לאבחן. וקחי בחשבון שיכול להיות שההורים לא עוצמים עיניים, אלא עושים משהו שאת לא מסכימה אותו או לא יודעת עליו.

אני חשבת שאם אני לא מוכנה לעזור בצורה פרקטית לפתור את הבעיה, אין לי זכות לדחוף את אפי. כי אני לא חולקת באחריות, אפילו לא טיפה.

כן אישה במסע , דייקת את מה שרציתי להגיד. לדבר בלי ביקורת. להתעניין מתוך רצון אמיתי להבין ולעזור. להציע עזרה אבל גם זה בזהירות - לעתים הצעת עזרה מתפרשת כביקורת או כהתנשאות, במיוחד אם הצד השני חש עצמו בעמדת נחיתות מסיבה זו או אחרת.

אחת בחינוך ביתי,
אני חושבת שיש הרבה מחשבות ורעיונות מאד מעניינים, ולדעתי רלוונטיים לדילמה שלך בדף עזרה וסיוע.
עולים שם נושאים קצת שונים, אבל הדיונים המעניינים הם על איך להגיש עזרה למישהו. גם במקרים שהשני מבקש עזרה וסיוע, וגם במקרים שלא.

יש עוד אפשרות, מלבד להתעלם או להעיר: להקשיב.
אפשר להתעניין, לשאול, לשמוע, להיות שם ולאפשר לשתף.

תודה על התגובות!
שמנדובה,אכן מדובר על לדבר עם האם ,ולא לדווח למישהו חיצוני, אני ממש מתנגדת להתערבות באוטונומיה המשפחתית, וגם מאמינה בכל ליבי שאין כמו אמא.
אשה במסע, נכון, זה עלול להרחיק ולפגוע יותר.
נוודית, תודה על ההפניה.
יונת, לגבי העצה של פשוט להקשיב, אני מתחברת, וגם אולי אם אני אשתף יותר בהתמודדות שלי עם קשיים, יתפתח שיח , בו אוכל ללמוד יותר, ואולי גם לבטא את השקפת עולמי.

יתפתח שיח , בו אוכל ללמוד יותר, ואולי גם לבטא את השקפת עולמי.
לדעתי זוהי המהות. לכי על זה - בלי ביקורת, ובלב פתוח.

בו אוכל ללמוד יותר, ואולי גם לבטא את השקפת עולמי.
רק טיפ קטן: תכווני בשיחה הראשונה אך ורק להקשיב אחרי שתתני לה פתח לדבר בעזרת השיתוף שלך (שיתוף ללא מוסר השכל, שכל מטרתו ליצור RAPPORT ראפור, כדי לדובב אותה).
תכווני ללמוד יותר.
תשתדלי לא לבטא את השקפת עולמך בשיחה הראשונה, אלא אם כן היא מהווה אישור וחיזוק לשלה.
אין אפשרות להשפיע על מישהי בשיחה ראשונה בשלב כה מוקדם של היכרות. אם כבר בשיחה זו תגרמי לה להיפתח ואז תיצרי אצלה רושם ש"נתת לה על הראש", הלך עלייך... היא תיפגע מאוד ואין סיכוי שתקשיב לך אי פעם בהמשך.

וגם אולי כדאי לשהות קצת בתוך עצמך עם התחושות האלה שה"חינוך" שלה מעורר אצלך. כששוהים ומתבוננים לומדים הרבה על עצמנו. זה עשוי לסייע להגיע לשיחה עם האם ממקום יותר פתוח ועניו.

תודה,
מסכימה עם הצורך לשהות ולהקשיב, לפתוח פתח. לבוא כמה שיותר נקייה ממשיכה לשיח.
אבל מסייגת שאני מדברת על קשרים קהילתיים והיכרות די קרובה של שנים.
מתוך כך עולות תחושות של שותפות מסויימת וגם של אחריות...

באופן אישי אני לומדת המון מהנשים האחרות כל הזמן .

באופן טבעי

באופן טבעי